דילוג לתוכן העיקרי
הרב עזרא ביק
17.11.2015

עבודה

א. רצה

הרמב"ם קורא לשלושת הברכות האחרונות של השמונה עשרה הודיה.[1] הרמב"ם בהלכות תפילה קובע שיש לתפילה מבנה משולש:

חיוב מצוה זו כך הוא, שיהא אדם מתחנן
ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש
ברוך הוא ואחר כך שואל דרכיו שהוא צריך להם
בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה
לה' על הטובה שהשפיע לו, כל אחד לפי כחו (הלכות תפילה א, ב)

לחלוקה זו השלכות הלכתיות. לדוגמה, אפשר לבקש צרכי יחיד בברכות האמצעיות ולא בראשונות או באחרונות.[2] כמו כן, הטועה בברכה מן האמצעיות חוזר למקום שטעה, אך הטועה בשלשת האחרונות חוזר להתחלת המחלקה, לברכת "רצה".[3]

החלוקה הזאת מעלה ומחדשת שאלה יסודית ביחס לברכת רצה. מהו ההבדל בין ברכת רצה לבין הברכה שקדמה לה, ברכת שמע קולנו? שתיהן מבקשות את קבלת תפילותינו. השאלה הזאת קיימת בכל מקרה, שכן אין סיבה לחזור על אותה בקשה פעמיים; אך הגדרת חז"ל את הראשונה כ"בקשה" ואת השנייה כ"הודיה" מחזקת את השאלה שבעתיים. איך יכול להיות שמה שנדמה, פחות או יותר, כאותה ברכה תהיה פעם בקשת צרכי האדם ופעם "שבח והודיה"?

ב. הגדרת החלוקה הפנימית של השמ"ע

הגמרא בברכות (לד ע"א) מגדירה את החלוקה המשולשת של תפילת שמונה עשרה במונחים אחרים מאשר הרמב"ם.

אמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו
לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות אלא באמצעות,
דאמר רבי חנינא:
ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו
אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו
אחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו.

המשל שבפי רבי חנינא זר לאוזני האדם המודרני. כל מי שבא להתפלל מרגיש צורך בחוויה דתית, רוצה להתקרב לאלוקים או לבקש דבר שנחוץ לו. לעומת זאת המאמר בגמרא מציג את התפילה במסגרת של עבודת המלך, מסגרת שכמעט בלתי ניתנת לתפיסה על ידינו בעולם נטול מלכים של ממש וספוג בעקרונות השוויון והחופש. אין זו רק שאלה של חוסר היכרות בטקסי מלכות ובתודעת העבדות. אנו חונכנו, ולא רק בחינוך פורמלי, בדרך שממעיטה בערך היחס של עבד לאדונו ולמלכו. עד לפני כמאה וחמישים שנה עוד שרר בחברה המערבית יחס חיובי לערך ה"שירות". ערכי הדמוקרטיה, הערך השוויוני לכבוד האדם, וזכויות האוניברסלית של האדם כולם חברו יחד כדי לבטל ערך זה. אנו בזים לביטול העצמי שעומד בבסיס השירות. מצד אחד, השירות מבוסס על ההכרה שהמשרת עומד בפני מי שטוב ממנו ועליון ביחס אליו; ואילו הדבר הראשון שאנו לומדים, גם כבני התרבות המערבית וגם כיהודים, הוא שכל הנבראים בצלם הם שווים. מצד שני, אנו רגילים לראות במימוש עצמי ערך עליון וממילא שירות יעדי אדם אחר אינה משתלבת ב"שירות" לעצמנו. כמובן, אמונתנו קובעת שמלכו של עולם, בורא שמים וארץ, אינו כלול בשוויוניות הכללית הזאת, אך אנו כבר אבדנו את ההבנה הטבעית למשמעות היחס של עבד למלכו, בהעדר כל דוגמה מחיינו ותודעתנו האזרחיים. השימוש במטאפורות חברתיות בנוגע לאלוקים מבוסס על כך שהן מובנות וטבעיות. כשאנו פונים לה' בתואר "אבינו", הדבר מיד מתקשר ליחס לאבא האנושי, אך כשאנו פונים ל"מלכנו", חסרה המסגרת הטבעית שממנה יינק הביטוי משמעות.

אין זה רק שחסרים לנו מלכים. כל העמדות הסמכותיות, הן פוליטיות והן חברתיות, נעדרות היום סממני מלכות - יראה וכבוד. מנהיגינו הפוליטיים הם שכנינו, וגם אבות במשפחה אינם פטריארכים, כפי שמורים אינם "חכמים וזקנים". זאת הסיבה שהלכות כבוד ומורא בנוגע אליהם (כגון, לא ישב במקומם, עמידה בפניהם, לא יסתור את דברם) אינם טבעיים והפכו להיות, במקרה הטוב, טקסיים, מעין חוקים במקום משפטים. העקרונות הגדולים של חירות ושוויון השוו את כל המעמדות בחברה, וממילא כל המושג של עבודה ושירות, בנוגע למלך מורם מעם, נתרוקן ממשמעות. דרוש מאמץ מיוחד, להבין ולהפנים את המשל התלמודי וליישמו בנוגע לקב"ה, ובפרט בתפילה.

ג. קבל פרס ונפטר

בנוגע לשני החלקים הראשונים של השמונה עשרה, המשל התלמודי אכן משנה, אך אינו מחולל מהפך של ממש במשמעותם. השבח שבא בהתחלה הוא עדיין שבח, אלא שעתה הוא שבח למי שנערץ ולא רק למי שאנו מנסים לשחד כדי שיספק את הסחורה. הבקשות הן עדיין בקשות, נסיונות לספק את צרכינו, אם כי הן מוגשות לא רק כדי לקבל אלא גם מתוך הכרה שה' הוא אדון הכול. אך בנוגע לחלק השלישי, נדמה שאימוץ המשל של רבי חנינא מחולל הבנה חדשה לחלוטין. "נפטר מרבו" היא חוויה שאין לנו כלל כדוגמתה בעולם המודרני ויידרש לנו מאמץ דמיוני ניכר כדי להבינו - ולא כל שכן כדי להתחיל לחוות אותו כחוויה פנימית קיומית.

ל"נפטר מרבו" יש ריח כמעט פיאודלי. נדמה לי שאף אחד לא "נפטר" מן האחר היום. זוהי פעולה שעושים כשעוזבים מי שיש צורך ברשותו כדי לעזוב - לדוגמא עבד מלפני רבו, או אביר בימי הביניים מלפני אדונו. מי שעומד לפני הקב"ה (והתפילה מוגדרת כ"עמידה בפני המלך") אינו יכול לקום ולעזוב מתי שמתחשק לו. כשעוזבים את האדון, "נפטרים", וזהו על ידי שמברכים אותו ומודים לו על חסדו בקבלתו אותנו לפניו. בעברית, בכל המסגרות, ברכת הפרידה היא ברכת השלום - וזו תהיה הברכה האחרונה בשמונה עשרה. בהבנה רחבה יותר, להיפטר מלפני ה' זה להביע מה שכלול בזה שאני עוזב את נוכחותו כדי לצאת לעולם הרחב, לעולם שהוא ברא. שתי הברכות האחרונות בסדרה משתלבות בלי קושי בהבנה הזאת. קודם מודים לו, על כל מה שיש בעולמנו, ואחר כך מברכים לשלום, מתפללים לשלום, לא כצורך שלנו אלא משום שזוהי ההגשמה של רצונו כלפי העולם. לשני המושגים האלו אנו נגיע בשבועות הקרובים. עתה אנו חייבים להבין את הברכה הראשונה בסדרה, כחלק ממסגרת "נפטר מרבו" - ברכת העבודה, ברכת רצה.

ד. עבודה

הברכה מכונה בפי חז"ל ברכת עבודה. עבודה היא כינוי לעבודת בית המקדש, ואכן לא רק שעבודת המקדש מופיעה פעמים בברכה, היא גם חוזרת בחתימה, "המחזיר שכינתו לציון". אם הברכה הייתה בקשה על קבלת תפילותינו, החתימה הזאת איננה במקומה. החתימה הייתה צריכה להיות מעין "הרוצה בתפילה", בדומה לחתימת ברכת שומע תפילה. אדרבא, ברור שמסגרת הברכה משלבת את הבקשה על קבלת "אשי ישראל ותפילתם" בתוך עניין רחב יותר של החזרת עבודת בית המקדש, הקרבנות, הקטורת, סדור הלחם, הנסכים והמנחות.

במבט ראשון אנו מבחינים בהבדל אחד, קטן אך רב משמעות, בין הברכה הקודמת לבין הברכה הזאת. לפני כן עסקנו בקבלת תפילה, עתה אנו עוסקים בקבלת קרבנות. מורי הגרי"ד זצ"ל הדגיש רבות את המשמעות המיוחדת של המלה "רצה" - מלה הלקוחה מעולמה של הקרבנות. הנביא חוזה ש"עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי".[4] מטרת הקרבנות היא להיות לרצון, למצוא חן בעיני ה', למלא אחר רצונו. בצורה זאת או אחרת, המלה רצון חוזרת בכל פרשת הקרבנות. כבר בהקרבה, התורה מצווה שהיא תהיה "לרצונכם" (ויקרא יט, ה; כב, יט; כ"ג, יא). אדם שקרבנו הצליח בייעודו "נרצה לו".[5] אם כן, הברכה מבקשת שתפילותינו ימצאו חן וחסד בעיני ה', כעולה וכקרבן על גבי המזבח, כפי שהוא הבטיח בנוגע לבית המקדש.

ברגע שאנו מעמידים את הברכה הזאת בהקשר של "נפטרים מרבו", ההבדל בינה לבין הברכה הקודמת, וכל החלק הקודם, מתבהר. "שמע קולנו", כפי שהדגשתי בשיעור הקודם, עסק בצורך האדם. בקשנו שיתקבלו תפילותינו, שתיווצר תקשורת בינינו לבין האלוקים. נושא הברכה היה יחסינו עם ה', ויחסים אלו הם צורך שלנו. ברכת רצה איננה בנושא צורך שלנו. עם כל החשיבות שיש לבית המקדש, חז"ל ראו בתפילה בזמן הזה קיום ותחליף לאותו צורך שממלא המקדש. לפחות ברגע זה, שאנו עומדים בתפילה, ועוסקים ב"עבודה שבלב", אין אנו חווים צורך קיומי נוסף לעמוד ולשרת בבית המקדש. כמובן יש לנו צורך להרגיש את קרבת האלוקים ואת השכינה שיש במשכן ה' - אך לכך הוקדשה ברכה אחרת, ברכת ירושלים; אין אנו כרגע מרגישים חסרון ביכולת לשרת את ה' - אנו עושים זאת בעצם התפילה.

בקשת "רצה" עוסקת בהיפוכו של עניין - לא בצורך שלנו במשהו, אלא ב"נפטר מרבו". במה שוודאי נראה כתעוזה קיצונית, אולי אפילו כחוצפה, אנו מבקשים שתפילתנו תתקבל לרצון, שתמצא חן בעיניו. אנו לא מתפללים על צרכינו, אלא בשבילו יתברך. אחרי שהתפללנו, אחרי שכביכול העסקנו את ה' לכמה דקות טובות בהקשבה לנו, אנו מבקשים ומאחלים לו שזאת תהיה חוויה מקובלת, חוויה "נעימה" גם בשבילו. מטרת האיחול אינה לגרום לכך שקב"ה יענה בחיוב לבקשתנו, האיחול הוא חלק משירותנו את האדון. כפי שה' אמר שהוא רוצה ומתרצה בריח הניחוח של הקרבנות, שעולות לרצון, כך אנו רוצים שאמרי פינו יהיו לרצון. האם זה אפשרי? האם זוהי חוצפה? האפשר לאדם לחשוב שה' ייהנה מתפילתו? אינני יודע למה - אך התשובה היא חיובית, אפשר ואפשר, כי כך אמרה התורה בנוגע לעבודת הקרבנות. בספרות המוסר רעיון זה הפך לאחד מיסודות הקיום האנושי - יעד האדם הוא לגרום "נחת רוח לקונו". הרצון לגרום "נחת" לה' הוא יסודי באישיות הדתית. אין אנו יכולים באמת לספק שירות לקב"ה, שאינו חסר דבר, אך אנו יכולים לגרום לו "נחת", כפי שילד גורם להוריו, כי זה מה שהקב"ה מבקש מבניו.[6]

ה. אשי ישראל

"ואשי ישראל ותפילתם באהבה תקבל ברצון". הביטוי "אשי ישראל", המתייחס כנראה לקרבנות, נראה קשה בעיני המפרשים. הלא אין בימינו קרבנות, ואם כן למה אנו מבקשים שהם יתקבלו ברצון? בטור (סימן קכ) מובאים שלושה תירוצים. אחד מציע לחבר את "אשי ישראל" למעלה, כך שהוא נמצא בבקשת ה"השב" ולא בבקשת ה"קבל" - כלומר,

"והשב את העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל,
ותפילתם באהבה תקבל ברצון".

תירוץ שני רואה ב"אשי ישראל" שם נרדף לתפילתם, מאחר שהתפילות כנגד קרבנות נתקנו.[7]

התירוץ השלישי - וזה ענייננו כעת - מתבסס על מדרש:

ובמדרש יש, מיכאל שר הגדול מקריב נשמתן

של צדיקים על המזבח של מעלה ועל זה תיקנו ואשי ישראל.[8]

נשמות הצדיקים הן קרבנות, והמלאך מיכאל, השר הגדול, הוא הכהן המקריב אותן. ברור לכל שאין כאן בקשה לקבלת הבקשות הקודמות. וכי מה קשר יש בין נשמות הצדיקים לבין זכותנו לקבל את מה שביקשנו בתפילה שלנו? מעולם לא מצאנו בקשה לקבל משהו "תמורת" הקרבת נשמותיהן של צדיקי ישראל. הרעיון זר לגמרי לתורת ישראל. לפי הסברנו, שמדובר בבקשה שעבודת עם ישראל תהיה לרצון, לריח ניחוח, ולנחת רוח בפני הבורא, הדבר מובן.[9] זהו הקרבן הגדול, שקיים בכל הדורות ובכל הזמנים, ואנו מבקשים שיעלה לרצון לפניו, שיהיה לו נחת רוח מעולמו.

ו. מחזיר שכינתו לציון

כיוון שהברכה עוסקת בבקשה שתפילתנו תהיה לרצון, אנו מיד עוברים לבית המקדש, המודל האידיאלי של חווית הרצון בעולמנו. כיוון שרצוננו הוא שיהיה נחת רוח לה' מעולמו ומעבודתו, אנו מבקשים שישיב את העבודה לדביר ביתו. ואל מי פונים בבקשה שתהיה עבודתנו לרצון? כמובן, למי שיחזיר שכינתו לציון, הבטחה שמעידה שה' אכן רוצה בעבודתנו, בתפילותינו, במעשינו ובנשמותינו. כיוון שה' הבטיח להשיב שכינתו לציון, אנו יודעים שמסיבה שמעל להבנתנו, הוא רוצה בעבודתנו, והיא מסוגלת להיות לרצון ולריח ניחוח. אל מי שעדיין מתכנן את ביתו בציון אנו פונים, גם היום, ומבקשים שעבודתנו הדלה תתקבל לרצונו.

יש שתי פנים לעבודת ה'. הראשונה, שניסיתי להסבירה בכל השיעורים הקודמים, החל מההקדמה לשיעור הראשון, היא בהכרתנו שהכול ממנו והכול תלוי בו. השנייה, המופיעה ב"ברכת העבודה" היא רצוננו לתת לו, למי שלא זקוק לכלום מאתנו, משהו מעצמנו. זה מתבצע על ידי הקרבת קרבן או על ידי תחליף - תפילה. הבקשות כוללות את שתי צדדים של עבודת ה'; כי עצם הבקשה וההכרה שהכול מאיתו הן נתינת נחת רוח לה' והקרבה לרצונו. זה מה שאנו מבקשים עתה.



[1] הגם שהודיה היא השם הפרטי של השנייה מתוך שלשת ברכות אלו - ברכות "מודים"

[2] ראה שלחן ערוך אורח חיים קיב, א .

[3] שם קיג, על פי הגמרא בברכות לד ע"א.

[4] ישעיהו נו, ז.

[5] ויקרא א, ד.

[6] רש"י (תהילים ה, יג) מפרש את המלה "רצון" כ"נחת רוח."

[7] הבית יוסף מסביר ש"אשי ישראל ותפילתם" הם דבר אחד, כלומר, תפילות ישראל שהם בגדר קרבנות. הב"ח מסביר שאשי ישראל הם התפילות הקבועות, שחרית מנחה ומעריב, שהם כנגד קרבנות, ו"תפילתם" הם שאר תפילות היחידים שמתפללים נדבה.

[8] טור סימן קכ. מבוסס על תוספות מנחות קי ע"א.

[9] עצם המושג של קרבן העשוי מנשמות הצדיקים מחייב דיון נפרד ואכ"מ, אולם בהקשר של יציאה מלפני המלך, כ"נפטר מלפני רבו", ובקשת שלומו של המלך, הדברים מובנים.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)