ה-25 בפברואר 1994: הטבח במערת המכפלה

האינתיפאדה הראשונה נמשכה מדצמבר 1987 עד כינוס ועידת מדריד בשנת 1991. יש הסבורים כי מועד סיומה היה רק בשנת 1993, עם חתימת הסכמי אוסלו. במהלך השנים הללו נהרגו 172 אזרחים ישראלים כתוצאה מהתקוממות פלסטינית אלימה.

בהסכמי אוסלו חתמה ישראל על הכרה ב"זכות של העם הפלסטיני להגדרה עצמית", ובהתאמה, גם הנציגים הפלסטינים הכירו במדינת ישראל. אותם הסכמים יצרו למעשה את גוף הרשות הפלסטינית. המשא ומתן נמשך לאורך מספר שנים, עד לכשלון המגעים בועידת קמפ דייוויד השניה בשנת 2000, שהוביל לפרוץ האינתיפאדה השנייה.

במהלך ההתקוממות הפלסטינית פרצו עימותים אלימים ברחבי יהודה, שומרון ועזה. ד"ר ברוך גולדשטיין שימש באותן שנים כרופא החירום הראשי של אזור חברון. מתוקף תפקידו גולדשטיין טיפל ונחשף לפצועים הרבים מאותן התקוממיות. ב-6 בדצמבר 1993 נהרגו מרדכי לפיד ובנו שלום לפיד על ידי טרוריסטים בחברון. גולדשטיין, ידיד קרוב של המשפחה, הגיע למקום וניסה להצילם.

בבוקר חג הפורים, ה-25 בפברואר 1994, בשעה 05:00 לפנות בוקר, נכנס גולדשטיין למערת המכפלה ופתח באש חיה לעבר המתפללים המוסלמים. גולשטיין רצח 29 מוסלמים ופצע 125 נוספים, ביניהם גם ילדים. במהלך הירי גולדשטיין הותקף, פורק מנשקו והוכה למוות.

רובה המכריע של החברה הישראלית גינה את הטבח ונחרד מהמעשה. ראש הממשלה יצחק רבין גינה את הטבח ובנאום בכנסת קרא להוציא את תומכיו מהמחנה:

הרוצח הזה צף מתוכה של מסגרת פוליטית קטנה ומצומצמת בעם. הוא גדל וצמח בתוך ביצה שמקורותיה נמצאים מעבר לים וגם כאן; הם זרים ליהדות, אינם שלנו. לו ולדומיו אנו אומרים היום: אתם לא חלק מקהל ישראל. אתם לא חלק מן המחנה הדמוקרטי הלאומי שכולנו שותפים לו בבית הזה, ורבים רבים בעם מתעבים אתכם. אתם לא שותפים למעשה הציוני. אתם נטע זר, אתם עשב שוטה. היהדות השפויה מקיאה אתכם מתוכה. הוצאתם עצמכם מחוץ לגדר ההלכה היהודית. אתם בושה לציונות וחרפה ליהדות.

גם ראש האופוזיציה בנימין נתניהו, גינה את המעשה:

אני מגנה את המעשה הנורא הזה בכל לשון של גינוי ושולח תנחומים למשפחות הנרצחים.[1]

 

למרות שרוב הרבנים יצאו בתוקף נגד הטבח, היו שבחרו שלא להתייחס לכך. שני הרבנים הראשיים לישראל גינו בחריפות את הטבח. הרב הראשי הספרדי אליהו בקשי-דורון זצ"ל[2] אמר: "אני פשוט מתבייש שיהודי ביצע מעשה כל כך מרושע וחסר אחריות". מקבילו האשכנזי, הרב ישראל מאיר לאו, כינה זאת "חילול השם".

ראש ישיבת הר-עציון הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל חיבר מכתב לעמיתיו בישיבות הסדר אחרות:

ובכן, הנני בזה למחות מחאה נמרצת נגד מה שהתרחש אמש לעיני כל ישראל וקבל עולם ומלואו. אדם אשר תהיינה זכויותיו הקודמות מה שתהיינה, הלך לעולמו תוך כדי ביצוע טבח איום ונורא - ומתוך כך, מעבר לפשע כשלעצמו, חילל שם שמים, רמס כבוד התורה ומצוות, הכתים והכפיש דמות כנסת ישראל, המיט סכנה על עתיד ההתיישבות ביש"ע - זכה לשבח וכבוד בישיבת עיר מושבו, בקריית ארבע, ואף נספד שם "כהלכה" על ידי ראשה.

אוי לאזניים שכך שומעות; ברם, אם כבר נגזר עלינו לשמוע, שתהיה לפחות מחאה ברורה, המביעה לא רק התנערות אלא סלידה וזעזוע - וזאת, לא כדי לשמור על תדמיתנו כלפי חוץ, אלא כדי לשמר את דמותנו כלפי פנים. ומי יתן והוא רחום יכפר עוון, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ.[3]

הרב דב ליאור, ראש ישיבת ההסדר ניר ישראל בקרית ארבע, הגיב למכתב והגן על עמדתו לאחר שנשא הספד על גולדשטיין בישיבתו. טענתו העיקרית הייתה שלמרות שהוא לא בהכרח תמך בטבח, הוא הרגיש שנכון לכבד תקופות ומעשי חיים אחרים של גולדשטיין:

אני אמנם הספדתי את המנוח ברוך גודלשטיין הי"ד (השם יקום דמו), שנהרג בלינץ על ידי הנכרים במערה, ויהודי שנהרג מפני שהוא יהודי, ודאי שקדוש יאמר עליו, כפי שאומר על קדושי השואה, מבלי לבדוק כיצד נהגו בחייהם הקודמים, כל שכן כאן, שאנו הכרנו אותו מקרוב. בחור ירא שמים וגומל חסדים, אוהב את הבריות ומציל נפשות.

אפילו אם מי שהוא סביר שמעשהו האחרון לא היה כשורה, למה לא מגיע לו הספד כהלכה. אני בהספד לא התייחסתי במכוון לעצם המעשה, אלא לאישיותו ולפועלו, ולא נקטתי עמדה בציבור לעצם המעשה.

בתגובתו ניסה הרב ליאור להבין את הרקע שהביא את גולדשטיין לבצע את הטבח:

ואני תמה על תלמידי חכמים גדולים, שהם אוהבי ישראל, כיצד ממהרים לשפוט אדם מבלי לדעת את הרקע והנסיבות שבהם פעל ואילצו אותו לפעול. אולי היה כאן מצב "לבי אנסיה" (לבו אנסו), שהוא ראה הראשון את שפך הדמים באיזור, ואנשים מתו לנגד עיניו, וכן קריאת "אטבח אל יהוד" בליל פורים והשפלת כבוד עם ישראל, שהכל ביחד, אני מניח, גרמו לו לעשות מעשה קיצוני זה.

אני חוזר, שלא באתי בשורות אלה לקבוע ולשפוט עמדה נחרצת, אלא ללמד זכות, כפי שאנו מצווים לדון את חברינו לכף זכות. אני מקוה שכבודו יבין לרוח הדברים, הנאמרים מתוך צער וכאב, והשם יחבוש את שבר עמו.

במכתב שני, בתגובה לראשי ישיבת ההסדר קרני שומרון, מחה הרב ליכטנשטיין נגד שתיקתם של כל שאר ראשי ישיבה, לא רק מול הטבח, אלא גם אל מול תיאורו של הרב ליאור את גולדשטיין כ"קדוש מעונה".

ובכן נשאלת השאלה: למה החשיתם אז? למה לא נשמעה מחאה מפי אנשי שלומנו הדוגלים בתפיסותיהם המדיניות, על הכבוד שניתן בישיבת הסדר "למנוח ברוך גולדשטיין הי"ד שנהרג בלינץ ע"י הנכרים במערה, ויהודי שנהרג מפני שהוא יהודי, ודאי שקדוש ייאמר עליו, כמו שאומרים על קדושי השואה, מבלי לבדוק כיצד נהגו בחייהם הקודמים" (מדברי הרב ליאור בתשובתו אלי)? כלום היתה זו שעה בה המשכילים, בעלי מצח נקי, ללא קיסם וללא קורה ואולי אף עטורי טוטפות, יידומו?

הרב ליכטנשטיין ממשיך ומסביר:

עד שאנו תוהים על השתיקה ביחס לכבוד שהתבטא בבכי ומספד, נשאל על הדממה בתוך מחנה ישיבותינו, לגבי ההרג עצמו, איני חושד את עמיתי, חס וחלילה, במתן גושפנקא לאירוע ולו בדיעבד, אך הרתיעה מפני נקיטת עמדה ציבורית, כשלעצמה, אומרת דרשני: והיא היסבה נזק מוסרי וציבורי לקהלנו המצומצם והנרחב.

הרבנים הראשיים שליט"א אמרו את דברם, הגרמ"א שך והגר"ע יוסף שליט"א הביעו, ולו באיחור מה, דברים נמרצים: ואילו בתוך המחנה הדתי-לאומי, כמה מזקני העדה - מהם, הרגילים לנקוט עמדה ולהביע מחאה לרגל אירועים הרבה פחות משמעותיים - נאלמו דום.

הדבר עורר תהיות מגוונות, ורבים הסיקו את המסקנה העצובה "מדשתקי, שמע מינה ניחא להו רבנון" (מששתקו, משמע דניחא להם לרבנן). אני מקוה שהיא גם שגוייה; אך אשר ולעומק ולעוצמת אי הנחת, יש מקום לחשבון נפש.

כאמור בציטוטים לעיל, מלבד העבירה של "לא תרצח", לטענת רבים מעשה רצחני זה כולל גם חילול השם. בעבר דנו ברעיון זה בנוגע לטבח שעשו הפלנגות במהלך מלחמת לבנון הראשונה בסברה ושתילה.

רעיון זה נמצא בכתביו של המשך חכמה (הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, 1843-1926). הוא מסביר מדוע התורה אינה דורשת עונש מוות עבור רצח של גויים, כפי שהיא דורשת בעבור רצח יהודים. הרב מאיר שמחה מביא את הנימוקים לדין זה:

ויתכן משום דישראל שהרג בן נח איכא מלבד חטא הרציחה עוד עון דחילול השם יתברך, וכמו שהפליגו בירושלמי אלו מציאות (בבא מציעא ב, ו): ניחא ליה לשמוע בריך אולותהן דיהודאי מן כל אגר עלמא, כל שכן ברציחת גופו החילול השם. ובזה אמרו אין יום הכיפורים ותשובה ויסורים וכו' רק מיתה ממרקת וכו' "אם יכופר לכם העון עד תמותון". נמצא דין עונש מיתה על חילול השם, ואיך יכופר לו על ידי מיתה חטא הרציחה?! ועל כרחין דינו מסור לשמים ודו"ק.

                                (משך חכמה שמות כ"א, יד).

 

זו לא היתה הפעם הראשונה בתולדות ישראל שיהודים יצאו למעשי נקם רצחניים באוכלוסייה הערבית. לפני הקמת המדינה, בשנות "המאורעות" בארץ, התרחשו לעיתים התקפות רצחניות מידי יום. בתגובה, אנשי היישוב היהודי יצאו לפעולות נקם שכללו רצח של ערבים אקראיים.

בשנת 1937, הרבנים הראשיים, הרב יצחק הרצוג והרב יעקב מאיר, גינו בשם התורה כל מעשה נקמה וקראו לאוכלוסייה היהודית לגלות איפוק.[4] ביולי 1938, בהתכנסות של ראשי היישוב היהודי, קראו הרבנים הראשיים שוב להבלגה. הרב בן ציון עוזיאל (אשר יהפוך לרב הראשי הספרדי שנה לאחר מכן) הסביר כי לא תרצח הוא דין ללא תנאי.[5] כלומר, מותר לעבור עליו רק במצבי פיקוח נפש גמורים. בנוסף, הוא ציטט פסוק בתורה שנכתב בהקשר לדיני התורה של מתן ערי מקלט לרוצחים בשוגג:

וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים:

                                                (דברים י"ט, י).

וזה לשונו:

'ולא תתן דם נקי בקרב ארצך' ומפסוק זה עולה שלא להרוג את הנפש, ולשפוך דם נקי בידיו, אלא גם שלא לגרום לשפיכות דמים בקרב ארץ הקדש, שהיא נטמאת בספגה לקרבה דמי נקיים, ולא להכתים את שם הקודש של עם ישראל וכבודו על ידי זה שגרמו לשפיכת דם נקי.

במכתב שפורסם בעיתון "הארץ" ביולי 1939, הביעו הרב הרצוג והרב הראשי הספרדי עוזיאל עמדה נחרצת:

חלילה וחלילה לשום אדם מישראל אפילו להעלות על לבו מחשבת פיגול של נקם בלי משפט ושל שפיכת דמי חפים מפשע, למען התנקם על שבני אומתם ודתם שפכו דמי יהודים נקיים. חלילה! חלילה! שהמצב הנוכחי יעבירנו על דעת תורתנו הקדושה ויביא את מי שהוא מאחינו ואחיותינו לידי מעשים של שפיכת דמים, לידי מעשים העלולים גם כן לחלל את שם ישראל ואת כבוד מפעל הבניין והתחיה הלאומי שלנו בארץ קדשנו.

בשנת 1938, הרב הראשי של תל אביב, הרב משה אביגדור עמיאל, מחה כנגד תופעת פעולות הנקם האקראיות כנגד אזרחים ערבים, שנעשו בתגובה להתקפות הערביות על האוכלוסייה היהודית. היישוב קרא להבלגה. התנגדותו של רב עמיאל הייתה לא רק להתקפות עצמן אלא גם לנימוקים אשר העניקו אנשי היישוב:

אמנם הנני מתנגד להשם "הבלגה", שזהו משמע כאילו כל איסור של שפיכות דמים של ערבים הוא רק מצד ה"הבלגה", בעוד שבאמת זה אסור לנו מצד ה"לא תרצח". וירידה מוסרית היא מאין דוגמתה, אם מנמקים את עבירת הרציחה של אנשים מפני שהיא מחוסרת תועלת. בעוד שלפי דעתי, אם אפילו נדע בבירור שעל ידי נזכה לגאולה שלמה, חובה עלינו לדחות את ה"גאולה" הזו בשתי ידים, ולא להגאל בדם.

ולא עוד: אלא אפילו אם נצליח לתפוס מספר ערבים רוצחים, אך אם יהיה לנו אפילו ספק אחד מאלף שבתוך אלה אולי נמצא אחד נקי, עלינו בלבי לנגוע בהם, שמא על ידי כך יסבול גם הנקי.[6]

ההבדל הברור בין העידן שלפני המדינה לתקופה המודרנית הוא שעכשיו יש לנו ממשלה מבוססת האחראית על ביטחונם של כל האזרחים.

ב-2010 הרב שלמה אבינר גינה בתוקף את ההצעה שיש המתירים בשם התורה לרצוח בן אדם אחר:

איני מאמין שיש רב בישראל שהתיר לרצוח ערבי, ואולי אמר זאת בתור מליצה של הגזמה וגם בזאת עבר על "חכמים היזהרו בדבריכם". אך אם יתברר, חס וחלילה, שרב נתן הוראה מעשית לנהוג כן, מתברר למפרע שאותו רב, עם כל חשיבותו, אינו ראוי לתואר מורה הוראה ופוסק הלכות. ובכלל, יש לדעת שבשאלות כה חמורות, לא כל רב ראוי ורשאי להחליט, אלא רק גדולי גאוני הדור העומדים בראשנו.[7]

הוא מוסיף כי בימינו כל פעילות מחתרתית באשר היא עלולה להיות בגדר חטא:

עתה יש לנו צבא ומשטרה, המוסרים נפשם יום ולילה על ביטחון האומה, והם הממונים על-ידי האומה כולה להעניש את אויבי עמנו, ולא איש אחר. אין איש פרטי רשאי לעסוק בטרור אנטי-ערבי, להחליש את השלטון, ולעשות בשם האומה מעשים שהאומה כולה תסבול מתוצאותיהם.

נסלק מתוכנו את חילול השם של שאלות כה מכאיבות ומעליבות, נקדיש תשומת לב חינוכית להסביר שדרך מחפירה זו מנוגדת לעצמה של תורת היהדות ומוסרה, וגם מזיקה באופן מעשי ליישוב ולמדינה.

במהלך האינתיפאדה הראשונה דן הרב יעקב אריאל בשאלות הלכתיות שעלו באותם זמנים מאתגרים.[8] במאמר אחד הוא טוען כי למרות שצה"ל מודה כי אין בכוחו לאכוף לחלוטין את החוק והסדר בכל רחבי הארץ, אין בכך כדי לתת סמכות לאזרחים לקחת את החוק לידיים. הוא כמובן מאפשר הגנה עצמית, אך מדגיש את האחריות של הציבור לאפשר לצה"ל לטפל במלחמה נגד אויבינו.