17 בינואר 1991| מלחמת המפרץ | זן חדש של סכסוך

 

ב-2 לאוגוסט 1990 פלשה עיראק לכווית. בהנהגתה של של ארה"ב התארגנה קואליציה בינלאומית חזקה לשחרור כווית הכבושה. ב-17 בינואר 1991 תקפו כוחות אוויר בינלאומיים את עיראק. בתגובה, עיראק שיגרה טילים לעבר ישראל.

יש לציין שעוד קודם לכן איימה עיראק לתקוף את ישראל בכלי נשק מסוגים שונים, הכוללים גם נשק לא קונבנציונאלי, במטרה מוצהרת להרוס חלקים מרכזיים במדינה. כך נוצר מצב שלראשונה בתולדות המדינה עמדה ישראל כולה תחת איום של הרס ממשי. בתגובה לאיום חסר התקדים, החל צה"ל להפיץ ערכות מגן הכוללות מסכות גז ומזרקי אטרופין. בכך ישראל הפכה למדינה הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה שסיפקה לתושביה מסכות גז. בנוסף, הונחו התושבים להכין חדרים אטומים בביתם לשימוש בעת הצורך.

במהלך החודש שלאחר התקיפה האווירית היו 19 מתקפות טילים, במהלכן נפלו בשטח המדינה כ-38 טילי סקאד. מרבית הטילים פגעו באזור תל אביב וחיפה. בעת נפילת הטילים נשמעו ברחבי הארץ אזקעות שהורו להיכנס לחדרים האטומים עם מסכות הגז, מחשש להתקפה כימית. אמנם, על אף שכל טיל נחשד כנשק כימי פוטנציאלי, בסופו של דבר התברר כי כולם הכילו ראשי נפץ קונבנציונאליים. יש לציין כי נפילת הטילים עצמה הרגה באופן ישיר אדם אחד, עם זאת עשרות אנשים נהרגו בעקיפין: בחנק כתוצאה משימוש שגוי במסכות ומהתקפי לב. בנוסף, נפילת הטילים גרמה לנזק כבד ברכוש.

מלחמה זו היתה הראשונה בה תיפקד העורף כמוקד מרכזי לפעולות האיבה. זוהי גם הפעם הראשונה בה הקדיש צה"ל את מאמציו המבצעיים העיקריים להגנה על אזרחים, והיה אחראי על תיאום הפעולות בין משרדי הממשלה לשירותי החירום. אמנם, מדינת ישראל עצמה נמנעה מהשתתפות פעילה במלחמה בשל לחץ הממשל האמריקאי והחשש שלהם לנטישה של השותפים הקואליציוניים הערבים.[1]

התקיפות הרבות גרמו להרבה תיירים וסטודנטים יהודים מחו"ל לעזוב את המדינה. תופעה דומה התרחשה גם במלחמת ששת הימים. כאמור, מרבית היעדים שנפגעו מהטילים היו באזור תל אביב ונשאלה השאלה האם על האזרחים לעזוב את העיר. בני ישיבות מחו"ל שלמדו אז בארץ, התלבטו האם להישאר. חלקם, תחת לחץ מצד הוריהם, חזרו לביתם. בשיעור היום, נדון בתגובות ההלכתיות לאותן דילמות.

 

הרב צבי שכטר כתב כי בשנת 1948, עקב סכנות המלחמה, תיכנן הרב יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק לעבור לשוויץ. הרב הרצוג ניסה לשכנע אותו שאסור לו לעזוב את ארץ ישראל, וכי אין צורך לחשוש היות ויש מסורת שלא יהיה חורבן שלישי בעתיד. הרב מבריסק השיב לו כי הוא אוחז במסורת אביו שכאשר יש יריות יש לברוח מהמקום.[2]

תיאורטית, הרב מבריסק צדק. המצווה לגור בארץ ישראל אינה גוברת על פיקוח נפש. יתכן שדין זה נגזר מההלכות הנוגעות לעזיבת ארץ ישראל. הרמב"ם מתיר לעזוב את ישראל מסיבות נקודתיות:

אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ,

וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין

                                   (הלכות מלכים פ"ה, ה"ט).

אם לצורך הפרנסה מותר לעזוב את ישראל, אזי מובן מאליו שמותר לעשות זאת כאשר חייו של אדם בסכנה. יתר על כן, ניתן לטעון כי אל מול הסכנה, אדם מחויב לברוח ולהציל את עצמו! מעתה, אולי יש לשאול להפך: האם יש היתר להישאר באזור מסוכן?

התגובה לכך יכולה להימצא בדברי הרמב"ם. בעקבות אישורו של הרמב"ם לעזוב את ארץ ישראל בזמן רעב נורא, הוא כותב:

ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות

                                                  (שם).

עם זאת, ישנה בעיה מרכזית במסקנה זו. לכאורה, לוּ נקבל עמדה זו, בכל פעם שמתעורר איום על ישראל מוטלת עלינו החובה לעודד את כל האזרחים לברוח מהמדינה!

הרב יעקב אריאל קושר בין סוגיה זו להבחנה הבסיסית בין שני המרכיבים של מצוות יישוב הארץ. הרמב"ן מחזיק בעמדה שיש מצווה בכל עת לחיות בארץ ישראל:

שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה.

וזו היא שהחכמים קורין אותה (סוטה פ"ח מ"ו) מלחמת מצוה [...] וממאמרם מלחמת יהושע לכבש תבין כי המצוה הזו היא בכבוש.

ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה [...] הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה.[3]

פרשנים רבים הבינו כי מצווה זו כוללת שני דינים: חובה על היחיד וחובה על הציבור.[4] כפי שהזכיר הרמב"ן, המצווה להילחם למען ארץ ישראל כלולה במצות יישוב ארץ ישראל. ישנה אפוא מצווה ציבורית, המחייבת כל אדם לסכן את חייו למען כיבוש הארץ.

עם זאת, לא כל אדם שמוטלת עליו החובה ליישב את הארץ, בהכרח מחויב להקריב את חייו עבור מצווה זו. ניתן להוכיח זאת מההלכה לעיל, שלעיתים ברעב קשה מותר לנסוע לחו"ל.

עם זאת, הרב אריאל מוכיח מהלכה זו אחרת. הזכרנו כי הרמב"ם מתיר, אפילו בשעת סכנה, להישאר בארץ ישראל. הרב אריאל מקשה על ההיגיון של עמדה זו. על פי דיני פיקוח נפש, אדם מחויב להציל את חייו. כיצד אפוא מתיר הרמב"ם להישאר בישראל בזמן רעב?

תשובתו היא שהמצוה הפרטית קשורה למצוה הלאומית של יישוב ארץ ישראל. כאמור, יהודים מחויבים לסכן את חייהם עבור ארץ ישראל. ממילא, החרגה זו של הלכות פיקוח נפש חלה על היחיד באותה מידה כמו שחלה על הציבור. הרי שאף לאדם פרטי מותר להישאר בארץ אף במחיר חייו.[5]

גם הרב שאול ישראלי דן בשאלתנו. הוא סובר שאסור לעזוב את ארץ ישראל במצב של מלחמה. לדבריו, דיני המלחמה מחייבים כל יהודי להשתתף במאמצי המלחמה. הרמב"ם מזכיר את סוגי המלחמות השונות המוכרות כמלחמות מצווה. אחת מהן היא מלחמה של הגנה עצמית – "עזרת ישראל מיד צר"[6]. מעתה, כיוון שכל המלחמות כיום בישראל מתאימות להגדרה זו – כולם מחויבים להשתתף בהגנה על המדינה.[7]

 

התורה מלמדת אותנו שאסור לחיילים לפחד בעת מלחמה. על הכהנים ועל השוטרים לאכוף דין ולהזהיר את החיילים:

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם: וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם.

וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת  לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ:

                                            (דברים כ, א-ג, ח).

הרמב"ם מבין שמלבד האיסור לפחד מהאויב, מצווה זו כוללת את האיסור לסגת מן הקרב:

שלא לערוץ ולחזור לאחור בשעת המלחמה.[8]

בספר המצות הוא מביא מספר פסוקים כמקור לדבריו:

והמצוה הנ"ח היא שהזהירנו מלירא מן הכופרים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד ולהתחזק כנגד העם האחר וכל מי שיסוג אחור ויברח כבר עבר על לא תעשה והוא אמרו יתעלה (ר"פ עקב) לא תערוץ מפניהם. ונכפלה האזהרה ואמר (ס"פ דברים) לא תיראום.[9]

האם מצווה זו חלה רק על חיילים, או שמא גם על אזרחים? ספר החינוך הבין שמצווה זו חלה רק על גברים בוגרים, מכיוון שרק הם חייבים להילחם.[10] המנחת חינוך (רב יוסף באב"ד) מטיל ספק בטענה זו. בהסתמך על מקורות אחרים הוא טוען שנשים מחויבות להילחם בקרב, ולכן דין זה אמור לחול אף עליהן.[11] על כל פנים, נראה לדברי שניהם שדין זה חל רק על חיילים שנמצאים בקרב ולא על אזרחים.

במהלך מלחמת המפרץ היה הרב יעקב אריאל הרב הראשי של רמת גן. הוא נשאל האם מותר לאזרחים לעזוב את העיר ולמצוא מחסה במקום אחר. בתגובתו הכתובה הוא עוסק בשאלה זו כמו גם בשאלה הנוגעת לעזיבת הארץ לחלוטין בעת סכנה. הוא מזכיר כי הרב הראשי האשכנזי לישראל, הרב אברהם שפירא, בביקורו ברמת גן במלחמת המפרץ, טען כי הרמב"ם בספר המצוות הנ"ל, מצטט במכוון פסוקים מהתורה הנוגעים ישירות לכל יהודים, ולא לחיילים בלבד. לפיכך הוא מסיק כי המצווה חלה על כל עם ישראל.[12]

עם זאת, הרב אריאל מטיל ספק בטענה זו על ידי השוואה בין בחירת הפסוקים של הרמב"ם שהוא מצטט במקום אחר. כאשר הרמב"ם מתאר במשנה תורה את חשיבות ההתגברות על הפחד מהאויב, הוא בוחר לצצט דווקא פסוקים שנאמרים לחיילים בזמן שהם נערכים לקרב:

מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם,

ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו.

                                  (הלכות מלכים פ"ז, הט"ו).

הלכה זו והמקור שהוזכר בה מנוגדים למסקנתו של הרב שפירא ומצביעים כי האיסור חל על חיילים בלבד. אמנם, הרב אריאל מציע דרך ליישב את הסתירה ברמב"ם. להבנתו, מהות האיסור של התורה הוא החשש שהפחד בזמן מלחמה יביא לייאוש ודה-מורליזציה, שיובילו לתבוסה.

בעיתות מלחמה, על האומה כולה לעמוד איתנה כנגד האויב. שמירה על המורל הלאומי היא חובה המוטלת על הפרט בין אם אותו אדם עוסק באופן אישי במלחמה או לא. זה מסביר מדוע הרמב"ם מצטט פסוקים שמזהירים את העם שאסור להם לפחד מהאויב. עם זאת, יש דין נקודתי יותר המיועד עבור החייל שנלחם בחזית מול האויב, שסביר להניח שייבהל יותר.

בהתבסס על הבנה זו, הוא מציע כי הדיון אודות ההיתר לאזרחים לברוח מהעיר תלוי בשאלה האם הדבר יביא לייאוש בחזית הצבאית או בעורף האזרחי. בפועל, הרב אריאל טוען שההפך הוא הנכון: לוּ כל האזרחים היו נשארים בעיר היה סיכוי גבוה יותר לפגיעה מהטילים, דבר שיכול להוביל לתחושת ייאוש גדולה הרבה יותר.

מתוך כך מגיע הרב אריאל למסקנה הבאה: אזרחים רשאים לעבור לעיר אחרת, במידה וזה רצונם. ברם, מי שחש שנוכחותו בעיר תחזק את רוח הקהילה, מותר לו להישאר אפילו במקום סכנה.