דילוג לתוכן העיקרי
עלון שבות 101 -
שיעור 8

תגובה על 'זאת תורת ההסדר'

יצא לאור בעלון שבות 101

ב"ה מוצאי שבת "ויחי". תשמ"ג

לרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א

ברכת עציון וירושלים.

זה עתה סיימתי לקרוא את מאמרך "זאת תורת ההסדר" בעלון שבות ה-100 (המתורגם מ"טרדישן") ונהניתי מאוד מהניתוח הממצה, הפרוגרמטי והמציב יעדים ודרכי הגשמתם.

תוך כדי קריאה נתעורר בי הרצון להעיר מספר נקודות בשולי הדברים.

א.

צידוק לכך אני מוצא בעובדה שאנוכי נמנה על אחד המחזורים הראשונים של ה"הסדר" ומלווה - מחשבתית ונפשית - את קיומו מחיתוליו ועד הלום. זוכרני היטב את חבלי לידתנו בועידות בני עקיבא ובישיבת כרם ביבנה, ועוקב אני מקרוב אחר התמסדותנו והתרחבותו לזרם בר קיימא בציבוריות שלנו.

א. דומני שבמאמרך לא בולטת מספיק נקודת הרקע הכללית ל"הסדר" המשתלבת במגמת "תורה ו..." הדגשת מאד את הערך של הפן הצבאי של ההסדר, אך לדעתי גם אלמלא ערך או חובה זו כשלעצמה היה ההסדר נולד על בסיס השאיפה להשתלבות.

ב. יש כאן המשך הקו של תורה וציונות, תורה והתיישבות, תורה ומלאכה, תורה ולימודי תיכון וממילא גם תורה וצבא. לאחר מכן יגיע התור של תורה ומדע, תורה ואמנות וכן הלאה וכן הלאה. במילים אחרות: תורה משתלבת ולא תורה מתבדלת. זו האידיאולוגיה שלדעתי יותר פנימית וממילא יותר מקפת, מאשר תורה וצבאיות.

ברור שבנסיבות מדינת ישראל הנושא הצבאי הוא דומיננטי וטעון רגשי חיים ומות ולפיכך קל להבליט את מחויבותנו כלפיו, אך לדעתי מתנגדי ההסדר "מבינים את סוד העניין" ששאיפת ההשתלבות הכללית היא העומדת ביסוד ה"הסדר", ומתוך התנגדותם להשתלבות זו בכל בערכות החיים נובע התנגדותם להסדר, ולא מתוך פלפולי הלכות בחובת הגיוס לתלמידי חכמים וב"יכול להיעשות ע"י אחרים" וכיוצא בזה.

כמובן שאין הערתי זו שוללת שום אמירה משלך ולא באתי אלא להעיר.

ב.

ברוח הערתי הקודמת דומני שהדגשת את מוטיב ה"חסד" בהתגייסות להסדר הוא קצת מלאכותי, ולפחות שולי מבחינת התלמידים וחושבני שאף בקרב המחנכים ומכוני הקו. הרחבת מאוד בהצבעה על נקודת החסד שבשרות צבאי, ועל עולמו של בן ישיבה העומד על שלושה דברים.

בן ישיבה שאלמנט החסד מתסיס את דמו בטוחני שיעדיף למצוא פורקן במישורים רבים אחרים פרט למישור הצבאי. לא חסרים פרוייקטים בתחום החינוך, הסעד, חבורות רחוב, שכבות מצוקה, עיירות פיתוח ואף התנחלויות ועזרה לישובים צעירים, שהשתלבות בהם תקנה תחושת עשית חסד עשרת מונים מאשר שירות בצה"ל בעזרת ישראל מיד צר.

וליבא לפומא לא גליא. אך מסופקני אם ההווי הצבאי, ה"פייטרי" והמחוספס קמעא, אכן תורם לעידון רגשי החסד והחמלה, ודי לחכימא. אמנם כוונתך היתה לחסד כלפי העם והחברה, אך במישור האישי עדיין צריך עיון. לפיכך מסופקני אם אמנם ניתן להשקיף על "תורת ההסדר" מבעד למשקפי החסד.

ג.

בהערה אחרונה בתחום היותר הלכתי: הנך דן בשאלת פטור תלמידי חכמים מעול גיוס ו"רבנן לא בעי נטירותא" ומשיב מלחמתה של תורה שערה כלפי אחינו מנדינו.

בסוגיא זו אבקש חוות דעתך לנקודה שהעליתי בדעתי משכבר הימים: דומני שכל מה שנאמר על פטור תלמידי חכמים ועל עונש העושה בהם אנגריא, וכיוצא בזה, נאמר כלפי השלטונות, המלך, הקהילה או הציבור. הללו מצווים לפטור תלמיד חכם מעול מלחמתי ואם לאו - יענשו, אך סמי מכאן זכות תלמידי חכמים לתבוע פטור אם אין מעניקים להם זאת.

השלטון הישראלי - אם ישאל לדעתה של תורה - יאמר לו כי יניח לתלמידי חכמים ויראה בקיומם "חומה ומגדלות". אך אם השלטונות לא יבינו זאת - מניין הזכות לתבוע זאת?

ובסיטואציה של ימינו: לו מדינת התורה היתה פונה לחוות דעת הלכתית היו מורים להם - הניחה לבני התורה, בשנות לימודם הפורה, וארגנו את הצבא לפי נתוני כח האדם הנותר. משלא שאלו, או משלא נאותו, אין כל מקור, לענ"ד, לסרב או אפילו ללחוץ ולתחבל פוליטית מנקודת המבט של תביעה הלכתית מצד המועמדים לפטור. גם הרמב"ם בסוף שמיטה ויובל מדבר בסגנון של הבטחה אלוקית ולא של תביעה לזכויות שונות ע"י מי ש"נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה'".

לדידי הבחנה זו בין הדרכה רוחנית לשלטונות לפטור תלמידי חכמים לבין תביעה מצד תלמידי חכמים לזכויות יתר - אבחנה זו משמעותית ביותר, מבחינה השקפתית ומעשית כאחת.

בברכה נאמנה

ישראל רוזן אלון שבות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)