דילוג לתוכן העיקרי

לפני עיוור לא תתן מכשול

קובץ טקסט

"לפני עוֵר לא תתן מכשׂל"* / הרב אהרן ליכטנשטיין

לעיתים קרובות נתקלים אנו בדילמה של הזמנת אדם חילוני למקום מסוים, אשר מצד אחד, יש הרבה מן החיובי באותו מקום, וכך יכול אותו אדם לקבל ערכים רוחניים חיוביים, אך מצד שני, רוב הסיכויים שאותו אדם יעבור על איסור בגלל ההזמנה הזו. הדוגמא השכיחה ביותר היא הזמנה של אדם חילוני לבר-מצווה המתקיימת בשבת או לסעודת שבת, כאשר יש סיכוי שחוויה כזו תקרב אותו, אך מצד שני הוא כנראה יגיע לארוע בנסיעה ברכבו בשבת. השאלה הזו מורכבת ביותר, ואנו נדון בפן הבעייתי שבה מצד האיסור של "לפני עור לא תתן מכשׂל" המופיע בפרשת קדושים בחומש ויקרא בפרק י"ט בפסוק י"ד. פן אחר של הבעיה, כדברי הרב פיינשטיין ב"אגרות משה" באורח חיים חלק א' בסימנים צ"ח וק"ט העוסק בשאלה זו, הוא האיסור של מסית, כאשר לדברי הרב פיינשטיין איסור מסית הוא לאו דווקא בנושא של עבודה זרה אלא גם לגבי שאר המצוות.

אחת הסוגיות המרכזיות העוסקות בנושא זה היא הסוגיה במסכת עבודה זרה בדף ו' ע"א. המשנה אוסרת למכור לעובדי אלילים מצרכים המשמשים אותם בעבודתם לאותם אלילים כמה ימים לפני החג שלהם. הגמרא שם מבררת מה הסיבה לאיסור:

"איבעיא להו, משום הרווחה או דלמא משום ולפני עור לא תתן מכשול? למאי נפקא מינה? דאית ליה בהמה לדידיה, אי אמרת משום הרווחה - הא קא מרווח ליה, אי אמרת משום לפני עור לא תתן מכשול- הא אית ליה לדידיה."

הגמרא אומרת שאם סיבת האיסור היא משום "לפני עור" - לא תהיה בעיה אם יש לאותו גוי בהמה אחרת, שהרי הוא יכול לחטוא גם בלי העזרה של היהודי. על ההנחה הזו מקשה הגמרא:

"וכי אית ליה לא עבר משום עור לא תתן מכשול, והתניא, אמר רבי נתן מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח? תלמוד לומר ולפני עור לא תתן מכשול, והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו, וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול? הכא במאי עסקינן, דקאי בתרי עברי נהרא."

מסקנת הגמרא היא, אם כן, שאכן במידה ומדובר בשני עברי הנהר, כלומר רק במקרה שהאדם לא יכול לעבור את העבירה ללא עזרה מאדם אחר עוברים על הלאו של לפני עור, אבל אם מדובר בחד עברי דנהרא, כלומר במקרה והאדם יכול לעבור לבד את העבירה - אין בעזרה לו משום עבירה על הלאו של "לפני עור".

ישנן שתי הגבלות אפשריות על ההיתר הזה של חד עברא דנהרא. ה"משנה למלך" כותב שהדין הזה קיים כאשר האדם יכול לעשות את העבירה לגמרי לבדו, אבל אם הוא צריך עזרה, אלא שיש עוד אנשים שיכולים לעזור לו, והשאלה היא רק מי יהיה זה שיעזור לו - במקרה כזה לכל אחד אסור לעזור לו מפני הדין של לפני עור, למרות שבוודאי יוכל להשיג את העזרה הזו ממישהו אחר. ההגבלה הזו לא מקובלת על כל הדעות ויש שחלקו עליה.

ההגבלה השניה תלויה בהגדרה המדויקת של חד עברא דנהרא. האם מדובר דווקא במצב שיש לו אפשרות מיידית לבצע את העבירה, או אפילו במקרה ואין לו אפשרות כרגע אבל הוא וודאי יכול להשיג את האפשרות הזו. לדוגמא, ייתכן מצב שאדם יכול לתת נבילה למישהו שאין לו כרגע נבילה אחרת, אבל הוא וודאי יכול ללכת ולהשיג נבילה אם ירצה בכך. יש דיון נרחב בשאלה זו ב"מרדכי" ובגר"א, אך נראה שלשאלה שהצבנו בתחילת השיעור נקודה זו איננה רלוונטית.

הבעיה המרכזית היא האם באמת במצב של תרי עברי דנהרא הדבר מותר. הגמרא בשבת בדף ג' ע"א מדברת על אדם המושיט משהו למישהו אחר הנמצא ברשות אחרת, מצב זה דומה למצב שאנו מדברים עליו של תרי עברי דנהרא. הגמרא שם מביאה מקרה של פטור ומותר. הרא"ש ב"תוספות רא"ש" שם מקשה שאמנם אין איסור דאורייתא, אבל יש איסור דרבנן. את דעתו של הרא"ש ניתן לפרש בשלוש דרכים:

א. האיסור מדרבנן נובע מלפני עור. אם כך, מדוע זה לא הוזכר בגמרא בעבודה זרה? משום שאיסור דרבנן קיים רק לגבי ישראל, ובגמרא שם מדובר על איסור כלפי גוי.

ב. מצד לפני עור אין איסור לא מדרבנן ולא מדאורייתא, אבל יש חיוב של "הוכח תוכיח" ושל לאפרושי מאיסורא. גם הסבר זה רלוונטי רק לגבי אדם מישראל.

ג. האיסור מדרבנן הוא לא מדין "לפני עור", אלא מדין מסייע לדבר עבירה.

כאן צריך לתת את הדעת כיצד מבינים את הבעיה לפי שיטתו של הרא"ש. אם נסביר שהבעיה היא מסייע, ונאמר שבעיה של מסייע קיימת רק כאשר הסיוע נעשה בסמוך למעשה העבירה- במקרה שלנו לא תהיה בעיה, כי ההזמנה נעשית הרבה לפני מעשה העבירה. מצד שני, אם מדובר על אחת משתי האפשרויות הראשונות - בהחלט יש מקום לחוש לכך שיש איסור דרבנן במקרה בו אנו דנים.

השאלה שצריכה להישאל היא האם פוסקים להלכה את דברי הרא"ש. הרמ"א ב"יורה דעה" בסימן קנ"א דן באיסור לסַפק לגויים דברים לעבודה זרה וכותב:

"יש אומרים הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתה - היינו דווקא אם אין להם אחרים כיוצא בו, או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר - מותר למכור להם כל דבר, ויש מחמירין, ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו."

שתי הדעות ברמ"א יכולות לחלוק באחת משתיים: או שהמחלוקת היא האם מדרבנן יש איסור גם במקרה של חד עברי דנהרא, ואז הרמ"א מכריע שניתן להקל, או ששתי הדעות נחלקו האם זה בכלל מוגדר כחד עברי דנהרא. לפי הסבר זה, המקילים אומרים שני דברים: זה מוגדר כחד עברי דנהרא, וכן ניתן להקל במצב של חד עברי דנהרא.

האם ניתן מדברי הרמ"א להרחיב את היריעה ולומר שיש פה היתר כללי? שאלה זו צריך לשאול משתי בחינות. הש"ך בסעיף קטן ז' מביא את ה"דרכי משה" שמסביר שניתן להקל כמו שמקילים במצב של שיתוף. על פי הסבר זה, הפסק הזה לא נוגע לשאלה העקרונית של חד עברי דנהרא כי פה זה לא ממש איסור כי עובדי העבודה הזרה מתכוונים בעצם לקב"ה.

הבחינה השניה היא במי מדובר. הש"ך שם בסעיף קטן ו' כותב שבעצם אין מחלוקת בראשונים, וכולם מודים שבעובד כוכבים הדבר מותר במצב של חד עברי דנהרא, על כן הרמ"א מקל, אבל מזה לא ניתן להסיק לאדם מישראל.

ייתכן וניתן להכניס למערכת השיקולים שיקול נוסף. לר' שלמה זלמן אויערבאך יש חידוש ממש מדהים. בסימן ל"ה בספרו "מנחת שלמה" הוא מסביר שהאיסור של לפני עור הוא לעשות משהו רע לאדם אחר, אבל ברור שאם הוא מייעץ לו לעשות משהו רע שיגרום לטוב, כגון המלצה לכריתת אצבע כדי להציל את כל היד - ודאי שאין הוא עובר על "לפני עור". הוא עוסק שם במקרה שאדם רוצה לכבד את חברו באוכל אבל הוא יודע שאותו אדם לא יברך. הבעיה היא שאם הוא לא יכבד אותו זה יגרום ליותר שנאה וליותר הרחקה של האדם השני מהדת. במקרה כזה פוסק הגרשז"א שמותר לתת לו את האוכל כדי למנוע השלכות חמורות יותר בעתיד. התפישה הזו בנויה על הערכה מסוימת של סבירות של דברים שיקרו אם הוא יתן לו אוכל או לא.

ייתכן והתפישה הזו תלויה בשאלה כיצד מבינים את האיסור של "לפני עור". יש מקום לומר שלגבי "לפני עור" באיסורים יש בעיה מיוחדת. אם אדם עוזר לאדם אחר לעבור על איסור דרבנן, נראה שהוא עובר על לפני עור דרבנן. אך מה ההבדל בין מקרה כזה למקרה שאדם מציע לחברו להשקיע במניות לא טובות שאז הוא עובר על איסור לפני עור דאורייתא? הרב אהרן סולובייצ'יק מסביר של"לפני עור" באיסורים יש מעמד מיוחד. כל הרעיון של לפני עור הוא במידה והאדם השני לא רוצה להיכשל, אבל אם האדם רוצה להיכשל במשהו ומישהו מסייע לו, האם נאמר שיש בזה משום "לפני עור"? אותו דבר באיסורים, אם האדם רוצה להיכשל באיסור - אין פה מצב של "לפני עור" דאורייתא אלא דרבנן, אבל אם האדם לא יודע שזה אסור וכדומה - יש פה איסור של "לפני עור" דאורייתא.

נקודה זו קשורה אולי לשאלה אחרת העולה באחרונים. האם האיסור של לפני עור הוא איסור כללי העומד בפני עצמו, או שזה חלק מהעבירה הספציפית אותה האדם עוזר לחבירו לבצע, ואז יש פה עבירה גם בין אדם למקום מעבר לעבירה של בין אדם לחברו. יש כמה אחרונים שהעלו את זה בהקשר של מחלוקת הרמב"ן ו"בעל המאור" בסנהדרין בדף ע"ד ע"א. המחלוקת היא לגבי שלוש העבירות של ייהרג ובל יעבור האם זהו הדין גם כאשר הגוי מכריח את היהודי להנאת עצמו. בעל המאור מביא את ההוכחה מהסוגיה שהזכרנו, המתירה לתת חומרים לעבודה זרה, והוא מסביר שהסיבה להיתר היא כי זה להנאת עצמן. הרמב"ן חולק ואומר שהאיסור שם הוא של "לפני עור" ולא של עבודה זרה. מהי סברתו של בעל המאור? הסבירו האחרונים שבעל המאור סובר שב"לפני עור" של עבודה זרה יש פן של עבודה זרה ממש. הרמב"ן כנראה סובר שהאיסור הוא איסור עצמאי ואין לו קשר לעבודה זרה. הדיון הזה קשור גם לחידוש של הגרשז"א, כי אם יש גם פן של בין אדם למקום - ייתכן לומר שקשה לעשות את החשבון של ההשלכות הפחות או יותר חמורות, כי כרגע הוא עובר על איסור של בין אדם למקום.

המהדיר על ספרו של הגרשז"א מעיר שה"חזון איש" אוסר במקרה ויש איסור ודאי. המקור לדברים הללו הוא התייחסות של ה"חזון איש" למשנה בשביעית בפרק ה' משנה ו':

"אלו כלים, שאין האומן רשאי למכרם בשביעית: מחרשה וכל כליה, העל והמזרה והדקר. אבל מוכר הוא מגל יד ומגל קציר ועגלה וכל כליה. זה הכלל: כל שמלאכתו מיוחדת לעברה - אסור. לאיסור ולהיתר - מותר."

ה"חזון איש" מקשה מדוע זה מותר והרי זה ספק "לפני עור", ועונה שאם לא נתיר למכור את זה משום הספק - נגרום לשנאה בין האנשים. מדברים אלו עולה שה"חזון איש" מתיר דברים כאלו רק כאשר יש ספק האם אותם אנשים יעברו על איסור.

צריך לשים לב להבדל בין הדברים. הגרשז"א דיבר על טובה שתצמח לאותו אדם ש"שמים לו מכשול", ואילו ה"חזון איש" דיבר על מקרה שה'טוב' הוא לאנשים עצמם, אבל ייתכן שלאותם אנשים שמוכרים להם - עדיף להם שלא ימכרו להם כדי שלא יעברו על האיסור. על כן, לא ברור האם ה"חזון איש" חולק על הגרשז"א או לא. בכל אופן, הרב פיינשטיין ודאי חולק על כך. הוא מדבר על הזמנה של אנשים לבית הכנסת בשבת, כאשר הם כנראה יגיעו בכלי רכבם. אם ודאי הם יסעו- אסור. כלומר, הוא מחלק במפורש בין מצב של ודאי איסור למצב של ספק איסור.

בתשובתו של הרב פיינשטיין הוא לא מתייחס לחילוק בין תרי עברי דנהרא לחד עברי, מה הדין בחד עברי?

אם הבעיה היא לפני עור דרבנן, השאלה היא האם ניתן לסמוך על ההיתר של הגרשז"א בדרבנן. התוספות מצד שני, מדבר על לאפרושי מאיסורא, ואם נדבר מהצד של מסייע צריך לשאול האם ניתן לסמוך על ההיתר במצב שהסיוע לא צמוד לעבירה. נחזור לדברי התוספות, מה המקור לדין של לאפרושי מאיסורא? הפסוק הוא "הוכח תוכיח". על כן, ההגיון אומר שלא שוקלים רק את מה שקורה לפני, אלא שוקלים את כל המכלול. לכן, התפישה של הגרשז"א בהחלט במקומה. במצבים של תרי עברי דנהרא קשה להסתמך על הגרשז"א, אבל במקרה שלנו מדובר על חד עברי דנהרא, ולכן נראה להתיר רק אם יש פן חיובי בדבר.

פן בעייתי נוסף שעליו צריך ליתן את הדעת הוא השאלה איך אנחנו יכולים להיות שותפים למעשים הללו, מעבר לבעיה הפורמאלית של לפני עור.

לפי תשובתו של הרב פיינשטיין, אם נקח את דבריו עד הסוף צריך לסגור שלושה רבעים מבתי הכנסת בתפוצות.

מבחינה מעשית, בפן הפרטי, הגרשז"א פוסק שניתן להזמין, אבל לתת אופציה אחרת ולהציע ארוח באזור, וכל זה רק אם מדובר במטרה חיובית. במישור הציבורי, הצורך יותר גדול, אבל מצד שני התחושה שבית הכנסת נותן יד לעניין יותר בעייתית. עם כל זה, האלטרנטיבה בדרך כלל היא שלא יהיה שום דבר בשבת, ולכן יש מקום להתיר, אלא שצריך להדגיש באופן ברור שבית הכנסת לא מתיר את הנסיעה בשבת.



* המאמר לא עבר את ביקורת הרב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)