הקצנה דתית או נורמליזציה?

עלון שבות - קשר בוגרים 4 (אלול תשמ"ז) / אליהו בירנבוים[1]

הקצנה דתית - מהי?

מטבע הלשון השגורה בפינו: "הקצנה דתית" זקוקה לבאור והבנה בדומה להרבה מונחים אחרים שאנו רגילים בהם.

הקצנה דתית היא מונח סוציאולוגי ולא דתי. קיום מצוות היהדות אינו נמדד בכלים של הקצנה. ככל שאדם מקיים יותר מצוות, מבין את תכליתם ומעמיק בהם, מתקדם בלמוד התורה ואינו צועד במקום - חסיד יקרא שמיה ולא מקצין. הקצנה דתית היא כלי עזר בידי סוציולוגים ופסיכולוגים הבאים לחקור את תופעת הדת וקובעים האם חל שינוי ביחס האדם לדת, וכן כלי בידי החברה כולה בבואה להכיר ולשפוט את המציאות המתחדשת בתוכה.

מבחינה דתית אם כן, המושג פסול, חיי הדת הם חיי יצירה, שאיפה ורצון לדבקות בקב"ה ובמצוותיו, לא ניוון אלא פריחה והתפתחות. נדון במאמר זה במובן הסוציולוגי של ההקצנה הדתית.

הציבור הדתי במדינת ישראל שרוי בתקופה של שינויים ותמורות, חלקם כוללים את כל אזרחי המדינה וחלקם אופיניים ויחודיים לציבור הדתי לאומי.

נכון, יש שינוי ברמת דתיותו של הציבור הדתי, אבל משמעותו שלשינוי זה אינה נמדדת במספר המצוות שנוספו לחייו. מובנו האמיתי של השינוי הוא במקומה של הדת בחייו של האדם הדתי. בשנים האחרונות גדל באופן משמעותי מספר האנשים בציבור הדתי שלגביהם מהוה הדת את העמוד המרכזי בחייהם ולא רק תחום משני. נדמה לי שאפשר להצביע על נקודה זו כמאפיינת את התמורה שחלה בציבור הדתי - מקומה של הדת בחיי האדם, העמקת המודעות הדתית שאינה מבוססת רק על מעשים כי אם על מחשבה ופילוסופיה דתית.

טעות היא לחשוב שמרכזיותה של הדת פוגעת בתחומים אחרים שמחוצה לה, ההפך הוא הנכון, למרות "ההקצנה הדתית" קיימת פתיחות והתפתחות של הציבור הדתי כלפי עולם החול. ישיבות ההסדר המהוות כיום את עמוד התווך של הציבור הדתי גדלות במספר ובמנין. מתוכם יוצאים בחורים ליחידות קרביות בצבא, ממשיכים את דרכם במסלולי קצונה, מכשירים את עצמם בסמינרים למורים להוראה וחינוך, לומדים באוניברסיטאות השונות בארץ. הבחורים הדתיים אינם חוששים עוד מהצבא, אלא רואים בו מקום לתרומה. טבעי למצוא היום בחורים דתיים בכל היחידות הקרביות, בדרגות קצונה שונות. גם במספר הבנות הדתיות המשרתות בצבא חל שינוי מסויים ומספרם גדל בחברה הדתית לאומית.

בישיבות התיכוניות מתמודדים עם השכלולים האחרונים של האלקטרוניקה והמחשבים ותלמידים בגיל תיכון לומדים להכיר מערכות אלו על בוריין. - מספר התלמידים הדתיים (בוגרי ישיבות) באוניברסיטאות הולך וגדל בקצב מהיר בפקולטות השונות במדעי הטבע, החברה והרוח. הלזאת יקרא "הקצנה דתית"?

האם ה"הקצנה" נמדדת במצוות שלא קיים אדם בעבר והחליט לקיימן בהווה? שמא במצוות ומנהגים שאינם מופיעים בשולחן ערוך ופוסקים אחרים והם בגדר הידור מצוה ולפנים משורת הדין?

עלינו לזכור שאפשר להביט על "ההקצנה הדתית" במשקפיים שונים. מה שאצל מקצתנו מכונה "הקצנה דתית", קרוי בפי אחרים "נורמליזציה". חזרה לקיום מצוות טבעי ומלא של היהדות. "הקצנה דתית" היא בעצם מונח סובייקטיבי ולא אובייקטיבי. אדם המוסיף מצוות לאורח חייו הדתי או מנסה לשפר ולתקן את אופן קיומו אינו מגדיר את עצמו "כמקצין", רק המביט עליו מבחוץ ורואה רק את השינויים החיצוניים ולא את המניעים הפנימיים, יקרא לכך "הקצנה". המונח "הקצנה דתית" נובע מכך שנוצר פער בין דור האבות לדור הבנים וכאשר אחד מביט על השני מתגלית הקצנה שלמעשה אינה קיימת.

לעיתים מקשרים את "ההקצנה הדתית" עם הקצנה פוליטית ימנית, כשכל הטוען לשלמות הארץ נתפס גם כמקצין מבחינה דתית - ולא כך הדבר.

בתוך עמי אנוכי יושב... רואה אני שינויים בציבור הדתי, הקפדת יתר על קיום מצוות, יותר מאמץ לקביעת עיתים לתורה, יותר התייעצות ברבנים, יתר הקפדה על כסוי ראש לנשים (ואולי גם על כיפות גדולות לגברים...) אבל מתוך כל אלה ואחרים איני למד על הקצנה דתית, אלא על התנהגות למופת של אדם דתי שבעבר התבייש ביהדותו וכיום הוא גאה בה ורואה בקיומה אידיאל ותכלית חייו.

יתכן ותופעת ההקצנה מצויה אצל מספר ומעט של משפחות המשתייכות לישיבה זו או אחרת, לחוגים מסוימים, אבל אין לקבוע זאת כתופעה כוללת ללא הכרות מעמיקה ויסודית.

הרקע והגורמים "להקצנה דתית"

המגמה ל"הקצנה דתית" ולשינויים בחברה הדתית הם תוצאה של תהליך חברתי שראשיתו בעבר ואל סיומו עדיין לא הגענו. אין לראות את הרקע לשינויים בחברה הדתית רק במתירנות או בצורך לתחושת בטחון בעולם המודרני, המניעים עמוקים ומורכבים הרבה יותר.

אין סוד בדבר, שמחולליה הראשונית של התנועה הלאומית - ציונית היו חילונים. הן אלה שבססו את הרעיון הציוני כאידאולוגיה וקבעו את חזונו והן אלה שבגופם הגשימו את האידאל ע"י העליה לארץ. (אין בקביעה זו כדי להוריד מחלקה ותרומתה של הציונות הדתית).

התנועה הלאומים קמה והתפתחה במאה ה-19 עקב האמנסיפציה החברה אינה נחלקת לבני דתות שונות כי אם לבני לאומים שונים. היהודי מוצא את עצמו מחפש - לא זהות דתית אלא זהות לאומית. בתקופה זו יצאו יהודים לחפש את זהותם מחוץ לדת. את תפקידה של הדת כגורם מאחד בעם ירשה התנועה הלאומית ובלעדיה היו הרבה יהודים מתרחקים ומאבדים כל קשר עם היהדות ועם עם ישראל.

מתוך מצוקות אלה של קיום ושל זהות צמחה הציונות. היא באה לתת תשובה לאתגר הזהות היהודית בעולם של ליברליזם ולאומיות ולכן היתה תשובה בכוון זה של ליברליזם ולאומיות. גם בוניה ומיישביה הראשונים של ארץ ישראל בעליות הראשונות היו חילוניים, האוירה ברחוב הישראלי לא עודדה את האדם הדתי לשמור ולחזק את זהותו ואת תודעתו הדתית. הציבור הדתי שהיה כמובן במעוט בראשית צעדיה של המדינה הלך בעקבות הציבור החילוני וחיקה את מעשיו, את הסוציאליזם את הדמויות השולטות בו וכדו'.

התהליך הזה נמשך בעצם עד מלחמת ששת הימים, כאשר אחריה עדיין מתוך שכרון חושים, מתגלה בעם פתיחות ליהדות, תחושה של התרוקנות מאידאולוגיה חלוצית ורצון לאמץ תחתיה אידאולוגיה חדשה בחיי העם. כאן ראשיתה של ההתעוררות הדתית לאומית במדינה. אם בעבר היה צריך להודות כי הגורם החילוני הוא הפעיל והעיקבי ביותר בהגשמת הציונות, עכשיו הציג את עצמו הציבור הדתי כגורם הפעיל והעיקבי לנוכח דעיכת הלהט בציבור החילוני. בכך, רצה להוכיח הציבור הדתי באופן מודע ואולי בלתי מודע שגם לו יש מקום מרכזי בחברה הישראלית, לא פחות מזה של הציבור החילוני.

החששות של הציבור הדתי "שהתבייש" לעיתים לצאת בכיסוי ראש לרחוב, הפכו לגאוה, יהודי דתי החל להיות סמל של דמות אידאליסטית וחלוצית. "ההקצנה הדתית" באה כתשובה לתנועה הלאומית-חילונית, אבל גם כצורך של הציבור הדתי למלא את יעודו למצוא את מקומו ולדאוג להמשך קיומו בחברה הישראלית.

תהליך מורכב זה הוא מעשה ידיו של דור חדש, דור של תלמידי הראי"ה קוק שניסה להביא לידי ביטוי את תפיסתו הדתית-לאומית. הדת הפכה מרשות הפרט לנחלת הכלל - כלל המדינה. ההיסטוריה פועלת כתנועת מטוטלת, יש בה עליות וירידות אידאלים נעלמים והמתפתחים. הדת היתה עד לפני כ-200 שנה גורם מאחד, בעקבות האמנסיפציה החלה לפנות את מקומה לתנועה הלאומית שבהרבה מובנים המשיכה למלא את מקומה של הדת עד לאחר הקמת המדינה ומלחמת ששת הימים. כאשר תנועה זו הולכת ונחלשת עולה שוב קרנה של הדת ע"י הציבור הדתי. (ושמא החוזרים בתשובה הם גם הוכחה לכך)

תגובת ההקצנה הדתית מופנית גם כלפי הציבור החרדי שראה תמיד את "המזרחניקים" כחילוניים למחצה.

מלבד תהליך חברתי זה, אנו עדים גם לסיבות אידאולוגיות ופוליטיות שהיו בעלות השפעה בהתפתחות הדתית. במובן מסויים "ההקצנה הדתית" היא תגובה ישירה או מעין מרד חיובי בציונות הדתית שחרטה על דגלה את רעיון תורה ועבודה ולא השכילה להגשימו. הדור הצעיר הבין שאידאל זה לא התגשם כדבעי ושהוא איננו עונה על הצרכים של הציבור הדתי כיום להלכה ולמעשה, כאן החל הנתק שהביא ליצירת המושג "הקצנה". דור הבנים בחר בדרך אחרת מזו של האבות, לא תורה ועבודה במובנם המסורתי חלוצי אלא תורה ועבודה לפי המסורת המקובלת מבית מדרשו של הרב קוק. האבות שכחו מהר מאוד שגם הם שינו מדרך האבות וחפשו לעצמם אופקים חדשים וראו את בניהם כנוהגים ב"קיצוניות" ובחוסר חכמה.

מבחינה פוליטית התהליך די ברור. המפלגה הדתית לאומית הפסיקה להיות מקור להנהגה בציבור הדתי. דור הבנים אינו מזדהה עם הפוליטיקאים של דור האבות, עם דעותיהם ומעשיהם וחש נפגע בכך שהמפלגה איננה מתייעצת בהליכותיה עם סמכויות רבניות. הניתוק מההנהגה המסורתית הביא לחיפוש אחר מנהיגות טבעית לציבור הדתי שלמד ולומד בישיבות - רבנים וראשי ישיבות. (ואכן אנו רואים נסיונות של רבנים וראשי ישיבות להיות מנהיגים לא רק במישור החברתי דתי אלא גם במישור הפוליטי לאומי.)

"המהפכה השקטה" - החנוך הדתי והישובות התיכוניות, תרמו ללא ספק רבות להעלאת המודעות הדתית בציבור הבוגרים של ישיבות אלו, המגיע כיום לאלפי בוגרים הפזורים בכל מערכותיה של המדינה. אולם אל נשכח שהחינוך לבדו אינו יכול לחולל את המהפכה, הוא שפך את השמן על גלגליה והוא חלק מתהליך שהציבור הדתי רוצה בו.

תהליך ההקצנה הוא באופן טבעי תהליך התחזקות פנימית, תנועות שונות בהיסטוריה עבור תהליך הקצנה מהתפתחותם והתהוותם, גם ההקצנה בציבור הדתי מסמלת תמורה שמתחוללת בתוכו.

השלכותיה של ה"הקצנה הדתית"

נפוץ בימנו ההרגל, "להדביק" לכל אדם תווית מזהה על פי סטראוטיפים. ללא הכרה מספקת של אדם על-פי לבושו, סגנון דבורו, מקום מגוריו, החברה חורצת את גורלו וקובעת האם הוא דתי או חילוני, שמאלני או ימני, חוזר בתשובה או לוקה בהקצנה דתית.

אין אפשרות להתעלם מכך שאנו עומדים בתקופה של תמורות ושינויים דתיים הן במישור האידאולוגי והן החברתי. נדמה לי שעדיין עומדים אנו באמצע התהליך, הוא איננו מושלם לא מספיק ולא מספק אבל יש להכיר בו ולא לסמוך על המצב שהיה בעבר שלא בהכרח מתאים למציאות המתחדשת בפתחנו.

ה"הקצנה הדתית" שאחד ממניעיה היא הצורך להתמודד עם הרעיון הלאומי כפי שציינתי קודם מחזקת כיום את עצמה, אולם השלב הבא יהיה מציאת איזון בין הרעיון הלאומי לאורח החיים הדתי. האיזון בין "האידאל האלהי" "לאידאל הלאומי" בלשונו של הרב קוק. אין אידאל אחד יכול לחיות ללא חברו ואין החברה יכולה להתקיים בלעדי אחד מהם, הצלחתו של התהליך יהיה במציאת היחס הנכון ביניהם בחברה הישראלית.

ה"הקצנה הדתית" אינה צריכה להיות רקע למאבק פנימי בתוך הציבור הדתי, בין נאמני תורה ועבודה לבעלי עמדות שונות. המאבק האמיתי הוא על אופיה של המדינה ולכך צריך כל הציבור הדתי על פלגיו השונים לעמוד כאיש אחד בלב אחד. ההתפתחות הדתית חיזקה ומחזקת את המודעות הדתית של המחנה הדתי כדי שידע כיצד להביע את דעותיו לא מתוך נחיתות ובושה אלא מתוך גאוה ובטחון עצמי באמת הדתית שבאורח חייו, לא מתוך כפיה והסתגרות אלא מתוך סובלנות ופתיחות.

המאבק על דמותה של המדינה היהודית הוא נקודת ההתמודדות בין היהדות הדתית לבין היהדות החילונית. אבל כדי שהיהדות הדתית תבוא מוכנה להתמודדות זו, חייבת היא עצמה להתמודד בכנות עם בעיותיה, דהיינו בעיית קיום מדינה מודרנית בתחומה של ההלכה היהודית.

ההתפתחות הדתית שאנו עדים לה היא חלק מההבנה הדרושה להתמודדות זו. היהדות הדתית העמידה במרכזה את קיום תורה ומצוות עם כל הקושי המשתמע מכך בעולם המודרני ולאור המציאות המתחדשת.

מאפייניה של ה"הקצנה הדתית" אינם טכנים בלבד. לא מעשים לשם מציאת חן בעיני הזולת הם המניעים ליתר הקפדה על קיום מצוות אלא השאיפה לשלמות אישית וחברתית, הרצון לתיקון הפרט והכלל.

ככל שהציבור הדתי מקיים אורח חיים דתי שמבוסס על הבנה, למוד והעמקה ידע יותר טוב כיצד להתמודד במצבים השונים הקשורים לאופיה של המדינה היהודית. קיים ביהדות הדתית נסיון לשוב ולעיין במקורות, להבינם ולפרשם ע"פ משמעות ימנו, מתוך גדלות הנפש ואחרויות לכלל ישראל, נקרא לתהליך זה "הקצנה דתית" או ככל שנרצה, אבל הבה נראה גם את החיוב שבו ונצפה שמתוכו תתגלה יהדות אותנטית אבל אקטואלית לדורנו.