קדושת כהונה וקדושת לויה

קדושת כהונה וקדושת לויה* / הרב אהרן ליכטנשטיין

כהונה - קדושה פונקציונאלית וקדושה אישית

בשיעור זה נעסוק בקצרה בהיבטים שוני בקדושת הכהונה, ובצד השווה שבין קדושת כהונה ובין קדושת לויה.

בראשית פרשת אמור עוסקת התורה בקדושת הכהנים, ובאיסורים השונים הרובצים עליהם. הרמב"ן שם (בחדות הדקדוק האופיינית לו) עמד על הכינוי המדויק אשר בו מכנה התורה את הכהנים בפרשייה זו:

"וטעם הכהנים - כי במצות אשר הם בעניני הקרבנות יאמר "אל אהרן ואל בניו" ולא יזכירם בשם "הכהנים", כי הענינים ההם בקרבנות או במעלות הקדש, אבל בכאן יזהיר שלא יטמאו במת לעולם אפילו בעת שלא יבואו במקדש והיא מעלה להם בעצמם, ולכך הזכיר הכתוב "הכהנים" לאמר כי בעבור שהם כהני ה' ומשרתי א-לקינו יאמר להם שיתנהגו כבוד וגדולה בעצמם ולא יטמאו לעולם. והנה החללים מוצאים מן הכלל הזה".

דברי הרמב"ן הללו משדרים שני מסרים:

א. טענתו העקרונית של הרמב"ן היא, שיש להפריד בין שני היבטים שונים בקדושת הכהונה: ההיבט האחד הוא קדושת הקורבנות, דהיינו התפקיד לעבוד במקדש; וההיבט השני הוא "מעלה להם בעצמם", דהיינו קדושת זהות אישית של הכהנים, ללא קשר לתפקידם ולעבודתם.

ב. בסיום דבריו, הרמב"ן כותב שכבוד הכהונה נובע מכך שהכהנים הם משרתי הקב"ה. הווה אומר - אין מדובר על זהות עצמאית של קדושה, אלא על זהות הקשורה בעבודת הכהנים. אמנם, הבנה זו אינה הכרחית, משום שניתן לפרש ששורש קדושת הכהנים בעבודת המקדש, ואולם בפועל - מעבר למעמדם כעובדי המקדש, יש בהם זהות עצמאית של קדושה.

המסר השני בדברי הרמב"ן מוצג בוריאציה שונה מעט בדברי הרמב"ם (הל' כלי המקדש פ"ד, ה"א):

"הכהנים הובדלו מכלל הלוים לעבודת הקרבנות, שנאמר: "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים". ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן שנאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב".

הרמב"ם סבור, שקדושת הכהנים עומדת בזיקה לעבודתם במקדש, אם כי הוא מציג את הדברים בצורה הפוכה מזו של הרמב"ן: הרמב"ן הבין שהכהנים הם משרתי ה', ולפיכך הם קדושים. לעומתו, הרמב"ם טוען שיש צורך לקדש את הכהנים, כדי שיוכלו לעבוד במקדש. לשון אחרת, העבודה לא יוצרת קדושה, אלא הקדושה היא תנאי בדרך לעבודה. כך או כך, ברור מדברי הרמב"ם שאין קדושה עצמאית בכהנים.

ובכן, לפנינו שלוש גישות מרכזיות ביחס לקדושת הכהונה:

א. קדושת הכהונה תלויה כל כולה בעבודת הכהנים במקדש.

ב. עבודת הכהנים במקדש יוצרת זהות עצמאית של קדושה.

ג. קדושתם העצמית של הכהנים כלל לא תלויה בעבודת המקדש.

הרמב"ם נוקט את הגישה הראשונה, ובמסגרת דברי הרמב"ן יש מקום לגישה השנייה או השלישית. במאמר מוסגר נעיר, שיש מקום להקביל את המחלוקת הזו שבין הרמב"ם והרמב"ן למחלוקת אחרת ביניהם. בפתח הלכות בית הבחירה כתב הרמב"ם:

"מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלוש פעמים בשנה, שנאמר: "ועשו לי מקדש" ".

הרמב"ם סבור, שתכליתו המרכזית של המקדש היא הקרבת הקורבנות. הרמב"ן בתחילת פרשת תרומה הציג גישה שונה לחלוטין, ולפיה במקדש ישנה קדושה עצמאית, שכלל לא קשורה לקורבנות. הרמב"ם מצטט רק את חלקו הראשון של הפסוק מפרשת תרומה - "ועשו לי מקדש". הרמב"ן מדגיש יותר את המשך הפסוק: "ושכנתי בתוכם". דהיינו, לדעת הרמב"ן למשכן ישנו תפקיד משמעותי מאוד של השראת השכינה בישראל, ללא קשר לעבודת הקורבנות.

כאמור, גם המחלוקת בנידון דידן קשורה לשאלת מפתח זו - האם קדושת הכהנים נובעת מן המסגרת הפורמלית של עבודת רהמקדש אשר בה הם נתונים, או שמא יש בכהנים - מבחינת זהותם ומעמדם - קדושה עצמית עצמאית[1].

קדושת כהונה בזמן הזה

אחד הביטויים המובהקים לחקירת המפתח שלפנינו, בא לידי ביטוי בהתדיינות מפורסמת בין בעלי התוס', שהובאה במרדכי בגיטין (בהגהות, סימן תס"א):

"מעשה בכהן שיצק מים על ידי ר"ת. והקשה לו תלמיד: הא שנינו בירושלמי: המשתמש בכהונה מעל?! והשיב לו: אין בהם קדושה בזמן הזה, דקי"ל בגדיהם עליהם קדושה עליהם, ואי לא - לא[2]. והקשה: אם כן כל מיני קדושה לא ליעבד להו?! ושתיק ר"ת.

והשיב ה"ר פטר, דנהי דיש בהן קדושה, יכול למחול".

הצעת ר"ת היא, שבזמן הזה אין קדושה, משום שאין עבודה. ר"ת מתבסס על הגמרא בזבחים (יז:), הקובעת שכהן שעובד בלא בגדים דינו כזר, משום שאין קדושתו עליו. נדמה, שגם ר"ת לא העלה על דעתו שקדושת הכהונה לעניין איסור השימוש בכהן, וכל שכן לעניינים כגון איסור נישואין לגרושה או איסור טומאה למתים, תלויה בבגדים. יש לפרש, שכוונת ר"ת היא, שישנו קשר הדוק בין עבודת הכהן במקדש ובין קדושתו. בזמן המקדש, ישנה אפשרות תאורטית לעבודה, ואפשרות זו יוצרת קדושה (כאמור, גם אם בפועל הכהן לא לבוש בבגדים). ברם, בזמן הזה, כשאין אפשרות לעבוד, אין קדושת כהונה.

לא ברור עד כמה הקצין ר"ת את שיטתו. לכאורה, היה מקום לומר שהקדושה פקעה כליל, ועל כן בטלו כל דיני הכהונה, לרבות איסורי טומאה או איסורי חיתון לפסולות. נדמה, שהבנה זו די מרחיקת לכת, ומאחר שר"ת איננו מקבל אותה, הוא לא השיב על הקושייה השנייה שהקשה אותו תלמיד, והעדיף לשתוק.

עם זאת, יש מקום לדייק מדברי המשנ"ב שר"ת נקט הבנה קיצונית מאוד של ביטול קדושת הכהונה. כפי שראינו במרדכי, רבינו פטר שלל את תפיסת ר"ת, והסביר שהכהנים אכן קדושים גם בזמן הזה, אלא שהם רשאים למחול על כבודם. הרמ"א (או"ח, סוף סימן קכ"ח) פסק כרבינו פטר, ועל כך הסביר המשנ"ב שם (ס"ק קע"ד):

"שהרי נאמר: "וקדשתו כי את לחם א-לקיך הוא מקריב". ואף עכשיו שאין לנו קרבנות בקדושתו הוא עומד ומשום זה אסור בגרושה ולטמא למתים".

המשנ"ב מבין, שלדעת רבינו פטר קדושת הכהונה קיימת גם בזמן הזה, ומשום כך הכהנים אסורים בגרושה ובטומאה. מדברי המשנ"ב אנו למדים, שהחולקים על רבינו פטר, וסבורים שאין קדושת כהונה בזמן הזה, יתירו לכהן להיטמא ולשאת גרושה. כאמור לעיל, הבנה זו מרחיקת לכת, ודי קשה לקבלה.

על כל פנים, נדמה שהמחלוקת בין ר"ת ורבינו פטר נעוצה בשאלת אופי קדושת הכהונה - האם מדובר על קדושה הנובעת מן העבודה במקדש, או שמא מדובר על קדושה עצמאית, שכלל לא תלויה בעבודה.

קדושת לויה

התורה מזכירה את ייחודם של הלויים במקומות רבים. ישנן נקודות דימיון רבות בין הביטויים הנזכרים ביחס לכהנים ובין הביטויים הנזכרים ביחס ללויים. אחת מן הנקודות הבולטות ביותר היא זו שבפרשת עקב (דברים י', ח):

"בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

הפסוקים מדברים על הבדלת הלויים מכלל ישראל - לצורך עבודת המשכן. הרמב"ן בפירושו על אתר, במסגרת הניסיון להגדיר מתי התרחשה הקדשת הלויים (מהי "העת ההיא") כתב:

"והנכון בעיני, כי "בעת ההיא" השני כראשון (לעיל פסוק א), כי בעת שאמר לו "פסל לך שני לוחות אבנים", נתרצה לישראל ונצטוה על המשכן, ואז נתרצה גם לאהרן ונצטוה: "ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לקדשו לכהנו לי"... ועשה הבדלת כל השבט ענין אחד, כי מן היום ההוא היה לפניו שיהיו שבטו נתונים נתונים לו לעבוד עבודת המשכן.

או יאמר, כי שבט הלוי נבדל בעת ההיא להיות הכהנים מהם, כי גם הם נושאים הארון, וכן ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה', והם שישרתו לשם ויברכו בשמו".

על פי הפירוש הראשון של הרמב"ן, שבט לוי הובדל לקדושה, בדיוק כמו שבט הכהונה. נדמה, שגם הפירוש השני מעניק מעמד ייחודי לשבט לוי, בכך שהוא מדבר על יצירת קבוצת ייחוס מובחרת, שממנה עשויים להתמנות הכהנים.

כך או כך, מדברי הרמב"ן ניתן להסיק, שלבני לוי ישנו מעמד מיוחד. אמנם, לא ברור האם מעמד זה קשור בצורה מהותית לעובדה שהם משרתים בקודש, ומסייעים לכהנים, או שמא גם הלויים - בדיוק כמו הכהנים - נושאים בזהות כלשהי של קדושה. בשאלה זו, נחלקו הראשונים, כפי שכתב הטור (או"ח, סוף סימן ר"א[3]):

"גרסי' בירושל' אמר ריב"ל מימי לא ברכתי לפני כהן ולא בירך ישראל לפני וריב"ל לוי היה ויראה לכאורה שיש ללוי דין קדימה לברך לפני ישראל במקום שאין שם כהן והר"מ מרוטנבורק כתב שאין לו דין קדימה והא דקאמר שלא בירך ישראל לפניו מצד גדולתו ולא מצד לויה".

על פי הדעה הראשונה בטור, ללויים ישנו מעמד ייחודי, המחייב להקדימם לכל דבר. המהר"ם מרוטנבורג חלק על כך, ולדבריו אין ללויים דין קדימה.

נדמה, שההבנה הפשוטה יותר היא הבנת המהר"ם. שהרי, הביטוי המובהק לזהות עצמאית של קדושה הוא איסורים, כגון איסור נישואין לגרושה או איסור טומאה. מאחר שבלויים לא מצאנו אף אחד מן האיסורים הללו, מסתבר לומר שאין בהם קדושה עצמאית.

בכדי לקבוע מה אופייה של קדושת הלוי, נבחן מספר מקורות:

א. אכילת מעשר

הרמב"ם בהל' מעשר (פ"א, ה"ב) כתב:

"מעשר ראשון מותר באכילה לישראל ומותר לאכלו בטומאה שאין בו קדושה כלל, וכל מקום שנאמר במעשרות קדש או פדייה אינו אלא מעשר שני, ומניין שמעשר ראשון חולין שנאמר ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב מה גורן ויקב חולין לכל דבר אף מעשר ראשון שניטלה תרומתו חולין לכל דבר, לפיכך בת לוי שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנין לה המעשר ואוכלת".

חידושו של הרמב"ם בהלכה זו הוא, שמעשר ראשון איננו קדוש. הרמב"ם מבקש להדגים את דבריו, ועל כן מצטט את דין הסוגייה ביבמות פה:-פו.: בת לוי שנפסלה רשאית לאכול במעשר. לכאורה, דברי הרמב"ם מחודשים. שהרי, אם נפרש שאין ללויים קדושה עצמאית, אין סיבה לחשוב ששבי או בעילת זנות יפסלו בת לוי מאכילת מעשר. מדברי הרמב"ם עולה, שמסברא היה מקום לחשוב על פסול כזה, אלא שלהלכה אין מקבלים אותו, משום שאין קדושה במעשר[4]. כאמור, אם נניח שישנם פסולי גברא בלוייה, מסתבר לומר שיש ללויים זהות של קדושה - כמו לאחיהם הכהנים.

ב. לוי ששינה מתפקידו

הגמרא בערכין יא: קובעת, שתפקידי הלויים במקדש ברורים ומוגדים, ומשורר ששיער חייב מיתה. הרמב"ם (הל' כלי המקדש פ"ג, ה"י) פוסק, שדין זה מתייחס גם לכהן שעשה עבודת לוי. הגרי"ד פרש, שהלכה זו קובעת שאין קדושה ייחודית בלויים. טענתו היתה, שהמעמד המקובע שמיחסת ההלכה לעבודתו של כל לוי מלמדת, שעבודה זו היא המגדירה את אופיו וזהותו. לאמור - מעמדו של הלוי נקבע על פי עבודתו, ולא על פי זהותו האישית.

בעניין האיסור לשנות בתפקידי הלויים, חידש המנחת חינוך (מצווה שפ"ט, אות ג') חידוש גדול:

"ודע, דאזהרה זו אינה רק בשתי המשפחות - הכהנים והלויים, כמבואר כאן בפסוק. אבל ישראלים אינם בכלל אזהרה זו, וישראל ששורר או שיער לא מצינו איסור כלל[5], דכאן לא מצינו אזהרה רק לכהנים וללויים, אבל לא ישראל, וכך גזירת הכתוב, וישראלים אינם עוברים כלל אם עובדים עבודת הלויים".

כאמור, דברי המנחת חינוך מחודשים ביותר. אמנם, ישנו תחום הלכתי דומה, אשר בו מצינו מודל מעין זה: ביאה ריקנית להיכל. כידוע, לישראל אסור להיכנס להיכל, ועם זאת, הרמב"ם פוסק שאם נכנס להיכל הוא אינו עובר על איסור ביאה ריקנית. איסור זה נוהג, כנראה, רק באלה שיש להם שייכות כלשהי בעבודות הקודש.

ג. הלויים כ'עם'

הגמרא בחולין (קלא.-קלב.) עוסקת בחובת הלויים להפריש מתנות זרוע, לחיים וקיבה. הכהנים פטורים ממתנות אלה, משום שהם אינם כלולים בגדר של "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם"[6]. בגמרא נאמר, שרב הסתפק האם לחייב את הלויים במתנות, משום ש"מספקא ליה אי איקרו עם אי לא איקרו עם". לכאורה, ספק זה קשור לחקירה דלעיל: אם לויים הם עם, משמע שאין בהם קדושה, אלא אך ורק תפקיד פונקציונאלי. אם הלויים אינם עם, הרי שהם קרובים יותר אל הכהנים, בעלי הקדושה העצמאית.

ד. פדיון בכורות בלויים

בהמשך אותה הסוגייה בחולין ישנו דיון בחובת הלויים בפידיון הבן. בהקשר הזה, יש לבחון שני ביטויים בסוגיות בבכורות. בדף מז. דיברה הגמרא על כך שלויה שהתעברה מגוי פטורה מחמישה סלעים. הגמרא שם מדברת על "לוי פסול", ומכאן שמושג הפסול שייך גם בלויים. ראייה ברורה יותר מצוייה בסוגייה בבכורות ד.:

"אלא אמר רבא, הכי קתני: כהנים ולוים פטרו הן עצמן מקל וחומר, אם הפקיעה קדושתן של לוים קדושתן של ישראל במדבר, לא יפקיע את של עצמן".

הגמרא קובעת בפירוש, שיש קדושה בלויים, והיא שהפקיעה את קדושת ישראל. נדמה, שלפנינו מקור מפורש המורה על כך שיש קדושה מסוימת בלויים.

קדושת הלוי כנספח לכהן

לסיום, נביא הצעה מחודשת בביאור דין קדושת הלוייה. פסוקי התורה משדרים מסר כפול ביחס ללויים: מחד גיסא, התורה בכמה מקומות מדברת על כך שהלויים שייכים להקב"ה: "נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל" (במדבר ח', טז). מאידך גיסא, ישנם מקומות שבהם התורה מדברת על מסירת הלויים לידי הכהנים: "נתונים לאהרן ולבניו" (שם ח', יט).

נדמה, שביישוב המקראות יש לומר, שהלויים עשויים לזכות בקדושה עצמאית, אך רק מכוחם של הכהנים. במילים אחרות, כשהלוי עומד בפני עצמו אין בו קדושה עצמאית, אלא אך ורק קדושת עבודה. הסיבה לכך היא, שדין "וקדשתו" תלוי בכך ש"את לחם א-לקיך הוא מקריב". ניתן היה לומר, שהשיר והשער שקולים להקרבת קורבנות, אולם הבנה זו לא סבירה, ונראה לומר שהשיר והשער אינם מובילים ל"וקדשתו". ברם, כאמור לעיל, במקום שבו הלוי מספח עצמו לכהן, הרי שהוא הופך למסייע לעבודת המקדש ברמה הגבוהה, ודין "וקדשתו" המופנה כלפי הכהן, מועבר גם אליו.

בהיסוס מסויים, נציע נפק"מ להצעה זו. כפי שראינו לעיל, הטור מביא מחלוקת בין הראשונים בדבר הקדמת הלוי לזימון. על פי המהלך שהצענו, ניתן לומר שמחלוקת זו נוגעת אך ורק לזימון, אך לא לקריאת התורה. הסיבה לכך היא, שבזימון עומד הלוי בפני עצמו, וממילא אין בו קדושה עצמאית המחייבת את הקדמתו. ברם, בקריאת התורה ממוקם הלוי לאחר הכהן, וכנספח אליו. אפשר, שבמקרה כזה, החובה לקדש את הכהן מואצלת גם אל הלוי, וזו הסיבה שהוא קורא שני. הדברים מחודשים מאוד, ואולם עצם ההבחנה נראית נכונה.

---