בעניין שיירי מצווה

בעניין שיירי מצווה* / הרב אהרן ליכטנשטיין

סמיכה, תנופה וזריקת שיירי הדם

בשיעור זה נדון במונח המופיע במשניות ובגמרות בהקשרים שונים: שיירי מצווה. המונח כשלעצמו ברור, יחסית, ואולם יישומיו אינם פשוטים.

המשנה במנחות צג. עוסקת בסמיכה בקדשים (מיהם הסומכים וכו'). המשנה קובעת, שסמיכה היא "שיירי מצווה". מהו פשר הביטוי? בעניין זה עוסקת הגמרא בדף צג: :

"סמיכה שירי מצוה. ת"ר: "וסמך... ונרצה" - וכי סמיכה מכפרת? והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר: "כי הדם הוא בנפש יכפר"! אלא לומר לך, שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה, מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר. ותניא גבי תנופה כי האי גוונא: "לתנופה לכפר" - וכי תנופה מכפרת? והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר: "כי הדם הוא בנפש יכפר"! אלא לומר לך, שאם עשאה לתנופה שירי מצוה, מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר".

בגמרא מבואר, שבהעדר זריקה הקרבן אינו מכפר, ואולם בהעדר סמיכה (כאשר המקריב עשה את הסמיכה כשיירי מצווה) נוצר מעין מצב וירטואלי אשר בו הקרבן "לא כיפר, וכיפר". הגמרא מסבירה שהוא הדין גם בתנופה.

מן הגמרא עולה, שהסמיכה והתנופה עשויות להשתלב בתהליך ההקרבה, ואולם גם אם ויתרו עליהן, הכפרה איננה נפגעת.

המונח שיירי מצווה נזכר בהקשרים נוספים, אשר בהם לא מצינו את מצב הביניים של "לא כיפר וכיפר". באופן כללי, בדיני קדשים ישנה התפלגות בין זריקת הדם המכפרת, ובין שפיכת שיירי הדם על יסוד המזבח. גם ביחס לשיירי הדם, אנו נתקלים בביטוי "שיירי מצווה". הסוגייה בזבחים (נב.) עוסקת באריכות בעניין זה, ובסיומה נאמר:

"תלמוד לומר: "ואת כל דם הפר ישפך" - נתקו הכתוב לעשה ועשאו שירי מצוה, לומר לך: שירים אין מעכבין".

כאמור, בהקשר זה הגמרא קובעת בפשטות שהשיריים אינם מעכבים, ולא מוסיפה שהקרבן "כאילו לא כיפר". רושם דומה בוקע ועולה גם מהסוגייה בזבחים קי-קיא. כידוע, יש להקריב קורבנות אך ורק בבית המקדש, ולא מחוצה לו. במשנה בזבחים קי: נאמר:

"רבי נחמיה אומר: שירי הדם שהקריבו בחוץ - חייב".

ומבואר בגמרא:

"א"ר יוחנן, [תנא] רבי נחמיה כדברי האומר: שיריים מעכבין. מיתיבי, רבי נחמיה אומר: שירי הדם שהקריבן בחוץ - חייב; אמר לו ר"ע: והלא שירי הדם שירי מצוה הם! אמר לו: איברין ופדרין יוכיחו, שהן שירי מצוה והמקריבן בחוץ - חייב; אמר לו: לא, אם אמרת באיברים ופדרים שהן תחלת עבודה, תאמר בשירי הדם שאינן תחלת עבודה? ואם איתא, לימא ליה: הני נמי מעכבי! תיובתא".

ר' יוחנן קובע, שחייבים על הקרבת שיירי הדם בחוץ דווקא אם הם מעכבים את הכפרה. הגמרא מביאה ברייתא, אשר בה קובע ר' עקיבא ששיירי הדם אינם מעכבים את הכפרה, וכך היא מכריעה למסקנה. גם כאן, הגמרא לא מזכירה את מצב הביניים של "כאילו לא כיפר".

ובכן, לפנינו הבדל בין סמיכה ותנופה לבין שיירי הדם. בביאור ההבדל יש מקום לשני הסברים, האחד נוגע בשורש הכינוי "שיירי מצווה", והשני נוגע בציביון ובאופי התופעות שלפנינו.

הסבר א' - יחס המקריב לפעולה

מלשון הגמרא משתמע, שהבעיה בסמיכה ובתנופה אינה גלומה רק בהעדר הסמיכה והתנופה, אלא ביחסו של האדם: שעשאו שיירי מצווה. לשון אחרת, המקריב קובע שהוא חושש רק לפעולות הקריטיות שמעכבות את התהליך, ומרשה לעצמו לוותר על הפעולות שאינן נחוצות. מטרת הקרבן היא ריצוי קמיה קודשא בריך הוא, ואדם אינו ראוי לכפרה ולריצוי אם הוא מתייחס באופן מזלזל לאחד משלבי הקרבן.

אם כן, הסמיכה והתנופה הן אכן שיירי מצווה, ואולם לא ניתן להשליכן אחרי גוונו, והנוהג כן - כאילו לא כיפר. נדמה, שכך יש לבאר את דברי הגמרא בזבחים ו. . הגמרא שם שואלת האם קרבן עשוי לכפר פרוספקטיבית - על עבירות שאדם טרם ביצע. בקרבן חטאת קשה להעלות אפשרות כזו על הדעת, ואולם קרבן עולה אינו מכפר על מעשה עבירה ספציפי, אלא על התרשלות כלליות יותר בעבודת ה': הרהורי הלב, ביטול עשה וכו', ולגביו הגמרא אכן מעלה אפשרות כזו. וכך נאמר שם:

"איבעיא להו: אעשה דלאחר הפרשה מכפרא או לא מכפרא? מי אמרינן: מידי דהוה אחטאת, מה חטאת דקודם הפרשה אין, דלאחר הפרשה לא, אף הכא נמי דקודם הפרשה אין, לאחר הפרשה לא, או דלמא לא דמיא לחטאת, דחטאת על כל חטא וחטא בעי לאיתויי חדא חטאת, והכא כיון דאיכא כמה עשה גביה מכפרא, אעשה דלאחר הפרשה נמי מכפרא? תא שמע: "וסמך... ונרצה", וכי סמיכה מכפרת? והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר: "כי הדם הוא בנפש יכפר"! אלא מה תלמוד לומר וסמך... ונרצה לכפר? שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה, מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר; מאי לאו דכיפר עשה דקודם הפרשה, לא כיפר אעשה דסמיכה, דהוה ליה עשה דלאחר הפרשה ...
א"ל רב הונא בר יהודה לרבא, אימא: כיפר גברא, לא כיפר קמי שמיא!".

בשלב הראשון מציעה הגמרא להבחין בצורה ברורה בין זמני עבירה שונים - קודם הפרשה, ולאחר הפרשה. ברם, בהמשך הסוגייה מעלה רב הונא אפשרות לחלוקה בין רמות שונות של כפרה: כפרת האדם וכפרה קמי שמיא. רש"י מסביר:

"לא כיפר קמי שמיא - לנחת רוח לקונו דלא עבד מצוה מן המובחר".

רש"י משתמש במונח "מצווה מן המובחר". ניתן היה להרחיב את הדברים, ולפרש שהליקוי כלפי שמיא לא רק פוגם במצווה מן המובחר, אלא מהווה החמצה של חלק מהותי מן המצווה, הפוגעת בעמידתו של אדם לפני ה'.

על כל פנים, ההסבר המוצע כאן מתייחס אך ורק לסמיכה ולתנופה, המוטלות על כתפיו של בעל הקרבן, וניתן להאשימו בהתרשלות בהן. הקרבת שיירי הדם אינה מוטלת על כהן ספציפי, וממילא קשה לתאר תרחיש אשר בו עשאה בהדיא שיירי מצווה[1].

הסבר ב' - יחס התורה לפעולה

ניתן להציע הבחנה עקרונית יותר בין רמות שונות של שיירי מצווה. התנופה והסמיכה הן ספיחי התהליך, בעוד שזריקת שיירי הדם היא נספח לתהליך. לאמור - הקרבת השיריים ממשיכה את רצף פעולות הקרבן שהיה לפניה, ואילו הסמיכה והתנופה הן חלק ממעגל ההקרבה, ואולם הן לא מצטרפות מבחינה ליניארית לתהליך.

חשוב לעמוד על שני פנים בהגדרת הסבר זה. מצד אחד, הסמיכה והתנופה מהוות עבודות עצמאיות - שלב נפרד בתהליך הקרבן. לעומתן, הקרבת השיריים אינה אלא נספח לעבודת הדם הקמאית. מן הבחינה הזו, הסמיכה והתנופה עדיפות על הקרבת השיריים. מצד שני, הקרבת השיריים אמנם נספחת ותו לא, אך היא זנב לאריות - היא נספחת ללב ליבו של תהליך ההקרבה, דהיינו לעבודת הדם. מן הבחינה הזו, הקרבת השיריים עדיפה, משום שסמיכה ותנופה הן אכן פעולות עצמאיות, אך מקומן פריפריאלי יותר.

לכאורה, הניסוח הראשון עדיף על הניסוח השני, משום שדווקא לגבי הסמיכה והתנופה קובעת הגמרא שכאילו לא כיפר, ומכאן שהן בעלות חשיבות רבה יותר. אמנם, הסוגיות בהקשרים שונים עוסקות במעמד שיירי הדם, וניתן ללמוד מהן שלעניינים מסויימים מהווה הקרבת השיריים חלק מהותי מתהליך ההקרבה.

כפי שציינו לעיל, ישנה מחלוקת בין התנאים בשאלה האם שיריים מעכבים או לא. בגמרא בזבחים דף נב. נאמר, שהסובר ששיריים אינם מעכבים, מתבסס על כך שלא שנה עליהם הכתוב, וכל מה שלא שנה עליו הכתוב איננו מעכב בקדשים. ניתן להבין, שהדרישה לכפילות בפוסקים היא דרישה טכנית. ואולם, נדמה שיש מקום להסבר עקרוני יותר, שלפיו התורה הורידה בהדיא את דירוגם ומעמדם של שיירי הדם, ועשאתם שיירי מצווה.

מעמדם הנחות של שיירי הדם מתעורר גם בסוגייה בזבחים לח:. הגמרא שואלת מה דין מתנות קרבן שאינן מעכבות (לבית הלל מתנה אחת בחטאת, ולבית שמאי שתי מתנות) לעניין הקרבה בלילה. מן הגמרא עולה, שישנה הבחנה בין מתנות מסוגים שונים: מתנות החטאת אינן נזרקות בלילה, ואילו שיירי הדם נשפכים בלילה. מה שורש ההבחנה? נראה לומר, שהתורה עצמה הורידה את שיירי הדם בדרגה, וכמעט שהוציאתם מכלל מתנות.

ובכן, על פי ההסבר שלפנינו ההבחנה בין תנופה וסמיכה ובין הקרבת שיירי הדם אינה קשורה ליחס האדם אל הפעולה, אלא ליחס שנותנת התורה לפעולה.

מסברא, יש מקום להציע הבחנה, בהקשר זה, בין שיירי הדם של קורבנות פנימיים, ושיירי הדם של קורבנות חיצוניים[2]. ניתן לומר, ששיריים חיצוניים אכן ירדו בדרגה, בעוד שבשיריים פנימיים לא שנה הכתוב לעכב, ואולם גם לא היתה הורדה בדרגה. להבחנה זו עשויה להיות נפק"מ לעניין הקרבת השיריים בלילה: שיריים חיצוניים יקרבו בלילה, משום שהם הורדו בדרגה, ואילו שיריים פנימיים לא יוקרבו בלילה, משום שהם אכן אינם מעכבים, אך מעמדם אינו נחות ממתנות החטאת שאינן מעכבות, ואעפ"כ אינן קרבות בלילה.

ברכה על שיירי מצווה

עד כה, עסקנו בשיירי מצווה בעולם של קדשים. הרמב"ן בספר המצוות (בהשגות לשורש י"ב) קובע, שהעוסק בקדשים מברך "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצוונו..."[3]. לאור האמור לעיל, נשאלת השאלה מה דין ברכה על שפיכת שיריים. למעשה, גלומה כאן שאלה רחבת היקף, והיא - מה דין ברכה על שיירי מצווה.

אחד המוקדים המרכזיים של הדיון בעניין הברכה על שיירי מצווה קשור לברכה על נטילת לולב. התוס' בפסחים (ז: ד"ה בעידנא) כתבו:

"בעידנא דאגבהה נפיק ביה - וא"ת כיון דנפק היאך יברך והלא צריך לברך עובר לעשייתו? ואומר ר"י אע"ג דנפק אכתי עוסק במצוה שצריך לנענע בקריאת הלל (סוכה לז:)".

הגרי"ד חקר האם נענוע הלולב הוא דין בהלל או דין במצוות לולב, והביא את התוס' כאן כראייה לאפשרות השנייה. בעה"מ בפסחים (ג: באלפס) הביא את תירוץ התוס', וניסוחו משמעותי מאוד לדידן:

"ובלולב אין מברכין לעולם אלא על נטילת לולב דמדאגבהיה נפק ביה, ואע"פ שכל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן, כיון דאית ליה לקרות את ההלל ולנענע שהוא שיירי מצווה כעובר לעשייתה דמי".

כאמור, בעה"מ מביא את דברי התוס', אך מחדש שניענוע הלולב בהלל הוא שיירי מצווה, וניתן לברך עליהם מדין "עובר לעשייתן".

יסוד דומה לזה של בעה"מ מצוי בתוס' הרא"ש במסכת סוכה. התוס' שם (לט., ד"ה עובר) כתבו:

"דניענוע אינו אלא מכשירי מצוה בעלמא ולא מעכב".

לא לגמרי ברור למה מתכוונים התוס' בביטוי "מכשירי מצווה". אכן, בתוס' הרא"ש שם הגירסה מעט שונה, וז"ל:

"ומיהו לא דמי כולי האי, דניענוע אינו אלא שיירי מצווה בעלמא ולא מעכב".

אין זה מן הנמנע שהמילה "שירי" התחלפה במילה "מכשירי", ומכאן נובע ההבדל בין התוס' ובין הרא"ש.

מה פשר הברכה על שיירי המצווה? יש לחקור האם השיריים הם עצמם המצווה, ועל כן ברכה עליהם היא ברכה על המצווה עצמה; או שמא השיריים הם מעין חבל המאפשר לאחוז במצווה בצורה בלתי ישירה. כמובן, יש להצליב חקירה זו עם חקירת המפתח בעניין "עובר לעשייתן" - האם יש צורך בעיקר המצווה, או שמא די גם בגורם בעל זיקה רופפת למצווה (ברכה על תקיעות דמיושב, ברכת קריאת שמע אליבא דרש"י וכו'). ובכן, ניתן לומר שהברכה היא על המצווה עצמה, והנענועים אינם אלא חולייה מקשרת בין הברכה ובין המצווה.

ר"ת בספר הישר (חלק החידושים, סימן ת"ו) נדרש לשאלה שלפנינו, וכתב:

"ויש מקשים על הא דכל הברכות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן ... והא איכא לולב דמברכין עליו בתר דנפקי ביה?! ואית דמתרצי כיון דאיכא למיעבד ניענוע שיירי מצווה מעכבין, ועובר לעשייתן הוא. ולא נהירא, דהא פליגי בשיירי מצווה מעכבין".

ר"ת אינו דוחה את עצם האפשרות לברך על שיריים, אלא קובע שבפועל שיירי מצווה אינם מעכבים, ומאחר שהם אינם מעכבים, אין מברכים עליהם. אילו שיירי המצווה היו מעכבים, ניתן היה לברך עליהם, אף שהם לא מהווים חלק מהותי מהמצווה עצמה.

ר"ת מסב את תשומת ליבנו למחלוקת בעניין שיירי הדם - האם מעכבים או לא. הרא"ש ובעה"מ דיברו גם הם על שיירי מצווה, אך לא קבעו בפירוש האם מדובר על שיירי הדם, או שמא על שיירי מצווה כגון תנופה וסמיכה. כפי שראינו לעיל, קיימים כמה וכמה הבדלים בין הסוגים השונים של שיירי המצווה.

ואכן, הגמרא בסוכה לח. עורכת השוואה בין ניענוע הלולב ובין התנופה בקורבנות:

"במערבא מתנו הכי, אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא - כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד - כדי לעצור טללים רעים. אמר רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר זבילא: זאת אומרת שירי מצוה מעכבין את הפורענות. שהרי תנופה שירי מצוה היא, ועוצרת רוחות וטללים רעים. ואמר רבא: וכן בלולב".

נדמה, שבגמרא זו גלומה השוואת התוס' ובעה"מ בין שיירי המצווה שבלולב ושיירי המצווה שבקדשים.

רש"י בסוכה מעיר:

"שירי מצוה - מצוה שהיא שירים, שאינה עיקר לעכב כפרה, אף על פי כן חשובה היא לעכב את הפורענות".

רש"י סבור, ששיירי מצווה "אינם עיקר". אכן, טענה זו משתלבת במהלך הכללי שהצגנו עד כה, שלפיו השיריים הם חלק מן המצווה, אם כי הם אינם עיקר, וסביר להניח שאינם מעכבים.

הגדרתו של הרמח"ל לשיירי מצווה

והנה, במסילת הישרים של הרמח"ל מצאנו הגדרה מחודשת של שיירי מצווה. בפרק י"ח מציע הרמח"ל את ההבחנה הבאה:

"מידת החסידות צריכה היא באמת לבאור גדול ... הנה שורש החסידות הוא מה שאמרו חז"ל: אשרי אדם שעמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו ... והנך רואה שהחסידות ממין הפרישות, אלא שהפרישות בלאוין, והחסידות בעשין, ושניהם ענין אחד, שהוא: להוסיף על המפורש מה שנוכל לדון לפי המצוה המפורשת שיהיה נחת רוח לפניו יתברך".

בפרק י"ט הרמח"ל מרחיב את היריעה, ומסביר את יסודות החסידות:

"החלק הראשון שבראשון הוא במעשה שבין אדם למקום, ועניינו - קיום כל המצוות וכל הדקדוקים שבהם עד מקום שיד האדם מגעת, ואלו הם שקראום חז"ל "שיירי מצווה", ואמרו: שיירי מצווה מעכבים את הפורענות. כי אע"פ שגוף המצווה נשלם זולתם וכבר יצא בזה ידי חובתו, הנה זה לכל המון ישראל, אך החסידים אין להם אלא להרבות בהשלמתם ולא למעט בהם כלל".

בדברי הרמח"ל גלומים שני חידושים: ראשית, הוא מציג שתי רמות של שיירי מצווה. הרמה האחת היא השלמת כל פרטי הדקדוקים שבמצווה. רמה זו מקבילה, פחות או יותר, לשיירי המצווה שבהם עסקנו עד כה. הרמה השנייה והמחודשת יותר קובעת, שהחסידות תובעת מן האדם להוסיף על המפורש, דהיינו להוסיף נופך אישי המתאים לו עצמו לקיום המצווה.

החידוש השני בדברי הרמח"ל הוא שימור החסידות לקבוצת על מובחרת, ולא להמון העם. לכאורה, שיירי המצווה שאליהם התייחסנו לעיל מחייבים כל אחד ואחד, ולא רק את החסידים. יתירה מזאת, גם רמת התוספת על המצוות לא יכולה להישאר נחלתם של חסידי עליון, ויש חשיבות רבה בכך שבכל עובד ה' תהיה נטועה רוח ההלכה, שתנחה אותו בתוספת אישית על המפורש. ובכן, לא לגמרי ברור מדוע הרמח"ל שומר את זכות היצירה הייחודית הזו דווקא לאותה סיירת מובחרת של חסידים.

כאמור, אדם שההלכה מוטבעת בו חותר לקיום יעדיה העמוקים גם כשהם לא מהווים חלק מהותי ממצווה כזו או אחרת. הגדרים הקבועים של המצוות חשובים מאוד, כמובן, אך לא ניתן למגר כליל את עולם היצירה של האדם. עולם זה הוא תנאי הכרחי במטרת העל שמציג הרמח"ל על פי הגמרא בברכות: "לעשות נחת רוח ליוצרו".

---