דין מורד במלכות

בשיעור הראשון הסברנו שההלכה שאין נביא רשאי לחדש הלכה נלמדת, בין היתר, מהאיסור להוסיף מצוות לתורה. ראינו שאיסור זה נחשב לאיסור חמור ובעייתי, כיוון שעבירה עליו נחשבת למעשה לפגיעה באחד מי"ג עיקרי האמונה שמנה הרמב"ם.

בשיעורים הבאים נעסוק בדינים ובהלכות המוזכרים בספר יהושע או נדרשים מהם. נושא השיעור הנוכחי הוא דין מורד במלכות.

מקור הדין

סיפורים רבים בספרי הנביאים הראשונים עוסקים במרד באחד ממלכי ישראל. מבין הסיפורים הרבים, שבע בן בכרי נחשב בעיני חז"ל למורד הקלאסי שמרד במלכות דוד.

בספר שמואל מסופר ששבע בן בכרי תקע בשופר וקרא: "אֵֽין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַֽחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי, אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב', כ', א). יואב וחייליו רודפים אחרי שבע בן בכרי. לאחר שהוא נמלט לאבלה בית המעכה, הם צרים על העיר ודורשים את הסגרתו, ומאיימים שאם אנשי העיר לא ימסרו את המורד – ייהרגו כולם. אישה חכמה משכנעת את אנשי העיר להרוג את שבע בן בכרי. חז"ל, בתוספתא, דנו במקרה זה, ורבי שמעון הסביר באיזה טיעון השתמשה האישה החכמה: "כך אמרה להם: כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה" (תוספתא ,תרומות ז, כ).

מהו המקור להלכה זו? לדעת הרמב"ם, דין זה נלמד מספר יהושע.

בתחילת ספר יהושע, יהושע פונה אל שבטי גד וראובן וחצי שבט המנשה ומזכיר להם את ההבטחה שלהם לעבור חלוצים לפני ה'.

כך הם משיבים לו:

כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר־יַמְרֶה אֶת־פִּיךָ וְלֹא־יִשְׁמַע אֶת־דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר־תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת רַק חֲזַק וֶאֱמָץ. (יהושע א', יח)

הרמב"ם, בהלכות מלכים, לומד מפסוק זה את דין מורד במלכות. כמו כן הוא לומד ממנו שלמלך יש זכות להטיל עונש מוות על המורד בו:

כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו, אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך או שלא יצא מביתו ויצא חייב מיתה, ואם רצה להרגו יהרג, שנאמר "כל איש אשר ימרה את פיך". (משנה תורה, הלכות מלכים ג', ח)

האחרונים תמהו על דין זה של הרמב"ם. נראה מה הקשו עליו, וכיצד תירצו.

המהר"ץ חיות בחיבורו "תורת נביאים" תמה על כך שמקור דין מורד במלכות נמצא בנביאים בלבד:

...עיקר דין מורד במלכות לא נאמר בתורה כלל, רק הוא מקרא ביהושע, ואם כן, דברי קבלה [הם, ו]אינם [אלא] רק מדבריהם! (תורת נביאים פרק ז', "דין מלך ישראל")

המהר"ץ חיות מוסיף, שלא ניתן לומר שדיני המלך הם דינים ישנים שנמסרו במסורת, בבחינת תורה שבעל פה, כי אם כן – כיצד שמואל כותב אותם בספר? הרי דברים שבעל פה אין אדם רשאי לכותבם!

כדי לתרץ את הקושיה, המהר"ץ חיות מחדש שאכן אין צורך במקור מן התורה למשפטי המלוכה, הכוללים בתוכם את דין מורד במלכות. דיני המלוכה "המה רק ענין התקשרות בין המלך להעם". כלומר, מדובר בהסכם בין המלך לנתיניו. הנתינים מבינים שטובת הכלל גוברת על טובת הפרט, ולכן הם מסכימים למסור ביד המלך סמכויות רחבות.

ועדיין, המהר"ץ מתקשה בשאלה מדוע מורד במלכות חייב מיתה. רעיון ההסכם בין המלך לעם יכול להסביר מדוע רכושו של העם וממונו מסורים למלך, אך הוא לא יכול להסביר כיצד הם מפקירים גם את נפשם – הרי חייהם אינם שייכים להם.

כדי לענות על שאלה זו, המהר"ץ מסביר שעניין זה נלמד מדין רודף, שמקורו במשנה בסנהדרין (משנה, סנהדרין ח', ז):

כיון דקיימא לן דרודף שרודף אחר חברו להורגו הנה דמו מסור ביד כל אדם... וכאן נמי כיון שממשלת המלך הוא הטבה כללית לכל העם, והפרט שרוצה למרוד ולהרוס יסודי החברה והנהגה הישרה, הנה נקרא רודף, כיון שמן המרידה נוכל להסתבב ולהסתעף מלחמות והריגות ושפיכות דם נקיים...

המהר"ץ מציין שגם דין זה בנוי על הסכמת הכלל:

והעם באו בתחילה בהסכמה מוחלטת כי רק ממשלת המלך נאות להם... אולם מכל מקום נסתבב דבר זה רק ע"פ הסכמתם הראשונה, שמאנו בממשלת השופטים, ובחרו ממשלת דבּר אחר לדור, אשר יהיה גם כן מנחיל כתר המלוכה מאב לבן, ובאופן זה מועיל ההתקשרות שעשו בתחילה.

החתם סופר קרא את ספרו של המהר"ץ חיות, וכתב לו מכתב תגובה, המופיע בשו"ת שלו. במכתב, הוא מעלה קושיה נוספת: כיצד יהושע מחדש דין חדש, שלא נמצא בתורת משה?

יש לתמוה, כי בתורת משה רבינו ע"ה לא מצינו כלל שיהיה רשות למלך יהודה וישראל להמית איש... [ו]שיהיה רשאי לענוש ולענות נפש ומכל שכן להמית מנא ליה? ורק בני ישראל אמרו ליהושע 'כל איש אשר ימרה את פיך יומת רק חזק ואמץ'... הקושיא אין הנביא רשאי לחדש, זהו קושיא שצע"ג. (שו"ת חתם סופר, חלק אורח חיים סימן ר"ח)

תשובת החתם סופר היא שאכן, יש מקור בתורה המעניק למלכות זכות ליטול חיים. הוא מצטט את פירוש הרמב"ן לפסוק "כׇּל חֵרֶם אֲשֶׁר יׇחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת" (ויקרא כ"ז, כט).

בפירושו, הרמב"ן מסביר שפסוק זה משמש מקור ליכולתו של המלך להחרים:

מלך בישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים, אם יחרימו על עיר להלחם עליה, וכן אם יחרימו על דבר, העובר עליו חייב מיתה. (רמב"ן על ויקרא כ"ז, כט)

באמצעות פסוק זה, הרמב"ן מסביר כיצד נתחייבו אנשי יבש גלעד מיתה כפי שמסופר בסיפור פילגש בגבעה (שופטים כ"א, י), וכיצד נתחייב יהונתן בן שאול מיתה (שמואל א' י"ד, מד).

החתם סופר צועד בעקבות הרמב"ן, וקובע שגם דין מורד במלכות מבוסס על פסוק זה.

הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל דוחה את המקור של החתם סופר, וטוען שהמקור לסמכות המלך נמצא בפסוק אחר: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים י"ז, טו) עליו חז"ל דרשו: "שום תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך (סנהדרין כ:). כך הרב עוזיאל כותב:

ומה שמורד במלכות חייב מיתה, אין זה משום שקבלוהו עליהם, אלא מגזרת הכתוב ד'שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ'. ובמושג מלך נכלל גם רשות לדון דין מיתה, משום מורד במלכות, וכמו שמצאנו ביהושע: 'כָּל אִישׁ אֲשֶׁר־יַמְרֶה אֶת־פִּיךָ, וְלֹא־יִשְׁמַע אֶת־דְּבָרֶיךָ... יוּמָת'. (שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד, חושן משפט סימן ב)

הרב עוזיאל מודע גם לפסוק מספר יהושע, "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר־יַמְרֶה", ולבעייתיות שיש בלימוד הלכה מהנביאים. לכן הוא מסביר את הלימוד מהפסוק כך: "אין זה הוספה על דברי תורה אלא גלוי מילתא הוא, שזה הוא בכלל שום תשים עליך מלך".

למרות שגם החתם סופר וגם המהר"ץ חיות מבססים את דין מורד במלכות על רצון העם והסכמתו, נדמה שיש ביניהם שוני מהותי. החתם סופר, בניגוד למהר"ץ, אינו מוכן להניח שיש הלכה שנלמדת מהנביא ואין לה מקור ברור בתורת משה. החתם סופר דורש שלדין שלנו יהיה מקור בתורה. חידושו הגדול של המהר"ץ נמצא בכך שהוא מוכן להניח שלפנינו הלכה ייחודית שייסודה בהסכמת העם. ייתכן שיש כאן גישה הסוברת שדיני מלכות הם דינים ייחודיים, השייכים לקטגוריה הלכתית עצמאית.

בדיון הבא נמשיך לבחון את הרעיון הזה.

האם המורד נידון בבית דין?

חז"ל הבינו שנבל הכרמלי ואוריה החיתי היו חייבים במיתה משום שמרדו בדוד המלך.

בתקופה שבה דוד המלך ברח משאול הוא ביקש עזרה מנבל הכרמלי. נבל סירב, ואף טען בהתרסה:

מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו. (שמואל א' כ"ה, י)

בתגובה, דוד אוסף את חייליו ועולה על בית נבל כדי להורגו. אשתו של נבל, אביגיל, מתחננת על חיי בעלה ודוד נענה לבקשתה. לבסוף נבל מת בנגף מאת ה'.

הגמרא (מגילה י"ד.) מסבירה על מה נסובה השיחה בין אביגיל לדוד. לפי הגמרא, אביגיל טענה שדוד אינו יכול לדון את בעלה, שכן אין דנין דיני נפשות בלילה. דוד עונה לה שנבל הוא מורד במלכות ומשום כך דיני השפיטה הרגילים אינם חלים עליו.

תוספות (שם ע"ב, ד"ה "מורד במלכות") מקשים שלכאורה ממקורות אחרים משמע שגם מורדים במלכות יש לדון בפני סנהדרין.

ובאמת, הגמרא בסנהדרין (לו.) מתארת שדוד דן את נבל בפני סנהדרין, וכן הגמרא בשבת (נו.) דורשת שנתן הנביא הוכיח את דוד שהיה עליו לדון את אוריה החיתי בפני בית דין.

לכן מסבירים התוספות שאכן יש לדון את המורד במלכות בפני סנהדרין, אך בכל זאת ישנם כמה הבדלים בין אדם רגיל הנידון בדיני נפשות לבין מורד במלכות.

הרב אריב לייב גינצבורג (1695-1785), בעל השאגת אריה, הקשה על דברי התוספות בספרו "טורי אבן", וטען שאכן, מלך ישראל אינו חייב לדון את המורד במלכות בפני בית דין. את הביטויים הסותרים שנמצאים בחז"ל, מהם נראה שעל המלך לדון את המורד במלכות בפני בית דין, יש להעמיד במקרה בו לא ברור האם מדובר בדין מורד במלכות או לא. במקרה כזה יש לבדוק האם אכן מדובר במרד, או לחלופין האם מעמד המנהיג הוא אכן מעמד של מלך ישראל.

לפנינו אם כן מחלוקת בין תוספות לבין הטורי אבן, האם מורד במלכות נידון בפני בית דין כעבריין שעבר על חוקי התורה, או לא.

ייתכן ששורש המחלוקת בין התוספות לטורי אבן הוא האם המורד במלכות נחשב כעבריין העובר על דיני תורה ומשום כך נידון בפני בית דין, או שמא יש כאן דין ייחודי, שאיננו חלק מדיני התורה הרגילים, ומשום כך המלך רשאי להורגו בהליך מקביל, שלא עובר במערכות המשפטיות הרגילות.

האם המלך רשאי למחול למורד?

הרמב"ם המצוטט לעיל מהלכות מלכים ציין שיש רשות למלך ישראל להרוג את המורד במלכות. האם כוונת הרמב"ם שביד המלך יש כוח למחול למורד, ולא להעניש אותו?

האחרונים דייקו מהרמב"ם שדין זה אכן תלוי ברצון המלך, וכך כתב גם המנחת חינוך במצווה תצ"ז: "ומלשון זה דהרשות בידו משמע דאין חיוב בדבר". לכאורה, ניתן לטעון שבהלכה זו הרמב"ם מסביר שלמלך יש לגיטימציה להעניש את המורדים בו, ולא בהכרח אפשרות לבחור אם להעניש או לא. אך מהמשך הרמב"ם (פרק ג', הלכה ח) נראה שהמנחת חינוך צודק. כך גם ניתן לכאורה להוכיח מהמקרים שבהם דוד "ויתר" לאלה שמרדו בו.

אך אם זו שיטת הרמב"ם, יש להקשות מדין מפורש, שאין המלך רשאי למחול על כבודו (קידושין ל"ב:), וכך הקשו רבים. אך לכאורה, שאלה אפילו יותר קשה היא השאלה הבאה: כיצד ניתן לבני אדם (במקרה זה, למלך) למחול לאדם על עבירה המחייבת אותו מיתה? סוף כל סוף, אותו אדם עבר עבירה לשמיים, ולא רק למלך!

נראה שגם מכאן מוכח שדין המורד במלכות הוא דין ייחודי, התלוי בהסכם העם והמלך. מסתבר לומר שלפי הסכם זה המלך רשאי למחול למורד במלכות.

לפי הרב יהודה גרשוני, ניתן להבין ברמב"ם שדין מורד במלכות כולל את שני המנגנונים שלמדנו עליהם.

המורד במלכות הוא עבריין, ובית הדין רשאי ואף חייב לדונו למיתה. הרמב"ם מחדש שהמלך רשאי להורג את המורד במלכות בעצמו, שלא דרך בית הדין, באופן דומה לזה שהרמב"ם מציג בהלכה הבאה, העוסקת ברוצח שלא ניתן לדונו למיתה על פי הליכי הבאת הראיות הרגילים:

כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה או בלא התראה אפילו בעד אחד או שונא שהרג בשגגה יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה והורג רבים ביום אחד ותולה ומניחן תלויים ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם. (משנה תורה, הלכות מלכים ג', י)

לפי ההסבר האחרון שהצענו, בספר יהושע העם נתן ליהושע סמכות לפעול במקביל לדיני התורה הרגילים, ומכאן ואילך ניתנה רשות למלך להחליט באיזו דרך יפעל נגד המורדים בו.