זמן קריאת שמע

שכיבה וקימה לעומת יום ולילה

בשיעורים הקודמים עסקנו במהותה ובהגדרתה של מצוות קריאת שמע. בשיעור זה נעבור לעסוק בזמן קריאת שמע בערבית ובשחרית.

המשנה פותחת בעניין זה את מסכת ברכות:

מאימתי קורין את שמע בערבין? משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: עד חצות. רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר.   (משנה ברכות א, א)

מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן. רבי אליעזר אומר: בין תכלת לכרתי. וגומרה עד הנץ החמה. רבי יהושע אומר: עד שלש שעות, שכן דרך מלכים לעמוד בשלש שעות.   (משנה ברכות א, ב)

הגמרא (שם ב:) מביאה שיטות נוספות ביחס לתחילת זמן קריאת שמע של ערבית: משעה שקידש היום בערבי שבתות, משעה שהכוהנים טובלים, משעה שבני אדם נכנסים להסב ועוד.

ריבוי הדעות בעניין זמן קריאת שמע מלמד על הייחודיות של זמן זה ביחס לזמנן של מצוות אחרות. רוב דיני התורה תלויים ביום ובלילה, וגדר יום ולילה קבוע ומוכר – היום מתחיל בעלות השחר ומסתיים בצאת הכוכבים.[1] לעומת זאת, מצוות קריאת שמע אינה תלויה ביום ובלילה אלא בשכיבה ובקימה. זמנים אלו ייחודיים ותלויים בהתנהגות האנושית, ואינם מוכרים מתחומים הלכתיים אחרים. לכן נחלקו התנאים בהגדרתם והציעו לכך שיעורים שונים.

לקביעה זו, שזמן קריאת שמע אינו תלוי ביום ובלילה אלא בשכיבה ובקימה, אפשר להביא ראיות נוספות מדברי המשנה:

א. רבי אליעזר (במשנה שם א, א) סובר שאפשר לקרוא קריאת שמע רק עד סוף האשמורה הראשונה, על אף שאין זה סוף הלילה.

ב. זמן קריאת שמע של שחרית מוגבל לזמן קימה, והוא אינו נוהג כל היום.[2]

נוסף על כך, כן עולה מדברי רבי שמעון בן יוחי בשם רבי עקיבא:

פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים ביום, אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה, ויוצא בהן ידי חובתו, אחת של יום ואחת של לילה.  (ברכות ח:)

הזמן שמעלות השחר עד הנץ החמה הוא יום גמור, ואף על פי כן אומר רבי שמעון בן יוחי שאפשר לקרוא בזמן זה קריאת שמע של ערבית. מכאן שקריאת שמע אינה תלויה ביום ובלילה אלא בשכיבה ובקימה, ולכן על אף שזמן זה הוא יום, אפשר לקרוא בו קריאת שמע של ערבית משום שזהו עדיין 'זמן שכיבה', כדברי הגמרא:

לעולם יממא הוא, והאי דקרו ליה ליליא דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא.  (ברכות ט.)

הגדרה זו מפורשת בדברי התוספות במגילה:

והיה לנו הלילה למשמר – קשיא, דהא אמרינן בברכות גבי צאת הכוכבים לילה הוא, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, דכתיב "והיה לנו הלילה למשמר", ואמאי לא הוי ראייה גמורה כדמפקינן הכא מקרא? ויש לומר דהתם בעי לאסוקי דזמן שכיבה דגבי קריאת שמע הוי צאת הכוכבים, ומשום הכי קאמרינן התם דאין זו ראייה גמורה, דנהי דהוי לילה באותה שעה, מכל מקום לא הוי זמן שכיבה לכל אדם.  (תוספות מגילה כ: ד"ה והיה)

נראה ללמוד הגדרה זו גם מדברי רש"י בתחילת המסכת:

עד סוף האשמורה הראשונה – שליש הלילה, כדמפרש בגמרא, ומשם ואילך עבר זמן, דלא מקרי תו זמן שכיבה, ולא קרינן ביה "בשכבך", ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה, לפיכך הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת? כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, והכי תניא בברייתא בברכות ירושלמי. ולפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך, ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו יצא.  (רש"י ברכות ב. ד"ה עד סוף)

הפני יהושע (שם, בפירש"י ד"ה עד סוף) מקשה מדוע שינה רש"י מסדר המשנה ודן בתחילת זמן קריאת שמע רק לאחר שפירש את דברי רבי אליעזר. הצל"ח (שם, רש"י ד"ה עד סוף) מבאר שאפשר היה לטעון שזמן קריאת שמע תלוי ביום ובלילה, ולפי זה אפשר היה לקרוא קריאת שמע כבר מפלג המנחה; אולם מדברי רבי אליעזר מוכח שזמן קריאת שמע תלוי בשכיבה וקימה (כנאמר לעיל), ולכן אומר רש"י שהקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו.

שיטות הסוברות שקריאת שמע תלויה ביום ובלילה

על אף הראיות הרבות שהבאנו, נראה שהדברים אינם מוסכמים, ויש ראשונים הסוברים שגם החיוב בקריאת שמע תלוי ביום ובלילה, בדומה לשאר דיני התורה.

התוספות חלקו על דברי רש"י דלעיל, והביאו את שיטת רבנו תם שאפשר לקרוא קריאת שמע כבר מפלג המנחה:

לכן פירש רבנו דאדרבה קריאת שמע של בית הכנסת עיקר. ואם תאמר היאך אנו קורין כל כך מבעוד יום, ויש לומר דקיימא לן כרבי יהודה, דאמר בפרק תפלת השחר דזמן תפילת מנחה עד פלג המנחה, דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע, ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית.   (תוספות ברכות ב. ד"ה מאימתי)

הרא"ש מקשה על דברי רבנו תם:

ולא נהירא לי מה שהביא רבינו תם ז"ל ראיה מתפלת המנחה שהיא עד פלג המנחה, דתפלות כנגד תמידים תקנום, ותמיד היה קרב והולך עד פלג המנחה, אבל לענין קריאת שמע לאו זמן שכיבה הוא.   (רא"ש ברכות א, א)

לדברי הרא"ש, אומנם אפשר להתפלל תפילת ערבית מפלג המנחה, אך אין ללמוד מכך שאפשר לקרוא קריאת שמע של ערבית מפלג המנחה, הואיל וקריאת שמע תלויה בזמן שכיבה, והזמן שקודם צאת הכוכבים אינו זמן שכיבה. אם כן, לשיטת הרא"ש זמן קריאת שמע של ערבית תלוי בשכיבה (וזהו גדר ייחודי לקריאת שמע), ואילו לשיטת רבנו תם – בלילה (כשאר דיני תורה).

הבנה זו בשיטת רבנו תם, שקיימת זהות בין 'זמן שכיבה' לבין לילה, ולכן מפלג המנחה מתחיל 'זמן שכיבה', מפורשת בדברי התוספות:

אמר ליה רבי יהודה והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים –תימא, תיקשי ליה לנפשיה, שהרי פלג המנחה מבעוד יום היא, והוא אומר מיד כשיעבור פלג המנחה הוי זמן תפילת ערבית. ויש לומר דלדידיה לא קשיא, דלא דריש 'בשכבך ובקומך', אבל לרבנן דדרשי קשיא, דאינו זמן שכיבה.   (תוספות ברכות ב: ד"ה אמר)

יש עניין נוסף שבו הולך רבנו תם לשיטתו, שזמן קריאת שמע תלוי בגדרי יום ולילה של כל התורה. הראשונים נחלקו מתי מתחיל זמן קריאת של שחרית – מעלות השחר, 'משיכיר' או מהנץ החמה. התוספות ביומא מביאים את שיטת רבנו תם שזמן קריאת שמע הוא משעת הנץ החמה:

ורבינו תם פירש דזמן קריאת שמע הוי אחר הנץ החמה, כמתניתין דהכא וכרבי שמעון, והוותיקין היו ממהרין שלא כדין קודם הנץ החמה בשביל חובת התפלה, כדי לסמוך גאולה לתפלה, שתהא עם שמש.  (תוספות יומא לז: ד"ה אמר)

בעלי התוספות מביאים את ראייתו של רבנו תם לשיטתו:

ועוד הביא ראיה מפרק שני דמגילה: וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה, וכולן שעשו משעלה עמוד השחר – כשר. אלמא דבר שזמנו ביום, מצותו אחר הנץ.  (שם)

רבנו תם הביא ראיה לשיטתו, שיש לקרוא קריאת שמע מהנץ החמה והלאה, מדברי המשנה במגילה (כ.) שלכתחילה יש לקיים את כל מצוות היום מהנץ החמה, ורק בדיעבד יוצאים ידי חובה מעלות השחר. נראה שראייתו מבוססת על ההנחה שזמן קריאת שמע תלוי ביום ובלילה, ולכן הכלל האמור במשנה במגילה לגבי "דבר שמצוותו ביום" אמור גם לגבי קריאת שמע. לעומת זאת, אם זמן קריאת שמע אינו תלוי ביום ולילה אלא בשכיבה וקימה, קריאת שמע אינה בכלל "דבר שמצוותו ביום", ולכן ראיה זו אינה קיימת.[3]

מדברי הרשב"א עולה ששאלה זו, האם זמני קריאת שמע כפופים לגדרי יום ולילה של כל התורה או שזו מערכת שונה של 'זמן שכיבה' ו'זמן קימה', שנויה במחלוקת התנאים.

הרשב"א כותב בשם רב האי גאון:

דחלוקתן של הני רבנן דנחלקו בברייתא כל חדא וחדא תלויה בדבר, דרבי אליעזר דאמר משעה שקדש היום סבר 'ובא השמש' – ביאת שמשו, דהיינו תחילת השקיעה, ומאי 'וטהר' – טהר גברא, ור' יהושע סבר ביאת אורו הוא, ומאי 'וטהר' – טהר יומא, ואין ביניהם שעה שאפשר להיות שיעור אחר אלא רבי מאיר דיהיב שיעורא קודם שיעורא דרבי יהושע כשיעור טבילה. ורבי חנינא אמר דלא תלינן שיעורא בתחילת הלילה אלא שעת שכיבה, ואין דרכן של בני אדם לישכב בתחילת הלילה אלא משעה שהעני נכנס לאכול פתו לאחר שמספר עם שכניו, ורבי אחא משעה שבני אדם נכנסין להסב, שהוא מאוחר יותר, לפי שמספרין בתחילת הלילה ברחוב העיר על פתחיהן זה עם זה.   (רשב"א ברכות ב: ד"ה רבי חנינא)

הרשב"א כותב בשם רב האי גאון שהתנאים נחלקו בגדר תחילת זמן קריאת שמע של ערבית: לפי רבי אליעזר ורבי יהושע זמן קריאת שמע מתחיל מתחילת הלילה (והם נחלקו אם הזמן הוא בשקיעה או בצאת הכוכבים), ולפי רבי חנינא ורב אחא זמן קריאת שמע מתחיל בזמן שכיבה (והם נחלקו אם זמן זה הוא בשעה שהעני נכנס לאכול או בשעה שבני אדם נכנסים להסב). מדבריו עולה שהתנאים נחלקו אם זמן קריאת שמע תלוי ביום ולילה או בשכיבה וקימה. ואם כן, אנו, הפוסקים להלכה שהזמן הוא בצאת הכוכבים, סבורים שקריאת שמע תלויה ביום ולילה (כשאר דיני התורה).[4]

הקרן אורה מדייק תפיסה זו, שקריאת שמע תלויה ביום ולילה, מדברי הירושלמי:

ספק קרא ספק לא קרא, נישמעינה מן הדא: הקורא קודם לכן – לא יצא ידי חובתו. וקודם לכן לאו ספק הוא? ואת אמרת צריך לקרות! הדא אמרה ספק קרא ספק לא קרא צריך לקרות.  (ירושלמי א, א)

הקרן אורה (ברכות אות טו) מקשה כיצד הירושלמי פושט את דין המסופק אם קרא קריאת שמע מדינו של הקורא בין השמשות, שהרי ייתכן שבבין השמשות כלל אין ספק לגבי קריאת שמע: אפשר לומר שבין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, אך בוודאות אינו זמן שכיבה, ולכן אין ספק שהקורא קריאת שמע בין השמשות לא יצא ידי חובתו. הקרן אורה כותב שמכך מוכח שלפי הירושלמי זמן קריאת שמע תלוי ביום ולילה, ולכן לעניין קריאת שמע מעמדו של בין השמשות מסופק כשאר דיני התורה.

ייתכן ששיטת הירושלמי, שקריאת שמע תלויה ביום ולילה, מתאימה לשיטתו העקרונית, שעסקנו בה בהרחבה בשיעור הראשון בסדרה זו – שהמצווה ביסודה היא סניף של מצוות תלמוד תורה. על פי זה, קיימת הקבלה בין הכתוב "ודברת בם... בשכבך ובקומך" לבין הכתוב בספר יהושע (א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה".[5] עולה מכך כי "בשכבך ובקומך" שווה ל"יומם ולילה", ומכאן שמצוות קריאת שמע ביסודה היא על קריאת פרשייה זו בשני חלקי היממה – יום ולילה.

שיטת הרמב"ם בגדר זמן קריאת שמע

שיטה נוספת בעניין זה עולה מדברי הרמב"ם:

פעמים בכל יום קוראין קרית שמע, בערב ובבקר, שנאמר 'ובשכבך ובקומך' – בשעה שדרך בני אדם שוכבין, וזה הוא לילה, ובשעה שדרך בני אדם עומדין, וזה הוא יום.  (קריאת שמע א, א)

מדברי הרמב"ם משתמע שקריאת שמע תלויה ביום ובלילה.

הרמב"ם מוסיף ומפרט את זמן הקריאה ביום ובלילה:

אי זהו זמן קרית שמע בלילה? מצותה משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה. ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר – יצא ידי חובתו, שלא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן הפשיעה... ואי זה הוא זמנה ביום? מצותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה, כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה, ושיעור זה כמו [עישור] שעה קודם שתעלה השמש. ואם איחר וקרא קריאת שמע אחר שתעלה השמש – יצא ידי חובתו, שעונתה עד סוף שלש שעות ביום למי שעבר ואיחר.   (קריאת שמע א, ט–יא)

מדברי הרמב"ם עולה שאומנם קריאת שמע ביסודה נקבעה ליום ולילה, אך זמן קריאת שמע של שחר מוגבל ל'זמן קימה', ולכן לכתחילה יש לקרותה עד הנץ החמה, ובדיעבד – עד סוף שלוש שעות.[6]

לאור הגדרה זו חוזרת התמיהה דלעיל: כיצד אפשר לקרוא קריאת שמע של ערב עד הנץ החמה? והרי זמן זה הוא יום גמור! אומנם נראה שעיון מדוקדק בפסקי הרמב"ם מיישב תמיהה זו. לגבי קריאת שמע של שחר מעלות השחר ואילך כותב הרמב"ם שיוצאים בדיעבד בקריאה זו:

מי שהקדים וקרא קרית שמע של שחרית אחר שיעלה עמוד השחר, אף על פי שהשלים קודם שתנץ החמה – יצא ידי חובתו. ובשעת הדחק, כגון שהיה משכים לצאת לדרך – קורא לכתחלה משעלה עמוד השחר.  (שם, יב)

לעומת זאת, לגבי קריאת שמע של ערבית בין עלות השחר להנץ החמה כותב הרמב"ם שרק אנוס יוצא בקריאה זו:

הקורא קריאת שמע של ערבית אחר שיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה – לא יצא ידי חובתו, אלא אם כן היה אנוס, כגון שכור או חולה וכיוצא בהן.   (שם, י)[7]

מהו טעמו של חילוק זה? מדוע הקורא קריאת שמע של ערבית אחר שיעלה עמוד השחר אינו יוצא ידי חובתו (אלא אם כן היה אנוס)? הרשב"א (ברכות ח: ד"ה הכי גרסינן) כותב שכאשר אדם פשע ולא קרא כל הלילה, גזרו חכמים שלא יקיים מצוות קריאת שמע, אך על המקדים לקרוא קריאת שמע של שחרית לא גזרו, ולכן יצא ידי חובה בדיעבד. אומנם על פי האמור נראה לבאר את חילוקו של הרמב"ם באופן שונה. עקרונית זמן קריאת שמע תלוי ביום ולילה, ולכן הקורא קריאת שמע של ערבית לאחר עלות השחר לא יצא ידי חובתו. עם זאת, מכיוון שרבי שמעון בן יוחי פסק שאפשר לקרוא בזמן זה קריאת שמע, על אף ששיטתו מבוססת על תפיסה שונה, שעל פיה קריאת שמע אינה תלויה ביום ולילה אלא בשכיבה וקימה, בשעת הדחק אנו פוסקים כשיטה זו, שעליה אמרה הגמרא "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק".

לסיום נעיר שבדברינו דנו בשאלה אם הכתוב "בשכבך ובקומך" מצווה לקרוא את שמע בזמן שכיבה ובזמן קימה או ביום ובלילה. אומנם נראה שבכתוב זה טמונה אמירה נוספת: הכתוב מצווה שיומו של האדם יהיה 'עטוף' בקבלת עול מלכות שמיים ובדברי תורה – בתחילתו ובסופו,[8] וכך האדם יפתח את יומו ויסיים אותו בקריאת שמע.[9]

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שלמה ליפשיץ.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.
 

[1] כן נאמר בגמרא במגילה (כ:).

[2] אומנם עי' בדברי הכסף משנה (קריאת שמע א, יג), ואכמ"ל.

[3] יש לעיין כיצד יישב רבנו תם את הראיות דלעיל, שמהן הוכחנו אחרת; ועי' אבן האזל (קריאת שמע א, א אות ד–ה) שדן בכך.

[4] עי' אבן האזל (קריאת שמע א, א אות ג) שהאריך בעניין זה.

[5] ובדומה לכך בתהילים (א, ב): "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה".

[6] מעין זה אפשר למצוא בדברי הרשב"א (ח: ד"ה איכא דמתנו), הדן בשיטת רבי יהושע, שאפשר לקרוא קריאת שמע עד שלוש שעות "שכן בני מלכים לעמוד בשלוש שעות". הרשב"א שואל מדוע אי אפשר לקרוא קריאת שמע של לילה עד זמן זה, ומשיב: "יש לומר, דכיון דמחמת יממא חייבה תורה לקרות בשחר, אף על גב דתלי ליה בזמן קימה, דינא הוא דנשרי כל זמן קימה ואפי' של בני מלכים, ועוד דאינו בדין דלא יקראו בני מלכים בשל שחר, אבל בשל לילה הנכנס בשל יום, אף על גב דתלא ליה בשכיבה, כיון דיממא הוא וכולהו אינשי כבר קמו משום מיעוטא דבני מלכים לא שרינן". (ויש לעיין בהתאמת דבריו אלו לדבריו דלעיל.)

[7] מקור דבריו הוא הרי"ף (ברכות ב:).

[8] יש להעיר על הצעה זו, שכן הכתוב פותח ב"ובשכבך", ואם כן קשה לראות את קריאת שמע של ערבית כחותמת את היום. (והדברים מתאימים יותר לנאמר ביהושע "יומם ולילה", ואם מזהים בין הכתוב ביהושע לכתוב "בשכבך ובקומך" יש לקיים הצעה זו.)

[9] עי' בספרו של אבי מורי, הרב אליהו ליפשיץ, 'תורת אמך' (עמ' 7), שביאר לאור הגדרה זו את שיטת הרמב"ם (ספר המצוות עשה י) המונה את קריאת שמע שחרית וערבית כמצוות עשה אחת; ועי' רמב"ן (השגות לספר המצוות שורש יא; שם, העשין והלאוין שסילק) החולק וסובר שיש למנותן כשתי מצוות.