תפילין לעוסק בתורה
מבוא – הקשר בין תפילין לתלמוד תורה
בשיעור הקודם עסקנו בתכנים הנמצאים בתפילין: שתי פרשיות העוסקות ביציאת מצרים ושתי פרשיות העוסקות בחובת שימת "הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום" על היד ועל הראש.
מה הם "הדברים האלה"? אפשר להבין שכוונת הכתוב לציווי על ייחוד ה' ואהבתו שנאמר בראש הפרשייה, אך אפשר גם להבין שהכתוב מתייחס באופן כללי לדברי התורה, ומשמעו – חובה לתת את דברי התורה על היד ועל הראש ולהיות דבקים בהם בכל עת.[1]
חיזוק להבנה האחרונה, שהכתוב מתייחס לדברי התורה באופן כללי, מהכתובים בספר משלי:
בְּנִי תּוֹרָתִי אַל תִּשְׁכָּח וּמִצְוֹתַי יִצֹּר לִבֶּךָ. כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ. חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל יַעַזְבֻךָ קָשְׁרֵם עַל גַּרְגְּרוֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ. וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם.
בְּנִי שְׁמֹר אֲמָרָי וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ. שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ. קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ.
גלוי לעין שכתובים אלו נסמכים על פרשיית "שמע ישראל" ורומזים ללשונותיה: "והיו הדברים האלה... על לבבך... וקשרתם לאות על ידך... וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". אם כן, יש להסיק שבדומה לנאמר בספר משלי, גם פרשיית "שמע ישראל" עוסקת בחובת הדבקות בדברי התורה, ומכאן שציווי התורה הוא שדברי התורה יהיו מונחים על ידו ועל ראשו של האדם.
הגדרה זו עולה מן הנאמר במסכת תפילין:
כך היה רבי אליעזר אומר: גדולה היא מצות תפילין, שכך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל 'והגית בו יומם ולילה', אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים, וכי אנו יכולין להגות יומם ולילה? אמר להם הקדוש ברוך הוא: בני, היו נותנים תפילין על ראשיכם ועל זרועותיכם, ואני מעלה עליכם כאלו אתם הוגים בתורה יומם ולילה, שנאמר 'והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך'.
האם "הקורא בתורה פטור מן התפילין"?
אפשר היה להבין שמדרש זה מבטא רעיון מחשבתי בלבד, אך מדברי המכילתא דרבי ישמעאל עולה שלהגדרה זו יש נפקותא לדינא:
'ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך' – מכאן אמרו: כל המניח תפילין כאילו קורא בתורה, וכל הקורא בתורה פטור מן התפילין.
מדברי המכילתא משתמע שמצוות התפילין היא תחליף ללימוד תורה, ולכן הלומד תורה פטור מן התפילין.
וכן עולה גם מדברי הירושלמי:
תמן תנינן: נשים ועבדים פטורים מקריאת שמע ומן התפילין. נשים מניין? 'ולמדתם אותם את בניכם' – ולא את בנותיכם, את שהוא חייב בתלמוד תורה חייב בתפילין, נשים שאינן חייבות בתלמוד תורה אינן חייבין בתפילין.
הירושלמי כותב שנשים פטורות מתפילין משום שהן פטורות מתלמוד תורה. נראה שביסוד הדברים עומדת ההגדרה דלעיל: מצוות תפילין נובעת ממצוות תלמוד תורה, ולכן נשים, הפטורות מתלמוד תורה, פטורות גם מתפילין.
הירושלמי מוסיף:
התיבון: הרי מיכל בת כושי היתה לובשת תפילין, ואשתו של יונה היתה עולה לרגלים, ולא מיחו בידיה חכמים! רבי חזקיה בשם רבי אבהו: אשתו של יונה הושבה, מיכל בת כושי מיחו בידיה חכמים.
מדברי הירושלמי עולה שפטור נשים מתפילין פשוט ומוסכם. אומנם מסוגיית הבבלי עולה שפטור זה שנוי במחלוקת:
אלא האי תנא הוא, דתניא: מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים, ואשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה חכמים. מדלא מיחו בה חכמים – אלמא קסברי מצות עשה שלא הזמן גרמא היא.
לדברי הבבלי פטור נשים מתפילין תלוי בשאלה אם מצוות תפילין היא מצוות עשה שהזמן גרמא. כן עולה גם מסוגיית הבבלי במסכת קידושין:
ומצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, מנלן? גמר מתפילין – מה תפילין נשים פטורות, אף כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות; ותפילין גמר לה מתלמוד תורה – מה תלמוד תורה נשים פטורות, אף תפילין נשים פטורות.
מבואר בבבלי שפטור נשים מתפילין אינו משום שמצוות התפילין היא חלק ממצוות תלמוד תורה: זו מצווה עצמאית שהוקשה לתלמוד תורה, ולכן לומדים ממנה עיקרון כללי – פטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן.[2]
ואכן הבבלי אינו מביא את דרשת המכילתא דלעיל, הלומדת מהכתוב "למען תהיה תורת ה' בפיך" שהעוסק בתורה פטור מן התפילין, אלא דורש כתוב זה באופן שונה:
אמר רבא: פפונאי ידעי לה לטעמא דהא מילתא, ומנו – רב אחא בר יעקב. אמר קרא: 'והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך' – הוקשה כל התורה כולה לתפילין, מה תפילין מצות שהזמן גרמא ונשים פטורות, אף כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות.
לדבריו, כתוב זה אינו משווה בין תפילין לתלמוד תורה אלא מקיש בין תפילין ובין שאר מצוות התורה.[3]
כדברים אלו, שהבבלי אינו מקבל להלכה את דרשת המכילתא ואת תפיסתה העקרונית בגדר מצות תפילין, כותב המשכנות יעקב, ועל פיהם הוא פוסק שגם העוסק בתורה מחויב בתפילין:
ועל כרחך המכילתא סבירא ליה דמצות תפילין היא גם כן מעין שינון... אבל אנן לא קיימא הכי, ומצות תפילין לדידן הוי כמו סוכה ולולב, ולא איתקש לתלמוד תורה... וזה טעם ברור ונכון לדעת הרי"ף והרמב"ם וכל הגאונים, שלא פסקו כברייתא דמכילתא, דסבירא ליה דלאו הלכתא היא לגמרא דילן. וכן מבואר כמה עובדי בש"ס דילן שכל האמוראים היו מקפידים שלא לבטל מתפילין רגע אף בעת לימודם.
האור שמח עמד אף הוא על המחלוקת בין המכילתא והירושלמי לבין הבבלי בעניין זה:
ונראה דהמכילתא דסברה דקורא בתורה פטור מתפילין סברה דתפילין כתוב 'למען תהיה תורת ד' בפיך', אלמא דעיקר מצוותה הוא בגדר שנון, ולכך מי שתורתו אומנתו פטור מתפילין... ולפי זה מבטלין תפילין עבור מצוה פרטיית, לכן תני בירושלמי סוף מגילה: מזוזה שבלתה אין עושין תפילין, תפילין שבלו עושין מזוזה, שמעלין בקודש כו'. אולם תלמודא דילן סברה מזוזה שבלתה עושין תפילין, תפילין שבלו אין עושין מזוזה, במנחות דף ל"ב ע"א, לכן סברה דתפילין הוי מצוה פרטיית, ולכן חייבין אף אם עוסק בתורה ותורתו אומנתו, וקדוש יותר ממזוזה, וקודם לקנותה אם אין לו רק כדי אחת מהן יעוי"ש. ומה מיושב לפי זה הא דאמר בירושלמי שבת פרק שמונה שרצים: עור של עוף כותבין עליו מזוזה, משום דמזוזה קדוש טפי קא משמע לן רבותא, ובבבלי שם: אמר רב הונא כותבין תפילין על גבי עור של עוף טהור, דרב הונא לטעמיה בירושלמי מגילה סבר כבבלי דתפילין קדוש יותר, קא משמע לן רבותא.
נראה שהבדל זה שבין הבבלי ובין המכילתא והירושלמי בהבנת מהות מצוות תפילין והיחס בינה לבין מצוות תלמוד תורה נובע ממחלוקתם העקרונית, בה עסקנו בשיעור הראשון בסדרה זו, בהבנת מצוות קריאת שמע – האם היא מצווה עצמאית או חלק ממצוות תלמוד תורה, וביסוד הדברים עומדת מחלוקת עקרונית בהבנת פרשיית "שמע ישראל". לפי הבבלי, הנושא המרכזי נמצא בתחילת הפרשייה – הציווי על ייחוד ה' ואהבתו, ולאחר מכן מזהירה התורה שדברים אלו – ייחוד ה' ואהבתו – ילוו את האדם תמיד, בשוכבו ובקומו, ועליו לתת אותם על ידו ועל ראשו ולכותבם על מזוזות ביתו. לעומת זאת, לפי המכילתא והירושלמי, אומנם שני הפסוקים הראשונים מצווים על ייחוד ה' ואהבתו, אך לאחר מכן עוברת התורה לעסוק בציווי הכללי שיהיו דברי התורה מלווים את האדם תמיד – בכל עת ובכל מצב. וממילא מצוות קריאת שמע היא על לימוד תורה בשעת השכיבה ובשעת הקימה, ומצוות תפילין היא על הנחת דברי התורה על היד ועל הראש.[4]
פסיקות הראשונים
על אף דברים אלו, יש ראשונים הפוסקים להלכה את דרשת המכילתא. כך כתב בעל העיטור:
'לזכרון בין עיניך' – מכאן אמרו: המניח תפלין כקורא בתורה, והקורא בתורה פטור מן התפלין. ותשובה לרב שמואל בר חפני חכם פאס: ולית הלכתא כהאי מתניתן, דהא רבנן קשישאי דתורתם אומנתם ומנחי תפלין ומברכי עלייהו, ואי לאו דחובה היא לא הוה מברכי. ומסתברא לן דהקורא בתורה קאמר, ולא בתלמוד וגמרא, ואינהו בגמרא עסקו ומחייבו.
בעל העיטור מביא את תשובת רב שמואל בר חפני, המוכיח ממנהגם של 'רבנן קשישאי' שתורתם אומנותם להניח תפילין ולברך עליהן שגם העוסק בתורה חייב בתפילין. בעל העיטור דוחה ראיה זו ומסביר שייתכן שהפטור הוא דווקא לקורא בתורה ולא לעוסק בתלמוד. מדבריו עולה שדין המכילתא קיים להלכה.[5]
האור זרוע מביא את הטענה שהעוסק בתורה אינו צריך להניח תפילין וחולק עליה:
ומה שמפרשים שם רבותינו דאם עוסק בתורה כמניח דמי, דאמר במכילתא העוסק בתורה פטור מן התפלין, לא נהירא לי כולי האי, דהא אמרינן בפרק שלשה שאכלו: תנו רבנן, איזהו עם הארץ, כל שאינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית, דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: כל שאינו מניח תפלין. קרי ליה ר' יהושע עם הארץ.
לטענת האור זרוע, דברי הגמרא בברכות (מז:): "איזהו עם הארץ... רבי יהושע אומר: כל שאינו מניח תפילין", מלמדים שכל אדם חייב בתפילין, ומצווה זו אינה מוטלת רק על מי שאינו עוסק בתורה.
האור זרוע מוסיף:
שמא מה שאומר המכילתא שהוא פטור דוקא בשעה שעוסק בתורה.
לדברי האור זרוע, אין כוונת המכילתא לפטור מוחלט ממצוות תפילין: גם העוסק בתורה מחויב בהנחת תפילין, אלא שהמכילתא מלמדת שבשעת הלימוד האדם פטור מן מתפילין.[6] לפי הצעה זו, דברי המכילתא קיימים להלכה.[7]
טעמים נוספים לפטור העוסק בתורה מתפילין
דברי המכילתא מובאים להלכה גם בתוספות:
קרקפתא דלא מנח תפלין – אם עוסק בתורה כמניח תפלין דמי, דאמר במכילתא: העוסק בתורה פטור מן התפלין.
אומנם מדברי התוספות עולה הבנה שונה בטעמו של דין זה. התוספות הביאו את דברי המכילתא כראיה לכך ש"אם עוסק בתורה כמניח תפילין דמי". על פי האמור לעיל בשיטת המכילתא, דברים אלו מחוסרים פשר: מצוות תפילין היא תחליף ללימוד תורה בפועל, ולכן החיוב בתפילין מוטל רק על מי שאינו עוסק בתורה. לפי זה אין מקום לומר ש"אם עוסק בתורה כמניח תפילין דמי", אלא להפך – כנאמר במסכת תפילין: "היו נותנים תפילין... ואני מעלה עליכם כאילו אתם הוגים בתורה יומם ולילה"! בהכרח שלפי תוספות הנחת תפילין אינה תחליף ללימוד תורה אלא מצווה העומדת בפני עצמה, אלא ש"אם עוסק בתורה כמניח תפילין דמי" – עיסוק בתורה נחשב גם הוא כהנחת תפילין, ומטעם זה "העוסק בתורה פטור מן התפילין".
נעמיק בתפיסה העולה מדברי התוספות. דברי התוספות אמורים לגבי הנאמר בגמרא במסכת ראש השנה בחומרת עונשו של "קרקפתא דלא מנח תפילין":
פושעי ישראל בגופן מאי ניהו? אמר רב: קרקפתא דלא מנח תפילין.
נראה שהחומרה היתרה שבביטול מצוות תפילין היא שהתפילין הן אות על היותנו עבדי ה'. בשל כך, מי שמעביר ממנו אות זה, הרי הוא בכלל 'פושעי ישראל' שסרו מעבדות ה'.
מכך עולה שמהות התפילין היא אות על היות מניחן עבד ה'; וכן נראה מדברי רש"י במסכת ברכות:
תפילין מנחנא – והם עדות שממשלת קוני ומשרתו עלי.
וכן נראה מדברי רש"י בביאור הנאמר בגמרא שמניחים תפילין רק בימות החול, "שצריכין אות", ולא בשבתות וימים טובים, "שהן עצמן אות":
מי שצריכין אות – ימים שישראל צריכין להעמיד אות על עצמן להכיר שהם מחזיקים בתורתו של הקדוש ברוך הוא, יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות בין הקדוש ברוך הוא לישראל, דכתיב 'כי אות היא ביני וביניכם'.
בשל כך, אומנם חובה על כל אדם להניח על גופו אות להיותו עבד ה', אך כאשר אדם עוסק בתורה – הרי העיסוק בתורה עצמו הוא אות להיותו עבד ה', ומטעם זה "אם עוסק בתורה כמניח תפילין דמי".
הבנה זו, שהעוסק בתורה פטור מתפילין משום שהתורה עצמה היא 'אות', מפורשת בדברי הר"ן:
אי נמי, שהעוסק בתורה אין צריך אות, שדברי תורה הן עליו אות.
עם זאת, בתחילת דבריו מביא הר"ן טעם אחר לדברי המכילתא:
ואפשר דטעמא דמילתא משום דהעוסק במצוה פטור מן המצוה.
לדבריו, העוסק בתורה פטור מן התפילין מדין 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. דברי הר"ן צריכים ביאור, שכן הכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה', אינו קיים לגבי תלמוד תורה, הנדחה מפני מצווה שזמנה עובר ואינה יכולה להיעשות על ידי אחרים. כיצד אם כן מצוות תפילין נדחית מפני תלמוד תורה?
הגר"א מבאר – על פי דברי הירושלמי (ברכות ב, ג) – שזהו גדר מיוחד למצוות תפילין, שהיא נדחית מפני תלמוד תורה הואיל ו"זה שינון וזה שינון":
ודוקא מי שתורתו אומנתו כרשב"י, וכמ"ש בירושלמי הנ"ל: ולא מודה רבי שמעון שמפסיקין לעשות סוכה לעשות לולב ולית ליה לרבי שמעון הלמד ע"מ לעשות ולא הלמד שלא לעשות, שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא כו', טעמיה דרשב"י זה שינון וזה שינון כו' כנ"ל. ולהכי פטור גם כן מתפילין, שהוא גם כן שינון, וז"ש 'למען תהיה' כו', מכאן אמרו כו'. אבל בשאר מצות חייב, וכמ"ש בפרק קמא דקדושין כל מצוה שהחיוב עליו מפסיק מדברי תורה ע"ש, ולכן לא אמרו שפטור אלא מתפילין.
מדברי הגר"א עולה שמצוות התפילין דומה במהותה למצוות תלמוד תורה, ולכן היא נחשבת 'שינון' ונדחית מפני תלמוד תורה – הואיל ו"זה שינון וזה שינון". עולה מכך כי הגר"א מאמץ את התפיסה העקרונית הרואה את התפילין כסעיף של מצוות תלמוד תורה, אך לשיטתו התפילין אינן באות כתחליף לתלמוד תורה, וממילא אינן מיועדות רק למי שאינו יכול לעסוק בתורה. לשיטת הגר"א, תפילין הן קיום נוסף של תלמוד תורה – לא על ידי דיבור ומחשבה אלא על ידי מעשה נתינת דברי התורה על גופו של האדם. לכן גם לומד התורה מחויב עקרונית במצוות תפילין, אלא שאם תורתו אומנותו אין לו להפסיק מתלמודו לשם קיום מצווה זו, משום שהעוסק במצווה פטור מן המצווה.
הריטב"א מציע טעם נוסף לדין המכילתא:
ויש אומרים שמזה הטעם אמרו שהעוסק בתורה פטור מן התפילין, מפני שיש לו היסח הדעת כשעוסק בתורה ואי אפשר לו לקיים שתיהן, אף על פי שאין היסח הדעת נופל בענין זה כיון שאין דעתו בדברים של חול, וכדברירנא במסכת סוכה, ולפיכך הוא מותר לעסוק בתורה ולהתפלל ותפילין בראשו, מכל מקום אינו מקיים מצות תפילין כראוי, שפעמים שמסיח דעתו מהם לדברי חול, וכיון שכן פטורין מהם.
לדבריו, הפטור הוא מחמת היסח הדעת מן התפילין מחמת הלימוד.[9]
אומנם הריטב"א עצמו מעיר שמן הדרשה עולה שאין זה טעם הדין:
אבל בירושלמי נתנו טעם אחר, שטעם התפילין 'למען תהיה תורת ה' בפיך'.
בין הנחת תפילין כל היום להנחתן בשעת קריאת שמע ותפילה
לרבנו יונה שיטה נוספת בעניין זה:
ואף על פי שמצות תפילין יש בהם מעשה, והיה נראה שאינה נדחית מפני הלימוד, אפילו הכי במכילתא אמרינן שמי שעוסק בתורה פטור מן התפילין, ואמרינן התם דטעמא דמלתא משום דבתפילין כתוב 'למען תהיה תורת ה' בפיך', וכיון שטעם התפילין מפני התורה והוא עוסק בתורה כל היום – זהו במקום תפילין. ומכל מקום לא בא לפטור שלא יניחם בשעת קריאת שמע ותפלה, שזה צריך הוא לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה כדאמרינן לעיל, אלא הרווחנו בזה שאף על פי שהחיוב כל היום פוטר למי שעוסק בתורה.
לדבריו, העוסק בתלמוד תורה פטור מתפילין בשעת עיסוקו בתורה, אך עליו להניח תפילין בשעת קריאת שמע ותפילה – "שזה צריך הוא לקבל עליו עול מלכות שמים".[10]
נראה כי לשיטתו יש במצוות תפילין שני קיומים: מעין תחליף ללימוד תורה וגם "אות" לקבלת עול מלכות שמיים. בשל כך, אומנם העוסק בתורה פטור מלהניח תפילין כל היום, שכן הוא אינו נדרש לתחליף ללימוד תורה, אך גם הוא מחויב להניח תפילין כחלק מקבלת עול מלכות שמיים, ולכן עליו להניח תפילין בשעת קריאת שמע ותפילה.
הבנה זו, שהתפילין הן חלק מקבלת עול מלכות שמיים, מפורשת בדברי רבנו יונה בהקשר אחר:
הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמיים שלימה וכו' טעם הדבר מפני שבתפילין שבראש אדם משעבד לבורא יתברך הנשמה שהיא במוח, ובתפילין שבזרוע אדם משעבד גופו, ומפני כך צוו להשים אותם כנגד הלב, שהלב היא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו, ובמזוזה משעבד אדם ממונו, אלא שלא הזכירו בכאן המזוזה מפני שמצוותה נעשית בשעה אחרת, וכשקורא קריאת שמע ומתפלל בענין שמשעבד לו נשמתו וגופו זו היא מלכות שמים שלימה.
לעומת דבריו דלעיל, "שטעם התפילין מפני התורה", בדבריו אלו כותב רבנו יונה שמצוות הנחת תפילין על היד ועל הראש היא כדי לשעבד לה' יתברך את הגוף ואת הנשמה. מכאן שלשיטתו יש בתפילין קיום כפול: מלבד היותן "מפני התורה" (=תחליף ללימוד תורה), הן באות כחלק מקבלת עול מלכות שמיים ובאמצעותן האדם משעבד את גופו לקב"ה. מטעם זה, גם הלומד תורה צריך להניח תפילין בשעת קריאת שמע ותפילה, וכך לקבל על עצמו "מלכות שמים שלמה".
ייתכן שיש להוסיף ולטעון – על אף שנראה שרבנו יונה עצמו אינו סבור כך – ששני קיומים אלו קשורים לציווייה השונים של מצוות תפילין, בספר שמות ובספר דברים. כפי שראינו בשיעור הקודם, בספר שמות התפילין באות כחלק מזכירת יציאת מצרים, והן חלק מקבלת עול מלכות שמיים. בספר דברים, לעומת זאת, התפילין באות לשם שימת דברי התורה והמצוות על היד ועל הראש. ואם כן, יש שני קיומים בתפילין – גם כתחליף ללימוד תורה וגם כ"אות" וכביטוי להיות האדם עבד ה', עבדות שיסודה ביציאת מצרים, שבה הפכנו מעבדי פרעה לעבדי ה'.
ירא אלוהים יצא את כולם
לסיום נציין שבמדרש לקח טוב (לרבי טוביה בן אליעזר, מקדמוני הראשונים) מובאת דרשה הפוכה מדברי המכילתא:
'ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך' – מיכן אמרו: כל המניח תפילין כאילו קורא בתורה. יכול הקורא בתורה פטור מן התפילין? תלמוד לומר 'וירא אלהים יצא את כלם' – זה המניח תפילין ועוסק בתורה.
מדבריו עולה שהוא מקיים את התפיסה העקרונית שהנחת תפילין היא מעין לימוד תורה, ובשל כך "כל המניח תפילין כאילו קורא בתורה". ועם זאת, לדבריו, אין בכך כדי לפטור מהנחת תפילין בשעת הלימוד, אלא "וירא אלוהים יצא את כולם" – "זה המניח תפילין ועוסק בתורה".
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שלמה ליפשיץ.
עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.
[1] בשיעור הראשון בסדרה זו עסקנו בכך בהרחבה.
[2] לפי תפיסתו זו דן הבבלי (שם) בשאלה מדוע מקישים תפילין לתלמוד תורה ולא למזוזה: "ונקיש תפילין למזוזה! תפילין לתלמוד תורה איתקיש בין בפרשה ראשונה בין בפרשה שניה, תפילין למזוזה בפרשה שניה לא איתקיש".
[3] וכן נדרש הכתוב במכילתא דרשב"י (שמות יג, ט): "'למען תהיה תורת ה' בפיך' – להוציא את הנשים: מה תפילין מיוחדת, מצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות, כך כל מצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות".
[4] עי' על כך בהרחבה בשיעור הראשון בסדרה זו.
[5] הרא"ש (הלכות תפילין סימן כט) והטור (אורח חיים סימן לח) מביאים את דברי בעל העיטור, והטור דוחה אותם: "ואין נראה לי לחלק, דהא לענין ברכות התורה קאמר בפרק קמא דברכות דאית להו חד דינא".
[6] מדברי האור זרוע עולה שעקרונית מצוות תפילין מחייבת הנחתן במשך כל היום; ונרחיב בכך בשיעור הבא.
[7] ועי' בדברי האור זרוע (הלכות תפילין סימן תקצד) שהביא את דרשת המכילתא בנוסח שונה [ונוסח זה מובא גם ברוקח (סימן שסט)]: "ותני במכילתא, המניח תפלין פטור מת"ת, שנאמ' 'למען תהיה תורת ה' בפיך'. פי' לאו פטור ממש, אלא מעלין עליו כאלו תורת ה' בפיו, אפי' אינו שונה בהם". לפי נוסח זה, אין בדברי המכילתא מקור לפטור מתפילין לעוסק בתורה. [אומנם עי' בדברי התוספות (ראש השנה יז. ד"ה קרקפתא) שנעסוק בהם להלן. וע"ע שו"ת מהרי"ק (שורש קעד) שהביא את דברי תוספות רבנו יהודה מפריש: "תימה, האי אמאי סמכו העולם שלא נהגו להניח תפילין, ועוד כי אמרינן בפרק קמא דראש פושעי ישראל בגופן כו'. ומיהו רבנו תם מפרש התם זה הוא הבועט במצוה כו' עד ומיהו סומכין אנו על הפסיקתא דאומר בה 'למען תהיה תורת ה' בפיך' – כל הקורה בתור' כאלו מניח תפילין. ואמנם שמעתי שגורס שם איפכא – כל המניח תפילין כאלו קורא בתורה, וצריך עיון שם עכ"ל".]
[8] עיקרון זה עולה גם מדברי הגמרא בברכות (ח:) שהאיסור לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין אינו קיים כאשר העובר שם מניח תפילין.
[9] בהמשך נקדיש שיעור לעיסוק נרחב יותר בדין זה.
[10] וכן פוסק השולחן ערוך (אורח חיים לח, י): "הקורא בתורה פטור מהנחת תפילין כל היום, זולת בשעת ק"ש ותפלה".
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)