וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת
"ושמרת את החוקה" – איזוהי?
בפרשיית "קדש לי", שבה נזכרת מצוות תפילין בפעם הראשונה, כותבת התורה:
וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה: שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה': מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם: וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם: וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה:
נחלקו התנאים בביאור הכתוב החותם את הפרשייה, "ושמרת את החֻקה הזאת למועדה מימים ימימה". לפי מכילתא דרבי ישמעאל, הכתוב עוסק ב"חוקת תפילין":
'ושמרת את החוקה הזאת' – זו חוקת תפילין. אתה אומר זו חוקת תפילין, או אינו אלא חוקת כל המצות? אמרת במי הענין מדבר – בתפילין.
לעומת זאת, במכילתא דרשב"י מובאת מחלוקת תנאים בשאלה זו:
'ושמרת את החוקה' – ר' אליעזר אומר זאת חוקת הפסח, ר' עקיבה אומר זו חוקת תפילין.
מחלוקת זו מובאת גם בבבלי:
דתניא: 'ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה', 'ימים' – ולא לילות, 'מימים' – ולא כל ימים, פרט לשבתות וימים טובים, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: לא נאמר חוקה זו אלא לפסח בלבד.
מצווה או איסור
הירושלמי מביא גם הוא מחלוקת זו, ומוסיף שלפי השיטה ש"בחוקת תפילין הכתוב מדבר" יש ברכה מיוחדת על חליצת התפילין:
באי זה צד הוא מברך עליהן? רבי זריקן בשם רבי יעקב בר אידי: כשהוא נותן על יד מהו אומר – 'ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצות תפילין', כשהוא נותן על הראש מהו אומר – 'ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצות הנחת תפילין', כשהוא חולצן מהו אומר – 'ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמור חוקיו. ואתיא כמאן דמר בחוקת תפילין הכתוב מדבר, ברם כמאן דמר בחוקת הפסח הכתוב מדבר לא בדא.
לדברי הירושלמי, לפי השיטה שהכתוב "ושמרת את החוקה הזאת" עוסק ב"חוקת תפילין" יש לברך בשעת חליצת התפילין "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמור חוקיו".
עולה מכך כי לשיטת הירושלמי כתוב זה מלמד שמלבד מצוות הנחת התפילין קיימת מצות עשה נוספת – חובת השמירה על קדושת התפילין, ומצווה זו מתקיימת בשעת חליצתן.
הד לשיטה זו קיים לכאורה גם בדברי הבבלי:
אמר רבי אלעזר: כל המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה. ורבי יוחנן אמר: עובר בלאו.
אומנם הבדל גדול יש בין השיטות. מדברי הירושלמי עולה, כאמור, שקיימת מצוות עשה על שמירת קדושת התפילין, ומצווה זו מתקיימת בחליצתן. לעומת זאת, לשיטת רבי אלעזר, כתוב זה אינו מלמד על מצוות עשה חיובית אלא על איסור עשה – איסור על הנחת תפילין שלא בזמן שקבעה התורה.
הבנה זו עולה מהמשך סוגיית הגמרא:
לימא ברבי אבין אמר רבי אילעא קא מיפלגי; דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא: כל מקום שנאמר 'השמר' 'פן' ו'אל' – אינו אלא לא תעשה; דמר אית ליה דר' אבין, ומר לית ליה דר' אבין. לא, דכולי עלמא אית להו דרבי אבין אמר רבי אילעא, והכא בהא קא מיפלגי: מר סבר 'השמר' דלאו – לאו, ו'השמר' דעשה – עשה, ומר סבר 'השמר' דעשה נמי לאו.
הגמרא מתייחסת לכתוב זה כמלמד על איסור עשה בהנחת תפילין שלא בזמנן, והגמרא דנה בגדרו של איסור זה – לאו או עשה. לעומת זאת, לפי הירושלמי דיון זה אינו שייך: הכתוב אינו מלמד על איסור אלא על חובת השמירה על קדושת התפילין.[2]
ואכן מדברי הבבלי עולה שהכתוב "ושמרת את החוקה", גם אם הוא מתייחס למצוות תפילין, אינו עוסק בחובת השמירה על התפילין אלא מלמד על זמני קיום המצווה – לא בלילה ולא בשבתות ובימים טובים:
מאי קסבר? אי קסבר לילה זמן תפילין – שבת נמי זמן תפילין, אי קסבר שבת לאו זמן תפילין – לילה נמי לאו זמן תפילין, דמהיכא דממעטא שבת מהתם ממעטי לילות; דתניא: 'ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה', 'ימים' – ולא לילות, 'מימים' – ולא כל ימים, פרט לשבתות וימים טובים, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: לא נאמר חוקה זו אלא לפסח בלבד.
ברכת "לשמור חוקיו"
דברים אלו שופכים אור על הנאמר בבבלי ביחס לברכת 'לשמור חוקיו':
תנן: כל שטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו, ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו... לרב פפא, לאפוקי מאי? לאפוקי מצות. ולבני מערבא, דבתר דמסלקי תפילייהו מברכי 'אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חקיו', לאפוקי מאי? לאפוקי ריחני.
הבבלי מברר לגבי מה נאמר "יש טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו", ומציע שהדברים אמורים לגבי מצוות. הבבלי מקשה על כך ממנהגם של בני מערבא לברך גם בסיום המצווה – "לשמור חוקיו".
על כך הביאו התוספות את דברי רבנו תם, הקובע שברכה זו נאמרת בחליצת התפילין עם חשכה בלבד ולא בסיום מצוות אחרות:
אומר רבנו תם, דעל תפילין לבד הוו מברכי 'לשמור חוקיו', דקרא ד'ושמרת את החוקה הזאת למועדה' ס"ל לבני מערבא דבתפילין כתיב, כדאמר בירושלמי, אבל ציצית כי קמסלק מעליו ליכא מאן דמברך. ותפילין נמי דוקא כשמסלקן סמוך לשקיעת החמה, שמחויב לסלקן, כדאמר בהקומץ רבה הניח תפילין לאחר שקיעת החמה עובר בעשה דכתיב 'ושמרת את החוקה', ו'השמר' דעשה עשה, אבל ציצית אף על גב דפטור בלילה ליכא איסור ואין חייב לסלקן.
אומנם הרמב"ן חולק על רבנו תם וטוען שלשיטת הבבלי לפי בני מערבא יש לברך לאחר כל סיום מצווה:
הא דאמרינן ולבני מערבא דמברכין בתר דמסלקי תפיליהו לשמור חקיו, פירש רבנו תם ז"ל בספר הישר שלו שלא אמרו אלא בתפילין, אבל בציצית ושאר מצות אינם מברכין לאחר עשייתן... ועדיין אינו מחוור, דאם כן הא דאמרינן בשמעתין לאתויי מצות ומקשינן ולבני מערבא דמברכין בתר דמסלקי תפיליהו מאי איכא למימר, מאי קושיא – מתניתין לאתויי שאר כל המצות, ועוד שיש בנוסחאות שכתוב בהן ולבני מערבא דמברכי אמצות וכו'. אלא נראה לבני מערבא הוא הדין לכל המצות שטעונות ברכה לאחריהן, וזה שאמרו בירושלמי 'אתיא כמאן דאמר בחוקת תפילין' לא הקפידו אלא על הלשון ד'לשמור חקיו,' אבל שאר כל המצות אין מברכין אלא 'לשמור מצותיו'.
פרופ' דוד הנשקה מבאר שהבנתו של הבבלי נעוצה בשיטתו העקרונית בהבנת הכתוב "ושמרת את החוקה":
נראים הדברים שביסוד שיטת הירושלמי מצויה פרשנות שונה לכתוב "ושמרת את החוקה הזאת": אין מדובר בשמירת קיומה של מצות תפילין, אלא בשמירתם של התפילין עצמם, במקום הראוי להם, המונע מהם ביזוי או פגיעה. וכך שנינו במכילתא, מסכתא דפסחא פרשה יז (עמ' 68):
"יכול אף תפילין ינהגו בקטנים כגדולים? ת"ל 'ושמרת את החוקה הזאת' – לא אמרתי אלא במי שיודע לשמור תפילין; מכאן אמרו: קטן היודע לשמור תפילין הרי הוא עושה לו תפילין".
ההלכה שהידיעה לשמור את התפילין היא תנאי לקיום המצווה מופיעה גם במקומות נוספים – אבל באלה לא נאמר שהדבר מעוגן בכתוב "לשמור את החוקה הזאת". בלא עיגון זה, הכתוב יכול להתפרש כפשוטו, כמצווה לשמור את מצות התפילין, אלא שיש במצווה זו תנאי טכני: כדרך שרק קטן היודע לדבר אביו מצווה ללמדו קריאת שמע, כך דווקא קטן היודע לשמור תפילין קונים לו תפילין. לעומת זאת, במכילתא הכתוב "ושמרת" אינו מכוון, כפשוטו, לשמירתה של מצות תפילין, אלא לשמירתם של התפילין עצמם...
מעתה עולה כמדומה בפשטות יסודה של ברכת "לשמור חוקיו", הנאמרת כשחולצים את התפילין: ברכה זו היא ברכת המצווה "ושמרת את החוקה הזאת", עובר לעשייתה. שהרי כל זמן שהתפילין קשורים בזרועו של האדם ומונחים על ראשו, שמורים התפילין כל צורכם; אבל משעה שחלצם ועומד לעוזבם, חלה עליו המצווה להניחם בדרך שמורה כל הצורך. זו איפוא המצווה שהוא מברך עליה עם חליצה, עובר לעשייתה: "לשמור חוקיו".
אלא שתפיסה זו לא הגיעה לבבל. שכן הפרשנות הקובעת שהכתוב "ושמרת את החוקה הזאת" בחוקת תפילין מדבר, מובאת בבבלי רק ללמד שאין מניחים תפילין בלילה. שמירה זו היא אפוא כפשוטה – שמירת המצווה שבתפילין, ואין לבבלי מקור המפרש את השמירה כשמירת התפילין עצמם. לבבלי לא הייתה אפוא דרך לפרש את ברכת "לשמור חוקיו" כמכוונת לשמירת עצם התפילין, שהרי אין בידיו מצווה שכזו; המצווה היחידה הידועה לבבלי באשר לתפילין היא מצות הנחתם, וברכת "לשמור חוקיו" מתייחסת אפוא למצווה זו. מעתה עלה לבבלי שלפי בני מערבא תקנת ברכת המצוות כוללת ברכה גם לאחר קיום המצווה, וממילא אין בין תפילין לשאר המצוות ולא כלום.
לטענתו, הבבלי סבור שאין בכתוב זה מצוות עשה חיובית, ולכן אי אפשר להבין את ברכת 'לשמור חוקיו' כברכה מיוחדת שנתקנה על קיום מצוות השמירה על קדושת התפילין. בשל כך מבין הבבלי ששיטת בני מערבא נובעת מתפיסה כללית שכשם שיש לברך על המצווה בתחילתה, כך יש לברך עליה בסופה.
מן האמור עולה שלשיטת הירושלמי מופיעות בפרשיית "קדש לי" שתי מצוות עשה שונות: מצוות הנחת התפילין[5] ומצוות השמירה על קדושתן. מדברי רבנו תם עולה שגם הבבלי מודה בכך, ולכן גם לשיטתו קיימת ברכה מיוחדת בשעת חליצת התפילין, אלא שברכה זו נאמרת רק בחליצת התפילין עם חשכה, שיש בה קיום של מצוות השמירה על קדושתן, העלולה להיפגע בהימצאותן על גופו של האדם בלילה, זמן השינה.[6] לעומת זאת, מדברי הרמב"ן עולה שהבבלי חולק על תפיסה זו מיסודה, ולשיטתו קיימת מצוות עשה אחת בלבד – הנחת התפילין, והכתוב "ושמרת את החוקה" אינו מלמד על מצוות עשה נוספת.
על פי דברים אלו, שיטת רבנו שמחה שהובאה בשיעור הקודם, שעולה ממנה שהחובה להימנע מהיסח הדעת מן התפילין היא מצוות עשה חיובית, מתאימה לירושלמי ולדרכו של רבנו תם בהבנת הבבלי, אך לא לרמב"ן ולסיעתו בביאור שיטת הבבלי.
על דברים אלו יש להוסיף שבגמרא בסוכה נאמר שרבנן דבי רב אשי היו מברכים על התפילין בכל שעה שהיו ממשמשים בהן:
אמר מר זוטרא: חזינא ליה לרב פפי, דכל אימת דמנח תפילין מברך. רבנן דבי רב אשי, כל אימת דמשמשי בהו מברכי.
בעלי התוספות דנים בשאלה מה היו מברכים בשעת המשמוש בתפילין:
ולא אתפרש מאי הוא מברך, אם מברכין 'לשמור את חוקיו' כמו שמברכין בתר דמסלקין תפלתו או 'להניח' כמו שמברכין בשעת הנחה, כדאיתא בהקומץ רבה, דהכא הרי מונחין ועומדין. ומסתברא דמברכין 'לשמור חוקיו' כמו דמברכין 'לשמור' בתר דמסלקין תפלתו, כדאיתא פרק בא סימן.
למסקנת התוספות, רבנן דבי רב אשי היו מברכים 'לשמור חוקיו' מחמת המצווה למשמש בתפילין כדי שלא יסיח דעתן מהן. דברים אלו מתאימים לתפיסתם העקרונית של רבנו תם ורבנו שמחה דלעיל, שגם לבבלי קיימת מצוות עשה בשמירה על קדושת התפילין. אומנם לפי הרמב"ן וסיעתו אין מקום לברכה זו, שכן השמירה על קדושת התפילין והחובה להימנע מהיסח הדעת אינן בגדר מצווה אלא בגדר איסור.[7]
לסיום נעיר שלכאורה קיימת נפקותא לדינא בין ההבנות ביחס למניח תפילין שלא בשעת חיובן (כגון בשבת) – האם הוא אסור בהיסח הדעת מן התפילין. אחרונים (תוספות רבי עקיבא איגר ביצה א, ח; שאגת אריה סימן מב; בית הלוי ג, נא) מוכיחים מדברי רש"י (סנהדרין סח. ד"ה לחלוץ) שבשעה זו אין איסור בהיסח הדעת,[8] אך לכאורה אם יסוד הדין הוא הפגיעה בקדושת התפילין – האיסור קיים גם שלא בזמן קיום מצוות תפילין.[9]
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שלמה ליפשיץ.
עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.
[1] יש להעיר על הסתירה בשיטת רבי עקיבא בין המכילתא דרשב"י לבבלי.
[2] יש להעיר שדברי רבי אלעזר מובאים גם בירושלמי (שם), ואם כן בירושלמי עצמו מצויות הבנות שונות בעניין זה.
[3] גם כאן יש להעיר שדרשה זו מובאת גם בירושלמי (שם). אומנם הירושלמי רואה אותה כאסמכתא בעלמא.
[4] וכן כתבו התוספות במקומות נוספים (ברכות מד: ד"ה ולבני; עירובין צה. ד"ה ושמרת; סוכה לט. ד"ה אבל; מנחות לה: ד"ה ושמרת), ומקור הדברים בספר הישר (חלק החידושים סימן תכז).
[5] בדברינו נקטנו שתפילין של יד ותפילין של ראש נמנות כמצוות עשה אחת; ואכמ"ל במחלוקת הראשונים בעניין זה.
[6] כן מבאר הגרי"ד (שיעורי הגרי"ד על ענייני תפילין סימן ט) את שיטת רבנו תם. ויש להעיר כי על פי האמור, גם לשיטת רבנו תם אין לברך על חליצת תפילין מחמת כניסת השבת וכדו', אף ש"שבת לאו זמן תפילין", שכן גם אם יש איסור בהנחת התפילין בשבתות ובימים טובים – אין קיום מצווה בחליצתן. אומנם הבית יוסף (אורח חיים סימן כט) דן בשאלה מדוע להלכה אין לברך על חליצת התפילין בכניסת השבת, ומכך עולה שלא כדרכו של הגרי"ד בביאור שיטת רבנו תם.
[7] אומנם עי' בדברי הר"ן (סוכה כב. ד"ה וכתבו): "וכתבו בתוספות... דמסתברא דמברכין לשמור חוקיו... ולא ידעתי מהו, דהא מיפרשי בירושלמי דאתי כמאן דאמר בחוקת תפילין הכתוב מדבר, כלומר דלילה לאו זמן תפילין, וקרא הכי קאמר, 'ושמרת את החוקה וגו' מימים ימימה', כלומר שלא יהו עליך אלא ביום, ומשום הכי שייך למימר 'חוקיו', אבל בעידנא דממשמשי בהו היכי שייך למימר בהו הכי. לפיכך נראה לי שהיו מברכין עליהן 'לשמור את התפילין', כלומר מהיסח הדעת או כיוצא בזה". על פי דברינו, לכאורה שיטת התוספות ברורה ודווקא דברי הר"ן צריכים ביאור.
[8] וכן כותב המגן אברהם (שח, יא).
[9] ועי' ישועות יעקב (אורח חיים לא, א) שדן בעניין זה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)