אישות | פרק י' ה"ז | עיקר ותוספת כתובה
תפקידה של הכתובה, והאם היא מדאורייתא או מדרבנן?
מקורות:
הלכה ז
וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה ואחר כך יהיה מותר באשתו, והחתן נותן שכר הסופר,
וכמה הוא כותב לה, אם היתה בתולה אין כותבין לה פחות ממאתים דינרים, ואם בעולה אין כותבין לה פחות ממאה דינרים, וזה הוא הנקרא עיקר כתובה, ואם רצה להוסיף לה אפילו ככר
זהב מוסיף, ודין התוספת ודין העיקר אחד הוא לרוב הדברים, לפיכך כל מקום שנאמר בו כתובה סתם הוא העיקר והתוספת כאחד, וחכמים הם שתיקנו כתובה לאשה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה.
כתובה מתקנת חכמים:
כתובות נ"ו, א-ב
קסבר רבי יהודה: כתובה דרבנן, וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה...
והא שמעינן ליה לרבי מאיר דאמר: כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, הא בדרבנן תנאו קיים! קסבר ר' מאיר: כתובה דאורייתא.
ריטב"א מסכת כתובות דף נו עמוד א
קסבר רבי יהודה כתובה דרבנן. אבל רבי מאיר סבר כתובה דאורייתא, ורבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה.
כתובות דף י עמוד א
והתניא: כסף ישקול כמוהר הבתולות - שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה, מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה; רבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אשה - אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים! איפוך. ומאי חזית דאפכת בתרייתא איפוך קמייתא! הא שמעינא ליה לרבן שמעון בן גמליאל דאמר: כתובת אשה מדאורייתא; דתנן, רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותן לה ממעות קפוטקיא.
רש"י: נותן לה ממעות קפוטקיא - בפרק בתרא תנן נשא אשה בא"י וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות א"י שהן קלות נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בא"י נותן לה ממעות א"י מנין הכתוב בכתובה דאזלינן לקולא רשבג"א נותן לה ממעות קפוטקיא שנשתעבד בהן כשאר מלוה דקסבר כתובה דאורייתא.
ריטב"א: ופסק ר"ת ז"ל הלכתא כרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא, דכיון ששנינו במשנת נשא בקפוטקיא כמותו הא קי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ וכו', ומפני זה נהגו במקצת מקומות לכתוב בנוסח כתובה כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא ולפירוש ר"י ז"ל חייב ליתן לה של כסף צורי כאונס ומפתה, ואין זה נכון דסוגיין בכולה תלמודא כתובה דרבנן ורב נחמן דהלכתא כותיה בדיני הכי ס"ל, וההוא כללא דרשב"ג לאו דוקא הוא ואמוראי פליגי ביה בפרק המדיר), ועוד שלא נאמרו הכללות במקום שחולקים סוגיית האמוראים, וכן פסק הרמב"ם והגאונים כולם ז"ל, הלכך ראוי לכתוב בנוסח הכתובה דחזו ליכי מדרבנן א"נ דחזו ליכי בלחוד, ואם כתב דחזו ליכי מדאורייתא אפשר לומר דלית לה כתובה כלל ואסור להשהותה, והחכם הגדול ה"ר פנחס הלוי ז"ל כתב כי מסתמא לא נתכוין להשהותה בלא כתובה אלא ליפות את כחה קאמר שתגבה ממנו כסף זוזי מאתן דחזו לה מדאורייתא כדין אונס ומפתה דהיינו מאתים זוז ומן העידית.
כתובות דף לט עמוד ב
תניא אידך: אע"פ שאמרו אונס נותן מיד, כשיוציא הוא אין לה עליו כלום. כשיוציא, מי מצי מפיק לה? אימא: כשתצא היא אין לה עליו כלום; מת- יצא כסף קנסה בכתובתה רבי יוסי ברבי יהודה אומר: יש לה כתובה מנה במאי קמיפלגי? רבנן סברי: טעמא מאי תקינו רבנן כתובה? כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והא לא מצי מפיק לה; ורבי יוסי ברבי יהודה סבר: הא נמי מצער לה, עד דאמרה היא לא בעינא לך.
הנוסח:
רמב"ם הלכות יבום וחליצה פרק ד הלכה לג
טופס הכתובה: ביום פלוני וכו' איך פלוני בן פלוני אמר לפלונית בת פלוני בתולתא כלתא הוי לי לאנתו כדת משה וישראל ואנא במימרא דשמיא אפלח ואוקיר ואסובר ואיזון ואפרנס ואכסי יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דמוקרין ומסוברין וזנין ומפרנסין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי כסף זוזי מאתן דאינון מזוזי כספא עשרין וחמשה דחזו ליכי ומזונייכי וכסותייכי וסיפוקייכי ומיעל עליכי כאורח כל ארעא וצביאת פלונית דא והות ליה לאנתו לפלוני דנא ורצה והוסיף לה תוספת על עיקר כתובתה עד משלם כך וכך ודא נדוניא דהנעלת ליה כך וכך הכל נתקבל חתן זה ובא לידו ונעשה ברשותו וזקף הכל על עצמו במלוה ורשו וכך אמר לנא פלוני חתנא דנא אחריות כתובה דא כולה עיקר ונדוניא ותוספת עם שאר תנאי כתובה קבלית עלי ועל ירתי בתראי ועל כל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא דקנאי ודעתיד אנא למקני ממקרקעי וממטלטלי אגב מקרקעי כולהון יהון אחראין וערבאין לכתובה דא כולה עיקר ונדוניא ותוספת לאתפרעא מנהון בחיי ובתר מותי ואפילו מגלימא דעל כתפאי וקנינן מפלוני דא מכל מאי דכתיב ומפרש לעיל קנין שלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי אלא כחוזק וכחומר כל שטרי כתובות הנוהגות בישראל וכהוגן וכתיקון רבותינו ז"ל וחתמנו על שטר כתובה זו בזמן הנזכר לעיל והכל בריר ושריר וקיים.
זהו נוסח כתובה אשכנזית הנהוגה על פי מהר"מ מינץ סי' קט ונחלת שבעה סי' יב:
ב------ בשבת --------- ימים לחדש – שנת ------- לִבריאת עולם למניָן שאנו מֹנין כאן ------ איך רבי ------- בן רבי ---------- למשפחת ---- אֲמַר לָהּ לְהָדָא בְּתוּלְתָא ----- בת רבי ----- למשפחת ------- הֲוִי לִי לְאִנְתּוּ כְּדַת משה וישראל
וַאֲנָא אֶפְלַח וְאוֹקִיר וְאֵיזוּן וַאֲפַרְנֵס יָתִיכִי לִיכִי כְּהִלְכַת גּוּבְרִין יְהוּדָאִין דְּפָלְחִין וּמוֹקְרִין וְזָנִין וּמְפַרְנְסִין לִנְשֵיהוֹן בְּקוּשְטָא וְיָהֵבְנָא לִיכִי מֹהַר בְּתוּלַיְכִי כְּסַף זוּזֵי מָאתָן דַּחֲזוּ לִיכִי מִדְּאוֹרָיְתָא וּמְזוֹנַיְכִי וּכְסוּתיכִי וְסִיפּוּקַיְכִי וּמֵיעַל לְוָתִיכִי כְּאוֹרַח כָּל אַרְעָא וּצְבִיאַת מָרַת ---- בְּתוּלְתָא דָּא וַהֲוָת לֵיהּ לְאִנְתּוּ וְדֵן נְדוּנְיָא דְּהַנְעֲלַת לֵיהּ בֵּין בְּכֶסֶף בֵּין בְּזָהָב בֵּין בְּתַכְשִיטִין בְּמָאנֵי דִלְבוּשָא בְּשִימּוּשֵי דִירָה וּבְשִימּוּשֵי דְעַרְסָא הַכֹּל קִבֵּל עָלָיו רַבִּי – חָתָן דְּנָן בְּמֵאָה זְקוּקִים כֶּסֶף צָרוּף וּצְבִי רבי --- חָתָן דְּנָן וְהוֹסִיף לָהּ מִן דִּילֵיהּ מֵאָה זְקוּקִים כֶּסֶף צָרוּף אֲחֵרִים כְּנֶגְדָּן סָךְ הַכֹּל מָאתַיִם זְקוּקִים כֶּסֶף צָרוּף וְכָךְ אָמַר רַבִּי – חָתָן דְּנָן אַחֲרָיוּת שְטָר כְּתוּבְּתָא דָּא נְדוּנְיָא דֵּן וְתוֹסֶפְתָּא דָּא קַבֵּלִית עֲלַי וְעַל יָרְתַי בָּתְרַאי לְהִתְפְּרַע מִכֹּל שְפַר אֲרַג נִכְסִין וְקִנְיָנִין דְּאִית לִי תְּחוֹת כָּל שְמַיָּא דִקְנַאי וְדַעֲתִיד אֲנָא לְמִקְנֵי נִכְסִין דְּאִית לְהוֹן אַחֲרָיוּת וּדְלֵית לְהוֹן אַחֲרָיוּת כֻּלְּהוֹן יְהוֹן אַחֲרָאִין וְעָרְבָאִין לִפְרוֹעַ מִנְּהוֹן שְטָר כְּתוּבְּתָא דָּא נְדוּנְיָא דֵּן וְתוֹסֶפְתָּא דָּא וַאֲפִילּוּ מִן גְּלִימָא דְּעַל כַּתְפַאי בְּחַיַּי וּבָתַר חַיַּי מִן יוֹמָא דְּנָן וּלְעָלַם וְאַחֲרָיוּת שְטָר כְּתוּבְּתָא דָּא נְדוּנְיָא דֵּן וְתוֹסֶפְתָּא דָּא קִבֵּל עָלָיו רַבִּי – חָתָן דְּנָן כְּחוֹמֶר כָּל שְטָרֵי כְּתוּבּוֹת וְתוֹסֶפְתּוֹת דְּנָהֲגִין בִּבְנָת ישראל הָעֲשוּיִין כְּתִיקּוּן חכמים דְלָא כְּאַסְמַכְתָּא וּדְלָא כְּטוּפְסֵי דִּשְטָרֵי וּקְנֵינָא מִן רַבִּי – בֶּן רַבִּי – לְמִשְפַּחַת – חָתָן דְּנָן לְמָרַת – בַּת רַבִּי – לְמִשְפַּחַת – בְּתוּלְתָא דָּא בְּכָל מַה דְּכָתוּב וּמְפוֹרָש לְעֵיל בְּמָנָא דְּכָשַר לְמִקְנְיָא בֵּיהּ
הַכֹּל שָרִיר וּבָרִיר וְקַיָּם - בן רבי – למשפחת – עד - בן רבי – למשפחת – עד גם אנכי החתן מודה על כל הנזכר לעיל ובאתי גם אני בעצמי על החתום יום הנזכר לעיל - בן רבי – למשפחת –
ברביעי בשבת, שבעה עשר יום לחדש אדר, שנת חמשת אלפים ושבע מאות וששים ושבע לבריאת העולם, למנין שאנו מונים כאן ב______, עדים אנו איך החתן __________ ב"ר ________ אמר לה לבתולה הנאה _______________בת ר' _________ הלוי למשפחת ________, היי לי לאשה כדת משה וישראל. ואני על דברתי ובעזרת ה' אעבוד ואכבד ואזון ואפרנס ואכלכל ואכסה אותך כמשפט בני ישראל העובדים ומכבדים וזנים ומפרנסים ומכלכלים ומכסים את נשיהם באמונה. ומתחייב אני לך מוהר בתולייך מאתים זוז כסף הראויים לך, ומזונותייך וכסותך וכל צרכייך, ולחיות עמך חיי אישות כדרך כל הארץ. ונתרצתה _________בת ר' ________ כלה זו, והיתה לו לאשה. וזאת הנדוניה שהכניסה לו בכסף ובשוה כסף, במלבושים, בכלי בית ובשאר דברים, קיבל עליו ________ב"ר _______, החתן שלפנינו, בסך מסוים והוסיף לה משלו סך מסוים. סך כל הכתובה, הנדוניה והתוספת הללו עולים לסך שמונים אלף שקלים חדשים צמודים למדד המחירים לצרכן ועוד מאתיים זוז, מלבד כל בגדיה, תכשיטיה וחפציה השייכים לגופה. התנאים שהתנו ביניהם שרירים וקיימים, וכתובים בנספח לכתובה זו. וכך אמר _________ב"ר __________ החתן שלפנינו: אחריות שטר כתובה זו ונדוניה זו ותוספת זו, אני מקבל עלי ועל יורשי אחרי, שתפרע מכל מיטב הנכסים והקנינים שיש לי תחת כל השמים, שקניתי ושעתיד אני לקנות, נכסים שיש להם אחריות ושאין להם אחריות, כולם יהיו אחראים וערבים לפרוע מהם שטר כתובה זו, נדוניה זו ותוספת זו, ואפילו מן המלבוש שעל כתפי, בימי חיי ואחריהם מיום זה ועד עולם. ואחריות וחומר שטר כתובה זו ונדוניה זו ותוספת זו קיבל עליו _________ב"ר _________, החתן שלפנינו, כחומר כל שטרי כתובות ותוספות הנהוגים בבנות ישראל, העשויין כתקון חכמינו ז"ל, שלא כאסמכתא ושלא כטופסי השטרות בביטול ובפסילת כל מודעת אונס וכל טענת ביטול שטר או פסילת עדים מכל סוג שהוא. וקנינו בקנין מחייב ___________ב"ר _____________ החתן שלפנינו לכלה ___________בת ר' __________ הלוי למשפחת_________, בתולה זו, על כל מה שכתוב ומפורש לעיל בכלי שראוי לקנות בו, והכל שריר וברור וקיים.
שטר כתובה נוסף על נישואין אלו מן החתן הנ"ל לכלה הנ"ל בנוסח שונה נחתם על ידי העדים הנזכרים, ונמסר לרבנות. במקרה של הבדל בפועל בין שני הנוסחים יהיה תקף הנוסח מבין השניים המחמיר על הבעל.
נספח לכתובה שנותן __________החתן שלפנינו
לכלה ____________.
- הנספח נחתם במעמד חתימת הכתובה ועל ידי אותם עדים, והוא מהווה חלק בלתי נפרד מן הכתובה. בקניין שנערך במעמד חתימת הכתובה השתעבד החתן גם על התחייבויותיו להלן.
- הכלה תקבל את ערך הכתובה התוספת והנדוניה בכל מקרה. אם מחצית רכושם המשותף, פרי נישואיהם של בני הזוג, גדול מערך הכתובה, הנדוניה והתוספת, היא תקבל בנוסף עליהן גם סכום בכסף או בשווה כסף, שישלים את ערכה של התוספת למחצית הרכוש המשותף שיהיה לבני הזוג כפרי נישואיהם. ועמה תינתן הכתובה בסך של מאתיים זוז
- ערכם של מאתיים הזוזים ייקבע על פי ערך הכסף (silver) ביום התשלום, אלא אם כן יקבע בית הדין הנזכר להלן את ערכם על פי קנה מידה שונה כראות עיניו.
- בנוסף לכך תקבל הכלה את ערך הנדוניה על פי התנאים הרשומים בכתובה ואת מה שיפול לה בירושה מקרוביה. ערך הנדוניה (למעט הסכום שנתנה לצורכי החתונה עצמה) יירשם על נייר נפרד בעת נתינתה יחד עם סכום הכסף ושווה הכסף שהכניס החתן בעת הנישואין (למעט את הנ"ל), וייחתם על ידי שני הצדדים או על ידי העדים.
- לחילופין, אם שני הצדדים לא ירשמו את הסכומים שהכניסו, ייחשב הדבר כהסכמה של שניהם בקניין כתובה זו לחלק את כל מיטלטליהם וכספם בשווה. מוסכם כאן על שני הצדדים שהעדר נייר כזה בעת פירעון הכתובה ייחשב כהודאה של שניהם על הסכמתם בקניין כתובה זו לחלק את כל מיטלטליהם וכספם בשווה.
אם ערך הכתובה, התוספת והנדוניה גדול ממחצית הרכוש, הכלה תקבל את ערכן במקום את מחצית הרכוש על פי התנאים הרשומים בכתובה.
התנאים שהתנו ביניהם החתן והכלה שרירים וקיימים, ובכללם: מעשה ידיה לו, מזונותיה וכסותה וכל צרכיה עליו.
- החתן לא יישא ולא יקדש שום אשה אחרת כל ימי נישואיהם, כחרם רגמ"ה, וכן לא יבוא על שום אשה אחרת כל ימי נישואיהם.
- החתן לא ייצא מהארץ, כי אם ברשותה וברצונה הגמור של הכלה. ולא יפתנה ולא יסיתנה שתמחל לו סכום כתובתה, לא כולה ולא מקצתה, ולא שום תנאי מתנאי הכתובה. ואם תמחל, הרי המחילה ההיא בטלה מעכשיו.
- שני הצדדים מקבלים על עצמם את בית הדין שיהיה במקום מגוריהם בעת פירעון הכתובה כבורר מוסכם לדין תורה או לפשרה בכל דין ודברים שיהיה להם בעת מימוש ההתחייבויות המופיעות בכתובה זו ובנספחה. אם מגוריהם נפרדים, יקבע לצורך דין זה מקום מגוריה של האישה.
- חתימתה של הכלה על נספח זה תהווה ראיה להסכמתה גם על גוף הכתובה.
חתימות העדים:
חתימת החתן: חתימת הכלה:
השכר:
בבא בתרא פרק י משנה ד: אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם והחתן נותן שכר
כתובות פרק ה משנה א:
אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף
כתובות דף נד עמוד ב עד דף נה עמוד א
רצה לכתוב לה לא קתני אלא רצה להוסיף, מסייע ליה לר' איבו אמר רבי ינאי, דאמר ר' איבו אמר רבי ינאי: תנאי כתובה ככתובה דמי. נפקא מינה? למוכרת, ולמוחלת, למורדת, ולפוגמת, לתובעת, ולעוברת על דת, לשבח, לשבועה ולשביעית, ולכותב כל נכסיו לבניו, לגבות מן הקרקע ומן הזיבורית, וכל זמן שהיא בבית אביה, ולכתובת בנין דכרין.
רש"י כתובות דף נ"ד, ב עד נ"ה, א
תנאי כתובה - תוספת שהוא מתנה להוסיף לה וכן מזונות וכל הנך דתנן בפרקין דלעיל.
למוכרת ולמוחלת - מוכרת כתובתה או מוחלת כתובתה מחלה ומכרה את הכל לפי שהכל קרוי כתובה ולא אמרינן לא מיקרי כתובה אלא מנה מאתים.
למורדת - דתנן בפרקין המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה כו' עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה לא תימא כנגד מנה מאתים לחודייהו אלא אף התוספת פוחתין והולכין.
ולפוגמת - בפרק הכותב תנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה אם פגמה תוספת נמי שאמרה לשם פרעון התוספות התקבלתי דינר אף זו פוגמת כתובתה היא ואם טוען בעלה התקבלת כל כתובתיך לא תפרע אלא בשבועה.
לתובעת - שאמרו חכמים התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות תובעת תוספת נמי אין לה מזונות.
עוברת על דת - בפרק המדיר שאמרו עליה תצא שלא בכתובה לא תימא כתובת מנה מאתים אבל תוספת מתנה בעלמא הוא לא הפסידה.
לשבח - שאמרו בבכורות אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת אביהן ולא האשה בכתובתה ותוספת נמי לא גביא משבח ששבחו נכסים לאחר מיתת בעלה.
ולשבועה - לכל מילי דשייכא לישבע על הכתובה כגון הנפרעת שלא בפניו ועד אחד מעידה שהיא פרועה והנפרעת מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים דתנן בפרק הכותב דבעו שבועה אף תוס' נמי בעי שבועה ואף על גב דפוגמת בהאי כללא איתיה איצטריך למינקטיה בהדיא לאשמועינן דפגימת תוספת מהניא להשביעה כפגימת כתובה.
ולשביעית - שאין שביעית משמטת כתובה כשאר שטרות אלא אם כן פגמה וזקפה כדאמרינן במסכת גיטין ותוספת נמי לא משמט.
לכותב נכסיו לבניו - וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה כדאיתא ביש נוחלין ותוספת ככתובה.
אין כתובה נגבית - אלא מן הקרקע ומן הזיבורית כדתנן בהניזקין וכן תוספת.
כל זמן שהיא בבית אביה - תנן בהנושא כל זמן שהיא בבית בעלה במשך אלמנותה גובה כתובתה לעולם וכל זמן שהיא בבית אביה שלא היו עובדים אותה היתומים ולא זנין אותה גובה כתובתה עד כ"ה שנים ואם שתקה יתר על כן יום אחד מחלתה וכן תוספת.
כתובת בנין דכרין - כשם שנוטלים נדוניית אבי אמם ומנה מאתים כך נוטלים תוספת.
ורש"י כתב נשים בכתובה, פילגשים שלא בכתובה כדאמר בנשים ופילגשים דדוד בסנהדרין. ואין הדבר כן, כי לא תקרא פילגש אלא כשהיא בלא קדושין, כי הכתובה מדברי סופרים, והגירסא בסנהדרין פילגש בלא כתובה וקדושין. אבל אפשר שגם בני נח כאשר ישאו להם נשים כמשפטן בבעילה היו נוהגים לכתוב להן מהר ומתן, ואשר רצונה שתהיה להם פילגש וישלח אותה כאשר ירצה ולא יהיו בניה בנוחלים את שלו, לא היה כותב לה כלום (רמב"ן בראשית כ"ה, ו).
כתובות מו עמוד ב
מתני'. האב זכאי בבתו בקידושיה - בכסף, בשטר, ובביאה, זכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה, ומקבל את גיטה, ואינו אוכל פירות בחייה. נשאת, יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה, וחייב במזונותיה, ובפרקונה, וקבורתה; רבי יהודה אומר: אפי' עני שבישראל לא יפחות משני חלילין ומקוננת.
כתובות מ"ז עמוד ב
תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה, ופירקונה תחת פירות, וקבורתה תחת כתובתה.
כתובות נח עמוד ב ע נט עמוד א
אמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה. קסבר: כי תקינו רבנן - מזוני עיקר, ומעשה ידיה משום איבה, וכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה - הרשות בידה. מיתיבי: תקנו מזונות תחת מעשה ידיה! אימא: תקנו מעשה ידיה תחת מזונות.. תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, ומעה כסף תחת מותר
רמב"ם אישות הלכה א- ב
כשנושא אדם אשה בין בתולה בין בעולה בין גדולה בין קטנה אחת בת ישראל ואחת הגיורת או המשוחררת יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים.
והעשרה שלשה מהן מן התורה ואלו הן שארה כסותה ועונתה, שארה אלו מזונותיה, כסותה כמשמעה, עונתה לבא עליה כדרך כל הארץ: והשבעה מדברי סופרים וכולן תנאי בית דין הם, האחד מהם עיקר כתובה, והשאר הם הנקראין תנאי כתובה ואלו הן, לרפאותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, ולקברה כשתמות, ולהיות נזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שיתארסו, ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יתר על חלקם בירושה שעם אחיהם.
כתובות דף מז עמוד ב
תנו רבנן: תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה, וקבורתה תחת כתובתה... והכי קתני: תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה, ופירקונה תחת פירות, וקבורתה תחת כתובתה, לפיכך בעל אוכל פירות... אמר רבא: האי תנא סבר מזונות מדאורייתא, דתניא: שארה- אלו מזונות, וכן הוא אומר: ואשר אכלו שאר עמי; כסותה- כמשמעו; עונתה- זו עונה האמורה בתורה, וכן הוא אומר: אם תענה את בנותי. רבי אלעזר אומר: שארה- זו עונה, וכן הוא אומר: איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה; כסותה- כמשמעו; עונתה- אלו מזונות, וכן הוא אומר: ויענך וירעיבך. רבי אליעזר בן יעקב אומר: שארה כסותה - לפום שארה תן כסותה, שלא יתן לה לא של ילדה לזקנה ולא של זקנה לילדה; כסותה ועונתה - לפום עונתה תן כסותה, שלא יתן חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים.
תוספות: רבי אליעזר בן יעקב אומר שארה כסותה לפום שארה תן כסותה כו'- פירש רשב"ם דרבי אליעזר בן יעקב סבר נמי דמזונות דאורייתא דהכי מתניא סיפא דברייתא מזונות מנין אמרת ק"ו ומה דברים שאין בהן קיום נפש כך דברים שיש בהן קיום נפש על אחת כמה וכמה דרך ארץ מנין אמרת קל וחומר ומה דברים שלא נישאת עליהם לכתחילה אינו רשאי למנוע ממנה דברים שנישאת עליהם לכתחילה אינו דין שאינו רשאי למנוע ממנה ולפי זה תימה ברייתא דלעיל דקתני תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה דמשמע דמזונות דרבנן כמאן אתיא.
רמב"ן שמות כא, י
ופירש רש"י שארה מזונות, כסותה כמשמעה, עונתה תשמיש. וכן אמר אונקלוס זיונה. ובגמרא אמרו על מי שאמר כך והאי תנא סבר מזונות דאורייתא, דתניא שארה אלו מזונות, וכן הוא אומר וימטר עליהם כעפר שאר וגו'. והמובן בסוגית הגמרא שהם דברי יחיד, והלכה מזוני תקינו לה רבנן. וגם על דרך הפשט למה יזכיר במזונות שאר, שהוא הבשר, והראוי שיזכיר לחמה, כי על הלחם יחיה האדם, ובו יהיה החיוב. וחשב ר"א לתקן זה, ופירש שארה מזון, שיעמיד שארה שהיא בשרה. ואין בזה טעם, שיאמר הכתוב לא יגרע הבעל בשרה:
ולכך אני אומר... והוא מן הענין שאמר ודבק באשתו והיו לבשר אחד . והנה שארה קרוב בשרה. וכסותה כסות מטתה, כמו שנאמר כי היא כסותו לבדה במה ישכב. ועונתה הוא עונה שיבא אליה לעת דודים:
ספר יראים סימן קיז [דפוס ישן - קצא] ד"ה בפירוש המקרא
בפירוש המקרא נחלקו רבותינו בכתובות בפ' נערה שנתפתתה דתניא שארה אלו מזונות וכה"א אשר אכלו שאר עמי וגו' כסותה כמשמעה, עונתה זו עונה האמורה בתורה וכה"א אם תענה את בנותי וגו', ר' אליעזר אומר שארה זו עונה וכה"א איש איש אל שאר בשרו לא תקרבו כסותה כמשמעה עונתה אלו מזונות וכה"א ויענך וירעיבך וגו'. ר' אליעזר בן יעקב אומר כסותה ועונתה לפי עונתה תן כסותה שלא יתן לה חדשים בימות החמה שחקים בימות הגשמים לפי שארה תן כסותה שלא יתן של ילדה לזקנה ושל זקנה לילדה ולר' אליעזר בן יעקב מזונות ועונה דרבנן.
רא"ש מסכת כתובות פרק יג סימן ו
ומה שכתב (הרמב"ם) שבחייו ניזונת מן התורה הא ליתא דכל אמוראי סברי דמזונות האשה דרבנן אלא דפליגי אי מזוני עיקר התקנה ותקנו מעשה ידיה תחת מזונות או מעשה ידיה עיקר ותקנו מזונות תחת מעשה ידיה
טור אבן העזר סימן סט
כשנושא אדם אשה בין בתולה בין בעולה בין קטנה או גדולה אחת בת ישראל או גיורת או משוחררת יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בד' דברים העשרה שמתחייב כהן ג' מן התורה דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע שארה מזונותיה כסותה כמשמעה עונתה לבא עליה כדרך כל הארץ.
ריטב"א כתובות דף מח עמוד א
גירסת רש"י ז"ל רבי אליעזר אומר שארה כסותה לפום שארה תן כסותה שלא יתן של ילדה לזקנה וכו' כסותה ועונתה לפום עונתה תן כסותה שלא יתן לה חדשים בימות החמה וכו'. כלומר לפי זמנה שעומדת בו תן כסותה, ור"ח ז"ל גורס בהפך לפום שארה תן כסותה שלא יתן חדשים בימות החמה וכו', כלומר לפי מה שיוכל לסבול שארה דהיינו גופה, כסותה ועונתה לפום עונתה תן כסותה, כלומר לפי שניה שלא יתן של ילדה לזקנה והכל ענין אחד.
ולכאורה היה נראה דלר"א בן יעקב מזונות ועונה דרבנן היא דהא דריש כוליה קרא לענין כסותה בלחוד, אבל בירושלמי פירשו שאף מזונות ועונה לר' אליעזר מן התורה דמייתי להו מק"ו ומה דברים שאין בהם חיי נפש חייב דברים שיש בהן חיי נפש דהיינו מזונות לא כ"ש, וכן לענין עונה ומה דברים שלא נכנסה לכך חייב דברים שנכנסה לכך לא כ"ש, והא דקאמר רבא האי תנא סבר מזונות דאורייתא אכולה מתניתא קאמר. ומיהו סוגיא דתלמודא דמזונות דרבנן, שתקנו מעשה ידיה תחת מזונות כמתני' דלעיל, וכן הלכה, ורבא האי תנא סבר קאמר וליה לא סבירא ליה, והכי אמרינן בריש פרק הכותב אמר רבא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו דאמר רב הונא יכולה האשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה.
שבעת החיובים מדרבנן:
רמב"ם אישות פרק י הלכה ז וחכמים הם שתיקנו כתובה לאשה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה.
כתובות דף י עמוד א
איתמר אמר רב נחמן אמר שמואל משום רבי שמעון בן אלעזר: חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים, ולאלמנה מנה, והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי- נאמן. א"כ, מה הועילו חכמים בתקנתם? אמר רבא: חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. תנא... הואיל ותקנת חכמים הוא, לא תגבה אלא מן הזיבורית. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אשה מן התורה. ומי אמר רבן שמעון בן גמליאל הכי? והתניא: כסף ישקול כמוהר הבתולות- שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה, מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה; רבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אשה- אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים! איפוך. ומאי חזית דאפכת בתרייתא? איפוך קמייתא! הא שמעינא ליה לרבן שמעון בן גמליאל דאמר: כתובת אשה מדאורייתא; דתנן, רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותן לה ממעות קפוטקיא.
תוספות כתובות דף י עמוד א
אמר רב נחמן אמר שמואל חכמים תיקנו - משמע דכתובה דרבנן וכן בהאשה רבה גבי אין לה כתובה קאמר מאי טעמא תקינו לה רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כו' אלמא סתמא דהש"ס סבר דכתובה דרבנן וקשה דנהגו לכתוב בכתובה כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא ואור"ת דסמכינן ארשב"ג דמתני' דפרק בתרא דמייתי לה נמי בסמוך דאמר נותן לה ממעות קפוטקיא דקסבר כתובה דאורייתא וקי"ל כרשב"ג במשנתנו ועוד אור"י דלא קיימא לן כר"נ דאשכחנא רב אשי דהוא בתראה דפליג עליה כדמתרץ לקמן ברייתא תני כל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולים. אלמא דחייש לשמא משקר ולא אמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכן פי' רבינו יצחק בן רבינו מאיר דרב אשי פליג אדרב נחמן והא דאמרינן בהאשה רבה מ"ט תקינו רבנן כתובה ה"פ מ"ט תקינו רבנן כתובה היכא דתקינו כגון באלמנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ה"נ תקינו שלא יהא לה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה.
רמב"ן כתובות ק"י, ב
נשא אשה בא"י וכו' רשב"ג אומר נותן לה ממעות קפוטקיא. איכא דקשיא לי' כיון דסבר רשב"ג כתובה דאורייתא כסף צרי בעי למיתן לה משום דחמשין זוזי של צורי הוו ככסף של קנס וכדתניא בפ"ק כמוהר הבתולות וכו' מכאן סמכו חז"ל לכתובת אשה מן התורה. ולאו מילתא היא דרשב"ג לאו ככסף קנס קאמר אלא מדאמר רחמנא כמוהר הבתולות ואפקיה בלשון מוהר משמע דלכולן יש להן מוהר ולאו כסף מוהר הבתולות קאמר, תדע שהרי כתובת אשה בזיבורית לדברי הכל ואונס ומפתה בעדית כדאיתא בפרק ארבעה אבות נזיקין ועוד תדע דאי לרשב"ג סלע צרי היא אף על פי שפיחת בפירוש לא עשה כלום דהא קסבר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל וכתובה דאורייתא מאתים צרי, ומשמע דאפי' לרשב"ג אסמכתא דרבנן היא דהא סמכו קתני ואף על גב דכתובת אשה מן התורה קאמר הלכה למשה מסיני כמו שאר תורה שבע"פ קאמר, כדאמרינן במס' חולין מנין לבדיקת סכין לחכם מן התורה ואף על גב דמדברי קבלה גמר לה, ותניא בתוספתא רשב"ג אומר כתובת אשה וב"ח במקום הנשואין, דאלו מהלכה או מדבר תורה כל מוהר שהסכימו בסך שניהם הוי מוהר ואתו רבנן ותקנו להם סך מאתים דינרין שלהם כלומר מנה מדינה כנגד מאתים שקבעה תורה בשלה גבי אונסין
פני יהושע כתובות מ"ג, ב
שם המארס את בתו וגירשה כתובתה שלו. ולא נתפרש בגמרא הטעם כמו שנתפרש בכל מה שהאב זוכה בבתו וכתבתי דלמ"ד כתובה דאורייתא אתי שפיר דיליף לה מדכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות אלמא דקנס וכתובה שוין.
הפלאה קו"א סו סעיף ו
ועוד נראה דמשמע דאפי' כתובת ארוסה דהוא בודאי מדרבנן ואפ"ה משמע דהוא במעות צורי.
תוספות הרא"ש יבמות דף נט עמוד ב
ורב דאמר כרבי אלעזר. מה שנוהגין לכתוב בכתובת בוגרת כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא אף על גב דסבר רב כרבי אלעזר דאמר בתולה שלימה משמע למעוטי בוגרת, אין הלכה כן.
שאר חיובי דרבנן
כתובות פרק ד משנה ד ומשניות ז-יא
האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ומקבל את גיטה ואינו אוכל פירות בחייה נשאת יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה וחייב במזונותיה בפרקונה ובקבורתה רבי יהודה אומר אפילו עני שבישראל לא יפחות משני חלילים ומקוננת:
לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי בית דין כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז ולא כתב לה כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתיך חייב שהוא תנאי בית דין:
לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאינתו ובכהנת אהדרינך למדינתך חייב שהוא תנאי בית דין:
נשבית חייב לפדותה ואם אמר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה אינו רשאי לקתה חייב לרפאותה אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי:
לא כתב לה בנין דכרין דיהוו ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקיהון דעם אחוהון חייב שהוא תנאי בית דין:
בנן נוקבין דיהויין ליכי מינאי יהויין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי עד דתנסבן לגוברין חייב שהוא תנאי בית דין:
את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגד אלמנותיך בביתי חייב שהוא תנאי בית דין כך היו אנשי ירושלם כותבין אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלם אנשי יהודה היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן ליך כתובתיך לפיכך אם רצו היורשין נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה:
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)