גרם כיבוי | 7 | כיבוי ביום טוב | 2

מבוא – מכשירי אוכל נפש

מזה מספר שיעורים אנו עוסקים במלאכת כיבוי. לעיתים, כגון בבשרא אגומרי, הכיבוי נחוץ לאוכל נפש עצמו, ולעיתים, כגון בקעת השורפת את הקדירה, הוא נחוץ רק כמכשירי אוכל נפש. בשיעור זה נדון במכשירי אוכל נפש ביום טוב בכלל, ובמלאכת כיבוי בפרט.

כבר בשלב זה נדגיש, שאף מי שמצמצם את היתר אוכל נפש רק למלאכות מסוימות ואינו רואה את כיבוי כמלאכת אוכל נפש[1], לא מפקיע מלאכות באופן עקרוני במכשירי אוכל נפש. המתירים מכשירי אוכל נפש, לא מבחינים בין המלאכות השונות.

 

א. המכבה בשביל הבית, הקדירה או הבקעת

בגמרא בביצה נאמר:

"בעא מיניה אביי מרבה מהו לכבות את הדלקה ביום טוב היכא דאיכא סכנת נפשות לא קא מבעיא לי דאפילו בשבת שרי כי קמבעיא לי משום אבוד ממון מאי אמר ליה אסור איתיביה אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה מותר ההיא רבי יהודה היא כי קאמינא אנא לרבנן"   (ביצה כב.)

נראה, שמחלוקת רבי יהודה ורבנן בשאלה האם מותר לכבות את הבקעת כדי שלא יתעשן הבית או הקדירה, היא מחלוקת בדין מכשירי אוכל נפש. כיבוי הבקעת מציל את הבית או את הקדירה, ואינו נצרך באופן ישיר לאוכל נפש.

בזה נחלקו: רבי יהודה סבור שהתורה התירה מכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותם מבעוד יום, וחכמים אוסרים, ועיין מגילה (ז:) וביצה לקמן (כח:).

מהי ההכרעה במחלוקת זו? בגמרא בביצה נאמר:

"אמר ליה רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כרבי יהודה אמר ליה יהא רעוא דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמאי"  (ביצה כח.)

מכאן, לכאורה, עולה שפוסקים כרבי יהודה, המתיר גם מכשירי אוכל נפש. אולם, בהמשך הסוגיה שם מסופר על רבא עצמו שלא רצה להורות כן למעשה, ואמרו שם:

"וקסבר הלכה ואין מורין כן"   (שם)

והסביר רש"י:

"הלכה- כרבי יהודה, ומותר כל איש לעשות, אין מורין לרבים כן, שלא יזלזלו אף בשאפשר לעשותו מבעוד יום, דכל הני דשרינן - כגון שנתקלקלו ביום טוב, או שהיה אתמול טרוד, כדאמרינן לקמן: דלא התיר רבי יהודה אלא במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב" (רש"י שם)

 

הרמב"ם פסק:

"אין מכבין את הדליקה כדי להציל ממון ביום טוב כדרך שאין מכבין בשבת אלא מניחה ויוצא"  (רמב"ם יו"ט ד', ד')

אם פוסקים כרבי יהודה, נראה שיש להתיר כיבוי דליקה, שאין לך עישון הבית גדול מזה (רש"י ביצה כב.). מכך שהרמב"ם אסר, מוכח, לכאורה, שהוא הכריע כחכמים האוסרים מכשירי אוכל נפש. כך מפורש בדברי הרי"ף:

"ואוקמוה כרבי יהודה למימרא דלאו הילכתא היא ושמעינן מיהא דלית הילכתא כי הא מתניתא אלא אסור לכבות את הבקעת בין לחוס עליה בין שלא יתעשן הבית או הקדרה הכל אסור" (ביצה יא:)

בהתאם לכך, המגיד משנה (יום טוב ד', ד') כתב שהרמב"ם והרי"ף הכריעו לגמרי שלא כשיטת רבי יהודה אלא כרבנן, האוסרים מכשירי אוכל נפש.

 

אולם, הרא"ש (ביצה ג', י') והר"ן (ביצה טו. באלפס) כתבו שעקרונית הרי"ף פוסק כרבי יהודה[2], אלא שאין מורין כן. הר"ן (שם) אף הוסיף, שזוהי גם שיטת הרמב"ם (יום טוב ד', ט'). 

לדעות אלו, לא מובן למה הרי"ף והרמב"ם אסרו לגמרי כיבוי הדליקה ביום טוב. התוספות עמדו על כך, ותירצו בשני דרכים.

כך כתבו התוספות בתירוצם הראשון:

"ויש לומר דמסיק עליה ואין מורין כן" (כב. תוד"ה ההיא)

לפי הסבר זה, האיסור לכבות הוא מפני שאין מורין ברבים כרבי יהודה. כך כתב גם בעל המאור בדעת הרי"ף (ביצה יא: באלפס).

אמנם, לא ברור איך אפשר לסתום ולומר שהלכה לאסור, כאשר אנו יודעים שכל העושה כן לעצמו מותר?! בנוסף, הרמב"ם והרי"ף כתבו במפורש לגבי השחזת סכין ביום טוב, שבאופנים מסוימים הלכה היא להקל ואין מורין כן. מכאן אנו למדים, שבמקום שהלכה היא להתיר אלא שאין מורין כן, לא אסרו לגמרי. לגבי כיבוי, כאמור, כתבו לאסור לגמרי.

ייתכן שדעת התוספות שהלכה ואין מורין כן, הכוונה לכך שההוראה לרבים היא כרבנן  לאיסורא[3], וצריך עיון.

בתירוצם השני כתבו התוספות:

"אי נמי יש לומר דהא דשרינן מדרשה דלכם, היינו דוקא בדבר שהוא אוכל נפש, אבל בדבר שאינו אלא לתשמיש בעלמא[4] וכן שלא תתעשן הקדרה אסור"  (תוספות שם)

לדבריהם, מכשירי אוכל נפש המותרים לשיטת רבי יהודה, הם דווקא מכשירים המסייעים ישירות לדבר שהוא אוכל נפש. כיבוי כדי שלא תתעשן הקדירה והבית, אין הוא מכשירי אוכל נפש.

תירוצם השני של התוספות מצמצם את שיטת רבי יהודה, ואת גדרי מכשירי אוכל נפש המותרים לשיטתו.

 

הסבר נוסף הביא הרמב"ן. לדבריו, אמנם רבי יהודה עצמו מתיר כל מכשירי אוכל נפש, וכל דבר שהותר ביום טוב הותרו אף מכשיריו, אלא שהאמוראים לא רצו להכריע לגמרי כשיטת רבי יהודה. להבנתו, האמוראים יצרו שלוש קבוצות של פעולות: פעולה המותרת לגמרי, פעולה האסורה לגמרי, ופעולה שהיא "הלכה ואין מורין כן":

"שאף על פי שנפסקה הלכה כרבי יהודה לא סמכו עליה לגמרי אלא שבאותן הדברים שהם עיקר מכשירי גוף האוכל כגון גריפת התנור התירו לגמרי במקום דלא אפשר שלא יחרוך שאם אתה מחמיר עליו לפנים מן שורת הדין אתה מונעו לגמרי משמחת יום טוב ודברים שאינן עיקר אוכל נפש אלא שהם צריכין כגון כבוי הבקעת שלא יתעשן הבית במקום שצריך לאכול שם או כבוי הדליקה משום אבוד כלי תשמישו שאוכל בהם אסורין לגמרי בין להורות בין לעשות בהן מעשה בייחוד וכל שכן לכבות את הנר מפני דבר אחר אף על פי שהתשמיש צורך כל נפש וראוי להתיר בו מלאכה כדאיתא בכתובות מכשירין אסורין הא לדברי רבי יהודה כל שהוא דבר הדוחה יום טוב אף מכשירין מותרין הן... ודברים שהם מכשירי אוכל נפש אלא שאין צריכין כל כך כגון סכין שעמדה שאפשר בשאלה שהרי מצויין לכל והוליך בהמה אצל סכין או סכין אצל בהמה מותר על ידי שינוי דכיון דאפשר בשינוי לא שרינן ליה בענין אחר אלא שאין מורין משום דשכיחי ולא אתי לאמנועי משמחת יום טוב זהו דעת רבינו הגדול ז"ל וכן דעת רבינו חננאל ז"ל ולפיכך דורשין בכלל הלכה כרבי יהודה במכשירין ובפרטן מחלקין בהם הכל לפי מה שהוא ענין"  (רמב"ן, מלחמות ה' יא. באלפס)

 

ג. בין עישון הבית לעישון הקדירה

הראבי"ה, חילק בין עישון הבית לעישון הקדירה:

"וצריך לפרש שאיבוד ממון מדמי למכשירי אוכל נפש, שמתוך שהותר תיקון אוכל נפש הותר כל הנאת  הנפש, כגון שלא יתעשן הבית שנפשו קצה בו או איבוד אחר כיוצא בו שנפשו עגומה עליו, אבל אם כונתו רק לחוס על הבקעת, שהוא הפסד מועט ואין נפש איש קצה עליו ועגומה על הפסד כזה אסור. וכל שכן אם בשביל שלא תתעשן הקדירה שהוא ממש אוכל נפש שמותר אף לרבנן"  (ראבי"ה תשנ"ז)

לשיטתו, הפסד ממון ביום טוב, שנפשו עגומה עליו, הוא בכלל מכשירי אוכל נפש, שכן יש בזה הנאת נפשו[5]. במקרה כזה רבי יהודה מתיר, אלא שאין מורין כן. אולם, דברים אלו אמורים בהפסד ממון משמעותי, כגון שלא יתעשן ביתו, אבל כדי לחוס על הבקעת, שזהו הפסד קל, אין נפשו עגומה. במקרה של בקעת, אפילו רבי יהודה יאסור.

הראבי"ה מוסיף, שעישון הקדירה הוא אוכל נפש ממש, ומותר לכתחילה ואפילו לרבנן.

 

אם כן, טענת הראבי"ה היא שעישון הבית אינו נחשב אוכל נפש, לכאורה אפילו אם יצטרך לצאת מהבית מפני הדליקה. הרשב"א, לעומת זאת, נטה לומר שזה נחשב כצורך אוכל נפש ומותר:

"יש מפרשים בשביל שלא יתעשן הבית שלא ישחיר הכותל וכן הקדרה עצמו שאין כאן צורך יום טוב, אבל בשביל שלא יתעשן הבית שהוא יושב בו כדי שלא יצטרך לצאת מן הבית ולהתבטל מסעודתו אין לך אוכל נפש גדול מזה ובכי הא אפילו רבנן מודו"[6] (רשב"א כב. ד"ה אם)

לגבי כיבוי הבקעת בשביל הקדירה עצמה, הרשב"א הביא כדבר פשוט שיש להתיר כיבוי כאשר מדובר בקדירה מלאה, שהוא אוכל נפש ממש.

במקרה שאין בקדירה אוכל, אך רוצה לבשל בה, הביא שתי דעות: או שמותר, שהרי רוצה לבשל בה, או שאסור, שמשום שאין בה אוכל עכשיו דומה לבית.

כך כתב הרשב"א:

"וכן בעשון הקדרה שהוא מבשל בה וכדי שלא יתעשן המאכל... ולפי פירוש זה לא נחלקו חכמים אלא בעישון הבית אבל בעישון הקדרה מודו ליה דצורך אוכל נפש הוא. ויש מפרשים בשביל שלא יתעשן הקדרה עצמה ואפילו הכי שרי רבי יהודה שהוא צריך לבשל בה והוי דומיא דשלא יתעשן הבית שהוא צריך לאכול בתוכו"  (רשב"א שם)

גם מדברי הרא"ש נראה, שלא התיר אלא בקדירה שיש בה אוכל. הרא"ש אף הוסיף תנאי, שמדובר במקרה שאין לו מקום אחר לבשלה:

"אסור לכבות את הדליקה בין לחוס עליה בין שלא תתעשן הקדירה והבית. והאי דאסור לכבות כדי שלא תתעשן הקדירה היינו באפשר להצילה מעישון בלא כיבוי כגון שיסירנה מאש זה לבשלה על אש אחר. ואם אין לו אש וצריך לבשל קדירתו באש זה ואם לא יכבה תתעשן הקדירה מותר לכבות לצורך אוכל נפש כמו שמותר לבשל ולאפות" (רא"ש ביצה ב', י"ט)

 

המגיד משנה, בניגוד לדעות דלעיל, נקט (יו"ט ד', ד') בדעת הרמב"ם והרי"ף שאסור לכבות את הבקעת גם כדי שלא יתעשן האוכל שבקדירה.

שיטתו מובנת, אם מדובר שאין אוכל בקדירה, שאז הכריעו במכשירי אוכל נפש כחכמים, כסברתו לעיל. אולם, אם האוכל עצמו מתעשן, והוא צורך אוכל נפש ממש, למה אסרו לכבות?!

לעניות דעתי נראה, שלדעת המגיד הרמב"ם והרי"ף סבורים שאין להתיר כיבוי אפילו לצורך אוכל נפש ממש, כפי שראינו לעיל.

 

ד. המגיד משנה, השולחן ערוך והסוגיות בביצה

בסימן תק"ז הכריע השולחן ערוך שכיבוי מותר לצורך אוכל נפש. אולם, לעניין כיבוי הבקעת נראה שהכריע כהסבר המגיד משנה בדעת הרמב"ם והרי"ף, לאסור לגמרי. והדברים צריכים עיון.

לצורך הבנת מכלול פסקי השולחן ערוך בנושא, נקדים ונדון בשתי סוגיות נוספות ממסכת ביצה, שייתכן ועוסקות בכיבוי לצורך אוכל נפש.

 

במשנה בביצה נאמר "ואין גורפין תנור וכיריים", ובגמרא שם הובא:

"תני רב חייא בר יוסף קמיה דרב נחמן ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורפו מותר" (ביצה לב:)

גריפת התנור כרוכה באיסור כיבוי הגחלים הלוחשות. מדובר, כך נראה, במכשירי אוכל נפש (ראה רש"י שם), וראינו בסוגיה שהתירו גריפה אם היא נחוצה לצורך אוכל נפש.

הרא"ש כתב לחלק בין שני סוגי גריפה:

"הך גריפה דשמעתין מיירי כשנפל לתוך התנור מן הטפילה והטיח של תנור. ואין צריך כל כך בגריפה זו אלא שיהא הפת נאה שלא יגע בפת ושלא יגע בצלי ויחרך ואפילו הכי התירוה דאין בה אלא איסור טלטול בעלמא. אבל גריפה שלנו שמכבין את הגחלים אפשר שלא היו מתירין הני אמוראין בשביל פת. אבל בתנורין שלנו אי אפשר לאפות כלל בלא גריפה הלכך מותר ואפילו לרבנן דכיבוי לצורך אוכל נפש מותר אף לרבנן"  (רא"ש ביצה ד', ח')

כיוון שהרא"ש עצמו הביא לעיל (ביצה ב', כ"ג) את גירסת הרי"ף, ממנה משתמע שכיבוי אסור לצורך אוכל נפש, התקשו רבים בשיטת הרא"ש. כך, בין השאר, כתב הביאור הלכה:

"אבל קשה דהא הרא"ש העתיק גם כן גירסא זו בפרק בצרא דביצה סימן כ"ג ואפילו הכי בפרק ד' סימן ח' העתיק דכיבוי לצורך אוכל נפש מותר אף לרבנן, וצריך עיון"   (ביאור הלכה או"ח תק"ז)

אולם, נראה שאין הכרח לראות את הדברים בדרכו של הגר"א. הגר"א, כאמור, הבין שהרי"ף אוסר מכשירי אוכל נפש, ולפיכך הגביל את ההיתר בסוגייתנו רק לשיטת רש"י. על כן, האוחזים בשיטת זו יצטרכו להסביר שמדובר בגריפת התנור מהטיט בלבד, דבר שהוא טלטול בלבד, ולא בגריפה שיש בה כיבוי.

אולם, מסתבר שהרא"ש הבין בשיטת הרי"ף כשיטת הרמב"ן, שאין הוא מתכחש להיתר כיבוי לצורך אוכל נפש. אלא, שלגבי צליית בשר הוצרך לנמק בכך שאין בו כיבוי, מפני שאינו אוכל נפש. ממילא, מותר לגרפו מפני הגחלים, אף שיש בזה משום כיבוי. הואיל ואי אפשר לאפות בלי גריפה, הותר הכיבוי לצורך.

 

המאירי הבין, שכיבוי אסור אפילו לצורך אוכל נפש. לאור זאת, הוצרך המאירי לתת טעם אחר להתיר גריפת התנור מן הגחלים:

"...גריפת התנור מן הגחלים מותרת, שהרי אי אפשר אלא בכך. ואע"פ שגורם מעט לכבוי מכל מקום אינו מכבה בידים וכיוצא בזה לצורך אכל נפש מותר"   (מאירי שם)

לכאורה יש לעיין בכוונת המאירי, שהרי גורף בידיים את הגחלים מן התנור. יתכן, שאינו מתכוון לכבות את הגחלים אלא להוציאם מן התנור, ואין זה הכרחי שייכבו. אמנם זהו פסיק רישא שיכבו מעצם החיתוי והגריפה שמכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות, אך מסתבר שישווה זאת ל"בישרא אגומרי", שהוא כיבוי שסופו הבערה, המותר[7].

 

המקור השני הוא הברייתא בביצה:

"תנו רבנן תנור וכירים חדשים הרי הן ככל הכלים הנטלין בחצר... ואין מפיגין אותן בצונן כדי לחסמן ואם בשביל לאפות הרי זה מותר"  (ביצה לד:)

בטעם ההיתר להפיג אותן בצונן כדי לאפות, כתב רש"י שם:

"ואם - להפיגה בשביל לאפות, שהוסקו הרבה וחושש שלא תשרף הפת – מותר" (רש"י שם)

אם התנור לוהט מדי וחושש משריפת הפת, רשאי הוא לצנן אותו על ידי ששופך עליו מים קרים. הטור כתב בשם המהר"ם:

"ולכך היה אומר הרב רבי מאיר מרוטנבורק שמותר לשרות במים המכבדת שמכבדין בו התנור אף על פי שמכבה"  (טור או"ח תק"ז)

זאת אומרת, שהמהר"ם מורטנבורג התיר להכניס את המכבדת הרטובה במים לתוך התנור כדי לגרוף את הגחלים, ואף על פי שמכבה הגחלים במים שעל המכבדת.

לשיטות הסוברות שכיבוי אסור אפילו לצורך אוכל נפש, יש לומר שצינון התנור באמצעות מים אינו בתנור שיש בו גחלים. מדובר בתנור שיצא מן הכבשן מיד אחרי עשייתו, אלא שדופן התנור לוהטת ושפך עליה מים לצננה. דבר זה דומה לגחלת של מתכת שאין בה כיבוי מן התורה, ולפיכך התירוה במקום צורך.

 

כך, יש לפרש לעניות דעתי בשיטת הרי"ף והרמב"ם, שהיתר גריפת תנור הוא מהטיט בלבד ולא מהגחלים. היתר הצינון, הוא לדופן התנור ולא לכיבוי הגחלים.

בשיעור הבא, נדון בפסיקות השולחן ערוך בסוגיות אלו.