דילוג לתוכן העיקרי
קובץ טקסט

השיעור השבוע יעסוק ביחסם של חז"ל לנושא של אריכות בתפילה, וניגע קצת בהשלכות של העניין לימינו.

הספרי על פרשת בהעלותך דן בשאלת האריכות בתפילה והקיצור בה:

דבר אחר, לא שמשה מתפלל והמקום שומע תפילתו כמה שנאמר ותגזר אומר ויקם לך, ואומר אז תקרא וה' יענה ממשה, שנאמר ואתנפל לפני ה' כראשונה את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה. ועד כמה יקצר בתפלה? אמר ליה, אל יקצר יותר ממשה שנאמר אל נא רפא נא לה, יש שעה לקצר ויש שעה להאריך.

הפער בין התפילה הארוכה לתפילה הקצרה בדברי הספרי הוא נרחב ביותר, פער בין תפילה של חמש מילים לבין תפילה של ארבעים יום וארבעים לילה. דברים דומים לאלו מוצאים אנו במכילתא על קריעת ים סוף:

מה תצעק אלי – שהיה אומר לו הקב"ה למשה, משה יש שעה להאריך ויש שעה לקצר: אל נא רפא נא לה, הרי זה לקצר, ואתנפל לפני ה', הרי זה להאריך.

סוגייה נוספת עם רלוונטיות לימינו היא הסוגייה במסכת ברכות:

תנו רבנן, מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר והיה מאריך יותר מדאי, אמרו לו תלמידיו רבינו כמה ארכן הוא זה? אמר להם כלום מאריך יותר ממשה רבינו, דכתיב ביה את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וגו'? שוב מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר, והיה מקצר יותר מדאי, אמרו לו תלמידיו כמה קצרן הוא זה? א"ל כלום מקצר יותר ממשה רבינו דכתיב אל נא רפא נא לה? (ברכות לד ע"א).

בסוגיה הזו יש התייחסות הן לרמה הפרטית והן לרמת המתח בין האדם לציבור שמסביבו. המסר העולה מהגמרא הוא שצריך למצוא את דרך האמצע, כלומר לא להאריך יותר מדי ולא לקצר יותר מדי.

בכל אופן, הסוגיות הנ"ל מעלות שאלה מאוד רלוונטית לימינו. בשאלה זו ניתן לעסוק בשני היבטים שונים: היבט של בין אדם למקום והיבט של בין אדם לחברו. מעבר לכך, כל דיון על אריכות בתפילה יכול להתפצל לשני מצבים: מצב בו מוסיפים תפילות ומזמורים מסוימים, ומצב בו התפילה היא אותה תפילה, אבל היא נאמרת באריכות.

נתחיל את הדיון בפן של בין האדם למקום. הגמרא בברכות אומרת:

ואמר רב הונא אמר רב משום ר' מאיר, לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקב"ה, שנאמר אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים. (ברכות סא ע"א).

אדם צריך להיות מודע למרחק הרב הקיים בינו ובין בוראו. על כן, לא ניתן לגשת לקב"ה כל אימת שהאדם חפץ בכך, וכאשר הוא ניגש, הדבר צריך להיעשות באופן מצומצם. דבר זה נועד כדי להבטיח בלימה מסוימת של האדם כלפי בוראו. הנושא הזה שייך, כמובן, לא רק לגבי תפילה, אלא לגבי כל עמידתו של האדם כלפי הקב"ה.

פן בעייתי נוסף הקיים בתפילה ארוכה מובא בגמרא בסוטה:

רב לך – שלא יאמרו הרב כמה קשה ותלמיד כמה סרבן. (סוטה יג ע"ב).

הנקודה פה איננה מהותית לעצם העניין, אלא הבעיה היא כיצד הדברים יתפרשו כלפי חוץ.

לצד המקורות הללו, יש מקורות אחרים הרואים את האריכות בתפילה כדבר חיובי.

משתנה נוסף מופיע בירושלמי בתחילת פרק רביעי במסכת ברכות:

מניין לנעילה? אמר רבי לוי, גם כי תרבו תפילה – מכאן שכל המרבה בתפילה נענה. מחלפא שיטתיה דרבי לוי, תמן אמר רבי אבא בריה דרב פפי רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, בכל עצה יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור – חנה, על ידי שהרבתה בתפילה קצרה בימיו של שמואל... וכה אמר הכין? אי אמרה כן ליחיד, הן לציבור.

הירושלמי אמנם רואה את האריכות בתפילה כדבר חיובי, אבל מחלק בין תפילה ביחיד לתפילה בציבור.

גמרא אחרת בה הנושא נידון בצורה מפורשת אומרת:

אמר רבי חנין אמר רבי חנינא, כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם. מנא לן? ממשה רבינו שנאמר ואתפלל אל ה' וכתיב בתריה וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא. איני, והא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב?... לא קשיא הא דמאריך ומעיין בה הא דמאריך ולא מעיין בה. (ברכות לב ע"ב).

מה הכוונה מעיין בה?  רש"י שם מסביר:

מצפה שתעשה בקשתו על ידי הארכתו, סוף שאינה נעשית ונמצאת תוחלת ממושכה חנם, והיא כאב לב כשאדם מצפה ואין תאוותו באה.

התוספות שם מקשים:

תימה, דהכא משמע דעיון תפילה לאו מעליותא ... ולא כן משמע ... וקא חשיב עיון תפילה, אלמא מעליותא הוא? ... ויש לומר דתרי עיון תפילה יש, עיון תפילה דהכא המצפה שתבא בקשתו, ועיון תפילה דהתם שמכוין את לבו לתפילה. (תוס' שם ד"ה 'כל').

התוספות מסבירים שיש עיון תפילה שהוא דבר חיובי וזה כוונה בתפילה, לעומת עיון התפילה השלילי שזה שאדם מצפה שתתקבל תפילתו כהסברו של רש"י.

גם הגמרא בברכות (נ"ה ע"א) מביאה דיון דומה ומחלקת בין אדם שמעיין בתפילה לבין אדם שאיננו מעיין. הרב סולובייצ'יק במאמרו רעיונות על התפילה מצטט את הגמרא הזו, ומסביר אותה כחלק משיטה שלמה הטוענת שאין לנו לקבל את מושג התפילה כמובן מאליו, שהרי כיצד אדם מעז לפנות לקב"ה, ולהציג לפניו בקשות ככל העולה על רוחו. אמנם, ראוי לשים לב שמהגמרא הזו עולה שאם אדם מכוון היטב בתפילתו – ראוי לו להאריך בה.

בסיכומו של עניין, ראינו שיש דעות חלוקות בדבר האריכות בתפילה. יש כמה משתנים בהם דנו הראשונים כגון יחיד וציבור, וכן מבחינת תודעתו של האדם. בספרי יש משתנה אחר – הנסיבות השונות. הנצי"ב מפרש ששאלת האריכות בתפילה פה לא מתמקדת רק בצביון התפילה וביחס בין המתפלל לקב"ה, אלא בהיבטים נוספים הקיימים באותן נסיבות.

נקודה נוספת שאינה קשורה למהות התפילה, אלא להקשר רחב יותר היא האיזון הכללי בעבודת ה' של האדם. בנקודה זו יש מחלוקת בין רבא לרב המנונא:

רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה, אמר מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, והוא סבר זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד. (שבת י ע"א).

ההבנה הפשוטה של הגמרא היא שחיי עולם זו התורה וחיי שעה אלו הצרכים הגשמיים, כדברי הגמרא בביצה. עיקר התפילה הוא הבקשה שבה, ולכן התפילה נחשבת כחיי שעה. כאן המוקד הוא ההשלכות הצדדיות של האריכות בתפילה הגורמת לביטול תורה. כמובן ששיקול זה קיים רק כאשר מדובר באדם שאם יתפלל בזמן קצר יותר ולא יאריך בתפילתו, ינצל את הזמן ליותר לימוד תורה, ולא באדם שיבזבז את זמנו לריק.

מבחינת הפן של בין האדם לחברו, ניתן לדבר על שני ערוצים: ערוץ אחד הוא שאדם העוסק הרבה בתפילה – עוסק פחות בגמילות חסדים. זו שאלה יותר כללית של חלוקת הזמן בין משימות ערכיות שונות, וזה דומה לשאלה הקודמת שעסקנו בה. הערוץ השני, והוא העיקרי, הוא במצב שיש השפעה על אנשים אחרים.

הגמרא בברכות מביאה את הסיפור על תפילתו של רבי עקיבא:

תניא, אמר רבי יהודה, כך היה מנהגו של רבי עקיבא,  כשהיה מתפלל עם הצבור – היה מקצר ועולה מפני טורח צבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו – אדם מניחו בזוית זו, ומוצאו בזוית אחרת, וכל כך למה? מפני כריעות והשתחויות. (ברכות לא ע"א).

בגמרא זו יש מקום להבנות שונות, האם מדובר בתפילת שמונה עשרה, או שמדובר בתוספות שונות, אך זה לא מעניינינו.

בכל אופן, כך פסק הרמב"ם:

המתפלל עם הציבור לא יאריך את תפילתו יותר מדי, אבל בינו לבין עצמו – הרשות בידו. (הלכות תפילה ו, ב).

ייתכן שברמב"ם יש הבנה שונה מההבנה הפשוטה. רוב הראשונים, כמו הר"י מיגש בתשובה, וכן הרשב"א בתשובה ועוד, הבינו שמדובר במצב שאם רבי עקיבא היה מאריך בתפילתו הוא היה מפריע לציבור, ולכן הוא לא היה מאריך כאשר היה מתפלל בציבור. ברמב"ם אין זכר לכך שמדובר במצב שזה מפריע לאנשים אחרים. מדברי הרמב"ם משמע שאדם שנמצא בציבור, ומאריך יותר מדי ובצורה משמעותית, בעצם מתרחק מהציבור, גם אם זה מועיל לכוונתו. לפי זה, הלכה זו שייכת לא לפגיעה בזולת, אלא לחובה של האדם להתפלל ביחד עם הציבור. אמנם, הרמב"ם במקום אחר כן הולך בכיוון של הר"י מיגש. הרמב"ם בתשובות (סימן רס"א) נשאל לגבי הוספת כל מיני מזמורים ותפילות. לאחר שהרמב"ם מסביר שהדבר אפשרי, הוא אומר שזה ראוי ביחיד, אבל לא בציבור, שכן זה גורם לטרחת הציבור, ואפילו אם מדובר בטורח של יחידים מתוך אותו הציבור. כאן הרמב"ם ניגש לבעיית האריכות בתפילה מצד טרחא דציבורא ולא מצד ההתנתקות מהציבור.

ההתייחסות לטרחא דציבורא היא בדרך כלל בפן של אדם חולה שקשה לו לעמוד או אדם שממהר מכל מיני סיבות, אך ניתן לדבר על טורח מסוג אחר. יש מצבים שלאדם יש בעיה עם עצם האריכות בתפילה, למרות שהוא איננו חולה או ממהר. במצב כזה יש בעיה מובנית כאשר חלק מהציבור רוצה לקצר בתפילה, וחלק אחר רוצה להאריך בתפילתו.

כאשר ניגשים להכריע במצבים מעין אלו, צריך לקחת עוד כמה שיקולים בחשבון. מה הדין כאשר מדובר על מוסד חינוכי? הגמרא בברכות אומרת:

חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים, וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית? אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת. (ברכות לב ע"ב).

העולה מהגמרא הוא שיש לא רק נסיבות מבחינת הזמן, אלא גם נסיבות מקומיות, ויש מקום לומר שבמקום שרוצים לחנך את הציבור ולקדם אותו – צריך לקחת בחשבון לְמה רוצים שהוא יתרגל. נחזור לתשובת הרמב"ם שהזכרנו, שם הוא מדבר על החשיבות של בתפילה אטית, ועל כך שיש חובה על האדם לדאוג לכך שגם הציבור יתרגל לכך, ומי שלא מוכיח את החזנים – חוטא.

פן נוסף מבחינת בין האדם לחברו הוא מהכיוון ההפוך, כלומר, הציבור צריך להיות סבלני כלפי אותו שליח ציבור שמאריך בתפילתו. ה"אור זרוע" מדבר על כך שלשליח הציבור צריכה להיות תחושה שהציבור מאחוריו, ולציבור צריכה להיות תחושה שהשליח שלהם מלפניהם.

במציאות שלנו, הדיון הוא לא על תחום רחב שבין ארבעים יום לבין חמש מילים, אלא דיון מצומצם ביותר שבדרך כלל מגיע למספר דקות בלבד, ועל כן ראוי לכל אדם להיות סבלני בעניין ולוותר על כמה דקות.

לסיום, נזכיר את דברי הרמב"ם על הדרך בה צריך לקרוא את קריאת שמע. הרמב"ם בהלכות קריאת שמע פוסק:

וצריך לדקדק באותיותיו... כיצד ידקדק? ישמור שלא ירפה החזק, ולא יחזיק הרפה, ולא יניח הנד, ולא יניד הנח. לפיכך, צריך ליתן ריוח בין הדבקים בין כל שתי אותיות הדומות שאחת מהן סוף תיבה, והאחרת תחלת תיבה הסמוכה לה. כגון בכל לבבך... וכן ואבדתם מהרה... (הלכות קריאת שמע ב, ח-ט).

ברוב בתי הכנסת הזמן הממוצע של אמירת קריאת שמע איננו מספיק בשביל לעמוד בקריטריונים הללו, ולכן, ראוי שכל אחד יכוון את מהירות התפילה שלו על פי דברי הרמב"ם האלו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)