נוסח ברכת המצוות (3) | 'על מצוות'
בשני השיעורים הקודמים עסקנו בנוסח ברכת המצוות, ולאור הסברי הרמב"ם, רבינו תם והרמב"ן, ניסינו להבין מתי הברכות מנוסחות בלשון 'לעשות' (שם הפועל) ומתי בלשון 'על העשייה' (שם הפעולה).
כפי שהזכרתי בשיעור הראשון על נושא זה, יש קבוצה קטנה של מצוות שמברכין עליהן בנוסח שונה: "על מצוות...". להלכה, נדמה לי שקיימות שלוש מצוות כאלה:[1]
תפילין – למיטב ידיעתי, זו המצווה היחידה שמנוסחת כך כבר בגמרא:
שלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דר' יוחנן: על תפילה של יד, אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין, על תפילין של ראש, אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין. (מנחות ל"ו.)
עירובין – נוסח הברכה בעת הנחת עירובין למיניהם (עירוב חצרות, עירוב תחומין ועירוב תבשילין) אינו מופיע בגמרא, אבל כבר מהגאונים ועד השלחן ערוך ישנה הסכמה כמעט מוחלטת שמברכים 'על מצוות עירוב'.
טלית קטן – ברכה זו נתונה במחלוקת (כפי שנראה לקמן), אך רבים נהגו לברך 'על מצוות ציצית' על לבישת טלית קטן.
בניגוד לשאר המצוות, שהברכות עליהן מתייחסות לפעולה הנעשית, ברכות אלה מוסבות על המצווה עצמה. מדוע דווקא מצוות אלה קיבלו ניסוח ייחודי כזה?
חשוב לציין שבתלמוד הירושלמי, לעומת התלמוד הבבלי, הניסוח 'על מצוות' נפוץ יותר. אנו מוצאים מספר נוסחים אפשריים המשתמשים בתבנית זו, שאינם מופיעים בבבלי: 'על מצות הנחת תפילין', 'על מצות מזוזה', 'על מצות ביעור חמץ', 'על מצות הדלקת נר חנוכה', ו'על מצות זקינים'.[2]
יש שטענו שפער זה משקף הבדלים בין המסורת הארץ ישראלית לנוסח ברכת המצוות לבין הנוסח הבבלי.[3] בביאור ההבדל העקרוני שבין הנוסחים השונים טוען פרופ' דוד הנשקה (ההדגשות במקור):
נראים אפוא הדברים כי משתיקנו חכמים את ברכת המצוות, נוצרו – בארץ ישראל ובבבל – שתי שיטות במטבע הברכה: היו שהמשיכו בסיפא את השבח שברישא, וכדרך שברישא הוא פותח 'אשר קידשנו במצותיו', כך בסיפא הוא מסיים: 'וציונו על מצווה פלונית'...
אך הייתה בארץ ישראל אף שיטה שניה במטבע ברכת המצוות: לבעלי דעה זו, הכפילות: 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצות' לא נראתה; לשיטתם בראש הברכה משבחים אנו על מתן המצוות וקדושתן, אבל בסיפא באה הברכה למקד את תשומת ליבו של המברך בעשיית הפעולה שלפניו: 'וצינו לעשות דבר פלוני'...[4]
נוכל לומר שההבדל בין הנוסחים 'על מצוות' ו'לעשות' מקביל לדעתו לשיטות השונות שלמדנו בראשונים בטעם מצוות אלה.[5] הנוסח 'על מצוות' ממוקד בשבח והודיה לקב"ה על שנתן לנו מצוות, בדרכם של ר' אברהם בן הרמב"ם[6] ורב עמרם גאון.[7] הנוסח 'לעשות', לעומת זאת, נועד להכין את המברך לקראת קיום המצווה. בעבר, ייחסנו שיטה זו בעיקר לריטב"א.[8] אמנם, נעיר כאן שגם ר' אברהם בן הרמב"ם מציין הסבר דומה:
ומשום כך תיקנו ברכה לפני המצוה, כדי שאותה הברכה תהיה מזהירה על כוונת המצוה... (המספיק לעובדי ה', פרק ל')
***
למעשה, הנוסח "על מצוות" התקבל באופן חלקי למדי. משמעות הדבר, לפי הנאמר לעיל, היא שלהלכה התקבלה הגישה השניה, שלפיה הברכה נועדה להכין את המברך לקיום המצווה.
אלא שקשה לקבוע זאת להלכה, שכן גם הדוגלים ב"גישת השבח" בירכו את ברכת המצוות באופן דומה לאופן הנהוג בזמנינו. אם כך, ייתכן שלדעתם שאלת הנוסח אינה בהכרח משקפת שתי תפיסות מהותיות שונות לגבי ברכת המצוות, וההבדל בנוסח בין 'לעשות' ו'על עשיית' לנוסח 'על מצוות' נובע מסיבות אחרות.
לחילופין, ניתן אולי לאמץ את הבנתו של פרופסור הנשקה ביחס למשמעותן של הברכות השונות, אבל לסייג אותה מעט. ייתכן שלברכה יש שני מרכיבים: שבח ('אשר קידשנו במצוותיו') והכנה לעשיית המצווה ('וצוונו לעשות...'). והשאלה המהותית שבה נחלקו הראשונים היא מהו המרכיב העיקרי של הברכה – תחילתה, כלומר: השבח על שקרבנו לעבודתו, או סופה: ההכנה למצווה הספציפית.
***
כאמור, למעשה הנוסח "על מצוות" נשאר רק ביחס לשלוש מצוות. מתעוררת השאלה: מדוע דווקא שלושת המצוות האלו? בדברים הבאים נעיין בקצרה בכל אחת מהמצוות האלה, ונבחן האם יש להן מכנה משותף שבגללו נוסח זה נקבע עבורן, או שמא יש לו סיבה שונה בכל מצווה ומצווה.
תפילין
נחלקו הראשונים בביאור דברי רב חייה בריה דרב הונא במנחות (דבריו הובאו לעיל):
רש"י והרמב"ם הבינו שאין מברכים על תפילין של ראש בדרך כלל, אלא מברכים רק קודם הנחת תפילין של יד, 'להניח תפילין' ותו לא. אבל אם דיבר בין תפילה לתפילה, עליו לברך ברכה נוספת על תפילין של ראש, והיא ברכת 'על מצות תפילין'.[9]
רבינו תם הסביר שתמיד מברכים 'על מצות תפילין' בעת קיום מצוות תפילין של ראש. כאשר מישהו הפסיק בדיבור בין תפילין של יד לתפילין של ראש, עליו לברך את שתי הברכות – גם 'להניח' וגם 'על מצות' – קודם הנחת תפילין של ראש.
לכל השיטות יש להבין מה הצורך בברכה מיוחדת על תפילין של ראש, בין לשיטת רש"י והרמב"ם ובין לשיטת רבינו תם. לסוברים שבדרך כלל יוצאים ידי חובה בברכת 'להניח' שמברכים על תפילין של יד, צ"ע מדוע תיקנו ברכה אחרת במקרה שטעה וסח בין התפילין. הרי לכאורה ניתן היה לומר שמספיק לחזור על ברכת "להניח" פעם נוספת! כמו כן, גם לשיטת רבינו תם צריך להבין מה הצורך בברכה ייחודית לתפילין של ראש, לאחר שכבר נאמרה ברכת 'להניח' על תפילין של יד!
כמובן שבמסגרת זאת לא נוכל להעמיק בכל ההיבטים של מצוות תפילין, אך נביא בקצרה שלוש תשובות שניתנו על ידי רבותינו לכפל הברכות בתפילין:
תוקנה ברכה נוספת על תפילין של ראש משום שהיא "גמר המצוה ועיקר, דיש בה ד' בתים ושי"ן" (תוספות ברכות דף ס': ד"ה "אשר קידשנו"). יש בקביעה זו חידוש, משום שמשתמע ממנה שכאשר יש במצווה שני חלקים והחלק השני הוא העיקרי, אז יש לברך שתי ברכות: ברכה אחת "עובר לעשייתן" וברכה נוספת לפני החלק העיקרי של המצווה.[10]
לפי הסבר זה ניתן אמנם להבין את הצורך בברכה נוספת, אבל הניסוח 'על מצוות' אינו מבואר. ייתכן שיש להוסיף להסברו של רבינו תם את דברי הר"י בן יקר:
לפי שכבר בירך על של יד להניח תפילין, הוצרך לשנות. (פירוש התפילות והברכות, ברכת המצוות, עמ' ס"א)
כלומר, באמת ראוי היה לברך גם על תפילין של ראש 'להניח תפילין', אך כדי לא לחזור על אותה ברכה פעמים, הנוסח שונה ל'על מצוות תפילין'.
ה"ישועות יעקב"[11] מסביר שיש בתפילין שני דינים:
הנחת התפילין.
היות התפילין עליו.
לאור קביעה זאת, הוא מסביר:
ומעתה ברכה ראשונה היא על הנחת תפילין, והשניה על מצות תפילין שהם כל היום עליו...
אמנם גם קביעה זו מחודשת, שהרי מניין לנו שמברכים ברכות שונות על קיומים שונים של מצווה?[12] לשאלה זו אנו מוצאים בדברי הגרי"ד סולובייצ'יק שתי תשובות שונות:
הראשונה – לא מדובר באותה מצווה. כלומר, לא מדובר ב"שני דינים" של אותה מצווה, אלא מדובר בקיומים של שתי מצוות שונות:
פעולת מצוות של יד היא מעשה של הינוח והידוק, ומצוות של ראש היא הוויית התפילין על ראש האדם והיותו מעוטר בהם.[13] (שיעורי הגרי"ד על ענייני תפילין כתיבת סת"ם וציצית, סימן ה')
בהמשך דבריו מסביר הגרי"ד, שבתפילין של ראש יש שני דינים – גם הנחה וגם "הוויית התפילין על הראש", בניגוד לתפילין של יד שבמצוותה יש רק דין אחד.
השנייה – הגרי"ד מחדש סוג חדש של ברכת המצוות:ברכה על חלויות. הוא מסביר שלפי רבינו תם יש מספר מצוות שבעקבות עשייתן משתנה סטטוס הלכתי מסוים. במצוות אלו אנו מוצאים ברכות מצווה ייחודיות.[14] לדעתו של הגרי"ד, גם בתפילין אנחנו מוצאים חלות גברא שנוצרת, ולא רק "מעשה מצווה":
ולפי זה י"ל בסברת ר"ת דס"ל דמברכין שתי ברכות בהנחת תפילין, דבתפילין יש ב' קיומים: יש קיום מעשה הנחה, ועוד יש חלות קדושה שחלה בגברא עי"ז שהוא מעוטר בתפילין, וכדחזינן מהא דמי שלא הניח תפילין נקרא קרקפתא דלא מנח תפילין. וכן מהא דדרשינן (לעיל ו א) עה"פ וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אלו תפילין שבראש, דמשמע דחלה קדושה בגברא ע"י לבישת תפילין של ראש... (רשימות שיעורים על מסכת ברכות ס': ד"ה "ולפי זה י"ל")
לפי שני ההסברים האלה, ניתן להבין מדוע הברכה היא 'על מצוות' ולא ברכה של 'על עשיית' או 'לעשות'. זאת משום שהמצווה אינה מתקיימת ב"מעשה", אלא ב"מצב" מסוים. לפי ההסבר הראשון של הגרי"ד, הברכה על "ההנחה" נאמרה, אבל יש מצווה נוספת והיא שהתפילין יהיו מונחות על הראש. לפי ההסבר השני של הגרי"ד, הברכה לא אמורה להתייחס לתפילין עצמן, אלא להשפעתן על האדם המעוטר בהן. משום כך, הברכה אינה מתייחסת למעשה הנחתן, אלא למצווה באופן כללי.
ערוך השולחן מסביר שלא מדובר בברכת המצוות, אלא בברכת השבח:
ונ"ל דלהניח היא ברכת המצוה ועל מצות היא ברכת תודה שזכנו ה' לעשות אות בינו ובינינו. (ערוך השלחן, אורח חיים, סימן כ"ה סע' י')
כלומר, בניגוד לגרי"ד, שביאר שהברכה עוסקת בקיום המצווה, לפי ערוה"ש הברכה עוסקת בטעם המצווה – אות ברית בין ישראל לקב"ה. כיוון שמדובר במצווה ייחודית שהיא אות בין ישראל לקב"ה, יש לה ברכת שבח ייחודית.[15]
עירוב
כאמור, נוסח ברכת עירובין אינו מופיע בגמרא. בראשונים אנו מוצאים מחלוקת בנוסח ברכה זו. בעל העיטור פוסק שבעת הנחת עירוב תבשילין, יש לברך: 'להניח עירוב תבשילין'.[16]
גם הרמב"ן היה מודע לפסיקה לברך בנוסח זה, אלא שהוא לא קיבל אותה להלכה:
וכן במניח עירובין מברך על מצות עירוב כדברי מקצת ראשונים ולא כדברי האומר להניח. (חידושי הרמב"ן, פסחים ז'. ד"ה "ואני אומר")
נראה שדעת רוב הראשונים זהה להכרעת הרמב"ן,[17] וכך גם פסיקת השולחן ערוך.[18] מדוע, אם כן, יש למצווה זו נוסח שונה משאר המצוות? לא מצאתי התייחסות ישירה לשאלה זו בדברי הראשונים, מלבד התייחסות קצרה של הר"י בן יקר:[19]
ועל מצות עירוב ערב שבת כי אינו יכול לערב תחומיו כי אם לדבר מצוה. (פירוש התפילות והברכות עמ' ס"א)
כלומר, לדעתו נוסח הברכה נובע מניסיון להדגיש שאין לערב עירובי תחומין אלא אם כן מדובר בדבר מצווה. כנראה שכיוון שמברכים על עירוב של מצווה בנוסח 'על מצוות', לא חילקו, ועל כל סוגי העירוב מברכים בנוסח זה.
ייתכן שיש להסביר את הנוסח 'על מצוות עירוב' באופן אחר. אולי המחלוקת על נוסח הברכה משקפת מחלוקת בגדרי עירובין: האם יש "מעשה מצווה" של הנחת עירוב, או לא.
נראה שניתן למצוא ביטוי לתפיסה שאין מעשה מצווה מוגדר בעירוב, בדברי הביאור הלכה על הנחת עירוב תבשילין על ידי שליח:
ואם מניח עירוב בשליחות והתבשיל הוא של המשלח אם צריך לברך עליו כתב הגר"ז שתלוי בזה אם האמירה הוא עיקר יש לו לברך אבל למאן דס"ל דהאמירה אינו מעכב כלל אין לו לברך מאחר שאין עושה כלום עיין שם. (סימן תקכ"ז סע' י"ב)
כלומר, אם השליח מזכה את העירוב למשלח, או אם הדיבור מעכב את חלות העירוב, אז השליח חייב לברך לפני המעשה שמחיל את דין העירוב.
אבל אם האוכל שייך למשלח וגם האמירה המלווה את העירוב אינה מעכבת, אז אין כאן שום מעשה. מדוע, אם כן, בעל הבית מברך כאשר הוא מניח את העירוב בעצמו? הרי גם כאן הוא לא עושה כלום!
אולי ניתן לומר שבעירובין באמת אין מעשה, אלא רק "מציאות" ו"חלות". ניתן להסביר שבגלל תכונה זו העירוב צריך להמשיך להתקיים איפשהו בזיקה לאדם שעבורו העירוב פועל. רק כל עוד העירוב קיים ישנה חלות של "היתר" (בישול, טלטול והליכה). ובאמת, בעירובין השונים, לא די בכך שהעירוב יונח בזמן מסוים, אלא עליו להתקיים לאורך תקופה מסוימת כדי לפעול. אם עירוב התבשילין נאכל לפני שהאדם בישל לשבת, אסור לבשל. כך גם ביחס לעירובי חצרות ועירובי תחומין – אם הם נאכלו לפני בין השמשות, ההיתר לא חל.
כלומר, בניגוד ל"מתירים" אחרים, כמו שחיטה ונטילת ידיים, שבהם לאחר המעשה האכילה הותרה, בעירוב יש צורך בקיום העירוב לאורך זמן כדי להחיל את ההיתר.
נחזור אל שליח העירוב: כיוון שלשליח אין זיקה לחלות ההיתר, והוא אף אינו עושה מעשה מוגדר, הוא אינו צריך לברך. לעומת זאת, בעה"ב המייחד מאכלים מסוימים לעירוב, נהנה מחלות ההיתר שנוצר בעקבות העירוב, ומשום כך הוא מברך על קיום העירוב או על חלות ההיתר שלו.
לפי ההסבר שהצעתי, קיים דמיון גדול בין ברכת 'על מצוות תפילין' ל'על מצוות עירוב'. שתי הברכות מתייחסות למצוות שמתקיימות על ידי מציאות קבועה כלשהי, ולאו דווקא בעת עשיית פעולה מסוימת.
מצוות ציצית
בניגוד לברכת "להתעטף בציצית" המופיעה בגמרא,[20] ברכת "על מצוות ציצית" אינה מופיעה בגמרא. יתירה מכך – ברכה זו נתונה למחלוקת גדולה בקרב הראשונים:
יש האומרים שצריך לברך 'להתעטף בציצית' גם על טלית קטן (כך פסק התשב"ץ ח"ב סי' מ' וכן הוא בשלחן ערוך אורח חיים סימן ח' סע' ו').
יש שאומרים לברך 'ללבוש ציצית' או 'להתלבש בציצית' (מהרי"ל סי' י').
יש שפוסקים לברך 'על מצוות ציצית' (לקט יושר ח"א עמוד ח, עניין ד' בשם רבו בעל תרומת הדשן וכן פסק הרמ"א בשלחן ערוך שם)
יש שהורו שלא לברך כלל, כיוון שלא יוצאים ידי חובת ציצית בלבישת טלית קטן, כי המצווה היא להתעטף (דעות אלה הובאו בבית יוסף אורח חיים סימן ח', ד"ה "ודרך העטיפה").
ישנן שתי שאלות מרכזיות סביב קביעת נוסח הברכה לטלית קטן:
מה ההגדרה של "התעטפות"? האם הלובש טלית קטן מתעטף?
גם אם לבישת טלית קטן אינה נקראת "התעטפות", מדוע לברך עליה בלשון 'על מצוות', ולא לברך על פעולת הלבישה של הציצית?
ענייננו בשיעור זה הוא בשאלה השניה: לכאורה, במצווה זו יש "מעשה מצווה" ברור, ואם כן – מדוע לברך 'על מצוות ציצית' ולא כמאן דאמר לברך 'להתלבש בציצית'?
נעיין בשתי תשובות שניתנו לשאלה זו, האחת של הרמ"א והשניה של הגרי"ד סולובייצ'יק.
הרמ"א, ב"דרכי משה", מסביר את הטעם בברכת "על מצוות ציצית":
והמנהג לברך על מצות ציצית וטעם המנהג נראה לי כי חששו לדברי הפוסקים שאין יוצאין בטלית קטן כזה ולכן לא מברכין להתעטף או להתלבש דאז הוה משמע דעכשיו מקיימין המצוה כהוגן רק מברכין השם יתברך שנתן לנו מצות ציצית ואף שאין מקיימין אותה עכשיו כתקנה. (דרכי משה, אורח חיים סי' ח')
כפי שהזכרנו לעיל, הנוסח 'על מצוות' אינו מכוון כלפי אירוע נקודתי או קיום מצווה ספציפי. כשם שביאר ערוך השלחן, שברכת 'על מצוות תפילין' היא ברכת שבח כללית על האות שניתן לנו לקשר המיוחד שלנו עם רבש"ע, כך גם מסביר הרמ"א שברכה זו יכולה להתפרש כברכת שבח כללית על מצוות ציצית.
אמנם, בניגוד לערוך השלחן שהסביר שזאת גם מהות הברכה, הרמ"א "מגייס" את ההבנה הזו כדי להציל את הברכה מחשש ברכה לבטלה. כלומר, גם אם יש הסבורים שמצוות ציצית אינה מתקיימת בטלית קטן, בכל זאת ניתן לפרש את הברכה כברכת שבח כללית, ואז היא לא תהיה ברכה לבטלה.
את ההסבר השני שנראה מביא הגרי"ד, שכדרכו מבאר שישנם שני דינים בציצית:
נמצא כי לאמיתו של דבר מצות ציצית כוללת שתי חובות:
חובת גברא – כלומר, פעולת מצוה רגילה כמו אכילת מצה או נטילת לולב.
חובת מנא – קיום בטלית עצמה. (שעורים לזכר אבא מארי, ח"א, עמ' רכ"ז)
בהתעטפות בטלית גדול מתקיימים שני הדינים, אבל בטלית קטן אין קיום של "חובת הגברא" שהיא דווקא בהתעטפות, אלא רק "חובת מנא". משמעות חובה זו, היא שכאשר יש בגד של ד' כנפות על גופו של יהודי, צריך שיהיה בבגד ציצית. האדם, טוען הגרי"ד, הוא התשתית ליצירת מעמד הבגד המחויב בציצית.[21]
אם כך, יש דמיון בין מצוות תפילין למצוות מזוזה – בשניהם יש מעשה ראשוני של התלבשות במצווה, אך ישנו קיום מיוחד גם במציאות שבה המצווה שורה על האדם גם ללא מעשה אקטיבי. בהמשך לכך, אנו מוצאים במסכת מנחות מדרש התואם לתפיסה זו:
רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר: 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק', ואומר: 'חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם'. (מנחות מ"ג:)
ראב"י אינו מדבר על המניח תפילין, המתעטף בציצית והקובע מזוזה, אלא מדגיש את המציאות בה המצוות האלה נוכחות במקומן הראוי ומעבירות מסר לאדם המסובב בהן.[22]
לסיכום
ראינו שכיום מברכים רק על שלוש מצוות בנוסח "על מצוות". ראינו שניתן לתת הסברים נקודתיים לכל מצווה, מדוע מברכים עליה בנוסח זה. בנוסף לכך, ראינו שניתן לטעון למכנה משותף משמעותי בשלושת המצוות האלה: בשלושתם המצווה מתקיימת במצב מסוים, ולא בפעולה; התפילין צריכות להיות מונחות על ראשו של אדם, הציצית מונחת בבגדו, והעירוב מונח במקומו[23].
לרגל חג הפורים נעסוק בעז"ה בשיעור הבא בסוגיית נוסח ברכת קריאת המגילה.
[1] אם יש עוד מצוות כאלו, אשמח שתתקנו אותי.
[2] ברכות פ"ג ה"א, ברכות פ"ט ה"ג, פסחים פ"ב ה"ב, סוכה פ"ג ה"ד. בגרסאות כתה"י של הירושלמי ניתן למצוא עוד (עיינו במאמר: קצוף בנימין, "על ברכת המצוות בארץ ישראל ובבבל", תרביץ ע"ט, עמ' 385–387).
[3] כך למשל נטען במאמר הנ"ל של ד"ר בנימין קצוף. לעומת זאת, עיינו במאמר "ברכת המצוות: הלכה ותולדותיה", מאת דוד הנשקה, סידרא: כתב עת לספרות התורה שבעל פה, תשע"ג, עמ' 101–105. לדעת הנשקה, חלוקה זו בין א"י לבבל אינה מדויקת, ועברה מספר שלבים התפתחותיים. אמנם, גם לדעתו, בסופו של דבר הנוסח "על מצוות" אומץ יותר בארץ ישראל.
[4] דבריו במאמר הנ"ל.
[5] למשל בשיעור 3.
[6] המספיק לעובדי ה' פרק ל'.
[7] מובא בתלמיד רבינו יונה על מסכת ברכות, דף מ"ד ע"ב בדפי הרי"ף.
[8] בפסחים דף ז' ע"ב.
[9] רש"י על מנחות ל"ו ע"א ד"ה "לא סח" וד"ה "סח מברך", וברמב"ם הלכות תפילין מזוזה וס"ת ד', ו. קודם לכן, בהלכות ד–ה, הרמב"ם מסביר שאם מסיבה כלשהי אדם מניח רק תפילין של ראש, יברך עליה 'על מצוות תפילין'.
[10] ייתכן שאנו מוצאים דבר מעין זה ביחס לתקיעת השופר, שמברכים על שמיעתו בתקיעות דמיושב, ואחר כך ממשיכים ותוקעים על סדר ברכות, וראינו בעבר (שיעור 4)את שיטת בעה"מ שברכת המצוות המקורית של השופר היא ברכות מלכויות, זכרונות ושופרות בתפילת מוסף של ראש השנה.
[11] אורח חיים סי' כ"ה ס"ק ד'.
[12] ועיינו בשיעור 9 שהצענו מודל דומה ביחס להדלקת נר חנוכה וברכת "שעשה נסים".
[13] גם הישועות יעקב עצמו אומר שעיקר הדין של ה"הוויה", שבא לידי ביטוי באיסור היסח הדעת ובחובה למשמש בתפילין, מתקיים בתפילין של ראש דווקא.
אך יש מקום לתהות על הסבר זה: הרי לשיטת ר"ת עצמו (ספר הישר סימן ש"מ), כפי שראינו בשיעור הקודם, יש לברך בלשון 'לעשות' על מצוות שיש בהן שיהוי. משום כך הוא מסביר שמברכים 'להניח תפילין' (ולא 'על הנחת תפילין'). כלומר, נראה שלשיטתו ברכת "להניח תפילין" כבר מתייחסת להיבט המתמשך של המצווה ולא רק למעשה המצווה הקונקרטי. אם כך, לשיטת רבינו תם נראה שיש צורך באחד ההסברים האחרים.
אמנם, כפי שראינו, הרמב"ן (בפסחים ז') מסביר את ההבחנה בין 'על עשיית' לבין 'להניח' באופן אחר. בנוסף, בחידושי הרמב"ן לנדה (דף נ"א ע"ב) הוא מכריע שיש לברך 'על מצוות תפילין' בכל אופן (גם אם לא דיבר בין תפילין של יד לשל ראש). לדרכו, יש מקום להסבר הנ"ל.
[14] הגרי"ד לומד עיקרון זה משתי ברכות שלר"ת שיטה ייחודית ביחס אליהן:
ברכת האירוסין, שלפי רבינו תם מברכים לאחר האירוסין.
ברכת 'להכניסו בבריתו של אברהם אבינו' בברית המילה, שלדעת ר"ת מברכים לאחר המילה. (את שיטת ר"ת ביחס לשתי המצוות האלה ניתן למצוא בתוספות פסחים ז'. ד"ה "בלבער")
יש שהבינו שלפי ר"ת מדובר בברכות השבח, אך הגרי"ד מציע, כמובא בגוף הדברים, שמדובר בברכת מצוות על "חלות" המצווה ולא על "מעשה המצווה".
[15] שלוש מצוות נקראות "אותות": שבת, מילה ותפילין. לפי ההסבר של ערוה"ש, יוצא שלכל אחת מהן יש ברכת שבח מיוחדת:
בשבת – קידוש.
בברית מילה – 'אשר קידש'.
תפילין – 'על מצוות תפילין'.
[16] ספר העיטור, עשרת הדיברות, הלכות יו"ט.
[17] כך מופיע בספר "הלכות קצובות" (הלכות עירובין) מתקופת הגאונים, בפסיקתא זוטרתא לפרשת בשלח, רמב"ם ברכות י"א י"ד ועוד רבים.
[18] באורח חיים סימן שס"ו סע' י"ד ביחס לעירוב חצרות, בסימן שצ"ה סע' א' ביחס לשיתופי מבואות, בסימן תט"ו סע' ד' ביחס לעירוב תחומין ובסימן תקכ"ז סע' י"ב ביחס לעירוב תבשילין.
[19] ובאופן דומה מופיע באבודרהם (ברכת המצוות ומשפטיהם). על כך העיר הנשקה (במאמר הנ"ל) שהאבודרהם בעצם ציטט את הר"י בן יקר, אלא ש"הביאו שלא בשמו, כדרכו".
בראשונים מצאתי התייחסות לשאלה מדוע מברכים 'על' ולא 'לעשות' (בדברי הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל ועוד), אך לא מצאתי ששואלים מדוע נוסח הברכה לא מתייחס לעשייה, אלא מנוסח בלשון 'על מצוות', מלבד בר"י בן יקר ובאבודרהם.
[20] בברכות ס': ובמנחות מ"ג.
[21] ייתכן ויש לעדן עמדה זו, ולומר באופן דומה למה שראינו לעיל ביחס לתפילין. ייתכן שאת כפל הדינים של הציצית ניתן לתאר באופן אחר, כך ששתיהן יתייחסו לגברא:
יש מצווה להתעטף בציצית.
יש מצווה שהאדם יהיה לבוש בציצית.
[22] אמנם, יש להשוות לסוגיא בברכות מ"ז ע"ב בהגדרת עם הארץ שנאמר על תפילין "שאינו מניח תפילין" ובציצית: "שאין לו ציצית בבגדו".
בנוסף, גמרא זו מעלה את השאלה: מדוע, אם כן, על מזוזה מברכים "לקבוע מזוזה" ולא "על מצוות מזוזה"? (כפי שמברכים על תפילין של ראש שתי ברכות על שני הקיומים כאשר סח לאחר הנחת תפילין של יד. אמנם עיין רשב"א מנחות ל"ו. ד"ה "סח" שביאר באופן אחר את שתי הברכות שלפני תפילין של ראש, ואכמ"ל).
[23] כאן המקום להודות לרב פדיה נגר שסייע בידי להגיע למסקנה זו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)