שינויי ניקוד בתפילה
איתי קופר, מחזור נא
קושטא דמילתא גליון ז' (טבת התשפ"ג)
פתיחה
במאמר זה אבקש להתייחס למספר מקרים בהם רבותינו הציעו לשנות את ניקוד המילים בתפילה כדי להימנע משיבוש המשמעות. אפתח בתפילות הימים הנוראים ולאחר מכן אתעסק בתפילות שבכל יום. במאמר זה עסקתי רק בחלק קטן מהמקורות הרבים שעוסקים בשאלות אלו. לא סקרתי כאן את כל המקרים בהם רבותינו נ"ע ביקשו לשנות את ניקוד התפילה אלא מספר מקרים בודדים הפותחים צהר לנושא.
זכרנו לחיים
כתב בספר תשב"ץ קטן סי' קיט: "מהר"ם ז"ל מתפלל [...] ואומר זכרנו לְחיים בשב"א כי לַחיים בפת"ח משמע 'לא חיים'". מנהג זה של המהר"ם הובא אף בטור (או"ח סי' תקפ"ב), ויסודו בגמרא בנדרים (י"א ע"א), שם נאמר: "סברוה מאי לחולין – לא לחולין ליהוי אלא קרבן".
הר"ן על אתר כתב דכוונת הגמרא היא לאומרה 'לַחולין', בפת"ח דאז דמי ל-לא חולין. ותמה עליו ה"ר אברהם מפראג (דבריו מובאים בב"ח או"ח סי' תקפ"ב ס"ק ו) שהרי בישעיהו כתיב (ד, ג) "וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם" ואיך ראה מהר"ם לגרוס כנגד הפסוק, ולומר לְחיים בשב"א.
ותירץ הב"ח ע"פ מה שכתב מהרש"ל בחידושיו לטור (או"ח סי' קפ"ז), שמהר"ם אזיל לטעמיה, דכל היכא דאיכא למיטעי, לא סמכינן אקרא. וע"כ היה מהר"ם אומר בברכת המזון 'נודך' ולא "נודה לך" דמשמע נודה לך את פלוני. אך הוסיף הב"ח להקשות דאינו מיושב למה הקפיד כאן על זכרנו לְחיים, ולא הקפיד על מה שאנו אומרים בכל יום בברכת השכיבנו "והעמידנו מלכנו לַחיים... ושמור צאתנו ובואנו לַחיים". ועל כך תירץ הב"ח וז"ל:
"אלא יראה העיקר שלא הקפיד אלא בראש השנה ויום הכפורים שאנו תלויין בדין והשטן מקטרג לומר פיו הכשילו שאומר לחיים בפת"ח דמשמעו לא חיים וברית כרותה לשפתי' לפסוק עליו הדין למות לא לחיים על פי מעשיו ואין ליכנס עמו לפנים משורת הדין על פי החסד והרחמים אבל בשאר ימות השנה היה קורא לחיים בפתח על פי הדקדוק, דכשהשב"א באה בתחלת התיבה באותיות שאינם אחע"ה ולא בי"ת קוראין אותה בפת"ח".
וכן תירץ גם חתנו הט"ז: "דהכא שאני דאיכא למיטעי דהוה קללה ואל תפתח פה לשטן על כן יש ליזהר יותר". והלבוש (סי' תקפ"ב ס"ה) פסק על פי המהר"ם: "ואומרים לְחיים בשב"א תחת הלמ"ד ולא בפת"ח לַחיים, דמשמע לא חיים", וכך מובא גם במג"א, וכן באליה רבה, וכן במשנה ברורה ובעוד אחרונים.
ובסדור מוה"ר שבתי סופר (הקדמה פרטית סי' כ"ט) דחה את שיטתם באריכות מופלגת ובחריפות רבה ואביא מקצת דבריו לשבר את האוזן:
"כן שמעתי כמה פעמים זה כמה שנים ולא עלה על דעתי להשיב עליהם מפני שידעתי כי מי שיודע מקצת החכמה ול[א] יגיע עד תכליתה הוא חושב שיודע כל סתריה ואינו מודה על האמת לעולם. [...] ולכן שמרתי לפי מחסום. אך עתה ששמעתי שהם מפרסמים טעם ריר חלמות זה לרבים כמתפארים בו ומטעים את העולם, אמרתי לעצור במלין מי יוכל, ואמרתי בדעתי להראו[ת] טעותם משלשה פנים".
והאריך עוד לבאר דאם כן היה הדבר היה להם להתשב"ץ ולהטור לומר דמהר"ם היה אומר לחיים בשב"א פשוט שמא יטעו בו בני אדם ויקראו בשב"א נוטה לפת"ח (חטף פתח) על כן היה לו לכתוב בפירוש שב"א פשוט. ועוד דאין שום דמיון לראיה שהביא ממלת לחולין, כי בנד"ד החי"ת בפתח רחב, ולמה ממאן המהר"ם מלקרוא הלמ"ד בשב"א נוטה לפת"ח. ועוד איך יעלה על טוהר דעת מהר"ם ז"ל לקרוא ביום הדין כנגד הכללים שקיבלנו במסורה ולשנות הקריאה האמתית מפני חשש יראתו. והמשיך שם בסדור:
"לכן נראה שאין זו כונת הר״ם כלל. רק בעבור ששנינו ב[פ]רק ראשון דמסכת אבות והוי דן את כל האדם לכף זכות, יש לי עלי לדון את המדקדקי׳ [הה]ם לכף זכות באחד משלושה פנים, או ששמעו קצת כללי הדקדוק מפי מלמד חכם ולא [הב]ינו דבריו שהיה מדבר אליהם בטעמי בכללים שמסר להם, או שראו קצת ספרי דקדוק [ולא] השכילו כלליהם וכ״ש פרטיהם, או שקבלו קצת כללי הדקדוק ממקבלים כמותם הן בעל [פה] הן מתוך הספרים לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו, ימוטו כל מוסדי ארץ על ידם, כי [כש]לו ומכשילים אחרים. ועל שלשה הדרכים האלה ראו[י] לומר תעו במדב״ר שגו ברוא״ה פק״ו [פליל]יה".
והוסיף עוד ופירש דהמהר"ם היה כמעט באותו דור כמו הרד"ק או על כל פנים בדור זה אחר זה, ובודאי לא זכה המהר"ם לראות את ספרי הדקדוק של הרד"ק ועל כן לא היה בקי בחכמת הדקדוק וחשב דאין להגיד לַחיים בפת"ח דהפת"ח בא תחת ה"א הידיעה, היינו להגיד זכרנו להחיים, ע"כ אמר לקרוא זכרנו לְחיים בלי יידוע.
ואחר העיון בדברי המהר"ם ז"ל ובטעם דבריו הוסיף מוה"ר שבתי סופר להוכיח בראיות ברורות מן השכל, ומן הכתוב, ומן התוספות, ומן הקבלה, שיש לדחות את דברי המהר"ם לקרות הלמ"ד של לחיים בפת"ח לידיעה דוקא ולא בשב"א. והוסיף לדחות גם את הראיה דלַחיים בפת"ח משמעו לא חיים מסברא וכן מהגמרא. ועוד נתן טעם למה לא כתב מהר"ם להגיד לְחיים בשב"א בברכת השכיבנו עי"ש באריכות לשונו. וסיים:
"ואני כבר כתבתי סתירת דבריו בראיות ברורות שאין בהם ספק ובודאי לא יחלוק עליהם שום מבין רק המקשה עצמו לדעת ולא יועל להעמיד דבריו, כי שקר אין לו רגלים, והאמת יעשה דרכו."
ודוגמת דבריו הראה גם בפירוש הסדור של מהר"ר הירץ. והרב פרי מגדים (אש"א סי' תקפ"ב ס"ק ד) ציין את דבריו של מוה"ר שבתי סופר אך כתב: "ומכל מקום העולם נוהגין לומר לְחיים בשב"א, וכמו שכתב הב"ח ז"ל". אם כן ראינו דפסקו האחרונים כפסק מהר"ם דביום הדין יש לגרוס זכרנו לְחיים בשב"א ולא לַחיים בפת"ח שלא יתפרש לא חיים ח"ו.
משען ומבטח לצדיקים
בדומה לדעת המהר"ם בזכרנו לחיים דלא יהיה לא חיים ח"ו מובא בקיצור השל"ה בדיני תפילת י"ח:
"בחתימת ברכת על הצדיקים יסיים משען ומבטח לְצדיקים הלמ"ד בשב"א ולא בפתח כידוע לבעלי הדקדוק שהוא משמע לא צדיקים ח"ו כי כן קבלתי. וכ"כ הלבוש בהלכות ר"ה סי' תקפ"ב שצ"ל זכרנו לחיים הלמ"ד בשב"א ולא בפת"ח דמשמע לא חיים ע"ש".
ומרן החבי"ף בכף החיים הקשה עליו (סי' ט"ו אות לב) דהמדקדק בכך יש לו לדקדק גם להגיד לְמלשינים ולמינים, אך אין מקפידים על כך רק בימים הנוראים וז"ל:
"ובברכה זו המדקדק לומר לצדיקים הלמד בשו״א שלא יהיה נראה כמו לחולין, אם כן צריך שיזהר בברכת למלשינים ולמינים גם כן, אלא דלא מצינו דקפדי כי אם בימים נוראים בלבד דהזמן גרמא שלא יהא פתחון פה למקטרגים, כמו ועל המדינות בו יאמר וכדומה".
עלינו לשבח לאדון הכל
מרן החבי"ב בספרו פסח מעובין (תפילת יו"ט סי' קמ"א) הביא דברי רבי מאיר בנבנשתי בספרו אות אמת שהעתיק בסדר קדושה (דף קעד ע"א) הגהות לתפילה ובתוכן ג"כ הגהות שהעתיק מסדור אחד של החכם הה"ר שלמה אלקבץ. וכך כתב על דף פ"ד שיטה א: לַאדון שמעתי אומ' לְאדון דאפשר משו' שלא יהיה נשמע כמו שאמרו בזכרנו לחיים.
אם כן מצינו שכמו שהיה מהר"ם חושש להגיד זכרנו לַחיים שמשמעו לא חיים כך היו שסברו להגיד עלינו לשבח לְאדון הכל כדי שלא יהיה לא אדון כביכול. ואף מרן החבי"ב ציטט זאת בסדרו פסח מעובין.
שהשלטן לפניך
ועוד בתפילת ראש השנה כתב מרן החבי"ב שהמנהג היה לקרוא שהשִׁלטוֹן לפניך – השי"ן בחיריק, והביא מהרב מטה משה (סי' תשצ"ו) שיש לקרוא שהשֳׁלטן לפניך – השי"ן בחטף קמץ כדי שלא יהיה נראה שמדובר בשילטון אדם:
"גם נוהגים היינו לקרות שהשלטון לפניך, השי״ן בחיריק. ומצאתי בספר מטה משה סימן (תשצ״ז) [תשצ״ו] שיש לקרוא שהשֳׁלטון השי״ן ב[חטף] קמץ, כדי שלא יהיה נראה שהשִׁלטוֹן – אדם שלטון. ואני קורא שהשולטן לפניך, כלומר שהשולטנות לפניך". (שיירי כנסת הגדולה הגהות טור אורח חיים סימן תקפב ג)
בהבנת דברי הרב החבי"ב אפשר להסתפק האם כוונתו לקרוא שהשׁוֹלטן (כמו הרב מטה משה), או שהשׂוּלטן כלומר שהשׁוּלטנות לפניך.
מודים אנחנו לך שאתה
בניקוד מילת שאתה בברכת מודים נחלקו המדקדקים. וכבר ביקשו קדמוני האשכנזים לנקד המילה שאתה בשי"ן קמוצה, היינו שָׁאַתָּה. על פי הפסוק בשופטים (ו, יז): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי". שהמילה שאתה ליתא בכתובים מלבד הכא, וכאן נקודה בקמ"ץ. וכך כתב מוה"ר שבתי סופר בסידורו (בפירוש ברכת אמת ויציב):
"שאתה – בכל מקום שנמצאת זאת המלה בתפלות צריך לקרות השי״ן בקמ״ץ כמו שהוא בפסוק שאתה מדבר עמי, וטעם הקמ״ץ כתבתי בחיבורי וכן הוא בסדור מהרש״ל ובשם סדור מהרא״ק.
על פיו יש להגות בכל מקום בתפילה שמופיעה המילה שאתה. ובכללם בברכת אמת ויציב – "אמת שאתה הוא ה"א וא-להי אבותינו", במנחה של שבת – "מנוחה שלמה שאתה רוצה בה", בברכת המזון – "שאתה זן ומפרנס אותנו", ובסוף תפילות טל וגשם – "שאתה הוא א-להינו".
כך כתב גם בן דורו של מוה"ר שבתי סופר, הרב מטה משה (עמוד העבודה סי' שכ):
"שאתה זן ומפרנס. השי״ן של מלת שָאתה צריכה שתהיה נקודה בקמץ גדול, שכן שָאתה מדבר עמי בספר שופטים סי׳ ו׳ (יז) היא נקודה בקמץ. והטעם כתב שם הרד״ק שנקמצה שי״ן של שאתה להרחיב את האל״ף, וכן כתבו שאר המדקדקים. ואם כן מזה הטעם גם פה צריכה שתהיה קמוצה, וכן בשאר מקומות כמו בתפלת י״ח מודים אנחנו לך שאתה הוא כו׳, כן כתב מהר״ן בברכת המזון שלו".
כך פסקו להלכה רבים מן האחרונים וביניהם הרב אליה רבה (סי' קפ"ז), מג"א (ס"ק ג), באר היטב (שם ס"ק א), ומשנ"ב: "וכך נהוג בסידורים האשכנזיים עד ימינו, בכל דוכתא שאתה מוצא מילת שאתה מנוקדת היא בקמ"ץ".
לעומת זאת בסידורים הספרדים ניקדו באופן מסורתי על פי כללי הדקדוק בסגו"ל – שֶׁאתה. ומרן החיד"א הביא בספרו מנהג קדום לנקד שָאתה כמנהג האשכנזים מטעם הדומה למהר"ם בזכרנו לחיים – דלא אתי לשינוי המשמעות (ברכ"י סי' קכ"ז) :
"שאתה הוא וכו׳. בברכת מודים שאתה הוא ה׳ אלהינו צריך לומר השי״ן פתח, ככתוב (שופטים ו, יז) שאתה מדבר עמי. ועוד דאיכא מאן דקרי שי״ן סי״ן, ונראה ח״ו שיאמר שה אתה ויעבוד למזל טלה. מפי הגאון מהר״ר יהודה ממינדאילו. כן כתב הגאון מהר״מ ממודינא שהיה בזמן מהר״י קולון בליקוטיו כ״י. ויראה דלדידן יושבי ארץ הצבי וכל גלילותנו צחי הלשון, דאומרים על ימין ימין, אין לחוש לומר שאתה בפתח, ואף דבכתוב נמצא שאתה בפתח, כבר המפרשים פירשו שהוא כמו שאתה בסגול. ואם בכתוב נקרה כן לטעם ורמז נסתר, לא יחויב לאמר תיבת שאתה בכל מקום בפתח. והגאונים הנז׳ אטעמא אחרינא סמכי, ואיברא דבגלילות שאין ניכר במבטא שלהם בין ימין לשמאל יש בהן בפות׳ח ויש ליזהר בדבר. אך מנהג כל העולם להפך, ולא ראיתי ולא שמעתי מי שנזהר בזה."
מרן החיד"א מביא בשם מהר"ם ממודינא שבגלילות בהם לא מבדילים בהגייה בין שׁי"ן ימנית לשׂי"ן שמאלית יש להם להיזהר שלא להגיד שֶׁאתה שאז זה ישמע שֶׂה אתה – שהקב"ה הוא שה כבי' "ונראה ח"ו שיעבוד למזל טלה". אם כן באנו לטעמו של מהר"ם שלא לשנות המשמעות וכגון האי פסק מרן החיד"א שיש לשנות את הניקוד ולהגיד שַאתה בפת"ח כמנהג האשכנזים כדי שלא להגות בטעות שֶׂאתה.
כפי שראינו בדוגמאות הקודמות גם כאן מבקשים לשנות את נוסח התפילה כדי להימנע משיבוש בהבנה. וכך פסק מרן החבי"ב בספרו שיירי כנסת הגדולה (הגהות טור או"ח סי' קפ"ז ס"ק ז): "שאתה זן ומפרנס אותנו השי"ן בקמץ כמו שאתה מדבר עמי". ומרן החבי"ב הורה כן על יסוד הפסוק וכדברי הרב מטה משה ואף במקומות שמדברים בצחות הלשון ולא מחליפים שׁי"ן בשׂי"ן. וכך פסק גם הרב אי"ש טהור[1] בספר בית מנוחה (דף קמ"א ע"א ס"ק ג):
"שאתה הוא ה׳ א-להינו, צריך לומר השי״ן של תיבת שאתה בקמ׳ץ ככתוב שאתה מדבר עמי. ועוד דאיכא מאן דקרי שׁי״ן שׂי״ן ונראה ח״ו כאומר שֶׂה אתה ויעבוד למזל טלה. הגאון מהר״ם ממודינא שהיה בזמן מהר׳י קולון בליקוטיו כ״י מפי הגאון מהר״י ממונדאילו שיורי ברכה סי׳ קכ״ז."
והוסיף עוד:
"ואף במקומות דלשונם צח וקורין שי״ן ימנית ימנית מ״מ יש לחוש שמא אגב ריהטא יטעה לקרות שמאלית או שמפני מהירות קריאתו לא יוכר שקוראה ימנית ונראה כקוראה שמאלית. לכן בכל מקום יותר ראוי והגון לקרותה בפת״ח מהטעם הנז׳. ודלא כהרב שיורי ברכה ז״ל שחלק בין המקומות אם כן עמוד ההוראה מרן החבי"ב והרב בעל הבתים אי"ש טהור פסקו שניהם כהרב שיורי ברכה להגות מילת שאתה בקמ'ץ".
ומה שכתב מרן החיד"א פת"ח ולא קמ"ץ על פי הפסוק מקורו בטעות כדכתב מרן החבי"ף ברוח חיים ח"א סי' קכ"א ס"ק ב:
"והגם דכתב בפתח ולפניו נדפס בקמץ שמא טעות מהדפוס ובלא"ה זה לא מעלה ולא מוריד בין פתח לקמץ" עכ"ל.
אולם מרן החבי"ף בספרו כף החיים (סי' ט"ו אות לו) פסק כנגדם שלא להגיד בקמ"ץ אלא בסגו"ל:
"ובאמירת שאתה הוא ה׳ אלהינו, תיבת שאתה בסגו״ל, ודלא כהרב אליה רבא שכתב שהוא בקמ״ץ".
והדברים תמוהים שפסק כנגד שלושתם. ועוד קשה דברוח חיים שם הביא דברי הרב אי"ש טהור ודייק שאע"פ שהדברים כתובים בבית מנוחה – הסידור לשבת, נראה דהוא השמטה מבית עובד – הסידור לכל יום, דהרי אין בזה חילוק בין שבת לחול. וצ"ע.
ברכת א-להי נשמה
עוד כתב שם ברוח חיים:
"ורו׳ח אחרת אתי דלפי דבריו ראוי להזהר בברכות השחר לו׳ שאתה הוא רבון הש׳ בפתח וא״כ קשה מיניה וביה דבס׳ בית עובד ובס׳ בית מנוחה הביא הנוסח בסגול דמאי שנא זה מזה"
כשם שיש להיזהר שלא לומר שֶאתה הוא בברכת מודים, כך גם מעלה מרן החבי"ף בברכת א-להי נשמה – "שָאתה הוא רבון כל המעשים". אך כפי שכותב שם, דיוק זה לא התקבל ובכל הסידורים המילה שאתה בברכת א-להי נשמה מנוקדת בסגו"ל.
סיכום
הבאנו את פסק מהר"ם לומר ביום הדין זכרנו לְחיים בשב"א ולא לומר לַחיים דנשמע לא חיים ח"ו ואת הפוסקים כמוהו. מתוך כך באנו לדון במקרים שונים בהם משנים מכללי הדקדוק ומנקדים המילה אחרת כדי שלא לבוא לידי שינוי משמעות. העמקנו בנוסח ברכת משען ומבטח לצדיקים, עלינו לשבח לאדון הכל, כמו שידענו שהשלטן, ברכת מודים, וברכת א-להי נשמה.
[1] הרב יהודה שמואל אשכנזי (אי"ש) היה רב בטבריה ובאיטליה במחצית הראשונה של המאה הי"ט. סידוריו - בית עובד, בית מנוחה, ובית השואבה, התקבלו ברחבי העולם הספרדי ועל שמם הוא כונה 'בעל הבתים'. נלב"ע בליוורנו בשנת ה'תר"ט (1849).
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)