ספק ברכות להקל בברכות הנהנין

כתב לירון גורדון, מחזור מז

קושטא דמילתא גליון י"ג (תמוז התשפ"ג)

ספק ברכות להקל בברכות הנהנין

שגור בפי כל הכלל המפורסם ”ספק ברכות להקל“. ואלמיה דין זה מרן החיד“א שכתב (ברכ“י, או“ח סי‘ ז סק“ג) דאמרינן ספק ברכות להקל אפילו נגד פסק מרן בש“ע. ולכן, נמצאנו תמהים בדברי התוס‘ בברכות (יב. ד“ה לא לאתויי נהמא), שם הגמרא דנה אם אזלינן בתר עיקר ברכה או שבתר חתימה אזלינן, ולא איפשטא שם. ובתוס‘ שם מובא דעת הרי“ף שפוסקים לקולא, ואפילו פתח בחמרא וסיים בשכרא, יצא. אבל ר“י שם חולק, וסובר שלחומרא אזלינן, וצריך לברך פעם אחרת. והקושיה צועקת מאליה, הרי קיי“ל ספק ברכות להקל, ואמאי עליו לברך פעם אחרת? וכן הקשה המג“א (סי‘ רט סק“ג).

ובגליון הש“ס לרעק“א שם תירץ את דעת ר“י מדברי המהרש“א בפסחים (חידושי הלכות, קב. ד“ה פרשב“ם בד“ה להודיעך כחו) שסב“ל שייך רק בברכת המצות כיון שהברכות אינן מעכבות. אבל בברכות הנהנין, כיון שאסור לאכול בלא ברכה,[1] אין כאן חשש לברכה לבטלה, שהרי אם לא יברך אסור לו לאכול.[2] הרי מצינו שלפי ר“י, כאשר אדם נמצא בספק אם כבר בירך לא אמרינן סב“ל, אלא אסור לו לאכול עד שיברך. 

אכן סברא זו נמצאת כבר בחידושי הריטב“א (שבת, כג: ד“ה אמר אביי), למרות שלא פסק כן למעשה (הלכות ברכות לריטב"א, פ"ב אות כ"ג). גם המאירי כותב כך בשם התוספות (ברכות לה. ד“ה וכל הנהנה), וכן אצל ראשונים נוספים.[3] אמנם, בשו“ת דבר משה לרבי משה אמארילייו[4] (ח“ג או“ח ס“ס י“ד) כתב לחלק בין ”קום ועשה“ ל-”שב ואל תעשה“ וז"ל:

”ובהיותי עסוק בדין זה עלה בדעתי לומר דאע“ג דקי“ל ס‘ ברכות להקל שלא לאו‘ הברכה, היינו דוקא בשב וא“ת, אבל לעשו‘ מעשה ולאכול בלא ברכה מס‘ אי חייב בברכה או לא… אין לומר בזה ספק ברכות להקל ולא יברך כיון דלאומרים דצריך לחזור ולברך, אם אוכל בלא ברכה הוא עובר ע“ד חז“ל דאמרו כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה מעל, ושב וא“ת עדיף. ולא יאכל עד שישמע הברכה מאחר שחייב לברך ויצא גם הוא י“ח לכ“ע, כיון דאם יברך להאומר שא“צ לברך, ה“ל ברכה לבטלה, ואם יאכל בלא ברכה לאומר שצריך לברך, עובר ע“ד חז“ל דנהנה מעולם הזה בלא ברכה מעל. לכן שב וא“ת עדיף כמ“ש.“

יוצא אם כן שיש הבדל לדינא בין בעל הדבר משה לבין שאר הדעות לעיל. שהרי לפי רעק“א, מותר אפילו לברך בעצמו ואין לחשוש לברכה לבטלה, כיון שבלעדי הברכה הזאת אסור לו לאכול ולשתות. וכן הוא בריטב“א ובמאירי. אבל הרב דבר משה חשש לצד שאינו חייב לברך, וממילא ישמע את הברכה מאחר.[5]

בספר מחזה אברהם לרבי אברהם בן יהודה די בוטון[6] (סי‘ ל“ח אות י“א) הביא את דברי הרב דבר משה, וכתב שההסבר דחוק קצת. לכן הציע הסבר אחר בדעת ר"י, והעלה ששמא י“ל שר“י סובר שספק דרבנן לקולא דווקא בדיעבד, אבל לכתחילה צריך לחוש בדבר. ממילא, המסופק אם בירך, לכתחילה לא יאכל בלא שיברך, והיינו "לחומרא" של ר"י. אבל בדיעבד לית לן בה משום 'כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה', דבדיעבד אמרינן סב"ל. לפי הסבר זה, לכאורה אין לחלק בין ברכת הנהנין לברכת המצות, וגם במצב של ספק ברכות לפני עשיית מצוה, לכתחילה יש לברך שוב לפני עשיית המצוה.

לסיכום, ראינו ג' הסברים לדעת ר"י שהחמיר במקרה של ספק ברכות. א) דעת רעק"א ע"פ המהרש"א, דלא אמרינן סב"ל בברכות הנהנין מחמת האיסור ליהנות בלא ברכה. ב) הרב דבר משה שכתב דשב ואל תעשה עדיף, ולכן לא יהנה עד שישמע את הברכה מאחר. ג) דעת הרב מחזה אברהם שהסביר שלא אמרינן סב"ל לכתחילה אלא רק בדיעבד, וממילא צריך שיברך קודם שיהנה, ולכאורה ה"ה גם בברכת המצות. 

אולם מנגד, מרן הש“ע פסק שבמקרה של ספק ברכות נקטינן לקולא ואפילו מותר לו לאכול. כך מוכח מדבריו בכמה דוכתי, וביניהם (או“ח, סי‘ ר“ט ס“ג):

”כל הברכות אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף, חוץ מבה"מ מפני שהוא של תורה.“

וכמו כן (או“ח, סי‘ קס“ז ס“ט):

”אם הוא מסופק אם בירך המוציא אם לאו, אינו חוזר ומברך“.[7]

גם הרמ“א פסק כדעת מרן ונגד ר“י להקל בעניין ספק ברכות, ולכן פסק להקל במחלוקת לגבי הטועם מעט מן התבשיל ובולעו, שפטור מלברך.[8] כן פסק גם מרן הגרע“י, ונתן גם סברא בדבר (יבי“א, ח“ו או“ח סי‘ כ“ז):

”אולם מאחר שמרן הש"ע (סי' רט) פסק להדיא דלא כדעת ר"י בתוס' ברכות (יב), אלא שאינו חוזר ומברך, אלמא דסב"ל אמרי' גם לענין שיאכל וישתה, שכל שנמנע מחשש איסור של ברכה שא"צ לא הוי בכלל מ"ש שאסור ליהנות מהעוה"ז בלי ברכה“.[9]

הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה

כדי להבין יותר את המחלוקת בעניין זה, נדרשים להעמיק קצת יותר במקור לחיוב ברכות הנהנין, והאיסור ליהנות בלא ברכה. הגמרא בברכות (לה.-לה:) אומרת:

”מנא הני מילי? דתנו רבנן: קדש הלולים לה' - מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, מכאן אמר רבי עקיבא: אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך. (…) אלא, סברא הוא: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. תנו רבנן: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - מעל. (…) אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר: לה' הארץ ומלואה. רבי לוי רמי: כתיב לה' הארץ ומלואה, וכתיב: השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם! לא קשיא, כאן - קודם ברכה, כאן - לאחר ברכה. אמר רבי חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, שנאמר: גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית; ואין אביו אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר הלא הוא אביך קנך; ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנאמר: שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. מאי חבר הוא לאיש משחית? אמר רבי חנינא בר פפא: חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים.“

בפירוש דברי ר‘ חנינא בר פפא, שאמר שהנהנה בלא ברכה כאילו גוזל להקב“ה, מפרש רש“י שם שהכוונה שגוזל את ברכתו. בחידושי אגדות על אתר, המהרש“א חולק על פירושו של רש“י (לה. ד“ה ל“ק):

”ל"ק כאן קודם ברכה כו'. וענינו כי הכל ברא לכבודו ליתן לו כבוד מעין ברכותיו אבל ליהנות בלא ברכה אין כאן כבודו ועדיין שלו הוא ומה שפירש"י גבי כאלו גוזל להקב"ה את ברכותיו כו' א"צ אלא גוזל ממש להקב"ה אותו דבר שאוכל ונהנה ממנו דקודם הברכה שלו הוא.“

לכאורה נראה לומר, דהיינו המהרש“א לשיטתו - שלא אמרינן סב“ל בברכות הנהנין כיון שיש איסור ליהנות בלא ברכה - הרי אם יאכל בלי לברך, יש חשש לגזל מהקב“ה. אבל לפי פירוש רש“י, שאינו גוזל ממש את אותו הדבר שנהנה ממנו אלא רק את הברכה, ממילא במצב של ספק ברכות וחשש לברכה לבטלה, אין לחשוש לגזל ברכה ויאכל מבלי לברך. 

אלא שיש להקשות על פירוש רש“י, שלכאורה דברי המהרש“א נראים כפשט הסוגיא. כל דבר בעולם הזה שייך לקב“ה והברכה היא כעין ”מתיר“ להנאה, וכשנהנה מבלי לברך הוי כאילו גוזל אותו הדבר. ומאי דחקיה לרש“י לפרש שגוזל את ברכתו?

במנחת שלמה (ח“א סי‘ י“ח אות ח), כותב לדינא כדעת מרן בש“ע וכנגד ר“י והמהרש“א, שגם בברכות הנהנין אמרינן סב“ל. הגרשז“א מסביר שם שאין איסור לאכול שהברכה באה להתיר, אלא יש חיוב לברך לפני שאוכל ושותה - דהיינו להודות ולהלל לקב“ה - ואלמוהו רבנן לחיוב עד שאמרו שהנהנה בלא ברכה כאילו מעל או גזל. אבל הטעם שהוא גזל הוא רק מחמת החיוב לברך, ולא מצד איסור באוכל עד שיברך.[10] הוא מוכיח את דבריו שם מהדינים של בעל קרי ואונן, ששניהם אינם מברכים ברכה לפניו, ומ“מ לא מצאנו שום הגבלה על אכילתם. והרי אונן פטור רק ממצות עשה, אבל אסור בכל האיסורים בין מדאורייתא ובין מדרבנן ואפילו גזירות, וממילא חייב אפילו בנטילת ידים.[11] ולכאורה דין זה קשה על המהרש“א, שאם יש איסור לאכול בלא ברכה, מדוע אונן אינו מברך? אבל לפי הסבר המנחת שלמה, כיון שאונן פטור מלברך, ממילא אין שום איסור באכילה בלא ברכה. ושמא משום זה רש“י פירש איך שפירש.

כשעיינתי בקובץ החשוב ”קושטא דמילתא“ (גליון י“ב, חודש סיון ה‘תשפ"ג) ראיתי שהביאו עיונים בסוגיתנו מתורת רבני ספרד, ובזה מצאתי להביא עוד שתי טענות לפירושו של רש“י. הא‘, מדברי הבא“ח[12] בבן יהוידע:

”ברם יש לחקור מאחר שבירך האדם פעם אחת צריך שיהיה קנוי לו בברכה זו כל מה שיש לו בביתו וברשותו ואמאי כשחוזר ואוכל חוזר ומברך? ונראה לי בס"ד כיון דאנחנו עבדים להשם יתברך כל מה שקנה עבד קנה רבו, ואם כן אין לאדם זכות בנכסיו אפילו רגע אחד, כדין עבד שאין לו קנין בנכסי רבו, אך חסד עשה הקב"ה עמנו שיחול קנין שלנו בנכסינו, כל עוד שהמאכל ההוא שברכנו עליו מונח על השולחן לפנינו, וכיון שנסתלק השולחן חזר הדבר להיות נידון כדינו, שאין קנין לעבד בנכסים אלא הכל חוזר לרבו, ולכך צריך ברכה מחדש.“

 

ואולי ניתן לתרץ את קושיתו בדרך אחרת, והיינו שאה“נ, אם מהותה של הברכה היא להיות קניין או מתיר, אולי היה אפשר לברך אפילו שלא בשעת אכילה, וכ“ש שאם בירך על מאכל המונח על שולחנו ולא אכל את כולו שלא היה צריך לברך פעם נוספת כשיבוא לאכול אותו המאכל. אבל כיון שהברכה באה להודות ולהלל לאבינו שבשמים, הרי הוא צריך לברך דווקא לפני ההנאה.

והב‘ מדברי הרב שמואל אבן אלבאז[13] בפירושו ”ויאמר שמואל“ שכתב:

”גם כיוונו באומרם לשון הנאה ולא לשון אכילה ושתיה, לאפוקי מי שאינו נהנה, כגון השותה להעביר האומצא, או האוכל דברים לרפואה שאין לו הנאת חיך בהם, אף על גב דקא אכיל לא מחייב לברוכי.“

הרב אלבאז מצביע כאן על נקודה חשובה מאוד. ברכת הנהנין כשמה כן היא, ברכה על ההנאה. הדגשה זאת חשובה, שהרי יש להקשות על המהרש“א, וכי מי שאכל מההקדש לצורך רפואה, ללא הנאת חיך, לא מעל? וכי מי ששתה ממי חברו להעביר האומצא, לא גזל מחברו? ודאי שכן! אלא נראה לומר כמו שפירש רש“י, שהנהנה בלא ברכה גוזל את ברכתו של הקב“ה, וממילא מי שפטור מלברך, אין כאן גזל כלל.

עוד נראה לומר, שנחלקו רש“י והמהרש“א בהבנת השקלא וטריא בסוגיתנו. בתחילת הסוגיא, הגמרא רוצה ללמוד את החיוב לברך מהפסוק ”קדש הלולים לה‘“, ולאחר שלימוד זה נדחה, אומרת הגמרא ”סברא הוא, אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה“. נראה שלדעת רש“י, אין שינוי תפיסתי בין תחילת הסוגיא לסופה, אלא מראש באנו ללמוד מהפסוק את החובה להלל לה‘ לפני שאוכל, ובסוף למדנו את הדבר מסברא,[14] אבל ההבנה במהותה של הברכה נשארת כבתחילה.[15] אבל לפי המהרש“א, לא רק הלימוד מהפסוק נדחה, אלא הגמרא חוזרת בה מכל ההבנה הזאת בברכות הנהנין, ולמסקנה נשארנו עם האיסור ליהנות ללא ברכה הנלמד מסברא.

סיום

במאמר זה ראינו את מחלוקת הרי"ף והש"ע שסוברים דאמרינן ספק ברכות להקל גם בברכות הנהנין, מול דעת ר"י שהחמיר שצריך לברך פעם אחרת. הבאנו שלושה הסברים בדעת ר"י, האם החמיר מחמת האיסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, ולכן בעינן שיברך שוב, או שמא שב ואל תעשה עדיף ולכן ישמע מאדם אחר לפני שיהנה. עוד ניתן להסביר שדעת ר"י כללית יותר וסב"ל היינו רק בדיעבד אבל לא לכתחילה. בנוסף הבאנו לתלות את המחלוקת על פי הבנתם באיסור ליהנות בלא ברכה, וממילא בכל מהותן ותפקידן של ברכות הנהנין, כעין "מתיר" לאכילה, או הלל והודאה לקב"ה. ולסיום ראינו שני מקורות מתורת רבני ספרד שבאו כסיוע לדעת רש"י ודעימיה, שרואה את ברכות הנהנין כהלל, ולכן גם בהן אמרינן ספק ברכות להקל.