סמיכות הברכה לאכילה
א. הֶפסק בשתיקה
שיבולי הלקט (סימן קסו) דייק מן הירושלמי, שמי שברך על מצווה לעשותה או על מאכל לאכלו, ולא הצליח לבצע זאת מיד לאחר הברכה, אלא נשתהה - צריך לחזור ולברך לפני קיום המצווה או לפני האכילה. והוסיף שמסתבר ששיעור העיכוב המחייב ברכה נוספת הוא כדי אמירת המילים "שלום עליך רבי ומורי" (שזהו שיעור הֶפסק בכמה עניינים בהלכה). לעומתו, אבודרהם (הלכות ברכת הלחם) חלק וטען שבדיעבד שתיקה אינה מהווה הפסק: "הירושלמי ההוא אינו עיקר... דלא חשבינן שתיקה להפסקה, לא שנא הפסקה מרובה ולא שנה הפסקה מועטת".
השולחן ערוך פסק (או"ח ר"ו, ג): "כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין ברכה לאכילה". הרמא הוסיף: "יותר מכדי דיבור". ונחלקו האחרונים האם הכוונה לשיעור אמירת "שלום עליך רבי" או "שלום עליך רבי ומורי". כך או כך, מדובר בשתיים-שלוש שניות (פסקי תשובות ר"ו, ט). וניגון דינו כשתיקה (שבט הלוי ח"ה סימן טז).
השולחן ערוך התייחס רק לדין לכתחילה - שראוי לא להפסיק, אלא לאכול מיד לאחר הברכה. המשנה ברורה (ר"ו ס"ק יב) כתב שבדיעבד - אפילו אם שתק זמן רב - אינו צריך לחזור ולברך (כדעת האבודרהם). ועוד העיר שהשיעור של "כדי דיבור" וכן הדין בדיעבד מתייחסים רק להפסק בשתיקה; אבל אם הפסיק בדיבור - אפילו מילה אחת (שאינה מעניין הברכה) היא הפסק, ואף בדיעבד צריך לחזור ולברך. להלן נדון בהרחבה בשאלה זו.
המגן אברהם (שם ס"ק ד) פסק, בעקבות השל"ה, שאם עומד לאכול אגוז, קודם כל יפצח אותו ורק אז יברך עליו, ובכך ימנע הפסק בין הברכה לאכילה. וכן פסק המשנה ברורה (שם ס"ק יב; ונימק שמלבד ההפסק יש כאן חשש נוסף: שלאחר שיפצח עלול לגלות שהאגוז אינו טוב בעיניו למאכל).
עוד פסק המשנה ברורה שלא יברך על משקה שהוא חם או קר ביותר, שמא לא יוכל לשתותו מיד, ויפסיק בין הברכה לאכילה.
ב. הפסק בדיבור
הגמרא בברכות (מ ע"א) דנה בשאלה איזה דיבור מהווה הפסק בין הברכה לאכילה. הכלבו הדגיש שכל האבחנות שמעלה הגמרא הן בדיעבד; אך לכתחילה אין להפסיק אפילו בדברים אלו. וכן כתב השולחן ערוך (או"ח קס"ז, ו): "יאכל מיד, ולא ישיח בין ברכה לאכילה". וכן ביאר הרמ"א: "לכתחילה לא יפסיק כלל". יש להימנע גם מללכת ממקום למקום בין הברכה לאכילה, אלא אם כן הדבר הכרחי (שער הציון שם ס"ק כח).
הט"ז (שם ס"ק טו) כתב שמי שמברך המוציא ובוצע את הפת עבור כל הסועדים, יאכל מיד מפרוסתו ורק לאחר מכן יחתוך פרוסה למסובים האחרים, כדי לא להפסיק בין הברכה לאכילה. ובשם האר"י כתבו שיכול לחתוך פרוסה גם לאשתו (בלבד) ולתת לה, עוד לפני שאוכל את פרוסתו (פסקי תשובות קס"ז הערה 55).
כל זה לכתחילה. ומה הדין בדיעבד, אם כבר דיבר? הגמרא (ברכות מ ע"א) מביאה כמה דעות בנוגע לשאלה איזה סוג דיבור מהווה הפסק בדיעבד ומחייב אותו לברך שנית. והלכה כדברי רב ששת שם, שאינו צריך לשוב ולברך אם דיבר על ענייני פרוסת המוציא, כגון שאמר: הביאו לחם, או: הביאו לפתן, או: תנו לפלוני לאכול. והוא הדין אפילו אם אמר: תנו מאכל לבהמה, כי גם זה מצורכי אכילתו, שהרי אסור לאדם לאכול לפני שנותן מאכל לבהמתו. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח קס"ז, ו). אמנם, לכתחילה לא יפסיק אפילו לצורך אמירות אלו (ביאור הלכה שם).
הבית יוסף (שם) דייק בדברי רש"י והמרדכי, שבדיעבד אינו צריך לחזור ולברך אם הפסיק בדיבור בנוגע לצורכי פרוסת המוציא, אך אם הפסיק בדיבור בנוגע לצורכי הסעודה הכלליים - צריך לברך שוב. אך בדברי הרמב"ם דייק הבית יוסף שגם אם דיבר על צורכי האכילה הכלליים - אין זה הפסק. וכתב שספק ברכות להקל. וכן פסק בשולחן ערוך (שם) כדעת הרמב"ם. והבהיר המשנה ברורה: "ואפילו דיבר להביא הכלים שהן לצורך הסעודה, לא הווי הפסק" (שם ס"ק לז).
מן הדיון עולה שאם דיברו בנושאים אחרים בין הברכה לאכילה - צריכים לברך שוב ברכת המוציא. וכן כתב הרוקח, וכן פסק השולחן ערוך (קס"ז, ו). והעיר המשנה ברורה (שם ס"ק לו): אם שח - אפילו מילה אחת.
המשנה ברורה (שם ס"ק לה) כתב עוד שלא ידבר עד שיבלע מעט מהפרוסה, ואם אפשר - יבלע כזית.[1] ואם דיבר בשעה שלועס, לפני הבליעה, בדברים שאינם מצרכי הסעודה, צריך עיון האם עליו לחזור ולברך. ובביאור הלכה נטה לפסוק, בעקבות החיי אדם, שאם כבר בלע מעט מטעמו של המאכל - אינו צריך לחזור ולברך. הרב עובדיה יוסף פסק שאם דיבר בעודו לועס את המאכל - אינו צריך לחזור ולברך (שו"ת יביע אומר או"ח ה סימן טז).
הרוקח כתב שאם הבוצע על הלחם טעם מעט, ואז דיברו כולם (לפני שהספיקו לטעום בעצמם) - אין צריכים לחזור ולברך. הבית יוסף (או"ח קס"ז) חלק עליו, וטען שבמקרה זה, כאשר אחד מברך עבור כולם, הרי זה כאילו כל אחד מברך לעצמו, ולכן לכולם אסור להפסיק. אך הדרכי משה (שם) טען שכיוון שהמברך טעם - יצאו כולם ידי חובתם.[2] וכן פסק הרמ"א (קס"ז, ו) והוסיף: "כי אין צריכים כולם לאכול מן פרוסת הבוצע, רק שעושין כן לחיבוב מצווה" (ובכל אופן לכתחילה לא יפסיקו אף השומעים בין הברכה לבין אכילתם [משנה ברורה שם ס"ק מג]).
המגן אברהם (שם ס"ק יט) דחה את דברי הרמ"א מהלכה. גם הט"ז (שם ס"ק ח) פקפק בדברי הרמ"א, וכתב שטוב שכל אחד שדיבר לאחר ברכת הבוצע יברך בעצמו המוציא, והבוצע יכוון מראש לא להוציא מי שידבר לפני אכילתו (וכך אין כאן חשש ברכה לבטלה). ביאור הלכה (שם) ושולחן ערוך הרב (או"ח קס"ז, י) פסקו גם הם כנגד הרמ"א בזה. כך שנטיית פוסקי אשכנז לפסוק שאם שח אחד השומעים לפני שטעם בעצמו - צריך לחזור ולברך.[3] אך הילקוט יוסף (קס"ז, ה) פסק כדעת הרמ"א, שלא יחזרו לברך, שספק ברכות להקל (אפילו כנגד דעת הבית יוסף).
אם המברך עצמו הפסיק בדיבור לפני שטעם מהפרוסה - המשנה ברורה (שם ס"ק מג) נטה לפסוק שכולם צריכים לחזור ולברך, אף אם הם שתקו, אך התלבט בזה למעשה. והרבה אחרונים הקלו בזה, שרק הוא עצמו צריך לחזור ולברך, והשומעים יצאו ידי חובה בברכה הראשונה (פסקי תשובות קס"ז, יב).
הארחות חיים כתב שאם אחד המסובים נטל ידיו, ואז ברך הבוצע המוציא, ולאחר מכן הנוטל ברך על נטילת ידיים וניגב ידיו - יצא ידי חובת ברכת המוציא על ידי הברכה ששמע, וברכת הנטילה שברך לאחר מכן אינה הפסק לעניין זה. וכן פסק השולחן ערוך (קס"ז, ז). וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק מה) שאין זה הפסק גם אם הנטילה עצמה הייתה אחרי ברכת המוציא של הבוצע; אך אם ברך על נטילת ידיים בזמן שהבוצע ברך המוציא - לא יצא ידי חובה, שהרי לא שמע כלל את הברכה.
ג. ברך ואז נפל המאכל
בירושלמי (ברכות פ"ו ה"א) נאמר שאם אדם ברך על פרי וזה נפל מידו, צריך לומר "ברוך שם כבוד מלכותו" על הברכה שאמר, ולאחר מכן לברך מחדש (על פרי אחר). וכן פסק הרא"ש (ברכות פ"ו סימן כ). אך הגהות מיימוניות (הלכות ברכות פ"ד, ז) כתבו בשם רבנו תם שאין כן הלכה, אלא אם ברך על הכוס ונשפכה ולאחר מכן הביאו לו כוס אחרת - אינו מברך עליה.
הטור והשולחן ערוך פסקו כדעת הרא"ש:
"נטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו, ונפל מידו ונאבד או נמאס, צריך לחזור ולברך, אף על פי שהיה מאותו מין לפניו יותר כשבירך על הראשון. וצריך לומר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, על שהוציא שם שמים לבטלה" (או"ח ר"ו, ו).
וביאר הרמ"א, שצריך לברך על הפרי הנוסף ברכה שנייה, משום שבשעת הברכה לא הייתה דעתו עליו לאכלו. והוסיף המשנה ברורה (שם ס"ק כו) שאם הייתה דעתו בפירוש בשעת הברכה הראשונה גם על פירות אחרים - אינו צריך לחזור ולברך עליהם, וזאת אפילו אם לא היו על השולחן. והוסיף שלדעת ראשונים רבים אינו צריך לחזור ולברך על פירות שהיו על השולחן גם אם לא הייתה דעתו עליהם בפירוש, וספק ברכות להקל. ולפי זה בשני מקרים לא יחזור ויברך: אם הייתה דעתו במפורש על פירות נוספים, או שהיו על השולחן.
הגר"א (והביאור הלכה) כתבו שיש כאן מחלוקת בין השולחן ערוך והרמ"א: לדעת השולחן ערוך - בניגוד לדעת הרמ"א - צריך לחזור ולברך, אף אם בשעת הברכה התכוון במפורש גם לפירות אחרים. אמנם, הילקוט יוסף כתב שספק ברכות להקל, ולכן גם הנוהגים לפסוק כשולחן ערוך לא יברכו במקרה זה (ר"ו, טז ובהערה שם).
כתב הרא"ש (ברכות פ"ו סימן כ) שאם רק התחיל לברך ואמר "ברוך אתה ה'" יסיים ויאמר: "למדני חוקיך", כדי שיהא כקורא פסוק ולא יזכיר שם שמים לבטלה. וכן פסקו הטור והשולחן ערוך (ר"ו, ו).
המשנה ברורה (שם ס"ק כד) פסק שאם לאחר הברכה מצא שהפרי רקוב ואינו ראוי לאכילה - דינו כנפל ונאבד; אך אם ראוי קצת לאכילה - יאכל ממנו קצת, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה.
כתב המשנה ברורה (שם ס"ק כו) שאם ברך על פירות, ובעודו מברך הביאו לו פירות יותר יפים, יאכל מהראשונים, שעליהם ברך. ואם לא התכוון במפורש לפטור את הפירות היפים, המגן אברהם סובר שיחזור ויברך עליהם, והאליה רבה סבור שלא יברך עליהם, כיוון שהוא מין אחד.
עוד נאמר בירושלמי שהעומד על אמת המים - מברך ושותה, אף שהמים ששותה לא היו לפניו כשברך (שהרי המים זורמים כל העת), משום שלכך נתכוון מלכתחילה. וכן פסקו הטור והשולחן ערוך (ר"ו, ו).
ד. מאכל שלא היה לפניו
הרמב"ם פסק, בעקבות הירושלמי:
"אין מברכין על אוכל מן כל האוכלין ולא על משקה מן כל המשקין עד שיבא לפניו. ואם בירך ואחר כך הביאו לפניו - צריך לחזור ולברך" (הלכות ברכות ד', י).
וכן פסק השולחן ערוך (אורח חיים ר"ו, ה). ואין זה דומה לדין אמת המים, שמותר לברך ולשתות מן המים הזורמים, משום ששם בוודאי יבואו המים (משנה ברורה שם ס"ק יט).
וכתב המשנה ברורה שאם היה המאכל בתוך תיבה, וברך ואחר כך נטלו, אין צריך לחזור ולברך, "כיוון שהוא מוכן לפניו ואינו תלוי בדעת אחרים" (ס"ק יט). וכתב בשם הפרי מגדים שהוא הדין (בדיעבד) בכל דבר שודאי יגיע אליו; אך לכתחילה יש להיזהר בזה.
כתבו הראשונים שאם ברך על פירות שלפניו, ואחר כך הביאו לפניו פירות אחרים שברכתם זהה, אינו צריך לברך עליהם פעם שנייה. וכן פסק השולחן ערוך (אורח חיים ר"ו, ה). אמנם, יש ראשונים שחלקו על זה, ולכן כתב הרמ"א שטוב להיזהר לכוון מלכתחילה בברכתו על כל מה שיביאו לו.
האחרונים הקשו על פסיקת השולחן ערוך כאן מתוך פסיקתו ביורה דעה:
"היו לפניו הרבה לשחוט, וברך על השחיטה ואחר כך הביאו לו עוד, אם כשמביאים לו האחרונות יש עדיין לפניו מאותם שהיו לפניו כשבירך - אין צריך לחזור ולברך; ואם לאו - צריך לברך. ולכתחילה טוב ליזהר להיות דעתו בשעת ברכה על כל מה שיביאו לו" (יורה דעה י"ט, ז).
מדברי השולחן ערוך ביורה דעה משמע שאם כבר נגמרו העצמים שעליהם ברך, ורק לאחר מכן הביאו לו עוד מאותו מין - צריך לחזור ולברך.
המגן אברהם (או"ח ר"ו ס"ק ז) השווה בין דברי השולחן ערוך באורח חיים לבין דבריו ביורה דעה, וטען שגם אצלנו מתייחס השולחן ערוך דווקא למקרה שבו המברך התכוון מראש בשעת הברכה גם על הפירות הנוספים שיביאו לו. ועוד הוסיף, וגם זאת לאור דברי השולחן ערוך ביורה דעה, שהוא הדין אם לא התכוון לפירות נוספים, אך הפירות הראשונים שעליהם ברך עדיין מונחים על השולחן.
אך המשנה ברורה (שם ס"ק כ) ביאר שלדעת השולחן ערוך פטור מברכה אף אם לא הייתה דעתו בפירוש על פירות נוספים (ובלבד שלא התכוון בפירוש בשעת הברכה לאכול רק את הפירות שלפניו, וכן שלא גמר בדעתו להפסיק את האכילה[4]). אמנם, הוא מודה שגם לדעת השולחן ערוך ברכה על דגים אינה פוטרת שיכר, אף שברכת שניהם "שהכול" (שם ס"ק כא). והוסיף עוד שלדעת אחרונים רבים פירות פוטרים דווקא פירות אחרים מאותו מין ממש. וכתב שכן נראה להלכה; אך אם נשארו עדיין על השולחן מהפירות הראשונים - פוטרים את כל הפירות האחרים שברכתם זהה (שם ס"ק כב).[5]
סיכום להלכה: אם מראש התכוון המברך שתחול ברכתו על כל מה שיאכל וישתה מן הדברים שזו ברכתם - פטר הכול (מלבד דבר שכלל לא היה צפוי שיובא לפניו [פסקי תשובות ר"ו, יח]). אם ברך באופן סתמי, בלי כוונה מיוחדת - כל מה שהיה לפניו על השולחן נפטר בברכה זו. ואם הביאו מאכלים חדשים, בזמן שעדיין נותר על השולחן מהמאכלים הראשונים שעליהם ברך - פטורים המאכלים החדשים מברכה, שאכילתם היא המשך של האכילה הקודמת, אך זאת רק אם הם דומים למאכלים הראשונים. היו אחרונים שכתבו שמאכל פוטר מאכל, ומשקה פוטר משקה (כעין הדוגמה שהביאו הפוסקים בנוגע לדגים ולשיכר).אך אחרונים אחרים כתבו שאין הולכים דווקא אחרי מצב הצבירה, אלא אחרי הדמיון בין המאכלים: במקרה כעין זה שתיארנו, פירות וירקות פוטרים פירות וירקות אחרים, מנה עיקרית פוטרת מנה עיקרית אחרת, אך לא קינוח, וכו' (וזאת הברכה פ"ז הערה 5). ואם כבר כלו המאכלים הראשונים מן השולחן בזמן שהביאו את המאכלים החדשים, פטור מברכה רק אם מביאים לו עכשיו מאותו מין ממש. אך אם הביאו מין אחר - צריך לחזור ולברך עליו.
כתב רבנו פרץ שכאשר אוכלים בביתו של אדם אחר, ומביאים להם כמה מיני פירות, די לאורחים בברכה אחת על המין הראשון, שהרי הם יודעים מלכתחילה שתלויים בדעתו של בעל הבית, ואינם מסיחים דעתם מהמשך האכילה. וכן פסקו השולחן ערוך (או"ח קע"ט, ה) והמשנה ברורה (שם ס"ק יז).
בגלל ריבוי הפרטים והשיטות (שלא הבאנו כאן את כולם)[6] טוב שאדם ירגיל עצמו שתהיה דעתו במפורש בשעת הברכה על כל מה שיביאו לו (רמ"א או"ח ר"ו, ה). וצריך להתרגל לחשוב במפורש בשעת הברכה שזו כוונתו.
אמנם, הילקוט יוסף (ר"ו, כא) כתב שבני ספרד פוסקים כפשטות דברי השולחן ערוך (או"ח ר"ו, ה), וסומכים על הברכה הראשונה בכל מקרה, ואינם חוזרים ומברכים על מאכלים נוספים שברכתם זהה. והוסיף שלכתחילה טוב בכל אופן שיכוון בשעת הברכה על כל מה שיביאו לו.
[1] עיין בפסקי תשובות קס"ז, יד.
[2] אפשר לבאר שנחלקו בדין "שומע כעונה": לדעת הבית יוסף כאשר אחד מברך והאחרים יוצאים ידי חובה בברכתו, הרי זה כאילו כל אחד מהשומעים אמר בעצמו את הברכה, ולכן יש להיזהר מהֶפסק. לדעת הרמ"א דין "שומע כעונה" אין פירושו שכל אחד נחשב כאילו ברך בעצמו, אלא שכולם יוצאים ידי חובה בברכה אחת. ויותר נראה שלדעת הרמ"א כלל לא נסמכים כאן על דין "שומע כעונה", אלא על דין "ברכת חבורה", היינו: אין כאן ברכה פרטית, אלא ברכה כללית אחת לקבוצה כולה.
[3] אף שערוך השולחן (או"ח קס"ז, טז) נטה לדעת הרמ"א.
[4] ראו פסקי תשובות קע"ט, ז.
[5] ועוד כתב שאם קבע עצמו מראש לאכילת פירות, אינו צריך לחזור ולברך כשמביא פירות נוספים.
[6] כגון: ברכה על מאכל שאינו חשוב, אינה פוטרת מאכל חשוב (משנה ברורה רי"א ס"ק לב).
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)