מקום הקדיש בתפילה

פורסם בעלון שבות 106/ אפרים בצלאל הלבני (מחזור 1979)

הקדיש אינו נזכר בגמרא כחלק מהתפילה הקבועה[1]. אמנם המשפט המרכזי שבו, "יהא שמא רבה מברך", מוזכר במקומות אחדים (ברכות ג', כא:, שבת קיט:, אבל אי אפשר להסיק מהם מה היה מקומו בתוך התפילה. את הקדיש כחלק מהתפילה אנו מוצאים לראשונה אצל הגאונים והראשונים. כפי הנראה, הם סמכו בעיקר על המנהג. אין המקורות מרגישים צורך לחקור אחרי המנהג הקיים שאותו הם מתארים.

רב עמרם גאון בסידורו מזכיר, במקומות המתאימים בתפילה, שאומרים קדיש, אך איננו מסביר מדוע אומרים קדיש במקומות ההם. הכל בו אומר "לעולם לא תמצאנו (לקדיש ) בלא פסוקים לפניו אם לו בגמר התפילה" (סוף דין ו'.) עיקרון מנחה זה מובא במילים אחרות גם אצל ראשונים אחרים. הראשונים גם מביאים מסורת לומר שבעה קדישים ביום על סמך הפסוק "שבע ביום הללתיך". כמובן, ביון שיש בו קריאת התורה או מוסף, מוסיפים קדישים בהתאם.

נעיין בכל קדיש בנפרד ונבדוק כיצד מתחלקת התפילה על ידי הקדיש. הקדיש הראשון בתפילה נאמר אחרי פסוקי דזמרא. זה מתאים לכלל של הכל – בו. פסוקי דזמרא כשמם כן הם, כולם פסוקים. כך אומרים חלק מהראשונים = . (עיין מחזור ויטרי, מהדורת הורוביץ, עמוד 74) לעומת זאת, ר' אברהם אב ב"ד אומר בתשובה (מובאת בשיבולי הלקט, ח"א סי' ח' מהדורת מירסקי, עמ' 150):

"ושמא יפסיקו לפסוק צדקה או לדבר אחר, או שמא יעכב עליהם מעכב מלקרות שמע, לכך מתקן הקדיש אחר פסוקי דזמרא".

לפי דבריו, הקדיש בסוף התפילה עולה גם על פסוקי דזמרא, אלא שיש חשש שלו ימשיכו להתפלל, ולכן אומרים קדיש גם על פסוקי דזמרא. ולכן רב עמרם גאון אומר (מהדורת גולדשמיט, עמ' י"ב):

"ולפני ישיבה, שאין דרכם של בני ישיבה לספר, אומר ברכו ואין צריך לאמר יתגדל".

בעל שיבולי הלקט קבע שבכול מקרה אומרים קדיש, מפני הטעם הראשון. (שם עמ' 149).

הקדיש השני נאמר לאחר שמונה עשרה. קדיש זה מוזכר על ישי רב עמרם גאון (עמ' ל"ח). גם זה מתאים לכלל של הכול- בו. אמנם לא תמיד הוא נאמר אחרי שמונה עשרה. בימין שאומרים תחנון הוא נאמר אחרי התחנון, ובימים שאומרים סליחות, אחרי הסליחות. אבל את אלא אפשר לראות כחלק מהשמונה עשרה. הרי יש נוהגים לומר סליחות בתוך חזרת הש"ץ (סדור רב עמרם עמוד צ"ה). אבל גם בימים שאומרים הלל, בא הקדיש אחר ההלל. (סדר רב עמרם גאון עמ' פ"ז) אין שום סברא לומר שההלל שייך לשמונה עשרה. פה אנחנו רואים עיקרון חדש. אמנם הקדיש מוסב על השמונה עשרה ובא רק בגללו. ההלל, אפילו שכולו פסוקים, אינו גורר אחריו קדיש: לו היה הדבר כך היינו אומרים קדיש פעמים, כמו שאומרים אחרי ובא לציון. אך לא ברור למה. אבל מכיוון שכבר אומרים קדיש, ואומרים גם הלל, דוחים את הקדיש עד אחרי ההלל, ואין הלל מהווה הפסק בין השמונה עשרה לקדיש. והסיבה שאומרים את הקדיש דווקא אחרי ההלל ולא לפניו היא כדי שהקדיש יעלה גם על ההלל. בהמשך, נראה עוד דוגמאות וגם הבלטות לכלל זה.

בסידור חסידי אשכנז מובא שאחרי תחנון אומרים פסוקים אלה:

"ואנחנו לא נדע, זכור רחמיך, שאין אומרים קדיש רק שיאמרו לפניו פסוקים" (מהדורת ר"מ הרשלר, עמ' קט"ז)

זאת אומרת שהוא לא סובר שתפילה גוררת אחריה קדיש. אבל סברא זו תמוהה, שהרי הוא בעצמו אומר לגבי ערבית שאומרים "לאחר תפילה קדיש" (עמ' ק"ל). ומה יאמר לגבי ימים שאין אומרים בהם תחנון. יותר נראים דברי ר' שלמה בסידורו:

"ואומר קדיש לסיום תפילת יוצר, והוא קדיש שני" (שם עמ' קט"ו).

הקדיש השלישי נאמר אחרי אשרי ובא לציון. קדיש זה מוזכר בסדר רב עמרם גאון (עמ' לט). אך נשאלת השאלה מדוע דווקא כאן מוסיפים את הבקשות "תתקבל", "יהא שלמא", ו"עושה שלום"? "צלהותון" ודאי מוסב על שמונה עשרה, אחרי כול שמונה עשרה יש "תתקבל". אם כן, לנה מאחרים אותו עד לאחר אשרי ובא לציון, ולא אומרים אותו מיד אחרי שמונה עשרה? הארחות חיים מסביר:

"וכתב הר' נתן ובדין היה לאומרו שלם (אחרי תחנון) בשחרית, אך משום דלא אתו לזלזולי בתהלה לדוד ובלמנצח ובסדר קדושה ממתינים להשלימו עד לאחריהם". (מהדורת ירושלים עמ' מ"ה).

פירוש הדבר: קדיש צריכים לומר מיד אחרי שמונה עשרה בכל מקרה. הרי עיקר הקדיש הוא עד "דאמירן בעלמא". (הביטוי חצי קדיש, כפי שמציין בעל ערוך השלחן (או"ח נ"ו, ח') אינו מדויק.) אבל את הבקשה הנוספת של "תתקבל" ששייכת לשמונה עשרה ניתן לדחות, כדי שתחול גם על אשרי ובא לציון.

כאן ישנה הרחבה שח העיקרון שהצגנו לעיל גבי הלל. אל יש הבדל חשוב. בהלל, קטע שלא גורר אחריו קדיש מכלל עם קטע שגורר אחריו קדיש , כדי שהקדיש יעלה ל שניהם. באשרי ובא לציון, יש שני קטעים שכל אחד בנפרד גורר אחריו קדיש. בקשת "תתקבל" בלבד נדחית עד לקדיש השני, ובעוד שהדחייה הראשונה מוגבלת להפסקה קטנה יחסית, השנייה כוחה יפה גם לגבי קטעים אחדים והפסקות גדולות יותר. בימים שקוראים בתורה הבקשה נדחית עד לאחר שני קטעים , בפורים עד לאחר קריאת המגילה. היחידה הכלולה בתוך קדיש אחד קטנה יותר מיחידה הכלולה בתוך "תתקבל" אחד.

לאור הסברא של "אתי לזלזולי ביה" קל להבין מדוע בימים שיש בהם מוסף אומרים קדיש שלם מיד אחרי שמונה עשרה. הארחות חיים שם ממשיך ואומר: "והיכא דאיכא מוסף משלים אותו שם, משום דלא חיישינן לזלזול תהילה לדוד וסדר קדושה, שהרי יש לו להתפלל עדיין תפילת מוסף אחריהם". (ומהאמור לעיל אנו רואים שנהגו לומר אשרי ובא לציון מיד אחרי שחרית, ומיד אחריו להתפלל מוסף, ולא עכבו את מוסף אד שעה מאוחרת יותר).

ביום שאין בו מוסך אומרים קדיש שלם אחרי ובא לציון. (סדר רב עמרם גאון עמ' ל"ט).

ביום שיש בו מוסף אומרים חצי קדיש אחרי ובא לציון, וקדיש שלם אחרי מוסף (עיין אבודרהם השלם מהדורת ורטהיימר עמ' קע"ד, קע"ו). הסיבה לכך ברורה על פי דברנו בקטע בקודם. אחרי קדיש זה, מוסיפים כל איד לפי מנהגו, שיר ל יום, "אין כאלוקינו" עלינו לשבח. ונשאלת השאלה, לאור העיקרון שהצגנו לעייל גבי ההלל, מדוע לא אומרים את אלא לפני הקדיש? כנראה שקטעים אלו, בניגוד להלל, אינם חלקים אינטגרלים של התפילה , ואולי אף הונהגו רק אחרי שהנהיגו לומר קדיש שהרי בגמרא לא מוזכרים קטעים אלה כלל.

במנחה יש שני קדישים. הראשון נאמר רק אחרי "אשרי", והשני לאחר שמונה עשרה. הראשון מוסב על "אשרי", והשני על שמונה עשרה. בערבית אומרים קדיש פעמים. (על המנהג לומר שיר המעלות וחצי קדיש לפני ברכו ראה סוף המאמר) אחרי ברכות קריאת שמע, לפני שמונה עשרה אומרים חצי קדיש. קדיש זה מוזכר בסדר רב עמרם גאון (עמ' נ"ג), ובמחזור ויטרי מפורש שאומרים חצי קדיש (עמ' 79).

לאמירת קדיש זה נאמרו שלש סיבות. התוספות ברכות ד: ד"ה דאמר מביא בשם סדר רב עמרם:

"מה שאנו אומרים קדיש בין גאולה לתפילת ערבית לאשמועינן דלא בעינן מסמך גאולה לתפילה, משום דתפילת ערבית רשות".

בסדר רב עמרם גאון שלפנינו ההסבר אינו נמצא. (עין בהערת גולדשמיט, ע, נ"ג) ברם, טעם זה לא מספיק: שהרי לא מצאנו את הקדיש שמפריד בלבד בלא שיהיה מוסב על תוכן מסויים.

סיבה שנייה לקדיש הזה מזכיר הרא"ש בתשובה (כלל ד', ס' ו'). הוא אומר שהקיש מוסב על מפסוקים של ברוך ה' לעולם אמן ואמן וברכת יראו עינינו. הפסוקים והחתיה שמשו תחליף לשמונה עשרה, ואחריהם אומרים קדיש כמו שאומרים אחרי כל תפילה. לטעם זה קשה מאוד מדוע אומרים קדיש בליל שבת, כשאין אומרים הפסוקים והחתימה? ואין לומר שהקדיש מוסב על הפסוקים של "ושמרו", שהרי לו מצינו שהפסוקים האלו יהוו תחליף לשמונה עשרה. ועוד, אפילו במקומות שלא נוהגים לומר פסוקים אלה אומרים קדיש. (ראה סדר רב עמרם גאון, עמ' ס"ג, ותשובת גאוני מזרח ומערב, מהדורת מיללע, תשובה ק"כ.) כמו כן קשה מדוע אלו שלא נוהגים לומר את הפסוקים והחתימה גם בימי החול אומרים קדיש, הארחות חיים אומר שראוי לא לומר ברוך ה' לעולם אמן ואמן, וגם לא את הקדיש (עמ' צ"ה). אם כן, יהיו רק ששה קדישים ביום למרות שהוא בעצמו אומר שבעה על שם "שבע ביום הללתיך" (ע' כ"א).

מכאן שלא ראה בדרשה הזאת מסורת מחייבת אלא סימן. בעל ערוך השלחן אומר:

"אף שמתחילה נתקן הקדיש בשביל פסוקים אלו… וא"כ הספרדים שלא נהגו בפסוקים אלו, לא היה להם לומר קדיש גם כן, מכל מקום מפני קדושתו של הקדיש ומפני שהוא עיקר הגאולה נשאר הקדיש גם אצל הספרדים" (אורח חיים, רלו: ח')

וכן בלילי שבת ויום טוב. אבל טעם זה לא מובן. קדושת הקדיש והעובדה שהוא עיקר הגאולה מתארים את תוכן כל קדיש. אין הם קובעים את מקום הקדיש בתפילה, אם, כפי שגם הוא מודה שהיה בתחילה, הקדיש מוסב על פסוקים, איך אפשר לומר קדיש בלא הפסוקים?

סיבה שלישית לאמירת קדיש זה מובאת בטור בשם רב נטרונאי גאון (או"ח סימן רל"ו):

"ומפסיק בקדיש, כלומר אסתיים תפילה, הרוצה לצאת יצא",

על זה אומר הבית יוסף "הוא כדעת רב עמרם שהביאו התוספות" אבל הטעמים אינם זהים , לפי רב נטרונאי הקדיש מגלה שהתפילה נגמרה ואפשר לצאת מבית הכנסת. לפי רב עמרם גאון, הקדיש רק מצביע על היחס בין חלקי התפילה, ואין שום הכרח לומר שיוצאים לפני שמונה עשרה. (עיין דיון בשיטות השונות בסדור צלותא דאברהם בעמק ברכה, עמ' תשצ"ד ולהלן, ובשורותא בצלותא עמ' תת"ו-ז') אחרי שמונה עשרה אומרים קדיש תתקבל, שמוסב על שמונה עשרה.

במנחה של שבת בתענית ציבור, לא אומרים קדיש מיד אחרי הקריאה, אלא מחזירים את הספר ואז אומרים חצי קדיש ומתפללים שמונה עשרה. כבר ראינו למעלה גבי הלל שלא תמיד אומרים קדיש מיד אחרי הדבר שעליו הוא מוסב, אלא כוללים בתיך נקדיש דבר שלכשעצמו אינו גורר אחריו קדיש , ואין זה הפסק , אבל הסיבה לדיחוי כאן שונה מהסיבה שם. בהלל אנחנו דוחים את הקדיש שמוסב על שמונה עשרה עד אחרי ההלל כדי לכלול את ההלל בתוך הקדיש. פה אין שום סיבה מיוחדת לכלול את חזרת הספר בתוך הקדיש. הרי בבוקר תמיד אומרם הקדיש מיד לאחר הקריאה. האבודרהם (עמ' קע"ח) והלבוש (או"ח תצ"ב א') מסבירים שמתוך שהגיע החזן לעמוד ואומר קדיש ידעו המתפללים להתחיל עמו את תפילת העמידה.

המחכים מסביר בצורה אחרת למה דוחים את הקדיש במנחה של שבת ותענית (מהדורת פריימאנן עמ' 17): "אחריו הקדיש דאחר הקריאה עד עמדו לפני התיבה, שלא לשנות תפילת המנחה שאומרים קדיש דאחר תהלה לפניה". זה עקרון חדש. דוחים את הקדיש למקום אחר כדי לא לחרוג מהדפוס של תפילת מנחה של יום רגיל.

האבודרהם (עמ' קע"ח) אומר "ויש מקומות שנוהגין לומר במנחה בשבת אחר קריאת ספר תורה מזמור שיר ליום השבת. ולפי זה היה יכול לומר קדיש אחר קריאת ספר תורה, והקדיש האחר היה בא על המזמור." ההסבר הפשוט הוא שהמנהג לומר מזמור שיר ליום השבת התפתח אחרי שכבר נקבע מקום הקדיש שהרי בסדר רב עמרם גאון ובהרבה מהראשונים המנהג הזה לא מוזכר כלל.

במוצאי שבת, אחרי שמונה עשרה, אומרים חצי קדיש. אחר כך מוסיפים "ויהי נועם" ו"אתה קדוש", ואחריהם אומרים קדיש שלם. (סדר רב עמרם גאון עמ' פ"א). חלוקה זו דומה לחלוקה של שחרית בימי חול. כל קטע לכשעצמו גורר אחריו קדיש. בקשת "תתקבל" נדחית עד אחרי "ויהי נועם" ו"ואתה קדוש" כדי שלא יזלזלו בו. אך את "ויתן לך" אומרים אחרי קדיש שלם (מחזור ויטרי עמ' 180). מסתבר, כמו שאמרנו לגבי עלינו לשבח, שאמירת פסוקי "ויתן לך" איננה חלק אינטגרלי של התפילה, ומן הסתם הונהגה רק אחרי שהנהיגו לומר קדיש. סברא זו מתחזקת על ידי העובדה שגם סדר רב עמרם גאון (עמ' פ"א) וגם סדר רב סעדיה גאון (מהדורת מקיצי נרדמים, עמ' קכ"ו – קכ"ז) לא מזכירים את "ויתן לך" כלל.

בליל פורים זה יש שני מנהגים בקשר לקדישים הנאמרים אחר התפילה. מנהג אחד הוא לומר קדיש תתקבל מיד אחרי שמונה עשרה, ושוב אחרי קריאת המגילה "ואתה קדוש" כך מובא בספר המנהגים לר' אייזיק טירנא (מהדורת שפיצר עמ' קנ"ז). המגילה אינה נכללת בתוך הבקשה של תתקבל. המהרי"ל בתשובה מסביר שבתקופה קדומה התפללו מעריב מבעוד יום, בעוד שאת המגילה קראו רק בלילה. רק בתקופה מאוחרת, כשהתפללו בלילה, הסמיכו את קריאת המגילה לתפילה (שו"ת מהרי"ל החדשות, מהדורת סץ סימן נ"ד). יותר נראה שקריאת המגילה בלילה אינה נחשבת לחלק אינטגראלי של התפילה.

במנהג זה יש שני קשיים: קושי אחד הוא שכאשר חל ליל פורים במוצאי שבת, אומרים "ויהי נועם ו"ואתה קדוש" אחרי תתקבל, בניגוד לשאר מוצאי שבתות! ועוד איך אפשר לומר "תתקבל" פעמיים על אותו שמונה עשרה? המגן אברהם, כדי לפתור בעיה זו, אומר שבקדיש השני לא אומרים תתקבל (אורח חיים, תרצ"ג ס"ק א'). אבל כבר העיר בעל אליהו רבה שאי אפשר לפרש כך בדברי הראשונים (שם ס"ק ה') ועוד, לפי זה יוצר שמקום קריאת המגילה דומה למקומו של עלינו לשבח. אם כן למה החזן אומר קדיש אחרי "ובא לציון", ולא היתום? (עיין בלבוש שם שדן בהרחבה בנושא.) הוא מביא הסבר ש"תתקבל" השני מוסב "על תפילה דבסדר קדושה ד'ובא לציון' ", אבל קשה לומר שיש קדיש תתקבל על קדושא דסידרא, וכן בשבת במנחה אחרי קדושא דסידרא.

המנהג השני הוא לומר אחרי שמונה עשרה רק חצי קדיש, ואחרי קריאת המגילה – קדיש תתקבל. (אורחות חיים עמ' רס"ז) לפי זה קריאת המגילה נחשבת לחלק אינטגראלי של התפילה. הבקשה של תתקבל נדחית עד לקדיש השני, כמו בשחרית בימי החול ובערבית במוצאי שבת.

בפורים בבוקר, אומרים חצי קדיש אחרי שמונה עשרה, ושוב אחרי קריאת התורה. אחר כך קוראים את המגילה ואומרים "אשרי" ו"ובא לציון" ואחריהם קדיש תתקבל (אורחות חיים שם). אפילו שבין תפילה לקדיש שמוסב עליה אפשר להפסיק מעט, אך בין שמונה עשרה לבקשה הנוספת של תתקבל אפשר להפסיק יותר. קריאת המגילה ביום נחשבת לחלק אינטגראלי של התפילה. ומדוע הקריאה של יום נחשבת לכזו ושל לילה לא?

אולי זוהי תוצאה של התפיסה שהקריאה בלילה פחות חשובה מזו של היום. שלא תקנו עבור בני הכפרים שיקראו בלילה. רבינו תם סובר שחוזרים ומברכים "שהחיינו" ביום, (עיין רשב"א, מגילה ד. ד"ה חייב).

בליל תשעה באב ישנם מנהגים שונים לגבי שילוב הקינות בתפילה. יש נוהגים לומר קדיש שלם מיד אחרי שמונה עשרה ואז לקרוא מגילת איכה ולומר "ובא לציון", ואחריהם קדיש שלם. ויש שבקדיש זה מדלגים על תתקבל משום "שתם תפילתי" (ראבי"ה, תענית סימן תת"ץ ח"ג עמ' 673-5) דברי הרמ"א (אורח חיים, תקנ"ט ד בהגה) "כל הקדישים שאומרים אחרי איכה עד שיוצאים למחר מבית הכנסת אין אומרים תתקבל", יובנו על פי מה שנאמר בליל פורים שיש מנהג לומר קדיש תתקבל פעמיים אחרי שמונה עשרה. ואחרי המגילה. לכן יש צורך לומר שבליל תשעה באב לא אומרים תתקבל אחרי קריאת איכה משום "שתם תפילתי". (עיין ערוך השלחן, שם סימן ג', ובאגרות משה, אורח חיים, סימן פ"א, שנתלבטו בכוונת הרמ"א). ויש נוהגים לומר רק חצי קדיש אחרי שמונה עשרה (אורחות חיים י' רי"ב).

שני המנהגים האלה בליל תשעה באב מקבילים לשני המנהגים שהובאו לעיל בענין ליל פורים. אבל אין הכרח לנהוג בצורה דומה בשני הלילות. האבודרהם סובר שבליל תשעה באב אומרים קדיש שלם אחרי שמונה עשרה (עמ' רנ"ו) בעוד שבליל פורים הוא סובר שאומרים חצי קדיש אחרי שמונה עשרה (עמ' ר"ד). למה הוא מבדיל בינהם?

קריאת מגילת אסתר מוזכרת כבר בגמרא ונחשבת לחלק אינטגראלי של התפילה, אבל קריאת איכה אינה מוזכרת ואינה נחשבת לחלק אינטגראלי של התפילה.

ויש מקומות שבליל פורים אחרי שמונה עשרה אומרים קדיש שלם, ובליל תשעה באב אחר שמונה עשרה אומרים חצי קדיש. המהרי"ל התשובה שהבאנו לעיל מסביר שבפורים נהגו להתפלל מבעוד יום וחיכו עם קריאת המגילה עד הלילה, ולכן אמרו קדיש שלם מיד אחרי שמונה עשרה. בתשעה באב סביר להניח שלא הקדימו להתפלל ערב הצום.

בעל שבולי הלקט מביא מנהג שלישי לגבי ליל תשעה באב השונה ממה שהוא עצמו מביא לגבי ליל פורים (מהדורת בובר, עמ' 156). ולא מצאתי כדוגמתו בליל פורים אף אצל פוסקים אחרים. וכך דבריו:

ויש שאין נוהגין לומר קדיש אלא מיד לאחר תפילת לחש אומרים איכה" (עמ' 256).

אולי לפי מנהג זה, בניגוד לפורים לא נהגו לומר "ואתה קדוש" אחרי איכה, שבפני עצמה אינה גוררת קדיש אחריה, ולכן דוחים את הקדיש עד לאחר איכה כדרך שדוחים את הקדיש עד לאחר ההלל.

בסוכות, לגבי הושענות, מביא הטור שני מנהגים:

"ומחזיר שליח ציבור ואומר קדיש ואחר כך הושענות, ויש שאין אומרין קדיש קודם הושענא" (אורחות חיים סימן תרנ"ט – תר"ס"

לפי המנהג הראשון, ההושענא אינה חלק אינטגראלי מהתפילה[2]. הב"ח (ד"ה "ומ"ש ואומר קדיש") סובר שלפי המנהג הזה אומרים קדיש גם אחרי הושענא "שהרי אומר פסוקים דרך בקשה". הקדיש הזה דומה לקדיש שאומרים בליל פורים אחר קריאת המגילה. אבל בדברי הטור אפשר לפרש, נגד הב"ח, שלפי המנהג הזה לא אומרים קדיש אחרי ההושענא. לפי המנהג השני, ההושענא אינו גורר אחריו קדיש, אפילו לדברי הב"ח, הוא נכלל בתוך הבקשה של תתקבל כמו הלל.

בנוסחאות עדות המזרח, וגם בנוסח החסידים, שמכונה נוסח ספרד, נוהגים לפני ברכו של תפילת ערבית לומר מזמור קל"ד ועוד פסוקים, ואחריהם חצי קדיש. המקור לאמירת הפסוקים הוא בפסקי הריא"ז (מהדורת אברהם ליס, ירושלים; תשכ"ד, ברכות, פרק א' הלכה א' ס"ק ג', שלטי גבורים ברכות ב. בדפי הרי"ף, אות ד') אבל לא נזכר שם שאומרים קדיש אחרי הפסוקים, וודאי שקדיש זה אינו כלול בחשבון של "שבע ביום הללתיך". משתיקתם של כל שאר הראשונים ברור שלא נהגו ברוב המקומות לומר את הפסוקים והקדיש. האורחות חיים (עמ' כ"א) אומר "וראיה לדבר ברכו דערבית שאומרים אותו בלא קדיש" ודבריו מובאים ברמ"א (אורח חיים נ"ד ג', ס"ט א', ועיין שם במשנה ברורה).

בליל שבת אומרים בני עדות המזרח ונוסח החסידים אחרי קדיש תתקבל את מזמור כ"ג. בני עדות המזרח אומרים אחריו קדיש יתום כמו שאומרים אחרי עלינו לשבח, וכמוהו נחשב כתוספת לתפילה והרי הם נוהגים בכל תפילה, אחר קדיש שלם לפני עלינו, לומר מזמור ואחריו קדיש יתום. אבל מנהג החסידים, שהחזן אומר חצי קדיש אחרי המזמור – תמוה, שהרי לא מצאנו חצי קדיש שיבוא בסוף התפילה אחרי תתקבל. אדרבה ראינו שהקפידו לומר אחרי שמונה עשרה רק חצי קדיש, ולדחות את הקדיש עם תתקבל עד אחרי "אשרי" ו"ובא לציון", כדי שלא יזלזלו בו. דברים אלה נכונים גם לגבי אלה שנוהגים שהחזן אומר חצי קדיש אחרי עלינו לשבח.

בסקירה זו עמדנו על האופן בו הקדיש משתלב בתוך התפילה הקבועה. לרוב הוא בא מיד אחרי הקטע שעליו הוא מוסב, אבל לפעמים הוא נדחה בהתאם לכללים שבארנו. בחובו טמון המפתח להבין את מקומו של כל חלק של התפילה בנפרד והיחס בין החלקים השונים.