כריעה בפני ספר תורה

מאת דביר הכט, מחזור נב

קושטא דמילתא גליון י"ב (סיון התשפ"ג)

פתיחה        

בעזה"י ננסה להתחקות אחרי משמעות הכריעה כנגד ספר התורה בעת ההגבהה. מנהג זה הוא עתיק יומין וכתבוהו רוב הפוסקים עד ימינו. מקורו טהור במסכת סופרים (יד, ח) וכך איתא שם:

מיד גולל ספר תורה עד שלשה דפין, ומגביהו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה לכל אנשים ונשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל.

כאמור, מקור זה במסכת סופרים הוא המקור המובהק למנהג ההגבהה שרווח בימינו לפני או אחרי קריאת התורה. על אף שניתן למצוא בפירוש הרמב"ן עה"ת מימרא מהירושלמי, גם אותה מסביר עפ"י הלכה זו במסכת סופרים. עוד מוסיף שם הרמב"ן ש"כן נהגו", כלומר לכרוע נגד הכתב בעת ההגבהה.^[1] כן הביאו גם הטור והב"י כאותו הלשון, וכך פסק מרן בשו"ע (קל"ד):

מראה פני כתיבת ס"ת לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע, ולומר: וזאת התורה וכו' תורת ה' תמימה וכו'.

פסק ריא"ז

עד כאן הקדמה הלכתית לגבי כריעה בעת הגבהת ספר תורה. עתה ננסה לצייר שתי דרכים להבין כריעה זו, וננסה להסבירן דרך השיטות השונות ברבותינו בהבנת פסק הלכה של ריא"ז.

בשלהי פ"ק דקידושין דנה הגמרא בחובת הקימה בפני ת"ח, ואגב אורחא גם בחובה לעמוד מפני ספר תורה:

מהו לעמוד מפני ספר תורה? ר' חלקיה ור' סימון ור' אלעזר אמרי: קל וחומר, מפני לומדיה עומדים, מפניה לא כל שכן.

בפשטות יש להבין שהוקשו דיני קימה מפני ס"ת לקימה מפני ת"ח. כלומר יש לקום עד יגיע למקומו, רכוב כמהלך דמי וכד'. שם הוסיף ריא"ז (הובא גם בשלה"ג יד:) פרט בדיני קימה מקמי ס"ת:

וחייבין לעמוד מפני ספר תורה, אם מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן. ונראה בעיניי שלא אמרו אלא לעמוד מפני התורה ולא להשתחוות לה, ולא נמצא בכל התורה שמשתחוין אפי' לארון הקודש.

דברי ריא"ז נראים כסותרים את ההלכה במסכת סופרים, ורבותינו דנו בכך. נבחן שתי דרכים מרכזיות ליישב את הקושי הנ"ל, ולהציג נפק"מ אפשריות. ננסה להציג את השיטות וכן לנסות להסביר את העקרונות העומדים מאחוריהם, וזה החלי בעזרת צור גואלי.

שיטת הרב חיד"א – כנגד הכתב

בספר כנסת הגדולה (שכנה"ג הגה"ט יו"ד סימן רפב אות ו), החבי"ב^[2] מביא הקושי הנ"ל בדברי ריא"ז, ולאחר שציטט דבריו (מתוך שלטי הגיבורים) כתב כך:

[לשון ריא"ז]. אמר המאסף, לא ראיתי עכשיו נזהרין בזה, אבל שמעתי מפי השמועה שהחכם השלם כמה"ר עזריה יהושע היה נזהר בזה.

רבותינו הבינו דברי הרב חבי"ב בכמה אופנים שונים וניגע בהם בהמשך. הרב חיד"א בספר ברכי יוסף (או"ח קלד) עמד על דבריו וחילק בדין בין דבריו ודברי ריא"ז לבין מסכת סופרים. לדעתו מדובר בשני מקרים שונים – ריא"ז דיבר על הולכת ספר תורה (כלומר כאשר ס"ת סגור), ובמסכת סופרים מדובר על כריעה כנגד ספר תורה כשהוא פתוח. וכך הוא כותב:

אמנם ריא"ז קאי על הרואה ספר תורה כשהוא סגור, ובסתום חכמה, חייב לעמוד, אהא כתב שלא מצינו שמשתחוין לספר תורה סגור כדרך שחייבין לעמוד, ולאו דוקא השתחואה אלא אפי' כריעה. ועל זה כתב הרב כנה"ג שלא ראה נזהרין, שיש כורעין בראותם ספר תורה סגור, כשם שעומדין מפניו, אבל לכרוע נגד הכתב לא הוצרך הכנה"ג לאומרו, דהדבר פשוט וזיל קרי בי רב.

מדבריו בברכי יוסף עולה שיש הבדל מהותי בין כריעה מול ספר פתוח ובין כריעה מול ספר סגור. כאשר הוא מדייק בדברי ריא"ז הוא מסיק שלשיטתו אין לכרוע כנגד ספר תורה סגור כלל. אפילו שמסייג הברכ"י שאין לכרוע כנגד הארון מלבד בשעה שנכנס או יוצא מבית הכנסת (כמנהג האר"י), טעמו משום שאפילו ריא"ז מודה בכריעה כזאת משום "דאלו ההשתחואות בכניסתו ויציאתו נודע שהם להקב"ה". נראה שבנקודה זו טמון שורש החילוק בין ס"ת פתוח לסגור.

כאשר ראינו לעיל, הדגישו הפוסקים שכאשר מגביהים הספר יש לכרוע "כנגד הכתב". כדיוק זה נמצא ברוב דברי הפוסקים, אך בחלקם ביתר שאת. כך איתא בספר אמת ליעקב^[3] (הקמת ס"ת אות ג'):

אין לכרוע ולומר 'וזאת התורה' כ"א כשהס"ת פתוח כנגדו, ואז יאמר 'וזאת התורה' נגד הכתב דוקא. מטה משה, הביא דבריו שכנה"ג ס"ס קל"ד

נראה שדוגמה זו טובה במיוחד כי הרב אמת ליעקב מצטט מדברי כנה"ג אך משנה הלשון . בכנה"ג איתא: שאין לכרוע ולומר וזאת התורה כי אם נגד הכתב". נראה שהוספתו את המלים "כשהס"ת פתוח" באה להדגיש את ההבדל העקרוני בין ספר פתוח לסגור.

בדומה לכך כתבו גם פוסקים נוספים^[4]. מבלי להכנס ליחס שבין כריעה להשתחוויה, ננסה להסביר את ההבדל בין ס"ת פתוח וסגור לענין זה. נראה שרבותינו אלו רואים את הכריעה כביטוי של ביטול אל מול מושא הכריעה. רבים אף הביאו בהקשר הולכת ס"ת והגבאה את המשפט מ'בריך שמיה': "אנא הוא עבדא דהקב"ה דסגידנא קמיה ומקמיה דיקר אורייתא". ביטול כזה יכול לבוא לידי ביטוי רק כלפי קב"ה ושכינתיה, ורק כאשר ברור לכל שהכריעה הוא קמי קב"ה ולא כלפי שום דבר אחר – ע"כ יכרע כנגד הכתב דוקא. ישנו צד בעייתי בכריעה מול חפצים, ואפילו תשמישי קדושה. כריעה מול ס"ת או ארון קודש נתפסת כסגידה לחפץ עצמו, ודבר זה "לא נמצא בכל התורה". היחיד שיש לכרוע ולהשתחוות לפניו הוא קב"ה, כריעה כנגד הכתב.

אם כנים דברינו, נחויב לומר שהחילוק תלוי בכך שכריעה כנגד הכתב אינה כריעה כנגד ס"ת אלא כנגד הכתוב בו. כאשר הכורע אומר "זאת התורה אשר שם משה וכו'" וודאי אינו מתכוון לספר עצמו אלא לדברי א-לקים חיים. ע"כ כאשר יכרע, ברור הדבר שכוונתו לכרוע לתוכן הספר ולא לגווילין.

היתרון בכריעה דוקא מול הכתב מובן אחרי התבוננות בדברי הרב יפה ללב^[5] (יו"ד ח"ג, שם, על כריעה כנגד הכתב), שם מצטט קטע מהתיקונים:

ולכרוע. והיינו טעמא דאיתא בתיקונים (תיקון כב דף סד ע"א), דאורייתא בשמא דקוב"ה אתבריאת ועל שמיה אתקריאת הדא הוא דכתיב [ישעיה מג, ז] כל הנקרא בשמי וכו', ע"ש. וכתיב (מלאכי ב, ה), ומפני שמי ניחת הוא. וק"ל:

באותיות סה"ת מתגלם הקב"ה, שהתורה בשמו של הקב"ה נבראה^[6]. על כן יש לכרוע דוקא מול הכתב, שכך ברור לכל דסגידנא קמיה דקב"ה. זאת בניגוד לספר תורה סגור, שהכורע לו נראה ככורע בפני האדם הנושאו או בפני הצד החומרי שבספר כאמור.^[7] אולי תפיסה כמו זאת הן שהולידו מנהגים כמו התקרבות בעת ההגבהה לקרוא האותיות (מנהג שהובא בספרים רבים בשם האר"י) ואות ראשונה של שמו (בא"ח שנה שניה תולדות אות טז), ומנהג להראות באצבע על כתב ס"ת^[8] וכד'. מנהגים אלו מדגישים את כך שמכבדים את הטקסט והעומד מאחוריו ולא את החפצא של הספר.

שיטת הרב מהריק"ש – אין איסור להשתחוות

נבחן כעת הבנה אחרת בדברי ריא"ז, וננסה לזקק מתוכה משמעות שונה בכריעה. חלק מהאחרונים ראו תפיסה כזו בדברי מהריק"ש.

דרך נוספת לגשר על הפער בין מסכת סופרים לריא"ז מתחילה בקריאה אחרת בלשון ריא"ז. הרב מהריק"ש^[9] נשאל (סימן נ"ז) אודות ציבור שנוהגים לכרוע בפני ספר תורה בזמן הולכתו לבימה. השואל מצטט באופן חלקי את דברי ריא"ז ובתשובתו מתייחס לכך מהריק"ש^[10]:

שאלה. בנ"א... אשר קראו תיגר על ענין ההשתחויה לפני ס"ת שהיא אשר לא כדת מפני שמצאו בשלה"ג גבי הא דאמרינן בקידושין... עמידה מפני ס"ת מצינו אבל השתחויה לא מצינו... ועפ"י דברים האלה הרחיבו פה על המשתחווין. וכת המשתחוין אמרו שאין לאסור שאינם משתחווין אלא לקב"ה...

תשובה. האוסרים להשתחוות לס"ת שגו ברואה וטעות הוא בידם בפשט דברי הפוסקים ז"ל כי מה שכתוב בשלה"ג דהשתחויה לא מצינו, אין פירושו שאסור להתשחוות אלא הכי קאמר שחיוב עמידה מקמי ס"ת מצינו, לא חיוב השתחוויה, אבל לאוסרה ח"ו אסור להעלותו על לב.

[דאי כל השתחויה שלא לשם אסירא ובפרט של מצוה א"כ יאסר להשתחות לאדם...]

מהריק"ש מבין בדבריו שאין שום איסור בכריעה מול ספר התורה. ריא"ז מביא רק את החיוב שיש לעמוד, אך אין חיוב לכרוע מעיקר הדין. אמנם מהריק"ש מסביר שהאידנא נוהגים לכרוע ועל כן אין להמנע מלכרוע ומי שאינו כורע עם כל הציבור נראה כמזלזל. בסוף התשובה מזכיר גם את ההלכה ממסכת סופרים ואינו מחלק בין כריעה בעת הולכת ס"ת (כשהוא סגור) לבין כריעה בעת ההגבהה (כשהוא פתוח).^[11]

באותה תשובה מוכיח שאין שום בעיה בכריעה כזו בפני אדם, וקו"ח ספר תורה, או כלשונו בהמשך התשובה: "וקו"ח לגדולת ספר הברית אדון כל הארץ שראוי להשתחוות ואין לחוש לכלום". אם כן, ניתן להסיק שמשמעותה של כריעה כזו היא בחלוקת כבוד למושאהּ. כפי שאפשר לכרוע לכבוד אדם חשוב העומד לפנינו ללא כל חשש^[12], קו"ח שצריך לכרוע כדי לכבד את ספר התורה. א"כ אין סיבה לחלק בין ס"ת פתוח או סגור, משום שהכריעה באמת נעשית כלפי הספר עצמו. מקורות נוספים מעידים על מנהגים בקהילות שונות לכרוע כנגד ארון הקודש הפתוח. כך כותב רבי יהודה שמואל אשכנזי^[13] בספר בית מנוחה:

כשפותחין הארון להוציא הס"ת נהגו להשתחוות מול ספרי התורה שבהיכל.

בהמשך הלכה זו תולה את מקור המנהג בדברי מהריק"ש שהזכרנו. גם החבי"ף^[14] מתאר שנוהגים לכרוע מלפני "דבר שבקדושה" וכלל בכך גם ס"ת וארון הקודש.

שיטה משלבת – שני סוגי כריעה

עד עתה, בעזרת הבנות שונות של הפוסקים בדברי ריא"ז, ניסינו לדייק שתי תפיסות שונות בכריעה מול ס"ת ובכלל. אגב אורחא עלתה נפק"מ לעניין כריעה בפני ס"ת כשהוא סגור ובפני ארון הקודש. לברכ"י ודעמיה – הכריעה היא ביטוי של ביטול וסגידה, מה שנכון רק כלפי קב"ה ולכן כורעים רק כאשר ברור שכורע בפניו. למהריק"ש ודעימיה – הכריעה היא ביטוי של כבוד כלפי ס"ת כפי שהיא ביטוי של כבוד כאשר כורע מול אדם. לכן אין להטיל שום דופי בכריעה כנגד ספר סגור וכנגד ארון הקודש.

ברם, נראה שיש לסייג את ניסיון התלות בין פוסקים אלו ובין השיטות שהוצגו כאן. על אף שנראה שהדברים בשרשם נכונים, קשה למצוא דיכוטומיה כזו בקרב הפוסקים. לדוגמה, בברכ"י הנ"ל מבין את דברי מהריק"ש כדבריו ולא כפי שהצגנו^[15]. גם הרב אמת ליעקב שהובא לעיל כותב את דברי מהריק"ש להלכה ושיש לכרוע כנגד ספר תורה הולך בנוסף לכך שיש לכרוע רק כנגד הכתב בהגבהה. גם הרב בית מנוחה כותב לכרוע כנגד הכתב דוקא, על אף שהעלה לכרוע כנגד ארון הקודש כשפתוח (עיי"ל). אם כן נראה לקיים שיטה שלישית, שמקבלת את שתי התפיסות יחד.

לכריעה באמת יכולות להיות שתי משמעויות שונות: כריעה יכולה להיות השתחוייה בזעיר אנפין והנכחה של אפסיות וביטול כלפי קב"ה; אך במקרים אחרים כריעה אינה אלא חלוקת כבוד, כפי שכורעים בפני אדם חשוב. ע"מ לממש את הביטוי הנעלה של הכריעה קמי קב"ה נאלץ לכוון עצמנו כנגד הכתב דווקא, ולא ניתן להסתפק בכריעה לספר. מצד שני לא נמנע עצמנו מכריעה כלפי ס"ת כשהוא הולך, ומי שפורש מן הציבור בעת שכורע נראה כמזלזל^[16].^[17]

פיתרון נוסף לבעיית הכריעה כפי שהסברנו בדברי הברכ"י, אפשר למצוא בהקדמה להלכות ברכות בספר הרוקח:

ור' חזקיה מפרש שלפיכך אומר פסוק זה כשמחזירים ספר תורה למקומה לפי כשמשתחוים אומ' רוממו ה' אלקינו והשתחוו וגם בברכת התורה משתחוים לכבוד התורה כשמחזירי' אותה אומר יהללו להודיעך שלא בשביל אלהות שבתורה הוא משתחוה אלא להקב"ה הוא משתחוה ששכינתו שורה עליה ולא בשביל שגם הוא אלוה שהרי נשגב שמו לבדו.

אחיו של בעל הרוקח מסביר שהסיבה שאומרים את הפסוק "יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם ה' כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" בעת ההוצאה כדי להדגיש שהחשיבות של ספר התורה היא רק בגלל השראת השכינה שבו והתגלות קב"ה. נוכל לומר שברעיון זה גלום פיתרון שיוכל להעלות את שתי הכריעות לאחת. אם נכרע מול הכתב כאשר הספר פתוח, מובן שאנו כורעים קמי דקב"ה, ובטח כשאר אומרים הפסוק "וזאת התורה אשר שם משה" כפי שהסברנו לעיל. ר' חזקיה מציג פה שכאשר נדגיש בכריעתנו קריאות הלל לה', יהיה מובן שאין אנו כורעים אלא קמי מי שאמר והיה העולם. ושכינתו ששורה על ספר התורה וארון הקודש.