הלל בדילוג וגדריו

המאמר פורסם בעלון שבות מס' 81, אדר תש"מ

מרן בהלכות ר"ח בסימן תכ"ב סי' א' פסק וז"ל:

"וקורים הלל בדילוג בין יחיד ובין צבור וי"א שהציבור מברכים עליו תחלה לקרוא את ההלל ולבסוף יהללוך והיחיד אין מברך עליו, וי"א שאף הצבור אינו מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף וזה דעת הרמב"ם, וכן נוהגים בכל מלכות א"י וסביבותיה",

והרב בהגה כתב:

"וי"א הגם יחיד מברך עליו וכן נוגים במדינות אלו".

ונתתי אל לבי לברר בעז"ה דין זה של ההלל בר"ח ובפסח.

נדון כאן: א. בגדר חיוב הלל בר"ח, ובטעמו. ב. בהבדל שבין יחיד ובין צבור לגבי הלל. ג. בשיטות הראשונים לגבי חיוב ברכה בהלל ספציפית עם התרחבות מסוימת בענין גדר מנהג וחיוב ברכות על מנהגים. ד. נזכיר בקיצור הדעות השונות לגבי הלל בשאר ימי הפסח.

א. בגדר החיוב ובטעמו

איתא בערכין (י):

"דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק, ח"י ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל, ח' ימי החג, וח' ימי חנוכה, ויו"ט א' של פסח, ויו"ט של עצרת וכו' מאי שנא בחג דאמרינן כל יומא ובפסח דלא אמרינן כל יומא?דחג חלוקין בקרבנותיהן, דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן... ר"ח דאיקרי מועד לימא? לא אקדיש בעשיית מלאכה דכתיב 'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג', לילה המקודש לחג טעון שירה ושאינו מקודש לחג אין טעון שירה".

ולכאורה, היוצא מפשט הגמ' שאין חיוב קריאה כלל של הלל בר"ח וכדדייקו התוס' התם בד"ה ח"י ימים. אמנם מהסוגיא בתענית כח: קצת משמע שיש חיוב הלל בר"ח דכתיב התם הלילא דר"ח לאו דאורייתא משמע שלפחות מדרבנן יש חיוב, אבל פשוט שם בסוף הסוגיא שדין הלל בר"ח אינו אפילו מדרבנן אלא מנהג אבות בעלמא, (וכן הוא ברשב"א ברכות יד.) דאיתא התם רב אקלא לבבל, חזינהו דקא קרי הלילא סבר לאפסוקינהו, כיוון דחזא דקא מדלגי דלוגי, אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם. ברור מכאן שבא"י לא נהגו לאמרו ואפי' בבבל שנהגו לאמרו הוא משום מנהג בעלמא. אכן, בשטמ"ק ברכות יד. עולה שם שבהו"א חשבנו שיש הלל בר"ח, כנראה בדילוג, ולא ממנהג דכתב שם וז"ל...דמקמי דנדע דינא דר"ח הוה אפשר למימר דר"ח חמיר, דאית ביה מוסף וחלוק בקרבנותיו, אבל השתא דידעינן דבמנהג תליא וכו' עיי"ש. יוצא ממנו שהבין בהו"א שיש מפלס שני לחיוב הלל והוא מוסף וחלוק בקרבנות אך במסקנה נשאר שהדבר תלוי במנהג.

ובטעם המנהג נחלקו הראשונים.

א. בשבלי הלקט הביא בשם הגאונים (והובא בב"י סי' תכ"ב) רמז לדבר מן המקרא, מדכתיב י"ב פעמים לשון הלל במזמור ק"נ בתהלים (הללו א-ל בקדשו) כנגד י"ב ראשי חדשים ואנו כופלים "כל הנשמה" כנגד חודש העיבור, ולפי טעם זה אין סיבה מיוחדת לקיום המנהג בבבל דוקא.

ב. בשטמ"ק ברכת איתא דהטעם בר"ח הוא משום זכר לקידוש החודש.

ג. במאירי נתן טעם דומה (תענית כח:) וז"ל: "אבל הלל של ר"ח מנהג קבוע לכל בבבל הוא כדי שיתפרסם הדבר לכל שהוא ר"ח" ונ"ל בכוונת הדברים שבא"י נהגו לקדש ע"פ הראיה, וידעו שהוא ר"ח, אך בבבל היו צריכים להיכר, ולכן תקנו לומר הלל זכר לקידוש החודש לדעת השטמ"ק, וכדי לפרסם הדבר לדעת המאירי. יתכן שההבדל בין המאירי לשטמ"ק יתבטא לגבי חיוב יחיד בר"ח, ועיין לקמן (יתכן שמנהג זה נתפשט גם לא"י כשהותקן הלוח והפסיקו לקדש ע"פ הראיה).

ד. אכן בראב"ד בהשגות (פי"א מהל' ברכות הל' ט"ז) כתב וז"ל: "אבל על של ר"ח בברכה תקנוהו כדי לפרסמו שהוא ר"ח". דברים אלה עדיין יכולים להתפרש כבמאירי, אך בהמשך הדברים כותב שנהגו לברך גם בשאר ימי הפסח וגם בר"ח בגלל ש"קריאת ההלל בימים המקודשים וקרבן מוסף בהם אם תקנו בהן ההלל משום היכר לקדושתן יפה עשו וצריך ברכה" עכ"ל.

מדברים אלה נראה שהפרסום אינו לזכר קידוש החודש כיון שכולל את ימי הפסח בטעם זה, אלא שמשום היכר לקדושה קבעו הלל בימים שיש בהם מוסף, ולפיו נראה שיש שני רבדים בחיוב הלל. הרובד הראשון - ימים שגומרים בהם את ההלל וגדר חיובו או מדאורייתא או מדברי סופרים והקריטריון שם הוא אקרי מועד, אקדיש במלאכה וחלוק בקרבנות, אך יש רובד שני - וגדר חיובו ממנהג שהנהיגו והוא כולל ימים מקודשים וקרבן מוסף בהם.

ב. בהבדל שבין יחיד ובין צבור

דין זה תלוי בהבנת שני משפטים בגמרא:

§ 'ח"י ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל' (ערכין י.).

§ 'יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר' (תענית כח:).

בהבנת דין הגמרא בערכין, הבינו רוב הראשונים שיחיד שם לאו דוקא אלא לצבור נמי קרי יחיד, בגלל שצבור זה רק כשכל ישראל בכנופיא כבשחיטת הפסח (ועיין בזה בתוס' ברכות יד, וכן הוא ברבינו יונה שם בשם הבה"ג). אבל ביחיד ממש נחלקו הראשונים. י"א (וכן הובא במנהיג בשם ה"ג - עמ' רנ"ז) שיחיד ממש אף בימים שגומרים אותו אינו מברך ובימים שאין גומרים אותו אפילו צבור שאינו ממש בכנופיא דכל ישראל אין מברכים, וכן הבין המנהיג את הדין בגמ' בתענית שמדבר על הלל בר"ח - יחיד לא יתחיל - שאין הכוונה ליחיד ממש אלא לצבור שאינו בכנופיא. אבל יש גאונים (הובאו אף הם במנהיג שם) שסוברים שיחיד ממש בימים שגומרים מברך, אבל בימים שאין גומרים סוברים שאינו רשאי להתחיל כלל וכנראה הבינו שיחיד לא יתחיל - הכוונה ליחיד ממש שלא רשאי להתחיל. וכעין הבנה זו הבין הרמב"ם (פ"ג מהל' חנוכה ה"ז), שבר"ח אפילו צבור אין מברך ויחיד ממש אינו רשאי לומר כלל. ומה שהקשה על שיטה זו ר"ת, דאם בלא ברכה מדוע לא יוכל להגיד, הנה כבר מצאנו בשבת קיח: "הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף".

הר"ח בתענית שם, והרי"ף בהל' חנוכה (שבת יא: באלפס) סוברים שיחיד לא יתחיל בברכה ואם התחיל גומר ומשמע מהם שצבור יכול לברך אך ביחיד אינו רשאי. אך בשטמ"ק (ערכין י: אות כ"א) כתב דכיון דאין יחיד מברך אינו חייב כלל, וגם אינו רשאי להגיד, ואין ליחיד לא חובה ולא מנהג, אולם ר"ת והר"ש מקוצי (תוס' ערכין שם, ברכות יד.) סוברים שאדם יכול לחייב עצמו ולברך על ההלל מידי דהוה אנשים שמברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן למרות שהן פטורות.

ניתן להעלות שתי הבנות אפשריות בגדר פטור יחיד:

א. הא דהנהיגו חז"ל להלל בר"ח הוא כדי לפרסם את היום, ויתכן לומר שפרסום שייך רק בצבור, ולכן יחיד לא שייך.

ב. אפשר לומר שחז"ל תקנו את ההלל רק לרבים, ואצל יחיד זה רק פטור גברא.

ואולי ניתן לתלות את זה במחלוקת ר"ת והשטמ"ק בערכין שהובאו לעיל. אם אני מבין שזה רק פטור גברא - אם כן יחיד שייך במצוה ודינו כמו בנשים שאם רצו לחייב עצמן יכולות לברך (דבר זה עצמו שנשים יכולות לברך - נתון במחלוקת ואכמ"ל). השטמ"ק כנראה הבין שהפטור הוא יותר יסודי שיחיד כלל לא שייך במצוה כיון שפרסום שייך רק ברבים, ולכן אינו רשאי להכניס עצמו בחיוב. ואולי זה גם תלוי במאירי והשטמ"ק בברכות לעיל, שלפי השטמ"ק שהלל הוא זכר לקידוש החודש, אפשר שאף ביחיד, אך למאירי שהחיוב של הלל הוא כדי לפרסם, אם כן יחיד לא שייך ואינו יכול לחייב עצמו.

אולם לשיטת הראב"ד שהלל נקבע בגלל "ימים מקודשים וקרבן מוסף בהם" קשה מאוד להבין את החילוק בין יחיד לבין צבור, ואולי אפשר להסביר בדעת הראב"ד שהדין של הגמ' (תענית כח:) "יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר" אינו מוסב על ראש חודש אלא על הלל שמתקנים כשנגאלים מן הצרות, וזה דוקא בצבור של כל ישראל, אבל בצבור שאינו בכנופיא או ביחיד ממש, אין רשאין לתקן הלל (ועיין בר' יונה ברכות בשם הבה"ג). ולפי זה לא מצינו חילוק לגבי ראש חודש בין יחיד לבין צבור ויתכן לומר כהראב"ד שגם יחיד יברך, אך גם יתכן לומר שבין יחיד ובין צבור לא מברכים דאמנהג לא מברכינן.

לסיכום: אפשר למצוא ה' שיטות בנושא הנ"ל:

א. בין יחיד ובין צבור לא מברכים בר"ח. אבל קוראים (מנהיג בשם ה"ג).

ב. בין יחיד ובין צבור מברכים (ר"ת בספר הישר סי' תקל"ז עיי"ש, אך בר"ת המובא בתוס' וכן מובא בשם הר"ש מקוצי משמע שחיוב הרכה ביחיד הוא רק אם רצה לחייב את עצמו).

ג. יחיד קורא, צבור מברך (ר"ח, רי"ף וכן היא דעת הרשב"א ברכות יד.).

ד. יחיד אינו קורא, צבור מברך (שטמ"ק ערכין י:).

ה. יחיד אינו קורא, צבור אינו מברך (הרמב"ם וכנראה גם רש"י).

ג. חיוב ברכה ודיני ברכות על מנהגים

כבר ראינו שיש מחלוקת בין הראשונים לגבי חיוב ברכה על ההלל בר"ח. ראינו שרוב הראשונים סוברים שלפחות צבור מברך, אבל הרמב"ם סובר שצבור לא מברך בגלל שהלל הוא מנהג ואמנהגא לא מברכינן. וכן דעת רש"י הובאה בסידורו ובמחזור ויטרי (סי' רכ"ו) וז"ל: "...אבל אני איני מברך עליו לא עם הצבור ולא ביחיד לפי שאינו אלא מנהג ואין מנהג צריך ברכה".

והנה לפי מה שנראה בפשטות הסוגיא בסוכה (מד:): "אמר ר' אייבו הווה קאימנא קמיה דר"א בר צדוק, ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה, שקיל חביט חביט ולא בריך, קסבר מנהג נביאים הוא". וברש"י שם - הלכך אינה צריכה ברכה, ואם כן לכאורה פשוט שאין לברך על מנהג אלא שבהכרח נצטרך להתמודד עם בעיה זו, כיון שיש מנהגים שבודאי מברכים עליהם כיו"ט שני של גלויות דאיתא בביצה (ד:) הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם ומברכים עליו על קדוש היום, ועל אכילת מצה וכו'.

וכדי להבין את הדברים יש להבהיר קודם כל הסבה דאין מברכים על מנהג (אין בכונתי לדון בצורה מלאה בנושא המנהגים). ברש"י בסוכה (מד) איתא (ד"ה מנהג):

"הנהיגו את העם ולא תקנו להם, ונפקא מינה דלא בעיא ברכה, דליכא למימר וצוונו דאפילו בכלל לא תסור ליתא".

נראה מרש"י שתוקפו של מנהג אינו כה חזק, ואין עוברים עליו משום בל תסור, ולכן אין מברכים עליו כיון שאי אפשר לומר וצוונו, דהנה איתא בשבת כג. לגבי נר חנוכה, והיכן צוונו מלא תסור וכו' (עיי"ש), ולפי זה יתכן שברכות אחרות שאין בהם 'וצוונו', אפשר לברך על מנהג - כגון ברכת קדוש היום שאין בו 'וצוונו'. (טעם נוסף לכך שלא מברכים על מנהג ראה לקמן בשיטת הרמב"ם.)

לראשונים האחרים כגון ר"ת והרשב"א בברכות, שסוברים שמברכים על מנהגים צריך לומר שהם סוברים שיש חיוב של לא תסור על מנהגים ולפי זה נצטרך להסביר למה במנהג חיבוט ערבה לא מברכינן, אך אפילו אם לא יסכימו שיש לא תסור על מנהגים עדיין יתכן שיצטרכו לברך מסיבה אחרת. איתא בפסחים במקום שנהגו (נ:):

"בני ביישן נהגו דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא, אתו בנייהו קמיה דר' יוחנן, אמרו לו, אבהתין אפשר להו, אנן לא אפשר לן (-בקשו ממנו להתיר להם, כיוון שאי אפשר להם להמנע מהנסיעה) אמר להו כבר קבלו אבותיכם עליהם שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך".

הנה מסוגיא זו מתבאר מקור חדש לחיוב מנהג מדין אל תטוש תורת אמך, ומקור זה כנראה גם מחייב ברכה, וכן איתא בספר הפרדס (עמ' ר"ז מהד' בודאפסט תרפ"ד) וז"ל:

"וכן בימים שאין יחיד גומר בהן את ההלל כגון ר"ח ושאר ימים טובים ומברכינן לקרוא, וכולן צריכים לברך לפניה ולאחריה, וכן המנהג נוהג באשכנז וברומי לבד מארץ יוון שמברך הש"צ וכולן שותקין. ואיו נראה לי דכיון שמצוות קריאתו על כל אחד מישראל משום "בל תטוש" - הקורא בפיו חייב לברך על קריאתו",

וכן כיון לדעתו החתם סופר (יו"ד סי' קצ"א) דכתב שם וז"ל:

"מ"ש דבמצוה דרבנן שייך לברך וצוונו ואמרינן היכן צוונו שאל אביך ויגדך או לא תסור, ומ"ש מנהגא דקיי"ל דחיובא איכא לקיים מנהגא מדברי קבלה דכתיב אל תטוש תורת אמך... א"כ אמאי לא יברך עליהן ויאמר וצוונו לקיים אל תטוש".

(אמנם שם כתב דמנהג העוברים עליו בשב ואל תעשה כגון ערבה, יתכן שאינו נקרא עבריין ואינו מברך וצוונו עיי"ש.)

אמנם רש"י והרמב"ם כנראה הבינו ש"אל תטוש'" כיוון שאינו אלא מדברי קבלה אינו יכול לחייב ברכה ועדין א"א לומר וצוונו, ולכן כתב רש"י דנהג לברך ברכה אחרת (הובאה בתשובות רש"י סי' נ"ו, וכך הוא במחזור ויטרי סי' רכ"ו) וז"ל הברכה: "בא"י אמ"ה המהולל בפי עמו משובח ומפואר בשירי דוד עבדך" אך קשה מנין לו להמציא ברכה חדשה, ובאמת בסידור רש"י ובספר הפרדס (סי ' כ"ב) כתוב שלא מברכים על ההלל בר"ח ולא מוזכרת הברכה הנ"ל וצ"ע (ועוד צ"ע מספר הפרדס שהובא לעיל שמברכים על ההלל בר"ח מדין אל תטוש).

לראשונים הסוברים שעקרונית מברכים על מנהג צריך להסביר דין ערבה, ולאלה הסוברים שעקרונית אין ברכה על מנהג צריך להסביר דין הלל בר"ח:

א. מנהג ערבה אינו מנהג שהנהיגו אותו הנביאים לעם אלא שהנביאים נהגו אותו, והעם נהגו מדעתם כמותו, ולכן א"א לברך עליו אך בהלל ושאר מנהגים שחכמים תקנו אותם לצבור הרחב - מברכים (בריטב"א והרא"ה סוכה מד.).

ב. מהרא"ש בברכות (פ"ב סי ה') משמע שבערבה לא מברכים כי אינו אלא טלטול בעלמא - ואינה חשובה אך בהמשך כותב: "וכיון דלאו תקנה היא - לא חשיבא למקבע לה ברכה" ודברים אלה נוטים לפירוש הקודם. ועיין שם במעדני יו"ט שכתב דהרא"ש נזקק לזה כדי שלא יקשה מלולב ביו"ט שני שאינו אלא טלטול ולא זכיתי להבין דבריו דנטילת לולב שבעה ימים היא תקנה שלמה דרבנן, ואינה מנהג וצ"ע.

ג. בספר הישר לר"ת יש שתי נימות, בתחלה הוא כותב דעל ההלל מברכים מידי דהוה אקורא בתורה ושייך יותר לשון וצוונו (שצוונו לקרוא בתורה), משא"כ בשאר מנהגים. בהמשך דבריו מחלק בין מנהג אבות למנהג נביאים (וכן חילק בהמנהיג שם), ולא ברור מה החילוק בין המנהגים. אלא אם נסביר שוב כהסבר הראשון שמנהג נביאים נהגו הם לעצמם, או שמנהג ערבה - אינו אלא טלטול כפי שמשמע מהמנהיג עיי"ש.

במקביל לנימה הראשונה בר"ת מצאנו שיטה בתוס', וברבנו יונה בברכות שבהלל, כיון שמספר בשבחו של מקום צריך לברך, אבל בערבה לא.

אמנם יש בראשונים שחלקו בין המנהגים השונים, ולאו דוקא בין ערבה להלל - שכל דבר של מנהג שיש לו יסוד בחובה, ובתור חובה נהגו לברך עליו, מברכים גם על המנהג, אך דבר שכל עיקרו אינו אלא במנהג - אין מברכים עליו. ונ"ל להסביר זאת כך: שאם יש למנהג יסוד בחובה, א"כ המנהג הוא הרחבה של מצב החובה למקרים אחרים, אך במקום שאין חובה, המנהג הוא דין עצמאי, וקיים בלא ברכה, ולפי זה יובן היטב מדוע מברכים על ההלל, וביו"ט שני של גלויות. אמנם דין זה של יו"ט ניתן להבינו בפשטות, כיון שבתחילה נהג מדין ספקא דיומא, ואח"כ הנהיגו אותו מדין "הזהרו במנהג אבותיכם", השאירו עליו את כל דיני יו"ט ולא בטלו אותם, וזה שונה מר"ח שלא אמרו בהתחלה כלום, ואח"כ הנהיגו לומר. שם יש בעיה אם לברך או לא, אך ביו"ט שני שהיה קיים גם לפני המנהג, והמנהג היה להשאיר מנהג אבותיכם בידיכם, א"כ, נשאר היו"ט עם כל דיניו וברכותיו.

איתא בפסחים במקום שנהגו (נג:) מקום שנהגו להדליק נר בלילי יוה"כ מדליקין... האם נברך על מנהג זה או לא? לדעת הפרדס ויתכן שגם לדעת החת"ס (יו"ד סי' קצ"א) ברור שנצטרך לברך בגלל אל תטוש, וכמו כן לראשונים שסוברים שעל מנהג מברכים, אלא שערבה מנהג גרוע מהסיבות שהוזכרו, יתכן שבהדלקת הנר נברך. כמו כן ברור שנצטרך לברך לדעה שכשיש למנהג יסוד בחובה מברכים, אך לדעת ר"ת דבהלל מברכים משם דדמי לקורא בתורה, או לדעת תר"י שמברכים בגלל דאיכא שבח והודאה לה' - בהדלקת הנר ביוה"כ לא נברך. להלכה הביא המחבר בסי' רס"ג דעת מי שאומר שלא צריך לברך, ובסי' תר"י הביא הדעה שצריך לברך, ברמ"א כתב דנוהגים לברך. (אמנם לבעיה זו נכנסת בעיה נוספת - יתכן לחייב הדלקת נר ביוה"כ משום שלום בית, ולא רק ממנהג - ואני דנתי רק בענין המנהג.)

עתה נותר לנו לברר שיטת הרמב"ם. הנה הרמב"ם בפ"א מהל' ממרים ה"ב כתב דעוברים על לאו דלא תסור גם על מנהגות. אם כן קשה: למה לא מברכים על המנהגות. והנה הוא כתב בפ"ג מהל' חנוכה ה"ז "אבל בר"ח קריאת ההלל מנהג ואינו מצוה... ואין מברים עליו שאין מברכים על מנהג". ובסוף הל' ברכות (פי"א, הט"ז) כתב: "כל דבר שהוא מנהג אע"פ שמנהג נביאים הוא כגון נטילת ערבה בשביעי של חג וא"צ לומר מנהג חכמים כגון קריאת הלל בר"ח ובחוש"מ של פסח אין מברכין עליו".

והנה הגרי"ז בהל' ברכות כתב בדעת הרמב"ם - דהנה דין ברכות שייך רק בדבר שיש לו שם מצוה, דברכות נתקנו רק על המצוות, ומנהג אין לו שם מצוה בחפצא, וכפי שכתב הרמב"ם בהל' חנוכה "קריאת הלל מנהג ואינו מצוה", ולכן כיון שאין לו שם מצוה בחפצא מהיכא תיתי לברך עליו ולמרות שגם על מנהג עוברים משום לא תסור - יש שני סוגים בתקנות חז"ל. יש תקנות שחכמים תקנו אותן כתקנות גמורות ומצוות דרבנן ועליהם מברכים, ויש תקנות שתקנו רק בתור מנהג ועליהם אין לברך, כיון דאינם מצוה. ולפי זה הסביר הגרי"ז את טעם הברכות על יו"ט שני של גלויות, דהנה דאף אמנם דביסודו מנהג יו"ט שני אינו מצוה, אבל מכל מקום הנה ההלכות שנוהגות בו ביום יש להם שם מצוה, דלא נשתנו דיני אכילת מצה בלילה א' מלילה ב', ולכן אין זה משנה אם למנהג אין שם מצוה, כיון דמצד עצם הדינים הנוהגים במנהג יש להם שם מצוה - מברכים עליהם, למרות שהקיום הוא רק מנהג.

ד. הלל בשאר ימי הפסח

בטעם דלא גומרים ההלל בשאר ימי הפסח איתא בערכין: "דכיון דלא חלוקין בקרבנותיהם לא אמרינן", אך בב"י וכן הוא בט"ז (סי' ת"צ סק"ג) כתב הטעם דבשביעי של פסח לא אומרים בגלל "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה". וכיון דלא אומרים בז' של פסח אף בשארית הפסח אין אומרים דאינם עדיפים מז' של פסח.

והנה דין הלל בר"ח ודין הלל בשאר ימי הפסח, מדינא דגמרא לכאורה שווים, שלא אומרים כלל, אלא שאח"כ נהגו אך יש ראשונים שחילקו ביניהם לשני הכיוונים.

א. הראב"ד (פי"א מהל' ברכות הט"ז) מחלק בין פסח לר"ח בכיוון אחד. שדוקא בר"ח תקנו ברכה כיון שתקנוהו כדי לפרסם הדבר שהוא ר"ח, אך בפסח אין צורך לברך כיון דאינו אלא מנהג בעלמא ללא סבה מיוחדת (אמנם בראב"ד שם כתב דמנהגם לברך גם בפסח וכבר הבאנו דבריו לעיל).

ב. בשטמ"ק (ברכות יד.) כתב לחלק דהחיוב של ההלל בר"ח הוא רק משום מנהג, זכר לקידוש החודש, אך בפסח חיובו הוא משום שמקודש לשם חג וחלוק קרבנותיו משאר ימות החול, ולכן שם אין החיוב ממנהג, ואף יחיד קורא אותו לכתחילה כמעשה דרבינא בברכות (יד.) עיי"ש אך בר"ח אין יחיד קורא אותו לכתחילה כיון שאינו מקודש לשם חג ואין חיובו אלא ממנהג.

ג. במאירי (תענית כח:) חלק בין ר"ח לפסח על רקע אסור מלאכה בחול המועד, דכתב שם וז"ל: "ומה שאמרו כאן דרך דיוק הלל בר"ח לאו דאורייתא ה"ה לשאר ימי הפסח, אלא שמ"מ יש בהם חילוק שבששת ימי הפסח קורים אותו בכל מקום (אף בא"י) הואיל ואסורים במלאכה אף ימי חוה"מ מדברי סופרים". ולפיו יתכן באמת שאין הבדל בין ר"ח לפסח אלא בכך שבפסח דינו בכל מקום (וכן הוא במאירי ברכות יד. דהלל של פסח שונה מהלל דר"ח).

ד. ברמב"ן הובא בר"ן בשבת (יא: באלפס), וכן במגיד משנה (פ"ג מהל' חנוכה ה"ז) כתב לחלק בין ר"ח לפסח בכיוון של השטמ"ק דהלל של פסח הוא מדינא ולא ממנהגא כיוון דאקרי מועד, וקורין בדילוג ומברכים, ובר"ח לא מברכים דאינו אלא מנהג.

אבל ברמב"ם בהל' חנוכה כתב דדין הלל בראשי חדשים ובשאר ימי הפסח שווה ובשניהם אין צבור מברך, ויחיד לא יתחיל כלל, וכן היא דעת הרשב"א בברכות (יד.).

והנה להלכה הבאנו לעיל פסק המחבר והרמ"א לגבי ר"ח, וכן פסק המחבר (סי' ת"צ סעיף ד') לגבי פסח, וכן עמא דבר שאינו מחלק בין ר"ח לימי הפסח. וכיוון שראינו שהלכה זו תלויה במנהגים ובמקומות השונים, וכבר כתב הרא"ש (פ"בסי' ה' בברכות) דאמרינן בירושלמי - אם הלכה רופפת היא בידך, ראה היאך הציבור נוהג, אציין שלשה מנהגים הידועים לי בזה:

א) מנהג האשכנזים בא"י ובחו"ל לברך בין ביחיר ובין בצבור.

ב) מנהג חב"ד (בסידור חב"ד) שרק הש"צ יברך ויוציא את כולם ומעין זה מנהג הספרדים בחו"ל (בעקר בארצות צפון אפריקה) שנהגו לברך בר"ח ובפסח "לקרוא" (ובימים שגומרים - "לגמור") אך נהגו לברך רק בצבור ולא ביחיר - כן הובא בספר רינה ותפלה, לזקני הרה"ג ברוך טולידאנו שליט"א, וכן בספר יחווה דעת (סי' י"ט) להרה"ג יצחק חזן שליט"א.

ג) מנהג הספרדים בא"י לא לברך בין ביחיד ובין בצבור כדעת הרמב"ם וכדעת מרן, אך ראיתי להרה"ג ר' דוד חיים שלוש שליט"א, רבה של נתניה, בשו'"ת חמדה גנוזה, במאמר הדן בענין התפתחות הפסיקה ההלכתית בסי' כ"ג אות ס"א וז"ל:

"ובפרט קהלות שבחו"ל נהגו בהלכות מסוימות דלא כמרן, כגון האשכנזים או קהלות ארצות המגרב (צפון אפריקה) שנהגו לברך על ההלל בר"ח וכו' ועלו לא"י קהל שלם ועשו להם בי"ד משלהם צריכים לנהוג כמו שנהגו בעיר שיצאו ממנה ואין בזה משום לא תתגודדו דהוו כשני בתי דינים בעיר אחת".

אולם בשו'"ת יחוה דעת הנ"ל כתב וז"ל:

"וכל זה רק לפי מה שנהגו בחו"ל אבל בא"י המנהג הוא להיפך, שאין מברכים כלל לא יחיד ולא צבור וכו', וכ"כ הגאון מוהרר עובדיה יוסף בספר יביע אומר ח"א סי' כ"ט שמנהג ארץ ישראל שלא לברך כלל, והובאו דבריו בספר ילקוט יוסף הלכות ר"ח אות ב'".

ואסיים בתפלת הרמב"ן בחידושיו למסכת נדה (סד.) בסוף ד"ה ראתה וז"ל:

"עד יערה עלינו או על אחרים רוח ממרום להכריע איזו היא הדרך הישרה שיבור לו האדם".