הוצאת אחרים ידי חובה באמירת ברכה

א. יסוד הדין

"תני אהבה בריה דרבי זירא: כל הברכות כולן, אף על פי שיצא - מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא - מוציא, ואם יצא - אינו מוציא"                                           

                                       (ראש השנה כט ע"א).

הגמרא מחלקת בין שני סוגים של ברכות. כשמדובר בברכות הנהנין - אדם לא יכול לברך עבור חברו, אלא אם כן גם הוא עצמו חייב באותה ברכה; כשמדובר בברכות המצוות - אדם יכול לברך עבור חברו, גם אם הוא כבר יצא ידי חובה. הפרשנים מסבירים שבברכות המצוות נסמכים על הכלל "כל ישראל ערבין זה בזה" (שבועות לט ע"א), ולכן גם מי שיצא ידי חובה אחראי בעד זה שעדיין לא יצא ידי חובה, ויכול לברך עבורו. מה שאין כן בנוגע לברכות הנהנין - חברי הרוצה לאכול יכול לוותר על ההנאה וממילא גם על הברכה, ולכן אינני אחראי על ברכתו.

אם אני עומד לאכול תפוח, אני יכול לברך בקול ולהוציא גם את חברי, מחמת דין "שומע כעונה". אם אינני מתכוון לאכול תפוח, אינני יכול לברך עבורו. אם בכל זאת בירכתי עבורו - הוא לא יצא ידי חובה בברכתי. מדוע? כנראה משום שבִּרכתי היא "ברכה לבטלה", וברכה לבטלה היא ברכה פסולה וריקה, שאינה יכולה להוציא איש ידי חובה. בברכת המצוות האבחנה הזו אינה קיימת. ברכה שלי עבור חברי לעולם אינה ברכה לבטלה. זאת משום שכל ישראל ערבין זה בזה: גם אני אחראי לכך שהוא יקיים מצוות ויברך עליהן. לכן מותר לי לכתחילה לברך עבורו.

השולחן ערוך פסק: "אין המברך מוציא אחרים אלא אם כן יאכל וישתה עמהם" (או"ח רי"ג, ב).[1] וכתב המגן אברהם (שם ס"ק ו) שאם לא אכל אתם - אפילו בדיעבד לא יצאו בברכתו. וכן פסק המשנה ברורה (שם ס"ק טו), והוסיף שאם בירך עבור עצמו ואחרים ואז נשפכה כוסו וכו' - יכולים האחרים לסמוך על ברכתו, שבשעת הברכה עדיין לא הייתה לבטלה.

ב. עניית אמן

הגמרא בברכות קובעת שאם שניים אכלו יחדיו, ואחד מהם רוצה לצאת ידי חובה בברכת המזון של חברו, "שמע ולא ענה - יצא" (מה ע"ב). מכאן למדו הראשונים ששומע הברכה יצא ידי חובה אפילו אם לא ענה אמן. וכן פסק בשולחן ערוך: "...יוצאים בשמיעתן שמכוונין אליו, אפילו לא יענו אמן" (או"ח רי"ג, ב).[2] והוסיף המשנה ברורה (שם ס"ק יז): אך לכתחילה חייבים לענות אמן.

מהסוגיה בברכות נג ע"ב משמע שיכול לצאת ידי חובה בברכת חברו רק אם שמע את כולה. וכן פסק הרמב"ם (הלכות ברכות א', יא). הבית יוסף הדגיש שזאת בין אם ענה אמן ובין אם לאו. וכן פסק בשולחן ערוך (או"ח רי"ג, ג). והוסיף שמצוות צריכות כוונה, ולכן המברך צריך להתכוון להוציא אחרים ידי חובתם והשומעים צריכים להתכוון לצאת ידי חובתם.

ג. בברכה אחרונה

בגמרא בחולין (קו ע"א) מספר רבה בר בר חנה שפעם היה עם רבי אמי ורבי אסי, והביאו לפניהם סלסילת פירות, ואכלו שניהם, אך בירכו בנפרד. ומכאן למד רבה בר בר חנה: "שניים שאכלו - מצווה ליחלק [= שיברך כל אחד בפני עצמו]". התוספות שם שאלו: מדוע בברכה ראשונה אחד יכול לברך עבור כולם, ובברכה אחרונה לא? והשיבו ששונה היא ברכה ראשונה, שם כולם נהנים מברכתו, שהיא מתירה להם את האכילה.

כך פסק השולחן ערוך (או"ח רי"ג, א), שברכה אחרונה כל אחד מברך לעצמו. והוסיף המגן אברהם (שם ס"ק ד) שאם בכל זאת בירך אחד עבור כולם - בדיעבד יצאו ידי חובה. והט"ז (שם ס"ק א) כתב שבימינו, שמזלזלים מאוד בברכה אחרונה, יש לסמוך על דעה זו, ויברך בקול רם ברכה אחרונה כדי להוציא האחרים. וכן כתב המשנה ברורה (שם ס"ק ט), בפרט לגבי ברכה מעין שלוש ("על המחיה"), שלא כולם בקיאים בה בעל פה. והוסיף שטוב שיאמרו עם המברך מילה במילה.

ד. קביעוּת

המשנה בברכות מוסיפה עוד אבחנה לגבי המקרה שבו אדם יכול לברך לחברו בברכות הנהנין:

"היו יושבין - כל אחד מברך לעצמו, הסבו - אחד מברך לכולן"     (ברכות מב ע"א).[3]

המשנה קובעת שאדם יכול לברך עבור אחרים רק אם כולם מסבים יחדיו, היינו: יושבים נינוחים, בישיבה שיש בה קביעוּת, כעין ההסבה שאנו נוהגים בה בליל הסדר.

נפתח בבירור עקרוני: הרי ראינו לעיל שבברכת הנהנין מי שעומד לאכול יכול להוציא את חברו, שעומד אף הוא לאכול. אם כך, מדוע מוסיפים כאן את התנאי של "הסבה"? הרשב"א ראה בזה חומרה לכתחילה (שו"ת הרשב"א ח"א סימן רה). אך מדברי הרא"ה על אתר משתמע אחרת: לדבריו, דין ברכה עבור אחר בברכות הנהנין אינו מסתמך על דין "שומע כעונה", אלא על כך שהברכה היא אחת עבור חבורה שלמה. זה מעין דברי הרב סולובייצ'יק בספרו "שיעורים לזכר אבא מרי" (ח"ב, עמ' קיב-קיג). הרב סולובייצ'יק טען שדין "שומע כעונה" שייך רק בחובות הלכתיות, ולכן אפשר להסתמך עליו בברכת המצוות (שם המצווה והברכה שתיהן מוטלות עליו כחובה); אך אי אפשר להסתמך על דין זה בברכות הנהנין. ברכות אלו אינן באות כחובה - איש אינו מחייב את האדם לאכול ברגע זה - אלא כ"מתיר", היינו: כפרוצדורה הלכתית המתירה לאדם ליהנות מהעולם. בנוגע למתירים לא תיקנו דין "שומע כעונה". שם כל אדם צריך לברך לעצמו. "חכמים חייבו את כל הנהנה מעולמו של הקב"ה לברך בעצמו" (הרב א' ליפשיץ, תורת אמך א, עמ' 186). כאשר אחד מברך עבור אחר ברכת הנהנין, אין זו פעולה פרטית של אדם המוציא ידי חובה אדם אחר, אלא "ברכת חבורה" - קבוצה המברכת יחדיו. לשם כך צריך שיצטרפו יחדיו לחבורה אחת, על ידי הסבה משותפת.[4]

הביאור הלכה (קס"ז) כתב שכאשר אוכלים יחדיו - הידור מצווה הוא שאחד יברך עבור כולם ברכת המוציא, משום שברוב עם הדרת מלך. ויש שלא נהגו כך בימינו, משום שרבים אינם בקיאים בפרטי ההלכות הנחוצות במקרה זה (חיי אדם כלל ה, יז; פסקי תשובות קס"ז, כג).

הגמרא בברכות (מב ע"ב) קובעת שאם עשרה אנשים הלכו בדרך, וישבו לאכול יחדיו - אחד יכול לברך עבור כולם, גם אם לא הסבו, ובלבד שהכריזו: הבה נאכל לחם במקום זה. מדין זה אפשר ללמוד שהסבה אינה תנאי הכרחי, והעיקר הוא שישבו לאכול בדרך קביעוּת.[5] ואכן, הראשונים כתבו שבימינו, שאיננו רגילים להסב, כל ישיבה דינה כהסבה. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח קס"ז, יא), שבימינו שניים או יותר שרוצים שאחד יברך לכולם המוציא, די בכך שישבו יחדיו בשולחן אחד. וזוהי בימינו ישיבת קבע, אפילו בלא הסבה. והוסיף השולחן ערוך שאפילו בעל הבית עם בני ביתו, או אם קבעו מקום לאכילתם (כעין מה שמוזכר בגמרא לגבי עשרת ההולכים), יכול אחד להוציא את האחרים רק אם יושבים בשולחן אחד.[6] על זה חלק הגר"א וטען שאם קבעו מתחילה לאכול יחד, או שבעל הבית אוכל עם בני ביתו, יכול אחד להוציא את האחרים גם אם אינם אוכלים על שולחן אחד, ובלבד שאוכלים ביחד, היינו - שאינם מפוזרים אחד כאן ואחד שם.

כתבו האחרונים שאם אוכלים בכמה שולחנות סמוכים, בגלל חוסר מקום בשולחן אחד, הרי זו קביעות. ועוד כתבו שלעניין ברכות המצוות (קידוש, הבדלה וכו') גם כאשר עומדים נחשב הדבר כקביעות ויכול אחד להוציא את האחרים (פסקי תשובות קס"ז, כב).

הרוקח (סימן שכט) כתב שבדיעבד, במקרה שישבו יחדיו ללא קביעוּת, והמברך התכוון להוציא אחרים בברכת המוציא והשומעים התכוונו לצאת - יצאו ידי חובה. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח קס"ז, יג). הט"ז (שם ס"ק יג) העיר שלא מצא כן ברוקח שלפניו, ומכל מקום משתמע מדבריו שמקבל את עצם הדין. וכן פסק הגר"א. אך המגן אברהם (שם ס"ק כח) כתב שראשונים רבים חלקו על זה, ופסקו שאף בדיעבד לא יצאו השומעים ידי חובה (מדרבנן [שעה"צ שם ס"ק נו]). וכן החמיר גם שולחן ערוך הרב (או"ח קס"ז, יז). המשנה ברורה (שם ס"ק סה) נטה לפסוק כדעת השולחן ערוך והגר"א, שבדיעבד יצאו השומעים ידי חובתם. וכתב שהוא הדין בברכת המזון, שבדיעבד הוציא המברך את השומעים, אם התכוונו כראוי הוא והם.

ה. במאכלים אחרים

הגמרא מביאה מחלוקת בין רב לרבי יוחנן בנוגע לשאלה האם הדרישה להסבה מתייחסת רק לפת או שמא גם ליין:

"אמר רב: לא שנו אלא פת דבעי הסבה, אבל יין לא בעי הסבה. ורבי יוחנן אמר: אפילו יין נמי בעי הסבה.        
איכא דאמרי, אמר רב: לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה, אבל יין לא מהניא ליה הסבה. ורבי יוחנן אמר: אפילו יין נמי מהניא ליה הסבה"

                                              (ברכות מג ע"א).

ההבדל בין שני לשונות הגמרא הוא בשאלה מה דינם של שאר המאכלים, מלבד פת ויין: לפי הלשון הראשון, נחלקו האם גם יין צריך הסבה, ומדבריהם עולה שוודאי בשאר המאכלים (מלבד פת ויין) אחד יכול לברך לכולם גם בלא הסבה. לפי הלשון השני, נחלקו האם הסבה מועילה ליין או רק לפת, ומדבריהם עולה שבשאר המאכלים אחד אינו יכול לברך לכולם, אפילו אם מסבים. והלכה כדברי רבי יוחנן בלשון הראשון, שרק ביין ובפת, שהם חשובים, הסבה היא תנאי לכך שאחד יוציא את חברו בברכה; אך בשאר המאכלים יכול אחד להוציא את חברו ידי חובה גם בלי הסבה. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח רי"ג, א).

הבית יוסף (שם) התלבט האם בשאר המאכלים, שבהם אין צורך בהסבה, יש צורך לפחות שישבו יחדיו (או שאף זה אינו נחוץ). ונטה לומר שבכל מקרה צריך ישיבה, משום שנחוץ שהשומעים יכוונו לצאת בברכה זו, וההוכחה שכיוונו היא שיושבים יחד (המשנה ברורה נימק אחרת את הצורך בישיבה במקרה זה: "דקביעות קצת על כל פנים מיהו בעי" [שם ס"ק ה]). ולפי זה אין הבדל אצלנו למעשה (לעניין ברכה ראשונה)בין פת ויין לשאר המאכלים, שהרי בכולם אנו מצריכים ישיבה ואיננו דורשים הסבה.[7] וכן פסק השולחן ערוך (רי"ג, א), שהן בפת ויין והן בפירות אדם יכול לפטור את חברו בברכה ראשונה, ובלבד שיושבים.[8] והמשנה ברורה (שם ס"ק ה) כתב שבדיעבד יצא השומע ידי חובה גם אם לא ישבו, ובלבד שהתכוונו כראוי המברך והשומע.

אך הרמ"א כתב שיש אומרים שבכל הדברים חוץ מפת ויין אין מועילה הסבה, ואף לא ישיבה. ולכן נהגו עכשיו בפירות שכל אחד מברך לעצמו.

הב"ח כתב שאף בנוגע ליין - טוב שכל אחד יברך לעצמו, משום שיש אומרים שבימינו אין קביעות אף ביין (היינו, ששתיית יין אצלנו היא הנאה ארעית, ולא סעודה נינוחה בפני עצמה). וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק יב) שנוהגים שאדם אינו מוציא את חברו ידי חובת ברכה כמעט בשום דבר מאכל. ואף שמבחינת הדין, במקום שהדבר אפשרי - עדיף שאחד יברך לכולם, ש"ברוב עם הדרת מלך" (משנה ברורה שם ס"ק ג, ושער הציון שם ס"ק יב),[9] אין נוהגים כך, אולי משום שאין בקיאים לכוון כראוי לצאת ולהוציא ידי חובה. והוסיף (שם ס"ק יג) שבדיעבד אם בירך אחד עבור כולם, אפילו בפירות, ואפילו בלא ישיבה כלל - אם כיוונו כראוי, יצאו השומעים ידי חובה.

לסיכום, בדרך כלל איננו נוהגים שאדם מוציא את חברו ידי חובה בברכות הנהנין. יש בזה גם בעיה הלכתית עקרונית (שאלת צירוף הנוכחים על ידי קביעוּת) וגם בעיה הלכתית מעשית (בקיאות בפרטי ההלכות, בעיקר בנוגע לכוונה לצאת ולהוציא ולדיני הפסק). לא עסקנו כאן בברכת המזון על הפת, שלה יש באופן עקרוני דינים אחרים, התלויים בדין זימון. אך גם בנוגע לברכת המזון נוהגים למעשה שכל אחד מהמסובים מברך בלחש לעצמו (שולחן ערוך אורח חיים קפ"ג, ז).[10] בפועַל, ההזדמנות היחידה שבה אנו נוהגים באופן שגרתי שאדם מוציא את חברו ידי חובת ברכת הנהנין היא ברכת המוציא בסעודות שבת וחג (וגם בזה יש הנוהגים שכל אחד מברך לעצמו). לעתים אין ברירה אלא לסמוך על אחד המברך עבור כולם ולצאת ידי חובה בברכתו בהזדמנויות נוספות, כגון כאשר יש מהסועדים שאינם זוכרים בעל פה נוסח ברכה מעין שלוש, ואין במקום נוסח מודפס.