הדין בהפסק בין נטילת ידיים לברכת המוציא ואף לאכילה

א. הפסק בין נטילת ידיים לברכת המוציא

בסדרת שיעורים זו איננו עוסקים בדיני נטילת ידיים. עם זאת, אנו עומדים לעסוק בדיני סעודה; ובאופן טבעי, יש לדון בברכת המוציא שבפתיחת הסעודה, וממילא גם בדין הפסק בין נטילת ידיים לברכת המוציא.

הגמרא (ברכות מב ע"א) מביאה את דברי רבי חייא בר אשי בשם רב: "תכף לנטילת ידים ברכה". רש"י ביאר שהכוונה לומר שכל עוד לא נטל ידיו למים אחרונים, עדיין יכול לאכול על סמך ברכת המוציא שבפתיחת הסעודה, ואינו צריך ברכה ראשונה נוספת. וכן פשט הסוגיה, שהקביעה "תכף לנטילת ידים ברכה" מתייחסת למים אחרונים ולסיום הסעודה. וכן פסק הרמב"ם (הלכות ברכות ו', כ).

ומה בנוגע להפסק לאחר נטילת הידיים בתחילת הסעודה? הטור (או"ח קס"ו) כתב בשם רבנו יואל שאין לחשוש להפסק בין נטילת ידיים למים ראשונים לבין ברכת המוציא; שכיוון שהשולחן לפניו ודעתו לאכול, אין זה היסח הדעת.

אמנם, בירושלמי נאמר: "כל מי שהוא תוכף לנטילת ידים ברכה - אין השטן מקטרג באותה סעודה" (ירושלמי ברכות פ"א ה"א). ומכאן דייק הטור שלפי הירושלמי מדובר במים ראשונים, שבתחילת הסעודה. וכתב שאביו הרא"ש היה רגיל גם במים ראשונים לא להפסיק ולא לדבר בין הנטילה לברכה. האחרונים העירו שגם בבבלי (ברכות נב ע"ב) משמע שיש לסמוך אף מים ראשונים לסעודה. וכתב הב"ח (או"ח קס"ו) שלדעת רבנו יואל לא נפסקה הלכה כסוגיה זו. ואחרים הסבירו שגם המקלים מודים, לאור סוגיה זו, שיש להימנע מהפסק גדול ומשמעותי.[1]

השולחן ערוך (או"ח קס"ו, א) כתב שיש אומרים שמותר להפסיק בין נטילת ידיים לברכה ויש אומרים שאסור, וטוב להיזהר בזה. ומלשונו דייקו שמעיקר הדין מותר להפסיק, אך טוב להחמיר בזה (ילקוט יוסף קס"ו, א). המשנה ברורה (שם ס"ק א) כתב (בעקבות שולחן ערוך הרב) שלדעת המקלים אין איסור בשהייה או בשיחה קצרה, אך ייזהר שלא לעסוק במעשה כלשהו או בשיחה רבה, המביאים להיסח הדעת. וכאמור, טוב להיזהר גם בהפסק כלשהו.

עוד כתב המשנה ברורה (שם ס"ק ב) שלכל השיטות מותר להפסיק בין הנטילה לברכה בדברים שהם לצורך הסעודה. ומכאן שאם לפני ברכת המוציא גילה שחסר בשולחן מלח או סכין וכו', מותר לבקש להביאם, ואין צריך לעשות תנועות משונות בידיו.

הפסק בשהייה

לפי הדעה המחמירה, יש להיזהר לא להפסיק אפילו בשהייה בין נטילת ידיים לברכת המוציא. אך ברור ששהייה כלשהי היא הכרחית; צריך ללכת ממקום הנטילה למקום הסעודה. איזו שהייה נחשבת הפסק?

התוספות (סוטה לט ע"א) כתבו שאפשר לדייק את שיעור ההפסק מדין "תכף לסמיכה שחיטה", היינו: מהצורך שבעל הקרבן יסמוך את ידיו עליו סמוך לשחיטתו. בזבחים (לג ע"א) נאמר שבקרבן מצורע יש הפסק בין הסמיכה לשחיטה, משום שהמצורע אינו נכנס לעזרה, אלא סומך מבחוץ, בשער ניקנור. מרחק זה לא עלה על כ"ב אמה. מכאן שאם שהה זמן המספיק להילוך כ"ב אמה - זהו הפסק. וכן פסק הרמ"א (קס"ו, א).שיעור זה הוא כחצי דקה (ראה: פסקי תשובות קס"ו, א, הערה 2). אך המגן אברהם (שם ס"ק ג) טען שעצם ההמתנה אינה הפסק כלל, וההפסק המוזכר בנוגע למצורע הוא בהילוך ולא בשהייה עצמה. ועל פי זה פסק שאין להפסיק בהילוך בין נטילת ידיים לברכת המוציא. שולחן ערוך הרב פסק שאפילו הליכה מועטת היא הפסק - אך רק אם הולך לבית אחר, והזכירוֹ המשנה ברורה (שם ס"ק ה). והאחרונים כתבו שגם בזה אפשר להקל, כאשר אי אפשר ליטול ידיים בבית שבו אוכלים (פסקי תשובות קס"ו, א, הערה 18).

עוד כתב שולחן ערוך הרב: "השהייה בניגוב והילוך ממקום שנטל ידיו למקום הסעודה אינן חשובין הפסק, כיוון שהוא צורך הסעודה; אלא שלכתחילה צריך ליטול ידיו סמוך למקום הסעודה, אם אפשר" (קס"ו, א).

ניגון דינו כשתיקה (שבט הלוי ח"ה סימן טז). ולהלן כתב המגן אברהם: "טוב לדבר בדברי תורה מלישב בטל, וטוב משניהם שלא להפסיק כלל" (קס"ז ס"ק יד). כאמור, מעיקר הדין יש מקום להקל בהפסק קטן בין הנטילה לבין ברכת המוציא.

ב. הפסק בין הברכה לאכילה

דין הפסק בין ברכת המוציא לאכילה חמור יותר מאשר דין הפסק בין נטילת ידיים לברכה זו. שהרי נטילת ידיים וברכת המוציא הן שתי פעולות הלכתיות שונות (שאמנם, טוב להסמיכן זו לזו); בעוד הברכה והאכילה שבעקבותיה הן חטיבה אחת, ואין כל משמעות לברכה בלי האכילה.

הגמרא (ברכות מ ע"א) דנה בשאלה מה דינו של אדם שהפסיק בדיבור בין הברכה לאכילה. לדעת רב, אם לאחר הברכה, לפני שאכל המברך, אמר לאחד הסועדים: "קח (פרוסה) וברך" - אינו צריך לחזור ולברך; אך אם אמר: "הבא מלח", "הבא לפתן" - אינו יכול לסמוך על ברכתו הראשונה, וצריך לחזור ולברך. רבי יוחנן אמר שאפילו במקרה זה אינו צריך לחזור ולברך, שהרי דיבר בעניין צרכי הברכה; אך אם אמר בין הברכה לאכילה: "הכינו אוכל לפרים" - צריך לחזור ולברך. אך רב ששת טען שאפילו במקרה זה אינו צריך לחזור ולברך, כי גם אמירה זו קשורה לאכילתו, שהרי אסור לו לאכול בעצמו עד שיאכיל את בהמותיו, שנאמר: "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ", ורק אחר כך: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" (דברים י"א, טו).[2]

הכלבו הדגיש שכל זה בדיעבד, כאשר אין ברירה; אך לכתחילה אין להפסיק בין הברכה לאכילה אפילו בדברים אלו. ועליו לסדר מראש את כל הנחוץ, כך שיוכל לטעום מיד לאחר הברכה (למשל, בעל חיות מחמד חייב לפי ההלכה לבדוק לפני שסועד שבעלי החיים שלו קיבלו את מאכלם בזמן, ואינם רעבים). וכן משמע בשולחן ערוך (או"ח קס"ז, ו): "יאכל מיד, ולא ישיח בין ברכה לאכילה". וכן הדגיש גם הרמ"א שם. כתב המשנה ברורה (שם ס"ק לה) שלא ידבר עד שיבלע מעט מהפרוסה, ואם אפשר - יבלע כזית.[3] ביאור הלכה (שם) כתב שלכתחילה לא יפסיק אפילו כדי לומר "תנו אוכל לבהמה"; שאמנם אסור לו לאכול לפני בהמתו, אך לפי רוב הפוסקים זהו איסור דרבנן בלבד, ולא יפסיק בגללו. המשנה ברורה (שם ס"ק לד) כתב שלכתחילה אין להפסיק אפילו בשתיקה יותר מכדי דיבור (היינו, כמה שניות). וכן יש להשתדל לא ללכת ממקום למקום (שער הציון שם ס"ק כח).

הט"ז (שם ס"ק טו) כתב שלא יחתוך הבוצע פרוסות למסובים האחרים לפני שיאכל את פרוסתו שלו, כי פעולת החיתוך מאריכה את ההפסק בין הברכה לאכילה. ובשם האר"י כתבו שבליל שבת יכול הבוצע לחתוך פרוסה לאשתו (בלבד) לפני שאוכל את פרוסתו (פסקי תשובות קס"ז, הערה 55).

עד כאן דנּו לגבי הדין לכתחילה. ומה הדין בדיעבד אם בכל זאת הפסיק בדיבור? בזה פסקו הלכה כרב ששת, שאפילו אמר "הכינו אוכל לפרים" - אינו צריך לחזור ולברך, שהרי גם זה מצרכי האכילה (וכל שכן אם אמר "קח פרוסה" או "הבא מלח"). וכן פסק השולחן ערוך (או"ח קס"ז, ו).

הבית יוסף (שם) דייק בדברי רש"י והמרדכי, שבמקרים הללו אינו צריך לחזור ולברך, משום שדיבר בנוגע לצרכי פרוסת המוציא, אך אם הפסיק ודיבר על צרכי הסעודה הכלליים - צריך לחזור ולברך. אך בדברי הרמב"ם (הלכות ברכות א', ח) דייק הבית יוסף שגם אם דיבר על צרכי האכילה הכלליים - אין זה הפסק. וכתב שספק ברכות להקל. וכן פסק בשולחן ערוך (קס"ז, ו) כדעת הרמב"ם. "ואפילו דיבר להביא הכלים שהן לצורך הסעודה, לא הווי הפסק" (משנה ברורה שם ס"ק לז).

אמנם, אם דיברו בנושאים אחרים בין הברכה לאכילה - צריכים לברך המוציא שנית (שולחן ערוך שם). והעיר המשנה ברורה (שם ס"ק לו): אם שח - אפילו מילה אחת. אם דיבר בשעה שלועס, לפני הבליעה, בדברים שאינם מצרכי הסעודה, צריך עיון האם חייב לחזור ולברך. החיי אדם (כלל מט, ד) כתב שאם מצץ מִטעם הלעיסה - אינו צריך לחזור ולברך (אף אם עדיין לא בלע מהפרוסה עצמה). וכן נטה לפסוק ביאור הלכה (קס"ז). והגר"ע יוסף (יביע אומר או"ח ה סימן טז) הקל עוד יותר, וכתב שאם דיבר בעודו לועס, והחיך כבר נהנה מטעם המאכל - אינו צריך לחזור ולברך, אף אם לא בלע מהמאכל (ואף לא מִטעמו). אמנם, לכתחילה אין לדבר עד שיבלע.

הרוקח כתב שאם הבוצע טעם מעט מהלחם, ואז דיברו כולם (לפני שטעמו בעצמם) - אין צריכים לחזור ולברך. הבית יוסף (או"ח קס"ז) חלק עליו, וטען שכאשר יוצאים ידי חובה בברכתו של הבוצע נחשב הדבר כאילו כל אחד בירך לעצמו (מדין "שומע כעונה"), ולכן לכל הסועדים אסור להפסיק בדיבור בין ברכתו לבין אכילתם. אך הדרכי משה טען שכיוון שטעם המברך - יצאו כולם ידי חובתם, כדין טעימת כוס של ברכה.[4] וכן פסק הרמ"א (קס"ז, ו) שאם דיבר אחד הסועדים אחרי שטעם הבוצע אך לפני שטעם הוא עצמו מהפרוסה - אינו צריך לברך שוב, והוסיף: "כי אין צריכים כולם לאכול מן פרוסת הבוצע, רק שעושין כן לחיבוב מצווה" (ובכל אופן לכתחילה לא יפסיקו - משנה ברורה שם ס"ק מג). וכן פסק הילקוט יוסף (קס"ז, ה, ובהערה שם).

אמנם, המגן אברהם (שם ס"ק יט), הט"ז (שם ס"ק ח)[5] וביאור הלכה פסקו כנגד הרמ"א, שאם דיבר אחד הסועדים לפני שטעם בעצמו - צריך לחזור ולברך.

ומה לגבי המקרה ההפוך - כאשר הבוצע הפסיק בדיבור בין ברכתו לאכילתו, ושאר הסועדים לא הפסיקו? המשנה ברורה (שם ס"ק מג) נטה לפסוק שכולם צריכים לחזור ולברך, אף אם הם עצמם שתקו. אך התלבט למעשה. והרבה אחרונים הקלו בזה (יביע אומר או"ח ח סימן כד).

הארחות חיים כתב שאם אחד המסובים נטל ידיו באיחור, ואז בירך הבוצע המוציא, ולאחר מכן הנוטל בירך על נטילת ידיים וניגב ידיו - יצא ידי חובת ברכת המוציא (ששמע בין נטילת ידיו לבין ברכת הנטילה), וברכת הנטילה אינה הפסק לעניין זה. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח קס"ז, ז). וכתב המשנה ברורה (ס"ק מה) שאינו הפסק גם אם הנטילה עצמה הייתה אחרי ברכת המוציא של הבוצע; אך אם בירך על נטילת ידיים בו בזמן שהבוצע בירך המוציא - לא יצא ידי חובה.