ברכת המזון

א. יסוד החיוב

ברכת המזון, הנאמרת לאחר אכילת לחם, היא ברכת הנהנין היחידה שחיובה הוא מן התורה ולא מדברי חכמים (ברכות כא ע"א). חז"ל למדו על החיוב לברך ברכת המזון מתוך הפסוקים בספר דברים:

"כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ"                 
                                                (דברים ח', ז-י).

בברכת המזון יש ארבע ברכות רצופות: ברכת הזן, ברכת הארץ ("נודה לך..."), ברכת בונה ירושלים ("רחם נא...") וברכת הטוב והמיטיב ("האל אבינו, מלכנו..."). שלוש הברכות הראשונות הן מן התורה, והברכה הרביעית היא מדברי חכמים (ולכן לאחר תום הברכה השלישית מוסיף המברך: "אמן"). חכמינו הסבירו מי תיקן את הנוסח של כל אחת מהברכות:

"אמר רב נחמן: משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן; יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ; דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים: דוד תקן 'על ישראל עמך ועל ירושלים עירך', ושלמה תקן 'על הבית הגדול והקדוש'; הטוב והמטיב - ביבנה תקנוה, כנגד הרוגי ביתר. דאמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שניתנו לקבורה"          (ברכות מח ע"ב).

מהרב ברוך גיגי למדתי שהקיום המובהק של מצוות התורה "ואכלת ושבעת וברכת" הוא דווקא בברכה השנייה של ברכת המזון - ברכת הארץ. ברכה זו מזכירה במפורש את הפסוק, והתכנים שלה גם הולמים אותו. הרי הפסוק המצווה על ברכת המזון מופיע בתורה בהקשר של נחלת הארץ ושל ההודאה על רוב טובה. אלו בדיוק התכנים של "ברכת הארץ". משלימה אותה הברכה השלישית, ברכת "בונה ירושלים", המתייחסת להשלמת נחלת הארץ על ידי בניין ירושלים. את ברכת "הטוב והמיטיב" קושרים חז"ל לקבורתם של הרוגי ביתר. מדוע המעמד המזעזע הזה זכה להנצחה בברכת המזון? משום שהוא מביע את התקווה שלא דעכה אף בשעת החורבן הקשה ביותר, בסיום מרד בר כוכבא: ההרוגים ניתנו לקבורה, ושוב יש מקום לשיקום עתידי של עם ישראל בארצו.

מה לגבי הברכה הראשונה, ברכת הזן? זו ברכה אוניברסלית, שאינה מתייחסת דווקא לעם ישראל בארצו, אלא "לכל בריותיו אשר ברא"! הרב גיגי הסביר: הברכות הבאות של ברכת המזון מקיימות את ציווי התורה לברך על נחלת הארץ; הברכה הראשונה היא בבחינת "דרך ארץ", שכידוע - קדמה לתורה (ויקרא רבה פרשה ט ג). לא יעלה על הדעת שאדם יאכל וישבע בלי שיודה למי שסיפק לו את מזונו - וזוהי הברכה הראשונה של ברכת המזון.

ב. שיעור האכילה המחייבת ברכת המזון

חכמים קבעו שברכה ראשונה אין לה שיעור. היינו: חייבים לברך אפילו לפני אכילת כמות קטנה ביותר. אך לברכה אחרונה יש שיעור, ואם לא אכל שיעור זה - פטור מברכה. כך קובעת המשנה:

"עד כמה מזמנין? עד כזית; רבי יהודה אומר: עד כביצה"            (ברכות מה ע"א).

התוספות (שם מט ע"ב) והרשב"א (שם) ביארו שמחלוקת זו אינה מתייחסת רק לדין זימון, אלא גם לברכת המזון כולה.

והלכה כתנא קמא (רבי מאיר), שמברכים ברכת המזון על כזית לחם (שולחן ערוך או"ח קפ"ד, ו).

הגמרא (ברכות כ ע"ב) מציינת שיש בברכת המזון שיעור דאורייתא ושיעור דרבנן. היינו, שמן התורה חייב לברך רק אם אכל כמות גדולה, וחכמים הוסיפו וחייבו בברכה גם לאחר אכילת כמות קטנה יותר. הגמרא מוסיפה ודורשת כך:

"אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כתוב בתורתך: 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד', והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב: 'ישא ה' פניו אליך'! אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה: 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך', והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה"        (ברכות כ ע"ב).

רש"י כתב שכזית (או כביצה) הוא שיעור דרבנן, ומדאורייתא חייב רק אם אכל ושבע ממש, כפי שנאמר בפסוק: "ואכלת ושבעת וברכת". וכן כתב ר"י (תוספות ברכות מט ע"ב). וכן פסק הרמב"ם (הלכות ברכות א', א). אך הרמב"ן (מלחמות השם ברכות יב ע"א) וכן הראב"ד (בהשגותיו לבעל המאור שם) כתבו שמחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה נוגעת לרובד החיוב שמדאורייתא, ולדעתם חייב בברכת המזון מן התורה בכזית או בכביצה.

השולחן ערוך פסק כרש"י וכרמב"ם, שמן התורה חייב בברכת המזון רק אם אכל ושבע (או"ח קפ"ו, ב; קצ"ז, ד).

המשנה ברורה (קפ"ד ס"ק כב) כתב שמדברי ספר החינוך עולה ששיעור שביעה אינו שווה בכל אדם, ואם רגיל לאכול בצמצום, כדי מחייתו - זה נחשב שיעור שביעה אצלו. ובביאור הלכה הוסיף (בעקבות הרדב"ז) שחולה או זקן או מי שכבר אכל מקודם, ושבע כבר לאחר שאכל כזית או כביצה - לכולי עלמא מחויב מן התורה לברך.

הפרי מגדים כתב שחייב מדאורייתא רק אם שבע מן הפת לבדה, אך לא אם שבע מן הפת רק בצירוף למאכלים אחרים. וכתב ביאור הלכה שוודאי מאכלים המלפתים את הלחם מצטרפים (הכוונה לממרחים ולשאר דברים הנאכלים כדי להטעים את הלחם), וכוונת הפרי מגדים למאכלים אחרים.

האגרות משה כתב: "אם אכל כזית פת, אף ששביעתו היה בצרוף כל המינים שאכל - חייב לברך ברכת המזון מדאורייתא" (אגרות משה או"ח ד סימן מא). וכן פסק גם הגרע"י (יחוה דעת ח"ו סימן י). הרב משה פיינשטיין הוסיף וניסח זאת באופן חד ובהיר: הצורך ב"שביעה" אינו השיעור המחייב בברכת המזון מדאורייתא, אלא תנאי צדדי. גם מדאורייתא חייב באופן עקרוני בברכת המזון לאחר שאכל כזית פת. אלא שהתורה הוסיפה עוד תנאי צדדי לחיוב - שלא יהיה רעב לאחר סעודת הפת (ומדרבנן חייבוהו גם כשתנאי זה אינו מתקיים). והביא ראיה ממנהג ישראל בימים טובים בזמן בית המקדש, שעיקר אכילתם ושביעתם היה מבשר שלמי החגיגה והשמחה ולא מהלחם, ובכל זאת בירכו על סעודתם ברכת המזון. ואם כך, חייב בברכת המזון מדאורייתא גם אם עיקר השובע היה ממאכלים אחרים ולאו דווקא מהפת. אמנם, אם לא אכל אפילו כזית פת, אינו חייב בברכת המזון, אפילו אם שבע באכילה מועטת זו.[1] והוא הדין אם אכל כזית פת, אך בזמן ממושך, יותר מכדי אכילת פרס (אגרות משה או"ח א סימן עו).

לשאלה האם חייב בברכה מדאורייתא או מדרבנן יש השלכה לגבי מקרה של ספק (כאשר שכח האם כבר בירך ברכת המזון או לא). המשנה ברורה (קפ"ד ס"ק יג) כתב שמי שחוזר על ברכת המזון מחמת הספק, מברך אף את הברכה הרביעית של ברכת המזון ("הטוב והמיטיב"), שאינה אלא מדרבנן. אך פוסקים ספרדים רבים כתבו שיברך במקרה זה רק שלוש ברכות, ולגבי הברכה הרביעית אומרים שספיקא דרבנן לקולא, וחוששים לברכה לבטלה (פסקי תשובות קפ"ד, ד; ילקוט יוסף קפ"ד, ד). ועיין בשיעורנו שהוקדש לנושא ספקות בברכות הנהנין.

ג. עד מתי יכול לברך?

ברור שראוי לברך ברכת המזון מיד לאחר תום הסעודה. אך מה הדין כאשר לא נהג כך? עד מתי יכול לברך? המשנה מתייחסת לשאלה זו:

"ועד מתי מברך? עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו" 

                                              (ברכות נא ע"ב).

כל זמן שלא התעכל המזון שאכל - יכול לברך עליו. אך שיעור זה, הכרוך בפעילות העיכול הלא-מודעת, הוא קשה מאוד לאומדן. הגמרא מנסה לתרגם שיעור זה למושגים המוּכּרים לנו:

"כמה שיעור עכול? אמר רבי יוחנן: כל זמן שאינו רעב; וריש לקיש אמר: כל זמן שיצמא מחמת אכילתו...       
מי אמר ריש לקיש הכי? והאמר רב אמי אמר ריש לקיש: כמה שיעור עכול - כדי להלך ארבע מילין! לא קשיא: כאן באכילה מרובה, כאן באכילה מועטת"

                                               (ברכות נג ע"ב).

ההלכה נפסקה כרבי יוחנן, ששיעור עיכול הוא כל זמן שאינו חוזר להיות רעב מחמת אותה אכילה. וכתבו תלמידי רבנו יונה (ברכות מ ע"א) שאם מתחיל להיות רעב, אף שלא נתעכל המזון לגמרי - דנים אותו כאילו נתעכל לחלוטין, ושוב אינו יכול לברך ברכת המזון. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח קפ"ד, ה). וביאר המשנה ברורה (שם ס"ק יח) שכתוב בשולחן ערוך "כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה" כדי ללמדנו שאם לאחר אותה אכילה חזר ואכל עוד מזונות וכו', ובגללם אינו רעב עתה, אך משער שלולא אכילות נוספות אלו היה עכשיו רעב - כבר אינו יכול לברך ברכת המזון.

דין ברכה אחרונה על פירות וכו' כדין ברכת המזון לעניין זה (משנה ברורה או"ח קפ"ד ס"ק יט). ערוך השולחן (או"ח קפ"ד, ח) כתב שאם יש לאדם ספק האם שהה שיעור עיכול או לא - על פת יברך מחמת ספק זה (כנראה כוונתו - אם בסוף אכילת הפת היה שבע), ועל שאר המאכלים לא יברך מספק. 

המגן אברהם (שם ס"ק ט) כתב שבסעודות גדולות יושבים לפעמים שעות ארוכות, ולפי חלק משיטות הראשונים עלולה להתעורר בעיה - האם עדיין מותר לברך ברכת המזון, זמן רב כל כך לאחר סיום האכילה. ויש לומר שכיוון שעוסקים בשתייה ובפרפראות נחשב הדבר כאילו עדיין לא נתעכל המזון שאכלו. וכן פסק המשנה ברורה (שם ס"ק יח).

כתב המגן אברהם (שם ס"ק ט) שאם אכל ושהה שיעור עיכול, ורוצה לחזור ולאכול אותו מאכל, אינו יכול לסמוך על הברכה הראשונה שבירך לפני האכילה הקודמת, וצריך לחזור ולברך.ברכה ראשונה. אך המשנה ברורה (שם ס"ק יז) כתב שהרבה אחרונים חלקו עליו וכתבו שאם לא הסיח דעתו - לא הפסיד הברכה הראשונה, אף שכבר נתעכל המזון. ועל זה סומכים רבים, היושבים זמן רב במקום אחד, ושותים כמה כוסות מפעם לפעם, וסומכים על הברכה הראשונה שבירכו על הכוס הראשונה.[2]

אכילה מועטת

בגמרא מחלק ריש לקיש בין אכילה מרובה לאכילה מועטת. לדעת רש"י, שיעור ארבעה מילין שהביא ריש לקיש מתייחס לאכילה מרובה; לדעת התוספות שיעור זה מתייחס לאכילה מועטת.

הט"ז (קפ"ד ס"ק ב) הסתפק: מה הדין באדם שאכל לחם או פירות בכמות מועטה, וסיים כל מה שבידו, ובשעה שסיים עדיין היה תאב לאכול עוד מאותם מאכלים? לגבי אדם כזה הקריטריון הרגיל - מתי יהיה רעב - אינו רלוונטי כלל (שהרי הוא רעב כבר ברגע סיום אכילתו). והציע הט"ז שאולי גם רבי יוחנן מודה לריש לקיש שבאכילה מועטת כגון זו הקריטריון הרלוונטי הוא שיעור הליכת ארבעה מילין (72 דקות). ביאור הלכה (שם) כתב שאף אם רבי יוחנן אינו מודה לריש לקיש, מסתבר שיציע שיעור זמן ארוך יותר, כך שבתוך 72 דקות לכל השיטות אינו צריך לחזור ולברך. המשנה ברורה (שם ס"ק כ) כתב שטוב להחמיר במקרה זה ולאכול עוד פת נוספת, ולברך עליה ברכת המזון; אך אם אין לו פת נוספת, יסמוך על סברת הט"ז וישער 72 דקות.[3]

יש שכתבו ששיעור עיכול במשקים הוא קצר יותר משיעור עיכול במאכלים, ואם אינו יודע לשער בעצמו האם הוא שוב צמא לאחר שתייתו, לא יברך לאחר שעברה שעה, ויש אומרים אף חצי שעה (וזאת הברכה פ"ה, עמ' 51). הדבר מסתבר כאשר שתה שתייה מועטת, היינו: כאשר לא היה רווה לחלוטין עם תום שתייתו, שאז מתקבל על הדעת לומר שלאחר חצי שעה מתום השתייה הפסיד את הברכה האחרונה על שתייה זו.[4]

כיוון שהשיעור שנזכר לגבי אכילה מרובה - כל עוד הוא שבע מאותה אכילה - הוא שיעור שקשה לאומדו, טוב להקפיד גם כשמדובר באכילה מרובה לברך בתוך 72 דקות, שאז ודאי חייב בברכה (וזאת הברכה פ"ה עמ' 49).