ברכות על רסק, מרק ובישול

א. רסק פירות וריבת פירות

הגמרא קובעת שאם אדם לקח תמרים ומעך אותם עד שהפכו ל"טרימא" - עדיין יש לברך עליהם "בורא פרי העץ". מדוע? "במילתייהו קיימי כדמעיקרא" (ברכות לח ע"א) - היינו, עדיין יש כאן תמרים, כבתחילה. רש"י פירש: "טרימא - כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק". מדבריו משתמע שאם התמרים היו מרוסקים לגמרי, אין לברך עליהם בורא פרי העץ.

אך מדברי הרמב"ם משתמע אחרת:

"תמרים שמעכן ביד והוציא גרעינין שלהן ועשאן כמו עיסה, מברך עליהן תחלה בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש"                                        (הלכות ברכות ח', ד).

מדבריו משתמע שהטרימא היא תמרים שנמעכו לגמרי ("כמו עיסה"), ובכל זאת ברכתה היא בורא פרי העץ. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח ר"ב, ז).

תרומת הדשן (סימן כט) הביא את דברי רש"י, ובעקבותיו התלבט שמא על ריבת גודגדניות, שהכינו על ידי בישול והוספת דבש ותבלין, מברכים שהכול. וכתב לברך כך מחמת הספק. ונסתפקו האחרונים האם יפסוק כך גם בתמרים שנמעכו (כנגד השולחן ערוך), או שמא שם עדיין ניכרת צורתם, אף שנמעכו לגמרי.

הרמ"א (או"ח ר"ב, ז) כתב שאם ברך על ריבה בורא פרי העץ - יצא, כי כן נראה עיקר הדין; אך טוב לחשוש לכתחילה לדעת תרומת הדשן ולברך שהכול. הט"ז (שם ס"ק ד) כתב שאין צורך לחשוש, ואפשר לברך בורא פרי העץ. המשנה ברורה (שם ס"ק מב) כתב שאנו חוששים לדברי תרומת הדשן רק בריבה, כאשר הפרי איבד את צורתו לגמרי ולא ניכר מה הוא, ואז יש לברך שהכול.[1] ולעניין ברכה אחרונה, כאשר מדובר בפרי משבעת המינים (שאינו נפטר בברכת בורא נפשות), טוב לאכול גם פרי אחר משבעת המינים וגם דבר שברכתו האחרונה נפשות, ולברך את שתי הברכות. ואם אין לו, יברך ברכה מעין שלוש, שזהו עיקר הדין לדעת הרמ"א.

יש מהפוסקים הספרדים שכתבו לחשוש לרמ"א (וזאת הברכה פרק יב, עמ' 101), אך הרב עובדיה יוסף פסק לנהוג כשולחן ערוך ולברך בורא פרי העץ (יביע אומר ז סימן כט). ואף שבדרך כלל חשש הגרע"י מאוד לספק ברכה לבטלה, כאן אין חשש כזה, שהרי לכולי עלמא, גם לדעת הסוברים שהברכה הראויה היא שהכול, יצא בדיעבד ידי חובה אם בירך בורא פרי העץ (החיי אדם נימק זאת: "הרי לא אמר שקר, שהרי הוא מן העץ" [חיי אדם כלל נא, יב]). ואם יברך שהכול, יוצר בעיה לגבי הברכה האחרונה, שהרי תמוה הוא לברך ברכה ראשונה שהכול וברכה אחרונה מעין שלוש.

המשנה ברורה (ר"ב ס"ק מד) הוסיף שאם רוב אכילת אותם פירות היא על ידי ריסוק, מברכים על הרסק אף לכתחילה את הברכה הראויה לפירות עצמם.

לסיכום דין רסק פירות: המשנה ברורה פוסק שעל פירות שנמעכו ועדיין לא אבדה צורתם לגמרי, יש לברך כברכתם המקורית. אך אם התרסקו לחלוטין כך שלא ניכר כלל מה הם, יש לברך עליהם שהכול, מחמת הספק (אלא אם כן רוב אכילתם באופן זה). ואם מדובר בפרי משבעת המינים, יברך עליו ברכה אחרונה מעין שלוש (כשאין אפשרות להתחמק משאלה זו), שהרי זהו עיקר הדין. והרב עובדיה יוסף פסק לברך תמיד על הרסק את ברכתם המקורית של הפירות, כפשט השולחן ערוך, שגם הרמ"א מודה שהוא העיקר.

הפוסקים בני אשכנז בדרך כלל מקבלים את הקריטריון שהציב המשנה ברורה: "שאבד כל צורתו ולא ניכר כלל מה הוא" (שאז מברכים שהכול) מול "ניכר תארן וצורתן אף כשמתרסקין לגמרי", "ממשן קיים" (שאז מברכים על הרסק כברכתם המקורית של הפירות). אמנם, לא תמיד קל להגדיר בדיוק את ההבדל, והפוסקים נשענו הרבה פעמים על מנהג העולם. היו שהסבירו שבדרך כלל אנשים מברכים "שהכול" על רסק שאי אפשר לזהות כלל את מקורו בפרי, ולכן מנהג העולם מהווה אינדיקציה טובה לשאלה האם אבדה צורת הפרי כשהתרסק (פסקי תשובות ר"ב ס"ק טו, הערה 78). נעיר עוד שבדיעבד יוצא ידי חובה בכל מקרה, הן אם בירך שהכול והן אם בירך בורא פרי העץ.

בננה, אבוקדו וכו' שנתמעכו ביד - ברכתם נותרת כשהייתה (וזאת הברכה, עמ' 102, 238). וכן פירות שגורדו בפומפיה (פסקי תשובות ר"ב, יח). פירות שנטחנו בבלנדר - ברכתם שהכול (שם). חמאת בוטנים - ברכתה שהכול (שם, יח; וזאת הברכה, עמ' 239). קוקוס מרוסק, רסק עגבניות - שהכול (פסקי תשובות ר"ב, כב; וזאת הברכה, עמ' 297). ריבת ענבים ורסק ענבים, שלא ניכרת בהם צורת הפרי, ברכתם שהכול (פסקי תשובות ר"ב, ג).

המשנה ברורה כתב (ר"ב ס"ק מ) שעל פירה תפוחי אדמה מברכים אדמה (ופירה מאבקה ברכתו שהכול [פסקי תשובות ר"ב, יט]). קוגל תפוחי אדמה ולביבות תפוחי אדמה ברכתם בורא פרי האדמה (וזאת הברכה, עמ' 102).[2]

פופקורן וקורנפלקס (פתיתי תירס) - ברכתם אדמה, כיוון שלא נתרסקו, אף שהשתנתה צורתם על ידי חימום (פסקי תשובות ר"ב, טז; וזאת הברכה, עמ' 102-103; ילקוט יוסף סימן ר"ג, ה [והוסיף שהוא הדין לגבי "שלווה"]). אך אם נעשה הקורנפלקס מקמח תירס ולא מפתיתי תירס - ברכתו שהכול (וזאת הברכה, שם).

ב. מיץ ומרק מפירות ומירקות

הגמרא (ברכות לח ע"א) קובעת שעל דבש תמרים מברך שהכול, משום ש"זיעה בעלמא הוא". הגמרא קובעת שיש עוד משקים שזיעה בעלמא הם, ואין בהם דין תרומה: יין תפוחים, חומץ ספוניות (הנעשה מ"סופי ענבים" - ענבים חמוצים שאין מבשילים לעולם), וכן שאר מי פירות. ומשמעות הסוגיה היא שגם מברכים על כל אלו ברכת שהכול. הגהות אשר"י אמנם כתב שאולי על יין תפוחים מברכים בורא פרי האדמה, אך הבית יוסף (אורח חיים ר"ב) כתב שכל הפוסקים חולקים עליו בזה. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח ר"ב, ח), שהמשקים היוצאים מכל מיני הפירות, מלבד זיתים וענבים, ברכתם שהכול.

רבנו יחיאל בן הרא"ש טען שעל ירקות שנסחטו מברך כברכתם. וכן פסק המרדכי (ברכות רמז קכה), ונימק שמים הנסחטים מירקות עיקרם לטיבול, וכיוון שראשיתם במאכל מוצק ובאחריתם מצטרפים למאכל מוצק - דינם כמאכל; בעוד מי פירות עומדים לשתייה, ודינם כמשקה חדש, שברכתו שהכול. אחיו של רבנו יחיאל, הלוא הוא רבנו יעקב בעל הטורים, דחה את דבריו (אורח חיים ר"ה), ולמד מדין יין תפוחים וכו' שגם ירקות שנסחטו ברכתם שהכול. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח ר"ה, ג).

הגמרא מוסיפה ומביאה את דבריו של רב פפא: "פשיטא לי, מיא דסלקא - כסלקא, ומיא דלפתא - כלפתא, ומיא דכולהו שלקי [= ירקות מבושלים] - ככולהו שלקי" (ברכות לט ע"א). מכאן משמע לכאורה שעל מיץ שיצא מפירות ומירקות בדרך בישול מברכים כברכת הפרי או הירק. במה הדבר שונה מיין תפוחים ושאר מי פירות, שראינו שברכתם שהכול? הרשב"א (שם) כתב שפירות וירקות שרוב אכילתם על ידי שליקה, מברכים גם על המיץ היוצא מהם בבישול כברכתם המקורית; אך בפירות וירקות שנוהגים לאכלם חיים, מברכים שהכול על מֵי בישולם. הרא"ש (ברכות פ"ו סימן יח) הציע אבחנה אחרת: אותם "מיא דכולהו שלקי" מקבלים את טעם הירקות, בעוד יין תפוחים וכו' (שמכינים על ידי סחיטת הפרי) לא קיבלו את טעם הפרי. וכתב שלאור זאת אם מבשלים את הפרי ונכנס טעמו במים, אולי אכן יש לברך עליהם בורא פרי העץ.

לסיכום, הרשב"א והרא"ש מציבים שני קריטריונים שונים: הרשב"א מבחין בין פירות וירקות שדרכם להיאכל חיים, לבין פירות וירקות שרוב אכילתם על ידי בישול (או סחיטה); הרא"ש מבחין בין סחיטה לבין בישול.[3]

השולחן ערוך בסימן ר"ב (סעיף י) הביא הן את פירוש הרשב"א והן את פירוש הרא"ש. את פירוש הרשב"א הביא ראשון, ולאחר מכן הוסיף שדעת הרא"ש שונה. לפי כללי הפסיקה המקובלים בהבנת השולחן ערוך, "סתם ויש אומרים - הלכה כסתם". ולכן כנראה פסק השולחן ערוך כדעת הרשב"א, שיש לברך שהכול על מיץ פירות מבושל, אפילו אם מרגישים את טעם הפרי במיץ (אלא אם כן רוב אכילת אותו פרי היא על ידי שתיית מימיו כמיץ מבושל).

אמנם, בסימן ר"ה (סעיף ב) פסק השולחן ערוך שעל המים שבישלו בהם ירקות מברך את ברכת הירקות עצמם. וביאר הט"ז (ר"ה ס"ק ד) שכאן מדובר דווקא בירקות שדרך עיבודם הרגילה היא על ידי בישול או סחיטה, שבאלו גם הרשב"א מודה שמברכים על מימיהם בורא פרי האדמה.

המשנה ברורה (ר"ה ס"ק י) כתב, בעקבות הרא"ש בתשובותיו, שמברכים על המרק בורא פרי האדמה רק אם בישל אותו גם כדי לאכול את הירקות, ולא רק למען המים, שאז ברכתם שהכול.[4]

הדברים מסובכים עוד יותר. שהרי בסעיף הבא (ר"ה, ג) פסק השולחן ערוך, כפי שכבר ראינו, שעל מיץ שנסחט מן הירקות מברך שהכול. האחרונים העירו שזה כנראה לפי סברת הרא"ש דווקא; שהרי לפי הרשב"א, מברכים שהכול דווקא על מיץ המופק מפירות שדרכם להיאכל חיים. מדברי השולחן ערוך משתמע שהוא מתייחס גם לירקות שנוהגים לאוכלם דווקא על ידי סחיטה, בעוד לפי הרשב"א יש לברך עליהם כברכת מרק ירקות - בורא פרי האדמה.

נסכם את פסקי השולחן ערוך: 1. על מרק פירות מבושל יש לברך שהכול (ר"ב, י). 2. על מרק ירקות מבושל יש לברך בורא פרי האדמה (ר"ה, ב). 3. על מיץ ירקות סחוט יש לברך שהכול (ר"ה, ג). צירוף כל הפסקים הללו אינו הולם אף אחת משיטות הראשונים: לדעת הרשב"א לכאורה גם על מיץ ירקות סחוט (מקרה 3) יש לברך בורא פרי האדמה, אם דרכם בכך; לדעת הרא"ש לכאורה גם על מרק פירות מבושל (מקרה 1) יש לברך בורא פרי האדמה.  

שער הציון (ר"ה ס"ק כא) כתב שהשולחן ערוך פסק בנוגע למיץ ירקות סחוט כדעת הרא"ש, משום שבברכת שהכול יוצא ידי חובה לכל הדעות. מכאן משתמע שהשולחן ערוך לא הכריע באופן חד-משמעי כאחת הדעות, אלא פסק לחומרה לברך שהכול במקום שיש ספק. 

בספר וזאת הברכה (עמ' 257-258) פסק לחשוש לכל השיטות, ולברך שהכול על מימיו של מרק ירקות או פירות, אלא אם כן מתקיימים כל התנאים: מדובר בירק או בפרי שנוהגים לבשלו, ונותן טעם חזק  במים על ידי הבישול, ונתבשל גם לשם אכילת הירק וגם לשם המים. מרק ירקות שרוסק בבלנדר - דינו לכאורה כדין פירות שנתרסקו עד שאבד תארם, שדנו בהם בתחילת השיעור (פסקי תשובות ר"ה, ו).

כף החיים (ר"ה, יא) פסק שפוטרים את המרק בברכת בורא פרי האדמה רק אם אוכלים אותו יחד עם הירקות שנתבשלו בו. אך המרק הנוזלי לבדו - ברכתו תמיד שהכול (אלא אם כן המרק סמיך והירקות נימוחו לתוכו). וזה על פי פירוש הרא"ה בנוגע לסתירת הסוגיות (הובאו דבריו בשער הציון ר"ב ס"ק סו). וכן פסק הילקוט יוסף (ר"ה, ג), וכן מנהג הספרדים. ולמעשה ההבדל בין העדות אינו משמעותי, שהרי גם למנהג האשכנזים נדיר שמתקיימים כל התנאים המאפשרים לברך על מרק ירקות צלול בורא פרי האדמה, וכמעט תמיד מברכים עליו שהכול נהיה בדברו.

אמנם, אם יש במרק, מלבד מי הבישול הצלולים, גם חתיכות של הירקות או הפירות עצמם, בכמות לא מבוטלת, כך שכוונתו העיקרית גם לאכול אותם ולא רק את המים - יברך על הירק או הפרי את ברכתו, ובזה יפטור גם את המרק, הן מברכה ראשונה והן מברכה אחרונה (משנה ברורה ר"ב ס"ק נד; ילקוט יוסף ר"ה, ב-ג).

על קומפוט (מרק פירות מבושל) נוהגים לברך שהכול. ואם היו בו גם חתיכות פרי, מברך על הפרי ופוטר את המיץ (פסקי תשובות ר"ב, כה-כו).[5]

עוד הוסיף השולחן ערוך (אורח חיים ר"ה, ב), על פי הרא"ש, שאם היה במרק גם בשר, טעמו הוא העיקר, ומברך על המרק שהכול.[6]

כל זה לגבי מרק מבושל. ומה לגבי מיץ סחוט? שער הציון (ר"ב ס"ק נד) התלבט מה הדין בהקשר זה לגבי פירות שרוב אכילתם על ידי סחיטה. ולמעשה, מחמת הספק מברכים עליהם שהכול, שהרי לדעת הרא"ש זהו הדין בכל מיץ סחוט. וכך יש לנהוג גם במיץ תפוזים וכו', ואף אם יש במיץ חתיכות פרי קטנות, כי הן בטלות למיץ (פסקי תשובות ר"ב, כג; וזאת הברכה עמ' 379 הערה קז).

מיץ שנותר בתחתית צלחת פירות (אבטיח, פלחי תפוז וכו'), ושותים אותו תוך כדי אכילת הפרי או בסופה, טפל לפרי עצמו (פסקי תשובות ר"ב, כד).

ברכה אחרונה

הבית יוסף (אורח חיים ר"ב) כתב שיש בעיה איך לנהוג למעשה בעניין ברכה אחרונה. בברכה ראשונה יכול בכל מקרה של ספק לברך שהכול, אך מה יעשה בברכה אחרונה על מים שבישלו או שרו בהם צימוקים ותאנים? במקרה זה יש התלבטות בין ברכת בורא נפשות לברכה מעין שלוש, ויש חשש של ברכה לבטלה. לכן כתב הבית יוסף שירא שמים ישתה מיצים אלו (מפירות שבעת המינים) רק בתוך הסעודה, או שיאכל גם פרי משבעת המינים וישתה גם מים, ואז בכל מקרה יברך שתי ברכות אחרונות. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח ר"ב, יא).

וכבר הזכרנו שלדברי המשנה ברורה אם אוכל גם מהפירות או מהירקות עצמם - פוטרים את מֵי בישולם הן מברכה ראשונה והן מברכה אחרונה.