מחיצה שלא יכולה לעמוד ברוח מצויה: סוכות קנבס

במשנה נאמר כי כל החומרים כשרים לבניית סוכה (סוכה יב ע"א). ואכן, לאורך מסכת סוכה הגמרא מתארת כיצד ניתן לבנות את מחיצות הסוכה מחומרים שאסור לעשות איתם סכך (ב ע"א, כא ע"ב, כג ע"א, כד ע"ב). השולחן ערוך פוסק כפי שמובא במשנה שיהיה מותר לבנות את מחיצות הסוכה מכל סוג של חומר.[1]

למרות שהגמרא מתירה לבנות את מחיצות הסוכה מכל סוג של חומר, ואף דנה במצבים שבהם יהיה ניתן להשתמש בבהמה (סוכה כג ע"א) או אפילו בבן אדם (עירובין לד ע"א-ע"ב) כמחיצה, הגמרא קובעת סייגים מסוימים לעיקרון זה. למשל, מחיצות הסוכה חייבות להיות כאלה שיש בכוחן לעמוד ביציבות וללא תנועה אל מול משבי רוח בעוצמה רגילה (רוח מצויה):

מתניתין: העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה – כשרה.

גמרא: אמר רב אחא בר יעקב: כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה – אינה מחיצה. [קושיה:] תנן: "העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה – כשרה". והא קאזיל ואתי [והרי העץ נע הלוך ושוב!]. [תשובה:] הכא במאי עסקינן? ב[עצים] קשין [שאינם זזים ברוח מצויה]. [קושיה:] והאיכא נופו דעביד ליה [אבל ענפי העצים כן זזים]. [תושבה:] בהוצא ודפנא [מדובר במקרה שבו הוא קשר את הענפים בעצים סמוכים מסוגים שונים]. (סוכה כד ע"א)

הגמרא מתארת כי ניתן לעשות שימוש בעצים כמחיצות הסוכה כל עוד העצים יציבים ומושרשים היטב והענפים קשורים לעצים אחרים או כל אובייקט אחר שמונע מהם לזוז ברוח. ככל הנראה, רב אחא בר יעקב טוען כי למרות שהרוח לא תפיל את מחיצות הסוכה שעשויה מעצים שמחוברים לקרקע, מחיצות שאינן יציבות לא יכולות מבחינה הלכתית להיחשב כ'מחיצות' (שער הציון תרל, מה). השולחן ערוך פוסק בהתאם לדעת הגמרא שהובאה לעיל:

העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה – אם היו חזקים או שקשר אותם וחיזק אותם עד שלא תהא הרוח מצויה מנידה אותם תמיד, ומילא בין האוירים בתבן ובקש כדי שלא תניד אותם הרוח וקשר אותם –הרי זו כשרה. (שולחן ערוך תרל, י)

איזו דרגה של תנועה פוסלת את המחיצות ומהו המקור של הלכה זו? חלק מהאחרונים מציעים כי מחיצה שלא יכולה לעמוד ברוח מצויה לא תהיה כשרה רק אם המחיצה זזה בצורה כזו שמונעת ממנה להמשיך ולהיחשב כמחיצה – דהיינו, אם הן נופלות או מנענעות יותר משלושה טפחים לכל כיוון (חזון איש הלכות עירובין יג, ו). ניתן למצוא את עמדה זו גם אצל פוסקים מוקדמים יותר כדוגמת ר' משה מטיראני (1505-1585), המבי"ט, בחיבורו 'קרית ספר' (הלכות סוכה, פרק ד).

לפי עמדה זו, צריך להיות מותר לבנות סוכה באזור שאין בו רוחות. ואכן, הבאר היטב מצטט את אלו שמתירים לבנות סוכה מיריעות דקות בחצר מוקפת חומה (באר היטב תרל, י). החזון איש נוטה להסכים עם דעה זו (חזון איש אורח חיים נב, יד).

אחרים חולקים על כך וטוענים כי מספיק שמחיצה עלולה להתנדנד על ידי הרוח והיא כבר לא תהיה כשרה מבחינה הלכתית – גם אם היא לא מתנדנדת בפועל. אם חוזק המחיצות הוא הגורם המכריע ולא השאלה האם המחיצות באמת ינועו ברוח, אז גם אם הסוכה שאינה עומדת ברוח מצויה תיבנה בשטח סגור או בשטח שאין בו רוח היא עדיין תהיה פסולה; המחיצות שלה פשוט לא עומדות בדרישות ההלכתיות ל'מחיצה' (מגן אברהם תרל, טו).

הרב אריה פומרנצ'יק (עמק ברכה סוכה יט) והרב צבי פסח פרנק (מקראי קודש סוכה א, ב) דנים בנושא זה בעמקות רבה. כך גם ר' משה פיינשטיין שמסביר כי הלכה זו מבוססת על עיקרון 'תשבו כעין תדורו' – סוכה צריכה להיות כמו בית מגורים שלא מתנדנד ברוח (אגרות משה אורח חיים ה, מ, ב). לפיכך, אין לאכול או לישון בסוכה שמחיצותיה מתנדנדות.

החזון איש כותב כי שלושה טפחים הם טווח הנדנוד שפוסל את הסוכה (חזון איש הלכות עירובין יג, ו) והרב משה פיינשטיין כותב כי אף נדנוד קל ('נדנוד קצת') עשוי שלא לפסול את הסוכה (אגרות משה אורח חיים ה, מ, ב). לעומת זאת, הרב עובדיה יוסף כותב כי כל נדנוד, לא משנה באיזה טווח, פוסל את הסוכה (יחווה דעת ג, מו).

בנוסף לחשש שהמחיצות עלולות להתנדנד ברוח, הטור, כשהוא מצטט את רבינו פרץ, מעלה חשש נוסף:

אין נכון לעשות כל המחיצות מיריעות של פשתן בלא קנים אף על פי שקושרן בטוב זימנין דמנתקי ולא אדעתיה [בלי שבעל הסוכה יודע על כך] והוה ליה מחיצה שאינה יכולה לעמוד בפני רוח מצויה. (טור תרל)

רבינו פרץ פוסק כי אין להשתמש במחיצות העשויות מיריעות של פשתן גם אם הן קשורות, בעקבות החשש שהן יתנתקו ללא ידיעת הבעלים. ככל הנראה, רבינו פרץ לא מחשיב את היריעות הללו כפסולות מעיקרן לשימוש כמחיצות של סוכה אלא הוא פשוט חושש שהקשר שלהן עלול להיפתח ללא ידיעת הבעלים. השולחן ערוך מביא את דעה זו (שולחן ערוך ו, ל). כתוצאה מכך, למרות שמגבלה זו איננה כתובה בגמרא, נהגו בפועל לאסור את השימוש ביריעות מחשש שמא קשריהן יותרו.

פוסקים מודרניים רבים מזכירים את הפופולריות של סוכות הקנבס ולפעמים אף את סוכות הפלסטיק. בהתאם למה שלמדנו לעיל, גם אם המחיצות לא ממש מתנדנדות ברוח עדיין יש להימנע מבניית סוכה שעשויה מסדינים. הרב משה שטרנבוך מסביר כי לדעתו תנודות קלות של מחיצות הסוכה לא מהווה בעיה; לכן, אם אדם קושר היטב את הסדינים סביב שלד הסוכה, הסוכה תהיה כשרה (מועדים וזמנים א, פד). יחד עם זאת הוא טוען כי אין לסמוך על סוכה כזאת מלכתחילה. הרב משה פיינשטיין מגיע למסקנה זהה ומעיר כי קולא זו לא מצויה בדבריהם של מפרשי השולחן ערוך (אגרות משה אורח חיים ה, מ, ב).

יש המציעים כי אם קירות הבד מחוברים בחוזקה בעזרת טבעות מתכת, אין חשש שהם יתנתקו ויהיה אפשר להשתמש בהם לבניית סוכה (סוכה כהלכתה, פרק 4, הערה 2; חיכו ממתקים תרל, מב). למרות שמדובר בטיעון המניח את הדעת, אפשר עדיין לטעון כי השולחן ערוך התכוון כי נמנע משימוש בבד עבור מחיצות הסוכה בכל דרך שהיא. הרב משה פיינשטיין כותב כי אין לראות את השימוש הרחב בסוכות קנבס כתמיכה בכשרות שלהם.[2]

בשנים האחרונות, המנהג לעשות שימוש במוטות ברזל אופקיים או חוטים עבים באמצעות הסתמכות על עיקרון 'לבוד' צבר פופולריות רבה. כפי שציינו קודם לכן, כל עוד אין מרווחים רציפים בגודל של יותר משלושה טפחים במחיצה שגובהה הוא עשרה טפחים, הסוכה תהיה כשרה, זאת למרות שרוב המחיצה היא למעשה חלל ריק ללא חומר מוצק כזה או אחר.

בהנחה כי שלושה טפחים הם מינימום 24 ס"מ ו-10 טפחים הם 80-100 ס"מ, יש למקם מוט או חוט אופקי במרווחים של כ-24 ס"מ כך שייווצרו שלוש מחיצות של 80-100 ס"מ גובה. השולחן ערוך למעשה מביא את מנהג זה שהופיע במקור בהגהות רבינו פרץ על הסמ"ק. הוא כותב כי "הרוצה לעשות בסדינים טוב שיארוג במחיצות קנים בפחות משלשה" (שולחן ערוך תרל, י). מנהג זה רלוונטי גם למי שבונה סוכה במרפסת כיוון שהוא יוכל לעשות שימוש בגדרות המרפסת כמחיצות הסוכה.

לא כולם מסכימים לכך שאפשר לבנות סוכה מחוטים אופקיים בתוך מרווח של שלושה טפחים זה מזה. המגן אברהם (תרל; ראו גם משנה ברורה שם ז), בהתבסס על דעת התוספות (סוכה טז ע"ב ד"ה בפחות), כותב כי אם לא יוצרים את כל ארבעת מחיצות הסוכה מ'מחיצות' אלה – אין להסתמך על דין 'לבוד'. אמנם, האליה רבה כותב כי אין לחשוש לדעה זו במקרה שלנו כיוון שהמחיצה ההלכתית המקורית היא מחיצת הבד ואילו חוטי\מוטות הלבוד הם רק בגדר חומרה.

 

הישענות הסכך על דבר המקבל טומאה

מחיצות הסוכה משמשות לשתי מטרות. הראשונה והעיקרית מצויה בשמן – להיות מחיצות של הסוכה; כפי שדנו קודם לכן, סוכה חייבת להיות בנויה לפחות משלוש מחיצות, או משתי מחיצות מלאות ומחיצה שלישית חלקית. שנית, יש באפשרותן (אך לא בהכרח) של המחיצות להיות הבסיס ('מעמיד') שעליו יונח הסכך כשהסכך חייב לכסות את כל גג הסוכה. בהקשר לנושא זה המשנה אומרת את הדברים הבאים:

הסומך סוכתו בכרעי המטה – כשרה. ר' יהודה אומר: אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה – פסולה. (סוכה כא ע"ב)

מדוע ר' יהודה אוסר להניח את הסכך על רגלי המיטה? הגמרא מסבירה:

מאי טעמא דר' יהודה? פליגי בה רבי זירא ורבי אבא בר ממל. חד אמר: מפני שאין לה קבע. וחד אמר: מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה.

הראשונים מציעים הסברים שונים לשני הפירושים של דעת ר' יהודה, וכפי שנראה בהמשך הם גם חלוקים בנוגע לפסיקת ההלכה למעשה. מדוע העובדה 'שאין לה קבע' פוסלת את הסוכה שמונחת על כרעי המיטה? באיזה אופן הנחת הסכך על רגלי המיטה מערערת על כשרות הסוכה? רש"י מסביר כי מאחר וכל הסוכה מונחת על גבי כרעי המיטה ומיטה היא ניידת, היא איננה בגדר של 'קבע' (רש"י סוכה כא ע"ב ד"ה שאין). הראב"ד סובר כי לסוכה זו חסר את מרכיב הקביעות כיוון שאם המיטה תזוז הסוכה תתפרק (הגהות הראב"ד סוכה י ע"א).

מדוע ר' יהודה אוסר על אדם להשעין את הסכך על דבר המקבל טומאה? רש"י מסביר:

ואף על פי שלא למדנו פסול אלא לסכך, הואיל ועיקרו של סכך אלו מעמידין הוי כאילו סיכך בדבר המקבל טומאה [למרות שלמדנו שדבר המקבל טומאה פסול רק לשימוש כסכך, מכיוון שהמעמיד תומך בסכך, זה נחשב כאילו עושים בדבר המקבל טומאה שימוש לסכך]. (רש"י סוכה כא ע"ב ד"ה שמעמידה)

רש"י טוען כי עצם העובדה שסכך נתמך באובייקט העשוי מחומר שמקבל טומאה זה נחשב כאילו אותו אובייקט שימש כסכך והדבר אסור שהרי אובייקטים העשויים מחומר שמקבל טומאה פסולים לשמש כסכך.

הפירוש הזה קשה לא רק מכיוון שרש"י רומז לכך שמדובר בבעיה מדאורייתא, אלא גם כיוון שהוא רואה את מה שתומך בסכך כאילו הוא חלק מהסכך עצמו. ראשונים אחרים מסבירים כי חכמים אסרו להניח סכך על דבר שמקבל טומאה מחשש שמא יעשו שימוש באותו החומר גם עבור הסכך. [3]

הראשונים חלוקים בשאלה האם ההלכה היא בהתאם לדעה הראשונה המובאת במשנה – של חכמים, המתירים את השימוש בכרעי המיטה כתומכים בסכך – או בהתאם לדעת ר' יהודה. בנוסף לכך, אם ההלכה היא כדעת ר' יהודה, האם זה בגלל שסוכה כזו חסרה את מרכיב הקביעות או שמא בגלל שהיא נסמכת על חומר המקבל טומאה?

הרמב"ם,[4] בעל המאור (סוכה י ע"א), הראבי"ה (תרלא), המהרי"ל (שו"ת המהרי"ל, פג) ואחרים פוסקים בהתאם לדעת חכמים. אמנם, ראשונים אחרים פוסקים בהתאם לדעת ר' יהודה. הרא"ש מקבל את הדעה שמסבירה את עמדת ר' יהודה בכך שהסוכה פסולה כיוון שהיא חסרה את מרכיב הקביעות (רא"ש סוכה א, א), ואילו הרמב"ן וראשונים רבים אחרים פוסקים כי אין להניח את הסכך על דבר המקבל טומאה (מלחמות השם סוכה י ע"א).

מעניין להעיר כי נראה מדברי השולחן ערוך שהוא פוסק כדעת חכמים, כיוון שהוא מתיר להניח את הסוכה על כרעי המיטה (שולחן ערוך תרל, ג). מצד שני, במקומות אחרים הוא מביע ספק גלוי בנוגע לשאלה האם מותר להשתמש בסולם שעשוי מחומר המקבל טומאה כדי לתמוך בסכך (שם תרכט, ז).

האחרונים חלוקים בדעתם כיצד יש להבין את מה שנראה כסתירה בדברי השולחן ערוך. הט"ז מסביר כי סולם לא יכול לשמש כסכך כיוון שהוא ברוחב של יותר מארבעה טפחים, והרי חכמים אסרו לעשות שימוש עבור הסכך באובייקטים שהם ברוחב של יותר מארבעה טפחים (ראו סוכה יד ע"א). לפיכך, השולחן ערוך אסר לעשות שימוש בסולם כ'מעמיד' של הסכך בעקבות החשש שאנשים יתבלבלו בין ההיתר לעשות שימוש בסולם כמעמיד לסכך לבין לעשות שימוש בסולם עבור הסכך בעצמו, ולא בגלל שהסולם עשוי מחומר שמקבל טומאה (ט"ז תרכט, י).

אחרונים אחרים, כולל המגן אברהם (שם ט), עומדים על כך כי השולחן ערוך מביע בסתירה זו את החשש שקיים, להשתמש עבור הסכך בחומר שמקבל טומאה.

ערוך השולחן טוען שההלכה היא כפי הדעה המקלה; אין לחשוש מלסמוך את הסכך על חומר המקבל טומאה (ערוך השולחן שם יט). אמנם, המשנה ברורה כותב כי למרות שההלכה היא כמו הדעה המקלה, ראוי להחמיר בעניין זה (משנה ברורה תרל, כט; ראו גם בשער הציון נא).

מעניין לציין כי השולחן ערוך סובר שלדעת כולם מותר להניח את הסכך על חומר שלא מקבל טומאה ושהוא בעצמו נשען על חומר אחר שכן מקבל טומאה (מעמיד דמעמיד), וכן שיהיה מותר לחבר את מחיצות הסוכה באמצעות מסמרי מתכת שמקבלים טומאה (שולחן ערוך תרכט, ח).

אחרונים רבים מסבירים כי אפילו מי שמחמיר בנוגע למעמיד על דבר שמקבל טומאה וודאי יתיר להניח סכך על חומר שלא מקבל טומאה אך נתמך בעזרת חומר שכן מקבל טומאה (ראו משנה ברורה שם כו ושער הציון נא). החזון איש (קמג, ב) חולק, ועד ימינו תלמידיו עושים שימוש רק ביתדות, עץ שאינו מקבל טומאה, בבניית הסוכה. עם זאת, רבים נמנעים מלהניח סכך ישירות על חומרים המקבלים טומאה. ובאופן יותר מדויק, רבים מניחים קורות עץ על קורות המתכת האופקיות של מסגרת הסוכה, ואת הסכך עצמו מניחים על גבי מוטות העץ.

 

דופן עקומה: שימוש בחלק מהגג כמחיצה

דנו לעיל בסוגי החומרים ובכשרותן של מחיצות הסוכה, וכן ביחס שישנו בין מחיצות הסוכה לסכך. נסכם את הנושא בעזרת דיון קצר שנוגע למחיצת סוכה העשויה ממחיצה שחלק ממנה הוא הגג.

המשנה מלמדת כי "בית שנפחת וסיכך על גביו – אם יש מן הכותל לסיכוך ארבע אמות – פסולה" (סוכה יז ע"א). המשנה מתארת מקרה שבו יש פרצה באמצע הגג של דירת אדם. בעל הדירה רוצה לשים סכך מעל החור ולסמוך על כך כי קירות ביתו ישמשו כמחיצות הסוכה. עם זאת, חלק מהגג עדיין קיים – מקירות הבית ועד היכן שמונח הסכך. המשנה מלמדת כי אם גודל הגג הנוכחי גדול מארבע אמות לא יהיה ניתן להשתמש בקירות הבית כמחיצות הסוכה וממילא לא יהיה ניתן להניח עליה את הסכך. עם זאת, אם החלק של הגג הנותר הוא פחות מארבע אמות, אז הסוכה תהיה כשרה. הגמרא מבססת את דבריה אלה על עיקרון 'דופן עקומה' [מילולית – קיר נטוי] (סוכה ד ע"א, יז ע"א)

הראשונים מציעים הסברים שונים לעיקרון זה. רש"י מציג שתי אפשרויות. ראשית, הוא מציע כי המחיצות והגג יתאחדו; קצה הגג נחשב למקום המפגש של המחיצה והסכך. לטענתו, הדבר אפשרי רק במקרה שבו ישנו כיסוי כלשהו בשולי הגג, מכיוון שסכך פסול יכול להפוך להיות חלק מהמחיצה. לעומת זאת, אוויר לא יכול להפוך להיות חלק מהמחיצה. בעקבות כך, אם יש מרווח ממשי של שלושה טפחים בין המחיצה והסכך – הסוכה תהיה פסולה. לאחר מכן, רש"י מציע ודוחה, כי אנו רואים את המחיצה כנטויה בזווית אלכסונית אל עבר הסכך. לפי תיאור זה, המחיצה זזה קרוב יותר לסכך אך הסכך הפסול נותר פסול (רש"י יז ע"א ד"ה פסול).

מוקדם יותר במסכת, הגמרא מציעה יישום נוסף של עיקרון דופן עקומה. היא מתארת סוכה שלא בנויה כראוי בעקבות כך שהסכך שלה מונח מעל גובה של עשרים אמות. בניסיון להכשיר חלק מן הסוכה, יש לבנות מעין בימה קטנה לאורך הקצה של פינת הסוכה, כך שהמרחק בין הסכך לבין הבמה המוגבהת יהיה פחות מעשרים אמה. אמנם, רק שתיים מהמחיצות מצרפות את הבמה לסכך; כדי להכשיר את הסוכה, על בעל הסוכה למצוא דרך כיצד להשתמש במחיצה השלישית. הגמרא מלמדת כי אם המחיצה הנגדית היא בטווח של ארבע אמות ממסגרת הסוכה, יהיה ניתן לעשות שימוש בעיקרון דופן עקומה (סוכה ד ע"א). רש"י מסביר כי אנו רואים את הסכך שנמצא למעלה מעשרים אמות כהמשך של המחיצה השלישית, כאילו המחיצה השלישית נטויה בזווית ישרה. כלומר, הסכך הפסול, זה שנמצא בגובה של מעל עשרים אמות, הופך להרחבה של מחיצה שפוגשת את הסכך הכשר מעל מסגרת הסוכה במרחק של פחות מארבע אמות (רש"י יז ע"א ד"ה פחות). לפי הסבר זה, למרות שסוכה כזו תהיה כשרה, יהיה אפשר לשבת רק תחת החלק של הסכך שנמצא מעל הבימה; שאר הסכך יהיה למעשה בגדר של מחיצה.

הריטב"א (סוכה ד ע"א) מביא פירוש נוסף, תוך ציון דעת רש"י שנמצאת אצל ראשונים אחרים (ר"ן סוכה ב ע"א; מגיד משנה ד, יד) אך לא בגמרא שלפנינו. רש"י מסביר כי המחיצה השלישית מצטרפת לסכך והוא נחשב כנטוי בצורה אלכסונית אל עבר הסכך שמעל הבמה. לפיכך, הוא מצטרף לסכך הכשר והסוכה כולה הופכת לכשרה. הריטב"א מוסיף כי לפי פירוש זה, ניתן אף לשבת מתחת לסכך שנמצא בגובה של מעל עשרים אמות כיוון שהוא נחשב כסכך פסול בתוך סוכה כשרה. דעה זו דומה לדעה שרש"י לבסוף דחה.

מעניין להעיר כי הרמב"ם מתאר את עיקרון הדופן העקומה באופן שונה כשהוא מביא את המקרים השונים שנמצאים בגמרא. לגבי המקרה שבו נבנתה הסוכה בגובה של מעל עשרים אמה ובעל הסוכה בונה בימה קטנה כדי להכשיר אותה, הוא כותב את הדברים הבאים:

בנה איצטבה [בימה] כנגד דופן האמצעית מן הצד – אם יש משפת איצטבה ולכותל ארבע אמות – פסולה. פחות מארבע אמות – כשרה. בנה איצטבה באמצעה – אם יש משפת איצטבה ולכותל ארבע אמות לכל רוח – פסולה. פחות מארבע אמות – כשרה. וכאילו המחיצות נוגעות באיצטבה, והרי מן האיצטבה ועד הסיכוך פחות מעשרים אמה. (הלכות סוכה ד, יד)

במקרה שבו הגג של הבית נפרץ הוא כותב את הדברים הבאים:

במה דברים אמורים? בסוכה קטנה, אבל בסוכה גדולה – סכך פסול באמצע פוסלה בארבעה טפחים, פחות מיכן כשרה. ומן הצד פוסל בארבע אמות, ופחות מיכן כשרה. כיצד? בית שנפחת באמצעו וסיכך על מקום הפחת, וכן חצר המוקפת אכסדרה שסיכך עליה, וכן סוכה גדולה שהקיפוה בדבר שאין מסככין בו בצד הדפנות מלמעלה – אם יש משפת הסכך הכשר ולכותל ארבע אמות – פסולה. פחות מיכן – רואין כאילו הכותל נעקם ויחשב זה הסכך הפסול מגוף הכותל וכשרה. ודבר זה הלכה למשה מסיני. (הלכות סוכה ה, יד)

במקרה הראשון, הרמב"ם מתאר את מחיצות הבית כאילו הן נוגעות בבימה או במשטח, בדומה לדעת רש"י כפי שצוטט על ידי הריטב"א או לפי הדעה שרש"י לבסוף דחה. במקרה השני, הרמב"ם מתאר כיצד הסכך הפסול הופך לחלק מן המחיצה בדומה לדעתו הראשונה של רש"י. על פניו, נראה כי הרמב"ם מקבל את שני הפירושים לדופן עקומה. הרב סולובייצ'יק מסביר כי במקרה השני, על פי הלכה למשה מסיני, נלמד כי הסכך הפסול יכול להפוך לחלק מן המחיצה ו'להתכופף' כלפי המשטח ובכך נוצרת לה מחיצה אחת ארוכה. עם זאת, במקרה הראשון, הסכך הפסול לא יכול להפוך לחלק מהמחיצה כיוון שהוא בגובה של יותר מעשרים אמה ולכן הסכך נחשבת פסול. למרות זאת, אנו יכולים לראות את המחיצה כאילו היא בעלת זווית אלכסונית, כפי שקירות הם לעיתים קרובות כפופים מעט, ובכך הסוכה תהיה כשרה.[5]

השולחן ערוך מביא את שני המקרים של דופן עקומה ופוסק כי אין לישון מתחת לדופן עקומה אם היא ברוחב של יותר מארבעה טפחים (שולחן ערוך תרלב, א; תרלג, ו-ז).

עיקרון זה עשוי להיות רלוונטי במצב שבו סוכה בנויה במרפסת חצי סגורה. אם המרפסת סגורה משני צדדים על ידי תוספת של מחיצה המשתרעת מהקיר החיצוני של הבית מעל החצר, הקיר של הבית יכול להיחשב כמחיצה שלישית של הסוכה כל עוד האורך של המחיצה העליונה לא עולה על ארבע אמות. במקרה זה, אפשר להניח את הסכך על המרפסת והסוכה תהיה כשרה, גם אם המחיצה הרביעית, הקיר החיצוני, תהיה פתוחה לחלוטין.
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נתנאל חזן תשפ"ג
עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ג