סוכות | מצוות הישיבה בסוכה | 2

 

ברכת 'לישב בסוכה'

הגמרא מלמדת כי "נכנס לישב בה [בסוכה] אומר: ברוך ... אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה" (סוכה מו ע"א). הראשונים דנים בשתי סוגיות מרכזיות הנוגעות לאמירתה של ברכה זאת: ראשית, מתי יש להגיד את הברכה ושנית מדוע היא נאמרת במשך כל חג הסוכות בשונה מהברכה על המצה, שנאמרת בלילה הראשון בלבד.

ישנה מחלוקת בראשונים בנוגע לזמן בו ברכה זו צריכה להיאמר. הרי"ף מצטט את דברי הגמרא בפשטות: "נכנס לישב בה [בסוכה] אומר: ברוך...אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה".[1]

הרמב"ם מסכים לדעה זו אך מדגיש כי יש להגיד את הברכה לפני שמתיישבים בה ממש:

כל זמן שיכנס לישב בסוכה כל שבעה, מברך קודם שישב: "אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה". ובלילי יום טוב הראשון מברך על הסוכה ואחר כך מברך על הזמן, ומסדר כל הברכות על הכוס. נמצא מקדש מעומד ומברך "לישב בסוכה" ויושב ואחר כך מברך על הזמן. וכזה היה מנהג רבותי ורבני ספרד לקדש מעומד בליל ראשון של חג הסוכות כמו שבארנו. (הלכות סוכה ו, יב)

הרמב"ם טוען כי יש להגיד את הברכה לפני ביצוע מצוות הישיבה בסוכה. למרות שיש כאלו המטילים ספק בהתמקדותו של הרמב"ם במרכיב ה'ישיבה'[2] של הברכה, סביר להניח כי לפי הרמב"ם מרכיב זה משקף הן את נוסח הברכה והן את הקיום של מצוות הישיבה בסוכה בפועל.

רבינו תם חולק ופוסק כי אין להגיד את ברכת 'לישב בסוכה' בכל פעם שנכנסים אליה אלא רק לפני שאוכלים בה. לגבי שינה, הרא"ש מביא את הדברים הבאים בשמו של רבינו תם:

שאל ר"י את רבינו תם אם צריך לברך על השינה בסוכה ד[הרי] יותר חמירה שינה מאכילה דמותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה ושינת עראי אסורה חוץ לסוכה.[3]

הר"י טוען כי "אין מברכין על השינה היינו משום דשמא לא יוכל לישן". במילים אחרות, באופן עקרוני, יש לברך 'לישב בסוכה' לפני השינה אבל אנו לא עושים זאת בפועל בעקבות החשש שמא לא נצליח להירדם.

מהמשך חילופי הדברים בין הר"י ורבינו תם נראה כי ר"ת אינו חושש ל'ברכה לבטלה' כמו הר"י, בעקבות הסיבה הבאה: "כל מצות סוכה שקיים אדם מסעודה לסעודה כגון שינה וטיול ושנון, ברכת לישב בסוכה שבירך על הסעודה פוטרתו מלברך עליהן".

עמדתו של רבינו תם נותרה חידתית במקצת. האם לשיטתו ברכת 'לישב בסוכה' נתקנה רק על מנת שתיאמר בשעת האכילה או שמא הוא סובר כי מתאים יותר לומר את הברכה לפני האכילה, צורת הביטוי העיקרית של 'ישיבה'? יתר על כן, השולחן ערוך פוסק כי "נהגו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה" (שולחן ערוך תרלט, ח). האם למעשה השולחן ערוך הולך בעקבות שיטתו של רבינו תם או שמא הוא אומר בפשטות כי המנהג הוא להעדיף לברך לפני האכילה בלבד?

הט"ז כותב כי מי שאינו מתכוון לאכול לחם במהלך היום, ובוודאי מי שצם, צריך להגיד את ברכת 'לישב בסוכה' כאשר הוא נכנס לסוכה (ט"ז שם כ). מדבריו של הט"ז עולה כי לדעתו, על אף שנהגו להגיד את ברכת 'לישב בסוכה' לפני האכילה כפי שהסברנו קודם, ההלכה נשארת כפי שהיא – אדם שנכנס לסוכה צריך לברך בעת כניסתו אליה.

המשנה ברורה (שם מח) מצטט את הט"ז וכן את החיי אדם שכותב כי: "כשיצא יציאה גמורה לאחר אכילה וחוזר ונכנס ולא יאכל עד הערב, וקודם האכילה יצטרך עוד הפעם לצאת לבית הכנסת, דבזה גם כן לכולי עלמא צריך לברך" (חיי אדם קמז, טו). לפי פירוש זה, כוונתו של רבינו תם הייתה לומר כי מלכתחילה יש להגיד את הברכה לפני שאוכלים כיוון שאכילה היא הפעולה שמביאה לידי ביטוי את מימוש מצוות ה'ישיבה' בצורה הטובה ביותר, אך יחד עם זאת, מי שאינו מתכוון לאכול כלל בהחלט יצטרך לומר את הברכה.

ר' מרדכי כרמי חולק על שיטה זו בפירושו לשולחן ערוך 'מאמר מרדכי' (תרלט, ח). לדבריו, רבינו תם טוען כי הברכה נתקנה רק כדי שתיאמר בעת האכילה ואין להגיד אותה על אף פעולה אחרת. כאשר השולחן ערוך כותב 'נהגו ל...' הכוונה היא כי המנהג הוא כשיטתו של רבינו תם שסובר כי הברכה חייבת להיאמר על אכילה.

בעקבות מחלוקת זו, המנהג הוא לאכול בסוכה מאכל שברכתו 'מזונות' כדי שנוכל להגיד את ברכת 'לישב בסוכה' לפי כל הדעות (משנה ברורה תרלט, מו). אמנם, ישנם אחרונים, ביניהם ר' שלמה זלמן אויערבך (ראו ספר הסוכה השלם עמוד 654) והחזון איש (ראו פסקי תשובות עמ' 639 הערה 91), שנהגו לומר את ברכת 'לישב בסוכה' על ישיבה או שינה בסוכה גם ללא אכילה.

למרות מסקנתו של השו"ע כי המנהג הוא לומר את ברכת 'לישב בסוכה' רק בזמן האכילה בסוכה, הריטב"א מביא שתי דעות נוספות בנוגע לזמן הראוי לאמירת הברכה, שאמנם לא התקבלו להלכה אך מחייבות התייחסות (ריטב"א סוכה מה ע"ב). ראשית, הריטב"א מצטט את חכמי צרפת שלטענתם יש להגיד את הברכה בעת ביצוע כל הפעילויות המוזכרות בגמרא כגון אכילה, שתייה, לימוד וכו'. נראה כי לשיטתם הברכה נתקנה עבור כל סוג של מעשה 'מגורים', בדומה לדעתו של רבינו תם. הריטב"א מביא דעה נוספת, שלפיה יש להגיד את הברכה פעם אחת ביום בעת שנכנסים לסוכה.

הרא"ש כותב כי המהר"ם מרוטנבורג היה אומר את ברכת 'לישב בסוכה' לפני שהיה מברך על הלחם (רא"ש סוכה ד, ג). המאירי מייחס את מנהג זה לחשש מהפסק בין הברכה על האוכל ובין פעולת האכילה (מאירי ברכות מ ע"ב). הרא"ש מסביר את קיומו של מנהג זה בהתאם לדעה שלפיה יש להגיד את ברכת 'לישב בסוכה' מיד בעת הכניסה אליה. השולחן ערוך פוסק בהתאם לדעת רוב הראשונים שלשיטתם המנהג הוא להגיד את ברכת 'לישב בסוכה' לאחר ברכת המוציא (או בורא מיני מזונות) ולפני האכילה (שולחן ערוך תרמג, ג).

 

ההבדל שבין מצה לסוכה

בתלמוד מובאות שתי דעות בנוגע לברכת 'לישב בסוכה':

אמר רב יהודה אמר שמואל: [הברכה הנאמרת על ה]לולב [נאמרת במשך] שבעה [ימים] ו[הברכה על ה]סוכה [נאמרת במשך] יום אחד. מאי טעמא? לולב דמפסקי לילות מימים, כל יומא מצוה באפיה נפשיה הוא. סוכה, דלא מפסקי לילות מימים, כולהו שבעה כחד יומא אריכא דמו.

ורבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: סוכה שבעה ולולב יום אחד. מאי טעמא? סוכה דאורייתא [ולכן יש להגיד אותה במשך] שבעה [ימים]; לולב [בימינו היא מצווה מ]דרבנן [ולכן] סגי ליה [מספיק לומר אותה] בחד יומא [ יום אחד].

כי אתא רבין אמר [כאשר בא רבין מבבל לארץ ישראל הוא ציטט בשמו של] רבי יוחנן: דאחד זה ואחד זה [בין על מצוות סוכה ובין על מצוות לולב יש לברך] שבעה [ימים] . אמר רב יוסף: נקוט [אחוז בשיטתו של] דרבה בר בר חנה בידך [מכיוון] דכולהו אמוראי קיימי כוותיה בסוכה. (סוכה מה ע"ב)

בעוד כי לפי רבי יהודה ברכת 'לישב בסוכה' צריכה להיאמר רק ביום הראשון של סוכות, הגמרא מגיעה למסקנה, בהתאם לשיטתו של רבה בר בר חנה, כי יש להגיד את הברכה במשך כל שבעת ימי החג. את עמדה זו יש להבין לאור הגמרא שלמדנו לעיל שלפיה "מה להלן [בפסח] לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות, אף כאן [בסוכות] לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות" (סוכה כז ע"א). הגמרא משווה בין אכילת מצה לבין ישיבה בסוכה; למרות שהמצווה של הלילה הראשון היא חובה, בשאר לילות החג המצווה היא רשות.

קודם לכן עסקנו בשאלות המתייחסות למצוות סוכה לאור גמרא זו: האם ישיבה בסוכה היא רק אמצעי להימנעות מאכילת ארוחה מחוץ לסוכה והאם אכילה בסוכה מהווה 'מצווה קיומית' או שמא אכן קיים חיוב לבצע את רוב הפעילויות היומיומיות בסוכה. כעת עלינו לבחון כיצד שאלות אלו משפיעות על הבנת ההלכה הקובעת כי יש להגיד את ברכת 'לישב בסוכה' לאורך כל שבעת ימי החג. אם מצוות מצה מקבילה למצוות סוכה, מדוע איננו אומרים את ברכת 'על אכילת מצה' במשך כל שבעת ימי חג הפסח? מדוע עלינו להגיד את ברכת 'לישב בסוכה' בשונה מהברכה על המצה שנאמרת בלילה הראשון של פסח בלבד?

ישנם ראשונים שמסבירים כי אין מצווה לאכול מצה לאחר הלילה הראשון של חג פסח ואילו מי שיושב בסוכה לאחר הלילה הראשון של חג הסוכות אכן מקיים מצווה. כך לדוגמה מסביר המהרי"ל כי כל רגע שאדם יושב בסוכה הוא מקיים את מצוות 'בסוכות תשבו שבעת ימים'.[4] בעקבות כך, לשיטתו, יש לברך על הישיבה בסוכה במשך כל שבעת ימי חג הסוכות ובפסח לעומת זאת אין לברך על אכילת מצה למעט הלילה הראשון (מגן אברהם תרלט).

מספר ראשונים מצטטים את דבריו של ר' שמואל שאקילי:

והחכם... ר' שמואל ב"ר שלמה זצ"ל תירץ דשאני מצה, [מכיוון] שאכילתה בשאר הימים אינה לשום מצות מצה אלא לצורך גופו להשביע רעבו לפי [שהרי] אינו יכול להשביע עצמו בחמץ. ודומה למי שאוכל בשר בהמה טהורה לפי [שהרי] אינו מברך 'לאכול בשר טהורה'. אבל הישיבה בסוכה ודאי לא צורך גופו הוא ולא להשביע רעבו אלא לקיום המצווה ולפיכך צריך לברך. (ספר המכתם מסכת סוכה כז ע"א)[5]

לפי שיטה זו, לאחר הלילה הראשון המצה נחשבת כמזון בסיסי הנצרך לאכילה, ואילו הישיבה בסוכה נתפסת כמצווה במהלך כל לילות בחג. כלומר, מצוות סוכה הינה 'מצווה קיומית' ולכן נאמרת ברכה על הישיבה בה ואילו מצוות מצה איננה 'מצווה קיומית' לאחר הלילה הראשון של פסח, ולכן לא נאמרת ברכה על אכילתה בימים אלו.

ישנם אחרים הטוענים כי גם מי שאוכל מצה לאחר הלילה הראשון מקיים מצווה. האבן עזרא למשל טוען כי לפי הפשט של הפסוק "שבעת ימים מצות תאכלו" ישנה חובה לאכול מצות במשך כל ימי החג (אבן עזרא שמות יב, טו). החזקוני אמנם אינו סובר שישנו חיוב לאכול מצות במשך כל חג הפסח, אך הוא טוען כי "אם אכל מצה כל שבעת הימים [אז הוא] קיים הפסוק זה של שבעת ימים מצות תאכלו" (חזקוני שמות יב, יח). ניתן למצוא חיזוק לעמדה זו בדברי הגאונים (שו"ת הרא"ש כג, ג) שמסבירים כי אין צורך להניח תפילין בחול המועד כיוון שחול המועד הוא בעצמו 'אות'; אין צורך להניח את 'אות' התפילין כיוון שאנו מתגוררים בסוכה ואוכלים מצה במהלך חול המועד.[6]

הגר"א (מעשה רב 185), והחתם סופר (שו"ת חתם סופר יורה דעה ב, קצא) מסבירים כי על אף שאכילת מצה במהלך החג הינה בגדר 'רשות' ביחס לחובת האכילה של הלילה הראשון, אין ספק שהיא עדיין בגדר מצווה דאורייתא.

ערוך השולחן מגיע למסקנה הבאה:

ודע דכך מקובלני: דאף על גב דאין חובת מצה רק בלילה הראשון, מכל מקום מצוה לאכול מצה כל ימי הפסח כדכתיב: שבעת ימים תאכלו מצות. (ערוך השולחן תעה, יח)

לפי גישה זו, ישנה 'מצווה קיומית' לשהות בסוכה במהלך חג הסוכות בדומה למי שאוכל מצה במהלך חג הפסח. לפיכך, עלינו למצוא דרך אחרת להבדיל בין פסח לסוכות כדי שנוכל להסביר מדוע הברכות שנאמרות על קיום המצוות נאמרות בזמנים שונים.

בעל המאור מסביר:

ויש להשיב לפי שאדם יכול בשאר ימים לעמוד בלא אכילת מצה ויהיה ניזון באורז ודוחן וכל מיני פירות, מה שאין כן בסוכה שאין יכול לעמוד בלא שינה שלושה ימים והוא חייב לישן בסוכה ולטייל בה... זהו טעם שמברכין על הסוכה כל שבעה ואין מברכין על מצה כל שבעה וטעם נכון הוא. (בעל המאור על הרי"ף פסחים כו ע"ב-כז ע"א)

לדברי בעל המאור, כיוון שחייבים, באופן בלתי נמנע, לשהות בסוכה לאורך כל ימי החג, חכמים תיקנו את ברכת 'לישב בסוכה', כדי שתיאמר במהלך כל ימי החג. האבני נזר מבין כי לפי בעל המאור אדם אכן מקיים מצווה כשהוא אוכל מצה ולכן ההבחנה בין סוכה למצה תלויה בהכרח הבלתי נמנע לשהות בסוכה, שקיים בסוכות (אבני נזר אורח חיים שעו).

מעניין לציין כי אפילו אם נאמר כי מי שאוכל מצה במהלך חג הפסח מקיים מצווה, עדיין נראה כי מצוות הישיבה בסוכה הינה מחייבת יותר, שהרי מדובר ב'מצווה חיובית' שאדם מצווה לקיימה ולכן היא ראויה לברכה.

החתם סופר כותב בפירושו לשולחן ערוך:

מחוייב בכל יום לישב ולדור בסוכה, רק לאכול אינו מחוייב אלא לילה הראשונה. דילפינן ט"ו-ט"ו מחג המצות, אכילה דסוכה מאכילה דמצה, אבל ישיבה ודירה בסוכה חיובא איכא כל שבעה. (חתם סופר אורח חיים תרלט)

אם כן, ההבחנה לפי החתם סופר היא בין מצווה שאפשר לקיים (מצה) לבין מצווה שחייבים לקיים (סוכה).

 

ההבדל שבין פסח לסוכות

מהדיון שבו עסקנו קודם, לגבי מצוות סוכה, עולה כי בעוד שהמוקד של חג הפסח הוא היום הראשון, סוכות הוא חג שנחגג בצורה שוויונית יותר במשך שבעה ימים. ממקומות נוספים בגמרא עולה כי היא מגיעה למסקנה דומה. כך למשל, במניין הימים בהם אומרים את ההלל הגמרא פוסקת כי יש להגיד הלל שלם במהלך כל סוכות, ואילו בפסח ההלל השלם נאמר רק ביום ראשון.

הגמרא מסבירה:

מאי שנא בחג דאמרינן כל יומא ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא? [ימים] דחג [הסוכות] חלוקין בקרבנותיהן, [ימים] דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן. (ערכין י ע"א-ע"ב)

במילים אחרות, תפילת המוסף נותרת כפי שהיא במהלך כל חג הפסח, ואילו בסוכות היא משתנה בכל יום. השינוי היומיומי הזה יוצר חיוב חדש להגיד את ההלל מדי יום, בניגוד לשאר החגים בהם אנו נדרשים להגיד הלל שלם פעם אחת בלבד.

ייתכן וניתן לזהות את ההבדל בין פסח לסוכות כבר בפסוקים עצמם. התורה כותבת, אודות חג הפסח: "ובחמישה עשר יום לחודש הזה חג שבעת ימים מצות יאכל" (במדבר כח, יז). בהמשך הפסוקים, ישנה התייחסות גם לסוכות:

ובחמישה עשר יום לחודש השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו וחגתם חג לה' שבעת ימים. (במדבר כט, יב)

חג הפסח, כפי שמתואר בפסוק, מתרחש בליל ט"ו בניסן ואילו המצות נאכלות במשך שבעה ימים. חג הסוכות, לעומת זאת, נחגג במשך שבעה ימים. הבחנה זו מתגלית שוב בספר דברים (טז, ג ויג) וקודם לכן בספר ויקרא (כג, ו; לג-מ).

הרב נפתלי צבי יהודה ברלין מסביר את הדברים בלשונו:

דחג המצות בלשון תורה אינו אלא יום הראשון, ולא כחג הסוכות שבלשון המקרא הוא שבעת ימים. (העמק דבר ויקרא כג, ו)

נראה כי פסח הינו בעל נקודה מרכזית אחת: ערב ט"ו בניסן. על אף שפסח נמשך שבעה ימים, הימים הנותרים הם מעין הסתעפות של היום הראשון. אמנם, סוכות הינו חג אחד ארוך של שבעה ימים, ודבר זה בא לידי ביטוי הן בחיוב לשבת בסוכה במשך כל ימי החג והן בקרבנות השונים המוצעים מדי יום.

מהו השורש של הבחנה זו? נדמה כי פסח מציין אירוע היסטורי חד-פעמי שהתרחש בחמישה עשר בניסן ובו אנו מנציחים אותו. כל מצוות הפסח מבוצעות בלילה זה, בו יצא עם ישראל ממצרים. אמנם, סוכות מנציח את ההשגחה היומיומית שהוענקה לעם ישראל במהלך מסעותיו במדבר (ראו סוכה יא ע"ב) ואת ההגנה האלוקית על עם ישראל שעזב את בתיו הבטוחים במצרים לטובת חיי נוודות מדבריים הכרוכים בחשיפה מלאה לפגעי הטבע השונים. בעקבות כך, כל יום מימי חג הסוכות מהווה כיום חג חדש שמתווסף לימים שנחוגו לפניו.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נתנאל חזן, תשפ"ב
עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ב