עיקרון 'מתוך' – דיני טלטול רחיצה ועישון ביום טוב

 

 

הגדרת היתר 'לצורך קצת' – טלטול ביום טוב

לעיל למדנו כי לשיטת בית הלל אפשר לטלטל לולב, ספר תורה ואף ילד קטן בתוך רשות הרבים, למרות שפעולות אלו אינן נכללות בגדר מלאכות אוכל נפש.

כמו כן, ראינו כי רש"י מתיר לטלטל חפצים ללא תכלית מסוימת, ואילו ראשונים אחרים עומדים על כך כי עיקרון 'מתוך' מתיר לטלטל רק חפצים שנצרכים מצד אוכל נפש – ולו הצורך הקטן ביותר.

מה נחשב לצורך לגיטימי?

רבינו חננאל (990-1053) טוען כי ניתן לעשות את המלאכות הללו רק לשם מצווה: אדם יהיה רשאי לשאת לולב או ספר תורה על מנת לקיים בהם את מצוותיהם, וכן יהיה מותר לשאת ילד קטן על מנת לעשות לו ברית מילה (רבינו חננאל ביצה יב ע"א).

תוספות דוחים את הגדרה מצומצמת זו של המונח 'צורך' וסוברים כי אדם יהיה רשאי לשאת ילד ברשות הרבים ביום טוב גם אם זה 'רק' בשביל לטייל עימו (תוספות ביצה יב ע"א ד"ה הכי גרסינן).

הרא"ש מצטט את רבינו תם שמסביר כי אדם שרוצה ללכת לבית כנסת או אפילו ל'טיול בשמחת יום טוב' ולא יכול להשאיר את ילדו לבד בבית, יהיה רשאי לשאת אותו ברשות הרבים (רא"ש ביצה א, יח). כך גם התוספים כותבים כי יהיה מותר לשחק בכדור ברשות הרבים משום שזה נחשב ל'טיול'.[1]

הרא"ש מתיר גם כן לטלטל מחזורים וסידורים מבית הכנסת לבית מכיוון ש'התירו סופן משום תחילתן' – חכמים התירו פעולות מסוימות, כיוון שהם חוששים כי אם לא יתירו אותן לא יהיה ניתן לבצע את אותן המצוות כלל.[2] המהרש"ל מתנגד לקולא זו ומתיר זאת רק בתנאי בו קיים חשש אמיתי שאם ישאיר את הסידור בבית הכנסת יגנבו אותו (שם).

לסיום, הרא"ש מצטט את הגאונים שאוסרים לטלטל מפתחות שאינם פותחים קופסאות מזון או תכשיטים. הוא מבסס את עמדתו זאת על פסקה מהירושלמי והתוספות (רא"ש ביצה א, יח). המהרש"ל טוען כי ממקורות אלו עולה שיהיה אסור לשאת מפתחות של כספת או חדרים רק מצד החשש שהרכוש ייגנב. במקום זאת, הוא טוען כי עדיף שהאדם יישאר בבית, לא יטלטל חפצים ללא סיבה ביום טוב, ובכך יימנע מלעבור על איסור דאורייתא (ביצה א, יח). אמנם, הבית יוסף (תקיח) מצטט את הגהות רבינו פרץ (ראו סמ"ק רפב) שמתיר לטלטל מפתחות של כספת המכילה בתוכה כסף כיוון שמניעת חרדות ופחדים יכולה גם היא להיחשב ל'צורך היום'.

הרמ"א מצטט את עמדת התוספות בנוגע להיתר לשחק בכדור ברשות הרבים ביום טוב. גם הוא מצטט את רבינו פרץ ופוסק כי יהיה מותר לטלטל ביום טוב "הצריכים לו קצת או שמתיירא שלא יגנבו או שאר פסידא".[3] הוא מסיים את דבריו ופוסק כי מי שגר באזור שמוקף בעירוב יהיה רשאי לטלטל כל דבר שנחשב לשימושי (כלומר, כל חפץ שלא מוגדר כ'מוקצה').

 

רחצה ביום טוב

הגמרא (כתובות ז ע"א) מגבילה עוד יותר את יישום עיקרון 'מתוך':

אלא מעתה מותר לעשות מוגמר [להבעיר בשמים על האש על מנת להכניס את ריחם בבגדים] ביום טוב דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך? אמר ליה עליך אמר קרא "אך אשר יאכל לכל נפש" – דבר השווה לכל נפש [מלאכה הנעשית לצורך המקובל אצל רוב בני האדם].

הגמרא מגיעה למסקנה כי עיקרון 'מתוך' שמתיר לעשות מלאכות הקשורות להכנת אוכל (הוצאה, הבערה, שחיטה, בישול ואפיה) חל רק כאשר המלאכה שווה לכל נפש – הבערת בשמים לא נחשבת למלאכה הנעשית לצורך מקובל אצל רוב בני האדם. רוב הראשונים פוסקים בהתאם לעמדת הגמרא.

הראשונים דנים בעיקרון 'דבר השווה לכל נפש' בנוגע להיתר חימום מים לשם רחצה ביום טוב. לפני שנדון בסוגיה זו נצטרך קודם כל לדון בשאלה האם מותר להתרחץ בשבת.

רחצה בשבת מעוררת מספר בעיות. ראשית, חימום מים בשבת הוא איסור מפורש, מצד מלאכת בישול. בעקבות כך, השימוש במים חמים ברוב הבתים אסור כיוון שסביר להניח כי מי שיתרחץ במים חמים בשבת יפעיל ישירות את גוף החימום ובכך יעבור על מלאכת הבערה או יחמם מים קרים (באופן ישיר או כך שבמקום המים החמים שיצאו מהבוילר יכנסו מים קרים חדשים) ובכך יעבור על מלאכת בישול.

אמנם, יש לשאול מהו הדין לגבי רחצה במים שחיממו אותם טרם כניסת השבת? הגמרא מתייחסת לכך בדבריה הבאים:

בתחילה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת. התחילו הבלנים להחם בשבת ואומרים: "מערב שבת הוחמו" – אסרו את החמין. (שבת מ ע"א)

מדברי הגמרא עולה כי למרות שמותר לרחוץ את הפנים, הידיים והרגליים במים שחוממו לפני שבת, יהיה אסור לרחוץ את כל הגוף. גזירה זו מכונה 'גזירת מרחצאות' או 'גזירת בלניות'.

בנוגע לרחצה במים קרים בשבת, ר' יעקב בן משה מולין (1360-1427), 'המהרי"ל', כותב כי לא נוהגים להתרחץ בנהרות בשבת (מהרי"ל קלט) והטעם למנהג זה הוא החשש שמא המתרחץ יסחט מים משערו. אחרונים רבים מביאים את מנהג זה.[4] יש אחרונים הסוברים כי יש להימנע מרחיצה במים קרים גם כן.[5]

אמנם, ר' משה פיינשטיין טוען כי המנהג לא להתרחץ בנהרות איננו חל על רחצה במקלחות. הוא מודע לכך שרוב האנשים לא מתקלחים אפילו במים קרים בשבת אך הוא תוהה האם דבר זה נובע מכך שאנשים לא מתקלחים במים קרים גם במהלך ימות החול או כיוון שנוצר אצלם הרושם המוטעה שבאמת יש מנהג לא להתקלח בשבת (אגרות משה אורח חיים ד, עד).

האחרונים מסכימים על כך כי מותר למי שמצטער מאוד להתרחץ במים קרים בשבת כל עוד הוא נזהר לא לעבור על אחת ממלאכות שבת (סחיטה, ממרח וכו').[6]

לגבי יום טוב, המשנה (ביצה כא ע"ב) מביאה את דעתם של בית הלל, המתירים לחמם מים ביום טוב כדי לרחוץ פנים, ידיים ורגליים (תוספות שם ד"ה לא יחם). אולם, מדוע המשנה אוסרת על חימום מים ביום טוב כדי לרחוץ את כל הגוף? נציג כעת שתי גישות בעניין זה.

ראשית, תוספות מסבירים מדוע יהיה אסור לחמם מים עבור רחצת כל הגוף ביום טוב:

בית הלל מתירין [לחמם מים ביום טוב לשם רחצה] ודווקא [על מנת לרחוץ את] רגליו, אבל [לחמם מים ביום טוב כדי לרחוץ את] כל גופו – מודים [בית הלל] דאסור, דדבר השוה לכל נפש בעינן [ההיתר חל רק בדבר השווה לכל נפש] וזה [רחצת כל הגוף] אינו ראוי אלא לבני אדם מעונגין, אבל ידיו ורגליו שוה לכל נפש. (שם תוספות ד"ה לא יחם).

במילים אחרות, עיקרון 'דבר השווה לכל נפש' מגביל את היתר 'מתוך' המאפשר לחמם מים. לכן, יהיה מותר לחמם מים רק לשם רחיצת איברים. לפי הגיון זה, לכאורה התוספות יתירו לרחוץ במים שחוממו לפני יום טוב. יחד עם זאת, הרא"ש פוסק כי אסור לרחוץ ביום טוב אפילו במים שחוממו לפני יום טוב (רא"ש שבת ג, ז).

הר"ן מסביר כי בדומה לגזירת מרחצאות, שמרחיבה את האיסור המקראי לחמם מים בשבת כדי לרחוץ את כל הגוף אף למים שחוממו לפני השבת, כך גם גזירת מרחצאות חלה על מים שחוממו לפני יום טוב, שהרי רחצה במים חמים ביום טוב איננה נחשבת כ'שווה לכל נפש' (ר"ן ביצה יא ע"א ד"ה ועושה).

הרי"ף (ביצה יא ע"א) והרמב"ם (הלכות יום טוב א, טז) חולקים. לטענתם, פעולת חימום מים ביום טוב לשם רחצה באופן עקרוני תהיה מותרת מצד עיקרון אוכל נפש. אף על פי כן, גזירת המרחצאות של שבת הורחבה גם ליום טוב ולכן בפועל יהיה אסור להשתמש במים שחוממו ביום טוב לשם רחצה. יחד עם זאת, לשיטתם יהיה מותר לרחוץ במים שחוממו לפני יום טוב. מכיוון שאין איסור מדאורייתא לחמם מים ביום טוב, גזירת המרחצאות חלה רק על יום טוב עצמו (ראו גם רמב"ן שבת מ ע"א ד"ה הדתנן).

השולחן ערוך פוסק בהתאם לדעת הרי"ף והרמב"ם ומתיר לרחוץ את כל הגוף במים שחוממו לפני יום טוב (שולחן ערוך תקיא, א-ב). לעומת זאת, מדברי הרמ"א משמע שהוא מקבל את עמדת התוספות האוסרים לחמם מים ביום טוב מכיוון שרחצה לא נחשבת ל'דבר השווה לכל נפש', וכן את עמדת הרא"ש האוסר להתרחץ במים שחוממו לפני יום טוב (רמ"א שם).

האם בימינו, שאנו מתרחצים בתדירות גבוהה יותר מבעבר, יש מקום להקל בנוגע לרחצה ביום טוב? ייתכן כי בימינו רחצה במים חמים נחשבת כ'דבר השווה לכל נפש' ולפיכך יהיה מותר להתרחץ במים חמים ביום טוב אף לשיטת התוספות והרא"ש.

מהשולחן ערוך עולה כי איסור הרחצה במים חמים ביום טוב קשור לגזירת מרחצאות ולא לעיקרון 'דבר השווה לכל נפש'. בעקבות כך, אין סיבה מוצדקת דיה להקל בעניין זה למרות השינוי בתכיפות הרחצה בימינו. אמנם, לפי עמדה זו ניתן יהיה לרחוץ במים שחוממו לפני יום טוב.

יש הסוברים כי מים שחוממו בדוד שמש נחשבים כמים שחוממו לפני יום טוב מכיוון שהם לא חוממו ישירות ביום טוב באופן אסור (חזון עובדיה יום טוב א, יב; אמנם, ראו משנה ברורה תקיא, יב).

יחד עם זאת, האם לשיטת הרמ"א, שאוסר להתרחץ במים חמים ביום טוב מכיוון שזה איננו 'דבר השווה לכל נפש', יהיה ניתן להתיר רחצה שכזו בימינו?

ייתכן כי התשובה לשאלה זאת תלויה בשאלה רחבה יותר הנוגעת ליישום של עיקרון 'דבר השווה לכל נפש': האם הגדרת 'דבר השווה לכל נפש' הינה סובייקטיבית? יש אחרונים הקובעים באופן חד משמעי כי 'דבר השווה לכל נפש' איננו הגדרה אובייקטיבית בעלת סטנדרט קבוע אלא הגדרה שמשתנה בהתאם למקום ולזמן.

כך למשל הביאור הלכה מטיל ספק בהיתר לרחוץ את כפות הרגלים בימינו שהרי רחצה מסוג זה כבר איננה דבר נפוץ (ביאור הלכה תקיא ד"ה ידיו). באופן דומה, הרמ"א (שם ב) והמגן אברהם (שם ה) דנים בשאלה האם רחצת ילד נחשבת ל'דבר השווה לכל נפש'. אם אכן היא נחשבת ככזו, יהיה מותר לחמם מים על מנת לרחוץ בהם ילדים.

נראה כי עצם הדיון הנרחב בנושא מדגיש את הנקודה כי 'דבר השווה לכל נפש' הינו עיקרון סובייקטיבי. ר' שלמה זלמן אויערבאך, כותב כי ייתכן שיהיה מותר לחמם מים ביום טוב עבור מי שגופו התלכלך בצורה בה רוב בני אדם מתרחצים אחריה במים חמים.[7] ר' יהושע נויבירט, עורך הספר שמירת שבת כהלכתה, מציע כי בימינו רחצה במים חמים יכולה להיחשב כ'דבר השווה לכל נפש' (שם פרק יט הערה 3). יתר על כן, הרב נויבירט מציין כי כאשר אנו מפעילים את זרם המים החמים של המקלחת, לעתים קרובות נתרחץ באותה המקלחת, במים שחוממו עוד לפני שהפעלנו את זרם המים. כאשר אנו מפעילים את זרם המים החמים, מים קרים נכנסים לבוילר ובכך חימומם מתאפשר. יהיה ניתן להשתמש במים הללו עבור פעולות שהותרו כדוגמת רחיצת אברים או שטיפת כלים (אולם, ישנן מערכות חימום שמחממות את המים באופן מידי ובמקרה כזה ההיתר הנ"ל לא יחול.[8]). למרות זאת, ב'שמירת שבת כהלכתה' הרב נויבירט לא מקבל קולא זו (שם יד, ז).

חלק מהאחרונים סוברים כי יהיה מותר לרחוץ במים פושרים בשבת ויום טוב (ראו משנה ברורה שכו, ז) אך אחרים חולקים או מגבילים את קולא זו למצב ספציפי של טבילה במקווה. שער הציון מביא את הבית מאיר, שרואה בחימום מים על מנת 'להפיג את צינתן' (להסיר את הצמרמורת שישנה בעת רחצה במים קרים) 'דבר השווה לכל נפש'.[9]

למי שהולך בעקבות שיטת הרמ"א, בהחלט יהיה מותר להתרחץ ביום טוב כאשר הוא חש אי נוחות כלשהי. בנוסף לכך, מי שרוצה להתרחץ במים חמים ביום טוב שנמשך שניים-שלושה ימים, יש לו על מי לסמוך ובהחלט יוכל להתרחץ במים שחוממו מעט על מנת להפיג את צינתן.

אדם שמתרחץ ביום טוב חייב להיזהר מלעשות מלאכות אחרות האסורות ביום טוב כדוגמת סחיטת השיער או שימוש בפיסת סבון נוקשה.[10]

מיותר לציין כי דיון זה חל במצב שבו שיטת חימום המים איננה גוררת הפרה של איסורים אחרים כגון דוד מים שמלא במים חמים. ייתכן שיהיה אסור להשתמש ביום טוב בחלק ממערכות חימום המים שקיימות כיום מצד איסור הבערה שחל ביום טוב.

 

עישון ביום טוב

לפני שנעסוק בדיון אודות העישון ביום טוב חשוב לציין כי ככל שחולף הזמן וסכנות העישון הופכות ליותר ויותר ברורות, נראה שיהיה די קשה להצדיק עישון באופן כללי. נראה כי כיום יש הסכמה בין הפוסקים לאסור את העישון מכל וכל.[11] עם זאת, נקדיש את הפסקאות הבאות לדיון בהיתר לעשן ביום טוב, כפי שדנו בו מספר תלמידי חכמים במשך ארבע מאות השנים האחרונות, בהקשר של הדיון שלנו בנושא 'דבר השווה לכל נפש'.

אחד הפוסקים הראשונים שהתייחס לעישון ביום טוב היה ר' חיים בנבנישתי (1603-1673) בספרו כנסת גדולה, שם הוא קובע כי העישון ביום טוב אסור מצד מלאכת כיבוי (כנסת גדולה אורח חיים תרח). המגן אברהם (תקיד, ד), מוסיף ואומר כי עישון צריך להיות דומה לשריפת סממנים (מוגמר) מכיוון שהוא איננו 'דבר השווה לכל נפש'.

דיון זה נמשך גם במאה הבאה. ר' יעקב יהושע פאלק (1680-1756) בפירושו לתלמוד, פני יהושע, טוען בדיוק את ההפך מקודמיו – לדעתו, העישון בריא וטוב למערכת העיכול (!) ולכן הוא שווה לכל נפש (שבת לט ע"ב). ר' נתנאל וויל לעומת זאת, בחיבורו קרבן נתנאל, עומד על כך כי עישון איננו 'דבר השווה לכל נפש' והוא מבקר בחריפות את אותם אלה שמעשנים ביום טוב (ביצה ב, י).

מחלוקת זו ממשיכה להתקיים גם בשנים שלאחר מכן. החיי אדם (צה, יג) אוסר את העישון ביום טוב ואילו השערי תשובה מביא אחרים שפוסקים לקולא (שערי תשובה תקיא, ה). מעניין להבחין כי גם מהמקלים שם, ניתן לראות כי החכם צבי, ר' צבי הירש אשכנזי (1656-1718), שעישן ביום טוב בצעירותו, נמנע מכך בשלב מאוחר יותר בחייו. בשל חוסר הנוחות שחש בעקבות כך, היו שהתירו לו להמשיך ולעשן בעקבות כך כי מניעת העישון גורעת משמחת יום טוב עבורו.

דיון זה משקף את ההגדרה הדינמית של המושג 'שווה לכל נפש'. מי שמעשן ביום טוב בימינו מניח כי עישון אכן נחשב לפעולה השווה לכל נפש. אמנם, ככל שעובר הזמן ויותר מדינות מתקנות חוקים האוסרים על עישון במטוסים ובמקומות ציבוריים אחרים, נהיה קשה יותר לראות את העישון כפעולה שמהנה את כולם באופן גורף.

בתשובה שפורסמה לאחר פטירתו ר' משה פיינשטיין מתמודד עם שאלה זו ומסכם:

שמאחר שיש הרבה שאינם מעשנים מחמת שמחזיקים זה לסכנה... וממילא עישון סיגריות היום נעשה אינו שווה לכל נפש, מ"מ קשה להכריע כנגד מה שנהגו העולם...ולפיכך, למרות שוודאי שראוי לבעל נפש להחמיר בזה, לדינא קשה לאוסרו. (אגרות משה אורח חיים ה, לד)

אחרים, כדוגמת ר' שלמה זלמן אויערבאך, ר' יוסף שלום אלישיב ור' משה שטרנבוך (הלכות יום טוב, עמוד 108 הערה 3) אוסרים לעשן ביום טוב מכיוון שזה לא נחשב ל'דבר השווה לכל נפש'. נראה כי זו הייתה גם כן דעתו של החזון איש (אורחות רבינו כרך ב, עמוד 105).