דילוג לתוכן העיקרי
מעגל השנה -
שיעור 51

פסח | גדר חמץ

קובץ טקסט
על מנת לקבוע האם ניתן לאכול או להחזיק ברשותנו מאכל מסוים בפסח עלינו קודם כל לקבוע את מעמדו ההלכתי. בפרק זה נלמד מהו 'גדר החמץ' ונדון בסוגים שונים של חמץ: סוגי קמחים המעורבים בהם מיצי פירות, חמץ נוקשה, ותערובת המכילה מאכל שאינו ראוי לאכילת כלב. בנוסף, נדון במנהג להימנע מאכילת 'גברוקט' (מצה שרויה).
 

הגדרת חמץ

התורה אוסרת שני אופנים של חימוץ – חמץ ושאור – אשר נוצרים על ידי עירוב מים וקמח. החימוץ מתרחש כאשר מאפשרים לתערובת של מים וקמח להתחיל את תהליך התסיסה. למרות שהנחת תערובת של קמח ומים לבדם גורמת לתסיסה ולהפיכת התערובת לחמץ, לעיתים קרובות מוסיפים שמרים לתערובת על מנת לחזק ולזרז את תהליך התסיסה. שאור, תערובת עם שמרים או מחמצת, הינו חמץ שנשמר בצד על מנת להיהפך לחמוץ ולא אכיל. השאור מכיל תערובת מרוכזת של שמרים וחיידקים אשר ניתן להשתמש בהם כדי לחמץ עוד בצק. בקצרה, בעוד שחמץ נועד למאכל, השאור משמש להכנת מוצרי מחמצת.
 
בגמרא נאמר כי בדומה לכך שניתן לקיים את מצוות אכילת מצה באמצעות מצה העשויה מאחד מחמשת מיני דגן (חיטה, כוסמין, שעורה, שיבולת שועל ושיפון) כך גם מוצרים המיוצרים מדגנים אלה יכולים להפוך לחמץ. כאשר גרגרים מחומרים אלו באים במגע עם מים הם עלולים להפוך לחמץ גם ללא עזרת גורם מחמיץ כדוגמת השמרים. חומרים אחרים, אפילו כאלו שניתן להשתמש בהם על מנת ליצור בצק ולחם, כגון אורז, שעועית, עדשים וקטניות אחרות, אינם יכולים להפוך לחמץ.
 
מתי תערובת של דגן ומים נהפכת לחמץ? שאלה זו עולה לדיון בשני קטעים בפרק השלישי של מסכת פסחים, שם הגמרא עוסקת בגדר ה'חימוץ'. הקטע הראשון מציג את הסימנים הפיזיים המעידים על חימוץ (פסחים מח ע"ב). המשנה מתארת את תהליך החימוץ באופן הבא: ראשית, הבצק נהפך לחיוור, בדומה למראהו של אדם מפוחד ששערותיו סומרות. לאחר מכן, מתחילים להתפתח על פני הבצק סדקים המתוארים במשנה כ'קרני חגבים'. בהמשך, הסדקים מתחילים להתפרס על פני הבצק ולהתמזג זה בזה.
 
חכמים מבחינים בין שני סוגי בצק: שיאור (לא להתבלבל עם שאור, מחמצת) וחמץ. למרות ששניהם חייבים להישרף, אדם האוכל שיאור 'פטור' ואילו אדם האוכל חמץ 'חייב כרת'. יחד עם זאת, הם חולקים בנוגע לשלב בו הבצק ייהפך לשיאור וכן בנוגע לשלב בו הוא ייחשב לחמץ:
 
איזהו שיאור? [כאשר יש סדקים לאורך פני השטח של הבצק] כקרני חגבים. סידוק – שנתערבו סדקין זה בזה; [אלו] דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים [בנוגע לשני הסוגים הללו]: זה וזה האוכלו חייב כרת. ואיזהו שיאור? כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו [מפחד].
 
ר' יהודה טוען כי בשלב הראשון, כאשר הבצק נהפך לחיוור, הוא מותר מדאורייתא ונחשב למצה. כאשר מתחילים להתפתח סדקים על פני הבצק הוא מקבל שם של שיאור וצריך לשרוף אותו על אף שאדם שאוכל אותו איננו מתחייב בכרת. רק כאשר מתפתחים בבצק סדקים שמתפשטים ומתערבבים זה בזה התערובת נהפכת לחמץ. חכמים וכן ר' מאיר חולקים (דעתו של ר' מאיר מובאת בפסחים מג ע"א ומח ע"ב). הם מזהים את השלב הראשון בו הבצק נראה חיוור כ'שיאור', אשר לטענתם אסור מדאורייתא, למרות כי לשיטתם אדם האוכל 'שיאור' זה לא מתחייב בכרת על אכילתו. השלב השני והשלישי נחשבים לחמץ מוחלט שהעונש על אכילתו הוא כרת.
 
הראשונים והשולחן ערוך פוסקים בהתאם לדעת חכמים ור' מאיר בנוגע להגדרת חמץ (שולחן ערוך תנא, ב). בעקבות כך, אדם איננו רשאי לאכול בצק לבן וחיוור. יתר על כן, במידה ובצק זה פיתח סדקים בצורת קרני חגבים אכילתו מחייבת בכרת.
 
בקטע אחר בגמרא מוצגת הגדרה שונה לחמץ (פסחים מו ע"ב). המשנה דנה בבצק שאין לו את הסימנים החיצוניים שבדרך כלל קיימים בבצק שהחמיץ:
 
בצק החרש – אם יש כיוצא בו שהחמיץ הרי זה אסור.
אף על פי שלבצק זה אין סימנים של מחמצת, אם בצק אחר שנילוש באותו זמן החמיץ אזי גם בצק זה נחשב לחמץ. הגמרא ממשיכה לדון בבצק 'החרש':
אם אין שם כיוצא בו מהו? אמר רבי אבהו אמר רבי שמעון בן לקיש: כדי שילך אדם ממגדל נוניא לטבריא, מיל. ונימא מיל? הא קא משמע לן דשיעורא דמיל כממגדל נוניא ועד טבריא.
 
אם התערובת נשארת ללא שינוי לפרק זמן של 'מיל' – הזמן שלוקח ללכת מרחק של מיל (בערך קילומטר) – אזי בצק זה נחשב לחמץ אף ללא אינדיקציות חיצוניות נוספות. בדרך כלל מגדירים פרק זמן זה בכשמונה עשרה דקות (תרומת הדשן קסז; שולחן ערוך תנט, ב).
 
מקטע זה עולה כי המאפיינים פיזיים אינם הגורם היחידי שקובע אם בצק הפך לחמץ; הזמן גם הוא יכול להוות קריטריון. הראשונים דנים בקשר שבין האינדיקציות הפיזיות של המחמצת לבין פרק הזמן של שמונה-עשרה דקות.
 
מספר ראשונים מסבירים כי קטע זה מתייחס למקרה ספציפי, בו אנו חוששים כי הבצק אכן תפח על אף החוסר באינדיקציות פיזיות. לדוגמא, רש"י (פסחים מו ע"א ד"ה בצק החרש) והמאירי (שם ד"ה בצק) טוענים כי בצק 'חרש' זה השתנה מעט במראהו אך טרם פיתח את הסימנים הקלאסיים של מחמצת. רש"י מסביר כי "משונה הוא כחרש הזה שיש לו אזנים ואינו ניכר אם שומע אם לאו". לאחר מכן הוא מוסיף כי לפי מספר דעות הבצק הינו 'קשה כאבן החרש' למרות שהוא לא פיתח את הסדקים שמאפיינים מחמצת. במילים אחרות, אם המראה של הבצק היה רגיל לא היינו מודאגים כלל מכך שיחמיץ. אמנם, כיוון שבצק זה נראה שונה – על אף כי הסימנים הרגילים של חמץ לא התפתחו – הגמרא מלמדת שכאשר עובר זמן של 'מיל', הבצק נחשב לחמץ. אם כך, לפי רש"י והמאירי, הזמן לכשעצמו איננו מהווה אינדיקציה לחימוץ; הזמן שעבר נלקח בחשבון רק כאשר מתעורר ספק בנוגע לבצק.
 
באופן דומה טוען הראב"ד כי בעוד שבצק שהחמיץ מפיק צליל ברור כאשר מכים בו, 'בצק החרש' מפיק צליל נמוך יותר. צליל זה אמנם יכול להעיד על מחמצת אך אנו לא מתייחסים לבצק זה כחמץ עד שבצק אחר שנילוש בו זמנית מחמץ או עד שחולף זמן של מיל. הראב"ד, כמו רש"י והמאירי, סובר כי הזמן לבדו איננו קובע את החימוץ והינו פקטור משמעותי רק כאשר הבצק עצמו מראה סימנים חד משמעיים של מחמצת.
 
ראשונים אחרים חולקים וטוענים כי הזמן לכשעצמו הינו קריטריון בקביעה האם בצק החמיץ. לדוגמא, הרמב"ם כותב: "בצק החרש הוא שיכו עליו ביד ולא ישמע לו קול, ודומה כחרש לא ישיב כשקוראין אותו" (פירוש המשנה פסחים ג, ב). להבנת הרמב"ם, המשנה מתייחסת לבצק שאין לו שום סימנים פיזיים של מחמצת אך הוא עדיין נחשב לחמץ אם בצק שנילוש באותו הזמן כבר נהפך לחמץ או שפרק הזמן של מיל כבר עבר:
 
כל זמן שאדם עוסק בבצק אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ. ואם הגביה ידו [הפסיק ללוש אותו] והניחו ושהה הבצק עד שהגיע להשמיע הקול בזמן שאדם מכה בידו עליו כבר החמיץ וישרף מיד. ואם אין קולו נשמע אם שהה כדי שיהלך אדם מיל, כבר החמיץ וישרף מיד. (הלכות חמץ ומצה ה, יג)
 
אם כך, מדברי הרמב"ם עולה כי לשיטתו לא רק קריטריונים פיזיים קובעים אם הבצק נהפך לחמץ; אם חלף זמן של מיל אז הבצק נחשב לחמץ ללא סימנים של חימוץ. הריטב"א מציע פירוש שונה ל'בצק החרש' אך גם לדבריו בצק שעמד במקומו למשך זמן הליכה של מיל נחשב לחמץ ללא תלות בסימנים אחרים (פסחים מו ע"א).
 
עד כה דנו במאפייניו הפיזיים של החמץ וכן עסקנו בשאלה האם הנחת בצק למשך פרק זמן מסוים בהכרח גורמת לחימוץ. הראשונים חלוקים ביניהם בנוגע להיבט נוסף של תהליך החימוץ. הגמרא מלמדת: "כל זמן שעוסקות בבצק אינו בא לידי חימוץ" (פסחים מח ע"ב). מקטע זה עולה כי כי כל עוד הבצק נילוש או נעבד הוא איננו יכול להחמיץ.
 
כאמור לעיל, הרמב"ם פוסק כי כל עוד מעבדים את הבצק, אפילו במשך יום שלם, הבצק לא נהפך לחמץ; מספר ראשונים מבינים כי לפי הרמב"ם אדם אף רשאי לבחור מראש ללוש את הבצק למשך פרק זמן ארוך יותר מזמן הליכה של מיל (ראו ר"ן פסחים טו ע"א; ראו גם שו"ת הרשב"א, א, קכד שמסכים לדעתו). הריטב"א מסכים כי כל עוד הבצק נעבד הוא לא הופך לחמץ אך הוא פוסק כי רצוי שלא ללוש את הבצק יותר מכמות הזמן שנדרשת ללכת מיל (ריטב"א פסחים מח ע"ב).
 
ראשונים אחרים חולקים. לדוגמא, ר' יהושע בועז בן שמעון ברוך (נפטר בשנת 1557) בהערותיו על הרי"ף (שלטי גיבורים פסחים טו ע"ב) מביא את דברי ר' ישעיה די טראני (ריא"ז; נפטר בשנת 1280), שמצטט את הירושלמי וכותב כי וודאי שבצק נהפך לחמץ לאחר ארבעה מיל (בערך שבעים ושתיים דקות), אפילו אם ממשיכים ללוש אותו. שיבולי הלקט (הלכות פסח ריא) גם כן מביא את דעה זו.
 
ישנם ראשונים שמעלים חששות נוספים הקשורים לחימוצו של הבצק. למשל, הרא"ש כותב כי לאחר שהבצק נילוש, אפילו אם שהה למשך זמן קצר, הוא עלול להפוך לחמץ באופן מיידי (שו"ת הרא"ש יד, ד). בנוסף, תרומת הדשן דן בשאלה האם הפסקות בתהליך הלישה מצטרפות לכדי שיעור זמן של מיל ולכך שבנקודת זמן מסוימת הבצק ייאסר. הוא מסיק כי אם אדם לש את הבצק ביסודיות, כל הפסק של לישה גורם לשמונה עשרה הדקות להיספר מחדש. אמנם, יצירת חורים בלבד על פני המצות איננה מספיקה על מנת להשהות את תהליך החימוץ (תרומת הדשן קכג).
כיצד אנו פוסקים בשאלה זו? השולחן ערוך כותב:
 
לא יניחו העיסה בלא עסק ואפילו רגע אחד. וכל זמן שמתעסקים בו אפילו כל היום אינו מחמיץ. ואם הניחו בלא עסק שיעור מיל הוי חמץ, ושיעור מיל הוי רביעית שעה וחלק מעשרים מן השעה [שמונה עשר דקות]. (שולחן ערוך תנט, ב)
 
הרמ"א מוסיף:
 
ויש להחמיר למהר בענין עשיית המצות כי יש לחוש שהשהיות יצטרפו לשיעור מיל או שיהיה במקום חם שממהר להחמיץ.
 
השולחן ערוך ממשיך:
 
ואחר שנתעסקו בבצק ונתחמם בידים, אם יניחוהו בלא עסק מיד יחמיץ, ואם התחילו בשתי עיסות כאחד והחמיצה האחת בידוע שהחמיצה גם השנית, אפילו אין רואין בה סימני חימוץ. ואם החמיצה עד שיש בה סדקים, אפילו לא נתערבו הסדקים זה בזה אלא אחד הולך הנה ואחד הולך הנה, הוי חמץ גמור והאוכלו חייב כרת. ואם אין בו סדק אלא הכסיפו (פירוש נשתנה מראיתו ללובן) פניו כאדם שעמדו שערותיו, האוכלו פטור.
 
השולחן ערוך פוסק בהתאם לדעת חכמים בנוגע לקריטריונים הפיזיים של חמץ[1] ובהתאם לעמדתו של הרמב"ם שפוסק כי בצק ששהה למשך זמן ארוך יותר משמונה עשרה דקות, אף ללא סימנים פיזיים של מחמצת, נחשב לחמץ. בדומה לרמב"ם הוא פוסק כי מותר ללוש את הבצק לאורך כל היום כולו, על אף שהוא מביא גם את חששם של תרומת הדשן והרא"ש בעניין זה.
 

חמץ נוקשה

בנוסף לסימנים הפיזיים המעידים על הפיכתה של התערובת לחמץ ולכמות הזמן הנדרשת על מנת שבצק ייהפך לחמץ חכמים חוששים גם לאיכותה של התערובת. כלומר, ייתכן כי בצק שלא החמיץ לחלוטין או שמעולם לא היה ראוי לאכילה לא ייחשב לבצק מחמצת באופן מלא. הגמרא מתייחסת לחומרים כגון 'חמץ נוקשה'. אנו מוצאים שתי דוגמאות לחמץ נוקשה בתלמוד, על אף כי הקשר בין שני סוגים אלו איננו מבורר לחלוטין.
 
כפי שנאמר לעיל, במשנה מובא כי אסור להשתמש בתערובות מסוגים מסוימים המופיעים במהלך תהליך החימוץ. לדברי ר' מאיר, ברגע שפני הבצק נהפכים לצבע לבן חיוור הוא נחשב ל'שיאור'; חכמים שמקבלים את דעת ר' מאיר מתייחסים לבצק זה כחמץ נוקשה. מי שאוכל את הבצק הזה עובר על איסור דאורייתא וחייב מלקות אך איננו מתחייב בכרת.
 
ר' יהודה, לעומת זאת, טוען כי הבצק שנהפך ללבן וחיוור אסור מדרבנן בלבד; בצק שמפתח סימנים מוקדמים של חימוץ כגון 'סדקים כקרני חגבים' נחשב ל'שיאור' ואסור לאוכלו למרות שלא מתחייבים באכילתו כרת.[2] לפי דעה נוספת נראה כי 'שיאור' שווה ערך לחמץ נוקשה ורבי יהודה מתייחס לתערובת שתהליך החימוץ שלה לא הושלם.
 
אמנם, במקום אחר נראה כי הגמרא מגדירה באופן שונה את הגדרתו של חמץ נוקשה (פסחים מג ע"א). לאחר שהמשנה מונה מספר תערובות חמץ אסורות, היא מביאה מספר דוגמאות לחומרים בלתי אכילים אחרים שאסורים באופן דומה:
 
ואלו עוברין בפסח [אלו החומרים שצריך להשליך בפסח]: כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי, וזומן של צבעים, ועמילן של טבחים, וקולן של סופרים. ר' אליעזר אומר: אף תכשיטי נשים. זה הכלל: כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח. הרי אלו באזהרה [אסורים מדאורייתא] ואין בהן משום כרת. (פסחים מב ע"א)
 
הגמרא מזהה את שלושת הדוגמאות האחרונות במשנה – זומן של צבעים, עמילן של טבחים וקולן של סופרים – כחמץ נוקשה. מהו המכנה המשותף שישנו בין הסוגים השונים של חמץ נוקשה – 'שיאור' (שבו תהליך החימוץ הושלם) ותערובת חמץ שאיננה ראויה למאכל?
 
רש"י טוען כי 'שיאור' אסור – בדומה לדוגמאות שבמשנה – משום שהוא איננו ראוי לאכילה (פסחים מג ע"א ד"ה שעור). לפי רש"י שני הסוגים של חמץ נוקשה דומים אחד לשני כיוון שהם אינם ברי אכילה. אחרים מציעים הסבר הפוך: הן 'שיאור' והן שאר החומרים לא השלימו את תהליך ההחמצה ובעקבות כך הם אינם ראויים למאכל אדם (ראו מנחת ברוך מד). אמנם, נראה כי רוב הראשונים סוברים שישנם שני סוגים של חמץ נוקשה: חומרים שלא עברו את תהליך החימוץ במלואו וחומרים שלא ראויים למאכל אדם. אף אחד משני הסוגים הללו לא נחשב לחמץ גמור.[3]
בעוד שלפי חלק מהראשונים חמץ נוקשה אסור מדאורייתא[4] בהתאם לדעתו של ר' מאיר, רוב הראשונים פוסקים בהתאם לשיטת ר' יהודה שסובר כי חמץ נוקשה אסור מדרבנן. השולחן ערוך (תנט, ב; תמז, יב) קובע כי חמץ נוקשה אסור לאכילה מדרבנן והמגן אברהם[5] וכן המשנה ברורה (תמב, ב) מסיקים כי אדם צריך להיפטר מכל חמץ נוקשה שברשותו לפני חג הפסח.
 

 חמץ בלתי אכיל וחמץ שנפסל מאכילת כלב

כפי שראינו לעיל, חמץ נוקשה שמעולם לא נחמץ לחלוטין או שמעולם לא היה ראוי למאכל אדם אסור מדאורייתא; אסור לאדם לאכול חמץ כזה ואף לשמור עליו ברשותו במהלך חג הפסח. אמנם, חמץ שהיה בר אכילה לפני פסח חייב להישרף גם אם הוא התקלקל ונהפך ללא אכיל. הגמרא מלמדת:
 
הפת שעיפשה חייב לבער מפני שראוי לשוחקה [לפוררה] ולחמע [ולחמץ] בה כמה עיסות אחרות... תנו רבנן: הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאוכלה, מטמאה טומאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח. (פסחים מה ע"ב)
 
כל עוד החמץ ראוי למאכל כלב חייבים לכלות אותו גם אם הוא לא ראוי למאכל אדם.
 
במקום אחר הגמרא קובעת כי אם חמץ נשרף היטב לפני פסח הוא מותר בפסח: "אמר רבא: חרכו קודם זמנו, מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו" (פסחים כא ע"ב). תוספות (שם ד"ה ערכו) וכן רוב הראשונים מניחים כי הגמרא מתייחסת לחמץ שנשרף היטב עד כדי כך שהוא איננו ראוי למאכל כלב ולכן לא צריך לבערו.
 
הראשונים חלוקים בשאלה האם חמץ שרוף זה יהיה מותר באכילה או רק בבעלות. הריטב"א מציין כי הגמרא מזכירה הנאה בלבד ולא אכילה כיוון שבני אדם לא נוהגים לאכול לחם שרוף (ריטב"א שם), אך למעשה מותר לאכול חמץ כזה. הר"ן (פסחים ה ע"ב) מסביר כי "בדין הוא דאפילו באכילה נמי שרי כיון שיצא מתורת פת קודם שיחול בו איסור חמץ". הרא"ש חולק על דבריהם:
 
יש שרוצים לומר, לאו דוקא הנאה דהוא הדין, נמי אכילה, דעפרא בעלמא הוא [לא הותרה רק ההנאה ממנו אלא אף האכילה הותרה משום שהוא נחשב לעפר]. ולא מסתבר, דאף על פי דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם, מכל מקום, כיון דאיהו קאכיל ליה – אסור. (רא"ש פסחים ב, א)
 
הט"ז מסביר כי הרא"ש אוסר על אכילת חמץ מקולקל זה אך מתיר להפיק ממנו תועלת בהתבסס על עיקרון 'אחשבי'; על ידי אכילה מכוונת של חמץ זה, האדם מעלה את דרגתו ומדרבנן הוא נהפך לאוכל שראוי למאכל (ט"ז תמב, ח). הט"ז והמשנה ברורה (תמב, מג) מניחים כי השו"ע סובר כדעת הרא"ש.
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נתנאל חזן, תשפ"א
עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"א

 

[1] כלומר, אסור לאכול תערובת מהרגע שיש לה סדקים כקרני חגבים ומי שאוכל אותה מתחייב בכרת. כמו כן, בצק שנהפך ללבן וחיוור נחשב ל'שיאור'.
[2] הגמרא (חולין כג ע"א) מציעה שני הסברים מדוע אדם שאוכל בצק שכזה יהיה פטור: קיים ספק בנוגע לשאלה האם בצק זה נחשב לחמץ ולכן לא ניתן לחייב על אכילתו, או כי בצק כזה נחשב מחמצת (ביריא) – לא מצה אך גם לא חמץ. האחרונים דנים בשאלה האם ר' יהודה סובר כי בצק זה אסור מדאורייתא או מדרבנן.
[3] למרות שחמץ נוקשה איננו מוגדר כחמץ גמור הראשונים דנים בקשר ביניהם. שאלה זו אף משמעותית יותר לר' מאיר שאוסר חמץ נוקשה מדאורייתא. לדוגמא, רש"י (ד"ה ואילו) מסביר כי כל סוגי החמץ שמובאים במשנה מתייחסים לאיסור בל יראה אך תוספות (ד"ה ואילו) חולקים על כך. לשיטתו של רש"י, למרות שהעונש עשוי להיות שונה, אנו מתייחסים לחמץ נוקשה כחמץ גמור וגם עליו חלה חובת 'בל יראה'. אמנם, תוספות מתייחסים ל'חמץ נוקשה' כקטגוריה נפרדת ומקילה יותר שלא חלים עליה כל איסורי חמץ. ר' יהודה, כפי שציינו לעיל, טוען כי חמץ נוקשה הינו איסור מדרבנן בלבד והראשונים דנים בשאלה האם אדם חייב להיפטר מכל חמץ נוקשה שברשותו לפני פסח לפי שיטה זו (ר"ן פסחים יג ע"א ד"ה לפיכך וטור תמב).
[4] בעל המאור והראב"ד פסחים יג ע"א בדפי הרי"ף.
[5] מגן אברהם תמב, א. הוא עומד על כך כי אם החמץ איננו ראוי כלל לאכילת אדם הוא אפילו לא נחשב לחמץ נוקשה. לשיטתו, מאכלים אחרים שאינם ראויים למאכל אינם אסורים באופן כללי (עבודה זרה סז ע"ב-סח ע"א). לפיכך, חמץ נוקשה מתייחס רק לתערובות שראויות למאכל בקושי. המנחת ברוך (מד) חולק על כך וטוען כי אם חמץ שבקושי ראוי למאכל מותר מדאורייתא ואסור מדרבנן, הרי שלמעשה הלכות חמץ מקילות יותר משאר הלכות מאכלות אסורות שאסורים מדאורייתא אפילו אם הם בקושי ראויים למאכל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)