התפילות של ימי הצום

עננו

בגמרא נאמר כי ביום צום ציבורי, הן שליח הציבור והן האדם הפרטי צריכים להוסיף לתפילת העמידה קטע תפילה מיוחד הקרוי 'עננו':

אדבריה רב יהודה לרב יצחק בריה [ר' יהודה פנה לרב יצחק בנו] ודרש: יחיד שקיבל עליו תענית מתפלל של תענית [ מי שקיבל על עצמו תענית צריך להגיד את תפילת עננו]. והיכן אומרה? בין [ברכת] 'גואל' ל[ברכת] 'רופא'. מתקיף לה רב יצחק: וכי יחיד קובע ברכה לעצמו? אלא אמר רב יצחק: ב[ברכת] שומע תפלה. וכן אמר רב ששת: [יחיד אומר את תפילת 'עננו' בברכת] 'שומע תפלה' [ושליח הציבור אומר את תפילה זו בין ברכת 'גואל' ל'רופא']. (תענית יג ע"ב)

כלומר, שליח הציבור מוסיף ברכה בין הברכה השביעית לשמינית, ואילו אדם יחיד צריך להוסיף את נוסח תפילת 'עננו' בתוך ברכת 'שמע קולנו'. התלמוד הירושלמי כותב כי יש להגיד את תפילת עננו בכל אחת משלושת תפילות יום הצום: שחרית, מנחה וערבית:

ר' ינאי בי ר' ישמעאל בשם ר' שמעון בן לקיש: אפילו יחיד שגזר על עצמו תענית צריך להזכיר מעין המאורע. והיכן הוא אומרה? ר' זעירה בשם רב חונה [אומר]: אומרה בלילי שבת וביומו. (ירושלמי תענית ב, ב)

בתלמוד הבבלי גם נאמר כי יש להגיד את תפילת עננו בכל אחת משלושת תפילות היום (שבת כד ע"א) ורוב הראשונים פוסקים בהתאם לקביעה זו.[1] אמנם, בעל המאור חולק על כך ופוסק כי תפילת עננו לא צריכה להיאמר בלילה. הוא טוען כי כל זמן שניתן לאכול (דהיינו, בזמן תפילת ערבית) אין להוסיף את נוסח תפילת עננו. ואכן, בעת התייחסותו של הרשב"א לדעה זו הוא שואל כיצד ניתן להגיד את תפילת ענננו בלילה כאשר האדם שבע. הר"ן מסביר כי לפי הרי"ף הצום מתחיל באופן תאורטי בלילה, מהרגע שבו אדם כבר לא מתכוון לאכול. כפי שראינו לעיל, אם אדם מתעורר באמצע הלילה בלי שהתנה במפורש קודם לכן שבכוונתו לאכול, יהיה אסור לו לאכול!

ראשונים אלה ככל הנראה חולקים בכל הנוגע למהותה של תפילת עננו. בעל המאור רואה את תפילת עננו כתפילה שנאמרת כחלק מפעולת התענית של היחיד, ואילו הרי"ף והר"ן רואים את תפילת עננו, כפי שמנוסח בגמרא, כ'אזכרת מעין המאורע' – דרך להביע את מהותו של יום הצום, שבאופן טכני מתחיל בלילה בלי שום קשר לשאלה האם בליל הצום האדם שבע או לא.

רש"י תומך בדעה שלפיה תפילת עננו צריכה להיאמר שלוש פעמים. אמנם, לאחר מכן הוא מביא את דעת הגאונים שמעידים כי לא היה נהוג לומר את תפילת עננו בלילה או בבוקר, מחשש שאדם לא יקיים את הצום במלואו ובכך יצא שבדיעבד הוא שיקר בתפילתו (רש"י שבת כד ע"א ד"ה ערבית).

הרשב"א מסביר כי עמדתם של הגאונים לא חולקת על הוראת הירושלמי כי יש להגיד את תפילת עננו בכל שלושת תפילות הצום, אלא שהיא באה לשקף את מצבו החלש  של עם ישראל בתקופות מסוימות, דבר שבא לידי ביטוי בכך שלחלק מעם ישראל לא הייתה את היכולת לצום (שו"ת הרשב"א א, קמב).

הריטב"א (שבת כד ד"ה ואין) והתוספות (תענית יא ע"ב ד"ה לן) דוחים את חששם של הגאונים. גם אם אדם התחיל לצום ובהמשך היום הוא היה חלש ואכל זה ייחשב לו כ'אונס' וממילא תפילתו הקודמת לא תיחשב לו כתפילה שנאמרה בצורה שאיננה כנה. ראשונים אלה מעידים כי המנהג בצרפת היה כי רק שליח הציבור היה אומר את תפילת עננו במהלך תפילת שחרית. הם מציינים כי מנהג זה לא תואם את דברי הגמרא ואף לא את דברי הגאונים. הריטב"א מסביר כי לא יכול להיות מצב שבו אף אחד מהקהילה לא יקיים את הצום במלואו ולכן שליח הציבור רשאי להוסיף את תפילת עננו, אך אדם יחידי מוסיף את קטע תפילה זה רק בתפילת המנחה.

השולחן ערוך כותב את הדברים הבאים:

יש אומרים שאין היחיד אומר 'עננו' כי אם במנחה שמא יאחזנו בולמוס ונמצא שקרן בתפלתו, אבל שליח צבור אומרו גם בתפלת שחרית כשהוא מתפלל בקול רם, שאי אפשר שלא יתענו קצת מהקהל. ובארבע צומות גם היחיד אומרו בכל תפלותיו דאפילו יאחזנו בולמוס ויאכל שייך שפיר למימר 'עננו ביום צום התענית הזה' כיון שתיקנו חכמים להתענות בו. (שולחן ערוך תקסה, ג)

והרמ"א מוסיף: "ונהגו בכל הצומות שלא לאומרו כי אם במנחה מלבד שליח ציבור שאומר שחרית כשמתפלל בקול רם" (רמ"א שם).

האשכנזים הולכים לפי מנהג הרמ"א ואינם אומרים את תפילת עננו עד תפילת מנחה. רוב עדות הספרדים אינן אומרות את תפילת עננו בלילה, מתוך כבוד לדעת בעל המאור, אך אומרים אותה בתפילת שחרית (ילקוט יוסף מועדים עמ' 536). קהילות תימניות אומרים את תפילת עננו גם בתפילת ערבית.

 

האם בני הקהילה ושליח הציבור חייבים לצום על מנת להגיד את תפילת עננו?

הרשב"א פוסק כי שליח הציבור אינו רשאי להוסיף את תפילת עננו בחזרתו על תפילת העמידה אלא אם כן ישנם לפחות עשרה אנשים מהציבור שאכן צמים (שו"ת הרשב"א א, פא). אמנם, נראה כי ראשונים אחרים חולקים ופוסקים ששליח הציבור יהיה רשאי להוסיף את תפילת עננו גם אם רק חלק מאנשי המניין ואפילו בן אדם יחיד, אכן צמים בפועל (רא"ש שבת ב, טו ותוספות שבת כד ע"א צמים בהתאמה).

המאירי כותב כי כל עוד שלושה אנשים צמים זה נחשב לצום של ה'ציבור' (מאירי מגילה ב ע"א). השולחן ערוך מביא את דעת הרשב"א שמחייב בנוכחותם של עשרה אנשים שצמים בפועל (שולחן ערוך תקסו, ג). פרשני השולחן ערוך (שערי תשובה שם ד; משנה ברורה שם טו) מצטטים את המהר"ם בן חביב, מחבר השו"ת קול גדול (יד), שטוען כי הרשב"א והשולחן ערוך מתייחסים רק ליום צום שהציבור קיבל על עצמו באופן התנדבותי. במהלך ארבעת הצומות שהם 'מדברי קבלה', שליח הציבור יוכל להוסיף לתפילת העמידה את נוסח תפילת עננו במהלך חזרתו, גם אם יש פחות משישה או שבעה אנשים שצמים. ערוך השולחן גם כן מבין כי כל עוד ישנם שלושה אנשים שצמים, כשאחד מהם הוא שליח הציבור ושלושתם עולים לתורה, יהיה ניתן להגיד את תפילת עננו (ערוך השולחן שם ז).

שער הציון (שם טו) מעיר כי הפרי מגדים (משבצות זהב ז) והאליה רבה (תקסו, ד) חולקים על הבחנה זו וטוענים כי כדי שיהיה אפשר להוסיף את תפילת עננו, גם במהלך ארבעת הצומות, צריך שינכחו במהלך התפילה לפחות עשרה אנשים שצמים. לאחר שהוא מצטט את דברי המהר"ם בן חביב, השערי תשובה מציע כי צריך להוסיף את תפילת עננו בנוכחות של לפחות שישה או שבעה אנשים. לאחר מכן הוא מציע כי יהיה ניתן אף לדרוש 'רוב מורגש', שבעה אנשים, כפי שאנו עושים בברכת המזון (שערי תשובה שם).

בפועל, למרות שרצוי כי יהיו עשרה שצמים כדי שיהיה אפשר להוסיף את תפילת עננו לחזרת הש"ץ, יש הטוענים כי מספיק שיהיו שבעה שצמים (אישי ישראל מד, ה). פוסקים אחרים מתירים להוסיף את תפילת עננו רק כאשר ישנם שישה אנשים שצמים.[2]

שאלה זו מעוררת למעשה שאלות עקרוניות לגבי מיהו\ מהו המרכיב שקובע את מהות היום – הציבור או לוח השנה. כמו כן, מתעוררת שאלה לגבי המידה שבה חזרת הש"ץ צריכה לשקף את מצב הציבור או את מהות היום.

בנוגע לשליח הציבור ביום צום הטור כותב את הדברים הבאים:

כתב רב נתן: שליח ציבור שאינו מתענה אינו יכול להתפלל, שכיון שאינו מתענה אינו יכול לומר 'עננו'. ואיני יודע למה שאינו אומר "ביום תעניתי" אלא "ביום תענית הזה" ותענית הוא לאחרים, ודאי אם אפשר שיהיה שליח ציבור המתענה טוב הוא מאחר, אבל אם אי אפשר נראה לי שיכול להתפלל. (טור תקסו)[3]

למרות התנגדות הטור, ר' יוסף קארו, בחיבורו בית יוסף וכן בשולחן ערוך (תקסו, ה), פוסק בהתאם לדעתם של ר' נתן והגאונים.

חלק מהאחרונים טוענים כי מי שאינו צם לא יוכל לשמש כשליח ציבור גם בנסיבות מיוחדות (ראו ט"ז שם ז), אך ערוך השולחן חולק על דבריהם אלה ופוסק כי במצב שכזה יש לפעול בהתאם לדעת הטור: על שליח הציבור לחזור על תפילת העמידה כרגיל (שם י).

המגן אברהם כותב כי בשעת צורך גם אדם שלא צם יוכל לשמש כשליח הציבור כדי שהציבור לא יפסיד 'דברים שבקדושה'. יחד עם זאת, יהיה עליו להגיד 'ביום צום התענית הזה' במקום 'ביום צום תעניתנו'. כמו כן, יהיה אסור לו להגיד את תפילת עננו כברכה נפרדת אלא יהיה עליו לשלב אותה בתוך ברכת שמע קולנו, כפי שעושה היחיד (שם ז). המשנה ברורה (שם יח) ואחרונים נוספים (ראו אישי ישראל מד, ח) מכריעים בהתאם לדעה זו.

 

תפילת עננו ואדם ש'שבר' את הצום

מהדיון לעיל עולה כי מי שאינו צם לא צריך להגיד את תפילת עננו (ראו ביאור הלכה תקסה, א). מה נחשב ל'לשבור את הצום' בהקשר זה? האם מי ש'שבר את הצום' בשוגג צריך להגיד את תפילת עננו? באופן כללי, אנו מגדירים 'אכילה' כבליעה של 'כזית' מזון (מידת נפח בגודל של זית) בתוך מסגרת זמן של 'כדי אכילת פרס' (פרק הזמן שלוקח לאכול חצי כיכר לחם). באופן דומה, אנו מגדירים 'שתיה' כשתייה של 'רביעית' (יחידת מידה תלמודית של נוזל, רבע של לוג) בתוך פרק זמן מוגדר: תוך כדי אכילת פרס או תוך כדי שתיית רביעית, שהוא פרק הזמן הקצר יותר מבין השניים (הזמן שלוקח לשתות רביעית).[4] לעומת זאת, ביום כיפור 'אכילה' ו'שתיה' מוגדרים כאכילת מזון בגודל של 'ככותבת' (תמר גדול) או כשתייה בנפח של 'מלוא לוגמיו' (לחי מלאה אחת). משלב זה והלאה, אדם כבר לא ייחשב ל'מתענה' כפי שנדרש ביום הכיפורים.

איזו מידה ממידות אלו חלה בצומות אחרים? השולחן ערוך פוסק כי מי שאכל כזית אוכל 'שבר את הצום' ויהיה עליו לצום בשנית (שולחן ערוך תקסז, א). המגן אברהם, שמובא על ידי המשנה ברורה (שם ה), מסביר כי הכוונה היא למי שאכל את כמות זאת במסגרת הזמן של 'כדי אכילת פרס'. באופן דומה, המגן אברהם טוען כי מי ששותה 'מלוא לוגמיו', נפח של לחי מלאה, שבר את הצום. האחרונים מתלבטים בשאלה האם השולחן ערוך מתייחס רק לתענית יחיד שהפרט קיבל על עצמו באופן עצמאי על ידי נדר, או שמא הוא כולל בפסיקתו גם את הצומות הציבוריים שנקבעו בידי חכמים (ראו פסקי תשובות תקסח, א וכן בילקוט יוסף, מועדים עמ' 536).

לכאורה, לאחר שאדם אכל כזית של מזון, כמות קטנה מזו של כ'כותבת', יהיה עליו להימנע מאמירת תפילת עננו, למרות שהוא יהיה חייב להשלים את אותו הצום.

 

קריאת התורה

במסכת סופרים מובא שיש לקרוא את 'פרשת ויקהל' (שמות לב, יא-יד; לד, א-י) לא רק בתשעה באב אלא אף בשאר הצומות (מסכת סופרים יז, ה). במשנה מובא כי נוהגים גם לקרוא את הפטרת 'דרשו השם בהימצאו' (הושע נה).

הרמב"ם פוסק כי יש לקרוא את פרשת 'ויקהל' הן בתפילת שחרית והן בתפילת המנחה, אך הוא לא כותב זאת אודות ההפטרה (הלכות תפילה יג, יח). באופן דומה, האבודרהם לא מזכיר את ההפטרה והבית יוסף כותב כי המנהג של העדות הספרדיות הוא שלא לקרוא את ההפטרה בשחרית או מנחה. הוא מציין כי הרוקח (ריא) והכלבו (סב) כותבים כי יש להגיד את ההפטרה בתפילת המנחה, ומסיים את דבריו אלה באמרה הידועה: 'נהרא נהרא ופשטיה' [כל נהר זורם בכיוון משלו]  (בית יוסף תקסה).

כצפוי, השולחן ערוך לא מזכיר קריאת הפטרה במהלך תענית ציבור ואילו הרמ"א כותב כי יש לקרוא את הפטרת 'דרשו' במהלך תפילת המנחה (שולחן ערוך והרמ"א שם). הרב עובדיה הדיה פוסק בספרו ישכיל עבדי כי אדם ספרדי שמתפלל מנחה במניין אשכנזי ומתבקש לקרוא את ההפטרה יהיה רשאי לקרוא את ההפטרה עם ברכותיה, כיוון שההבדלים בנושא זה בין העדות השונות מתבססים על מנהג ולא על הלכה פסוקה.[5]

כפי שראינו לעיל לגבי תפילת עננו, עדיף כי הקריאה המיוחדת בתורה וההפטרה ייאמרו בנוכחותם של עשרה אנשים שצמים בפועל; בדיעבד, אפילו שישה או שבעה אנשים שצמים יספיקו. האם אדם יחיד שלא צם יוכל לקבל עלייה? המהרי"ק פוסק כי אדם שלא צם לא יהיה רשאי לעלות לתורה (מהרי"ק שורש ט). השולחן ערוך מסכים לדעה זו (שולחן ערוך תקסו, ו), כפי שסובר גם הט"ז, שפוסק כי אם אדם שלא צם התבקש לעלות לתורה הוא יוכל לעשות זאת אך ללא אמירת ברכות העלייה לתורה (ט"ז שם ז).

ר' עקיבא איגר מסביר כי קריאת התורה של תענית היא חלק מהצום עצמו, ולכן אדם שלא צם לא יכול לקרוא בתורה או לקבל עליה.[6] בהתאם לדעה זו, כהן או לוי שלא צמו והם היחידים ממעמדם בקהל יצטרכו לעזוב את מקום התפילה לפני העלייה הראשונה כדי שאדם אחר יוכל לעלות במקומם.

למרות זאת, ישנם אחרים החולקים על שיטה זו. החתם סופר מספר כיצד בתשעה באב התרע"א הוא היה חולה ולכן לא היה יכול לצום. הוא חיבר תשובה אודות השאלה האם מותר לו לקרוא בתורה בפרשת ויקהל. לטענתו, לפסיקת המהרי"ק אין תקדים. יתר על כן, במקרה של תשעה באב הצום בעצמו יוצר את החיוב לקרוא בתורה – 'יומא דקא גרים' – ולא הצום. בעקבות כך, גם מי שאיננו צם יוכל לקרוא בתורה. הוא מעיר כי הב"ח מסכים לדעה זו (הב"ח בסוף סימן תקסו). מספר אחרונים שואלים האם פסיקתו של החתם סופר וההיגיון שמונח מאחוריה חלים גם בשלושת הצומות האחרים. ערוך השולחן מסכים כי גם אדם שלא צם בפועל יוכל לעלות לתורה (ערוך השולחן שם יא).

המשנה ברורה, שפוסק בהתאם לדעת השולחן ערוך, מגיע למסקנה כי במקרה שבו אדם שלא צם התבקש לעלות לתורה והוא יהיה מובך מלחשוף ברבים את העובדה שהוא לא צם – דבר שיכול להוביל במקרים מסוימים לחילול ה' – הוא יוכל לסמוך על הדעות המקלות ולהגיד את הברכות (משנה ברורה שם כא).

המגן אברהם מציין כי אם הצום חל ביום שני או חמישי, גם מי שאיננו צם יהיה רשאי לקרוא בתורה, למרות שקוראים את פרשת ויקהל ולא את הקטע מתוך פרשת השבוע שקוראים מדי שבוע במהלך שני ימים אלו (מגן אברהם שם ח).

בקהילות רבות נוהגים לקרוא בקול שלושה מהפסוקים שבפרשיית ויקהל: 'שוב מחרון אפך', י"ג מידות הרחמים וכן את פסוק 'וסלחת'. על בעל הקורא להמתין עד לאחר סיום הקריאה המשותפת של הציבור לפני שהוא בעצמו קורא את הפסוקים הללו.

 

ברכת כוהנים בתענית ציבור

בגמרא נאמר כי כשם שלכהן אסור לעבוד את עבודת היום שלו בבית המקדש כשהוא שיכור, כך גם יהיה לו אסור 'לשאת את ידיו' כדי לברך את עם ישראל לאחר שתיית אלכוהול (תענית כג ע"ב). חכמים חוששים מכך שלאחר ארוחת צהרים כהנים יהיו שיכורים ולכן הם תקנו שלא להגיד את ברכה זו בתפילת המנחה.

המשנה מביאה מחלוקת בנוגע לשאלה האם ברכת כהנים נאמרת במהלך תפילת המנחה של יום צום, כשאין מקום לחשוש שהכהנים יהיו שיכורים. הגמרא פוסקת בהתאם לדעת רב יוסי, שטוען כי ביום שבו נאמרות הן תפילת מנחה והן תפילת נעילה – ביום הכיפורים, ימי תענית שנקבעו בגלל בצורת ובמהלך ה'מעמדות' (תפילות של קהילות ישראל השונות ששלחו נציגים שיעבדו בבית המקדש) – ברכת כהנים נאמרת בתפילת הנעילה ולא במהלך תפילת מנחה, כיוון שזה עלול לגרום לבלבול בין תפילת המנחה של יום הצום לבין תפילת המנחה של שאר ימות השבוע.

הגמרא קובעת כי יש להגיד את ברכת כהנים במהלך תפילת המנחה של יום תענית ציבור מכיוון שתפילה זו נאמרת בסמוך לשקיעה, בדומה לתפילת הנעילה (תענית כו ע"א). במילים אחרות, כשמתפללים את תפילת מנחה ביום צום באותו הזמן של תפילת נעילה, בסמוך לשקיעה, צריך להגיד את ברכת כהנים כיוון שאין חשש שזה יגרום לבלבול עם תפילות המנחה של שאר ימות השבוע. השולחן ערוך פוסק:

אבל בתענית שאין בו נעילה הואיל ותפלת מנחה סמוך לשקיעת החמה היא דומה לתפלת נעילה ואינה מתחלפת במנחה של שאר ימים הלכך יש בה נשיאת כפים. (שולחן ערוך קכט, א)

פסיקה זו רלוונטית במיוחד לתושבי ארץ ישראל, שבה ברכת הכהנים נאמרת מדי יום ביומו. החזון איש סובר כי כשחכמים הכריעו שיש להגיד את ברכת כהנים במהלך תפילת המנחה של יום צום, הם לא עשו זאת על בסיס הבחנה של תזמון תפילת המנחה (חזון איש אורח חיים כ). למעשה, בבית מדרש החזון איש, ברכת כהנים נאמרה במהלך תפילת המנחה של ימי הצומות השונים גם כשהתפללו בשעות שאינן סמוכות לשקיעה (ראו מועדים וזמנים ז, רמח). אמנם, המנהג הנפוץ הוא בהתאם לדעת גדולי ירושלים[7] שפסקו כי יש להגיד את ברכת כהנים בתפילת המנחה של ימי הצום השונים רק כשהיא נאמרת בסמוך לשקיעה.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי

תרגום: נתנאל חזן, תשפ"ב

עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ב

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי תרגום: נתנאל חזן, תשפ"ב עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ב