חנוכה | המקום הראוי להדלקה (2)

מבוא

בשבוע שעבר למדנו את ההלכות הנוגעות למקום הדלקת נרות חנוכה בבתים פרטיים ובבנייני מגורים, וציינו את המנהגים השונים לגבי הדלקה בפנים או בחוץ. השבוע נלמד את הלכות "אכסנאי", וכיצד חלים הלכות אלו על אורחים, מטיילים, תלמידים בפנימיות וכאלה שאין להם בית, כגון חיילים שישנים בחוץ. לסיום, נתייחס למנהג להדליק בבתי כנסת ובאירועים ציבוריים.

 

אכסנאי

הגמרא (שבת כג א) מביאה:

אמר רב ששת: אכסנאי חייב בנר חנוכה. אמר רבי זירא: מריש {מתחילה} כי הוינא בי רב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא {הייתי משתתף בהוצאות ההדלקה}. בתר דנסיבי איתתא {אחרי שנשאתי אישה} אמינא: השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי.

שתי הלכות עולות מקטע זה:

1) אורח רשאי לצאת ידי חובתו באמצעות ההדלקה על ידי אדם אחר בביתו.[1]

2) אורח רשאי לצאת ידי חובתו על ידי השתתפותו בעלות נרות החנוכה.

הר"ן (י ע"א בדפי הרי"ף) מסביר כי רב ששת השווה בהתחלה את חיוב הדלקת נרות למזוזה, שהיא חובת הבית ולא חובה על כל אדם ואדם (חובת גברא), ולכן סבר שאורח לא יהיה חייב להדליק נרות חנוכה כלל. בסופו של דבר הוא הגיע למסקנה שלמעשה אורח חייב. עם זאת, עדיין לא ברור איזה היבט של ההנחה הראשונית שלו הוא דחה. ייתכן שהוא הגיע למסקנה שהדלקת נרות היא למעשה חובת הגברא, ולכן היא מחייבת גם אם האדם מתגורר בביתו של אדם אחר. לחלופין, אולי הוא קיבל את הסיווג של נר חנוכה כחובת הבית, אך למרות זאת קבע שהיא חלה אפילו על האורח, שחייב להשתתף בהוצאות המארח כדי לקיים מצווה זו.

בכל אופן, השולחן ערוך (תרעז, א) פוסק על פי גמרא זו כי אורח שאין לו מי שמדליק עליו בביתו, ואין לו כניסה נפרדת שבה הוא דר, צריך לקיים את חובתו על ידי השתתפות בהוצאות המארח עבור השמן. האחרונים דנים בשאלה האם המארח חייב בפועל להוסיף שמן עבור חלק האורח או לא (ראו מגן אברהם שם). עוד מעיר המגן אברהם כי האורח יכול לשלם עבור השמן הנוסף, או שהמארח יכול לתת לו את המנה הנוספת במתנה. כף החיים (תעז, ב) כותב כי האורח צריך לציין בפירוש שהוא נותן את הכסף למארח כדי לרכוש חלק בנרות, לאחר מכן על המארח לענות שהוא מעביר לאורח חלק בנרות בתמורה לכסף שקיבל.

בימינו, נהוג בקרב האשכנזים כי האדם ידליק נרות חנוכה בעצמו במקום להסתמך על הדלקת בעל הבית. הסבר אפשרי אחד למנהג זה הוא הסטנדרט של ה"מהדרין מן המהדרין", המחייב כל אחד מבני הבית להדליק. גם אם אורח ימלא את החיוב הבסיסי באמצעות הדלקת המארח, הרמה הגבוהה יותר של המהדרין מן המהדרין עשויה לחייב אותו להדליק נרות של עצמו. המהרי"ל (סימן קמה) מעיד על המנהג בקרב אורחים בימיו (המאה הארבע עשרה) שלא להתחלק בעלויות הנרות של המארח, אלא להדליק באופן אישי. הוא מייחס זאת לחשש שאנשים עלולים לחשוד שהאורח לא הדליק (ולא לדין מהדרין מן המהדרין). מפוסקים אחרים (דרכי משה תרעז) עולה כי למרות מנהג זה, עדיין ניתן לחלוק את העלויות עם המארח, ואין צורך לחשוש מהאפשרות של חשד.

המשנה ברורה (שם, זה) מביא דעה המחייבת את האורחים להדליק נרות משלהם כדי להימנע מחשד, אך לאחר מכן הוא דוחה את הטענה הזו. הוא פוסק בהתאם לדעתו של מגן אברהם (ג) שרק אורחים השוהים במגורים עם כניסה נפרדת חייבים להדליק בעצמם. אף על פי כן, מכריע המשנה ברורה כי אורח צריך להדליק נרות בעצמו, כל עוד הוא יכול, כדי לקיים את דין המהדרין מן המהדרין.

למרות שזהו אכן הנוהג המקובל, ר' אליהו שלזינגר, בחיבורו נר איש וביתו (עמ' 368), מציע כי הדלקה של אורח עלולה להיות חסרת משמעות מבחינה הלכתית אם לא יצטרף פורמלית ל"ביתו" של המארח. מצוות נר חנוכה מחייבת הדלקה בביתו של האדם, ואין לאורח "בית" להדליק בו אלא אם כן יהפוך לחלק מבית המארח. הרב שלזינגר מציע אפוא, בניגוד לעמדת המשנה ברורה, כי אורח חייב להשתתף בקניית הנרות כדי לקיים את המצווה!

האם מותר לנוסע שאשתו מדליקה עליו בביתו עדיין להדליק נרות בעצמו במקום שבו הוא ישן? כפי שראינו בגמרא, אם אשתו או בן משפחה אחר של האורח מדליקים נרות החנוכה בביתו, הוא לא צריך להשתתף בקניית הנרות של המארח. תרומת הדשן (סימן קא) מביא שתי דעות לגבי השאלה האם אורח כזה רשאי להדליק לעצמו נרות בברכה. המהרי"ל (סימן קמה) מציין כי רוב האורחים בזמנו הדליקו בעצמם גם במצבים כאלה. הוא סבור שאורח במקרה זה רשאי גם לברך, שכן מן הסתם הוא מתכוון שלא לצאת ידי חובה באמצעות הדלקת אשתו. הבית יוסף (תרעז) חולק על כך, וקורא לברכה כזו "ברכה לבטלה". לכאורה, אפשר לקשר את השאלה זו להגדרת "מהדרין מן המהדרין". לפי המנהג הספרדי, לפיו רק בעל הבית מדליק, ברגע שאשתו של האדם מדליקה בביתו, אין סיבה שהוא ידליק נרות של עצמו. אמנם, לפי המנהג האשכנזי, המחייב כל אחד ואחד מבני הבית להדליק, לכאורה גם אם אשתו הדליקה בבית, הוא עדיין צריך להדליק נרות חנוכה בעצמו! אכן, האליה רבה (שם ד) מביא את השער אפרים שהציע פרשנות כזו. האליה רבה, ואיתו גם הפרי מגדים, דוחים את הניתוח הזה, ומציעים סיבות נוספות לכך כי אפילו על פי המנהג האשכנזי ייתכן שאין לעודד מטייל שאשתו מדליקה עליו בביתו להדליק נרות של עצמו.

הרמ"א (שם ג) פוסק כי מטייל שמשפחתו מדליקה עבורו בבית עדיין רשאי להדליק בברכה. הלבוש (שם א), ט"ז (שם א), מגן אברהם (שם א) ואחרונים אחרים פוסקים בהתאם לרמ"א, ואילו המהרש"ל והפרי חדש חולקים. המשנה ברורה (טז), למרות שאינו מוחה בידי המדליקים בברכה במקרה כזה, מציע כי האדם יקשיב לברכות של אדם אחר במקום לומר אותן בעצמו, לאור חילוקי הדעות בין הפוסקים בנושא.

 

הגדרת ביתו של האדם – מי שאוכל וישן במקומות שונים

ברור כי מי שאוכל וישן בבית צריך להדליק נרות חנוכה בביתו. הט"ז (תרעז, ב) מותח ביקורת על המנהג המוטעה של אנשים שמתארחים לארוחת ערב המדליקים בבתים של מארחיהם במקום בבתיהם, שכן "...זה הוה כאלו עומד בשעת הדלקה על רחוב העיר, דאין שייך לו שם הדלקה." (בהמשך נדון במקרה של מי שאין לו בית). אם כן, ברור כי אם אדם מבקר חברים או משפחה לארוחת ערב ומתכנן לחזור הביתה, עליו להדליק נרות חנוכה בביתו, ולא אצל מארחיו.

שאלה מורכבת יותר נוגעת לאורחים שישנים במקום אחד אבל אוכלים במקום אחר. איפה אדם צריך להדליק נרות חנוכה במקרה כזה?

הטור (שם) מביא את אביו, הרא"ש, שפוסק כי במקרה כזה אדם צריך להדליק במקום שבו הוא ישן, כיוון שאחרת, אם ידליק בבית שבו הוא אוכל, אנשים עלולים לחשוד שלא הדליק נרות חנוכה כלל.

הרמ"א, בפירושו על הטור דרכי משה, מציין כי הרשב"א (שו"ת הרשבא א, תקלב) חולק על כך, ופוסק שמי שאוכל בביתו של אדם אחר חייב להשתתף בהוצאות ההדלקה של המארח, גם אם הוא ישן במקום אחר. במילים אחרות, הוא מבין כי המקום שבו האדם אוכל קובע את מעמדו לגבי חובת הדלקת נרות.

ר' יוסף קארו בשולחן ערוך (שם) פוסק כי מי שיש לו כניסה פרטית למקום מגוריו ידליק שם, גם אם הוא אוכל בקביעות במקום אחר. הרמ"א חולק, כשהוא מביא את הרשב"א וכותב ש"יש אומרים דבזמן הזה, שמדליקים בפנים ממש, ידליק במקום האוכל, וכן נהגו...".

האחרונים, כפי שנראה בהמשך, דנים בשאלה המעשית האם ההלכה היא כשיטת הרא"ש או הרשב"א.

ויכוח זה עשוי להיות קשור למי שמתארח במלון במהלך חנוכה וישן בחדרו אך אוכל בחדר האוכל של המלון. לדעת הרא"ש, לכאורה הוא צריך להדליק במקום שבו הוא ישן. אמנם, הרשב"א עשוי לפסוק כי צריך להדליק בחדר האוכל, אך כיוון שהכניסה לבניין עשויה להיחשב כ"פתח הסמוך לרשות הרבים", היא עשויה להיות המיקום המועדף להדלקה. נראה שכך אכן נהוג בבתי מלון רבים, במיוחד בשל חששות לבטיחות אש. (יש לזכור שמי שנוסע לבדו, ומשאיר את משפחתו בבית, רשאי בכל מקרה להסתמך על ההדלקה בבית במידת הצורך).

שאלה דומה עולה כאשר נוסעים ללילה אחד בלבד. כשאדם נוסע לשבת, למשל, וחוזר הביתה במוצאי שבת, איפה הוא צריך להדליק נרות חנוכה באותו לילה? האם מעמדו נקבע לפי המקום בו ישן בלילה הקודם, או המקום בו הוא מתכוון לישון באותו לילה? יש המציעים כי אם אדם יכול לחזור הביתה בזמן כדי להדליק כשעדיין יש אנשים בחוץ, אז הוא צריך לחזור במהירות הביתה אחרי שבת ולהדליק שם (ראה "חובת הדר", פרק א, הערה 65). עם זאת, אחרים טוענים כי ניתן להדליק בבית המארח לפני החזרה הביתה, במיוחד אם האדם חוזר הביתה מאוחר ("ימי הלל והודאה", עמ' 274, בשם ר' שלמה זלמן אויערבך).

 

תלמידים בפנימיות

נכתב הרבה בנוגע לשאלה איפה תלמידי ישיבה צריכים להדליק נרות חנוכה. כפי שכבר כתבנו, בהתאם לפסיקה הספרדית שמחייבת רק אדם אחד בכל בית להדליק (ראה https://www.etzion.org.il/he/halakha/orach-chaim/holidays/laws-chanuka-lighting-neirot-chanuka) תלמידים ורווקים ספרדים צריכים להכריע אם הם צריכים להדליק נרות, או שמא הם יוצאים ידי חובה בהדלקה המשפחתית בביתם. אמנם, תלמידים ממוצא אשכנזי בהחלט צריכים להדליק כדי לקיים את דין המהדרין מן המהדרין, או אולי אפילו כדי לקיים את המצווה הבסיסית של נר איש וביתו, שאותה הם כנראה כבר לא מקיימים באמצעות ההדלקה של הוריהם בבית, כיוון שהם חיים בנפרד מהוריהם באופן בסיסי.

לעתים קרובות מאוד, תלמידים אוכלים וישנים בבית הספר או בישיבה בחדרים שונים, או אפילו בבניינים שונים (אם חדר האוכל והפנימיות ממוקמים במקומות שונים בקמפוס, כפי שקורה לעתים קרובות). איפה אדם צריך להדליק במצב כזה?

הרב משה פיינשטיין (אגרות משה, יו"ד ג, יד, ה, ואו"ח ד, ע, ג) טוען כי על התלמידים להדליק במקום שבו הם ישנים, שכן חדר האוכל הוא משותף ואינו מיועד במיוחד לאף תלמיד מסוים. הוא גם מציע לתלמידים לעשות הגרלה כדי לקבוע מי צריך להישאר ולפקח על הנרות כדי למנוע שריפה. הרב יצחק וייס (מנחת יצחק ז, מח), הרב בנימין זילבר (אז נדברו ה, לח, ב) והרב שמואל ווזנר (שבט הלוי ג, פג) מסכימים. יש שמציעים שמי שמדליק בחדר בפנימייה צריך להדליק בדלת, הפונה החוצה לכיוון המסדרון, בעוד אחרים תומכים בהדלקה בחלון (הרב פיינשטיין). לעומתם, החזון איש (ראה תשובות והנהגות ב' שמב, יא) והרב אהרן קוטלר (מובא ע"י הרב שמעון איידר בספרו Halachos of Chanukah, עמ' 37) פוסקים כי על התלמיד להדליק במקום שבו הוא אוכל, בהתאם לפסיקת הרמ"א שהוזכרה לעיל.

הרב שלמה זלמן אויערבך (הובא בספר של הרב משה הררי, 'מקראי קודש' חנוכה, עמ' 100, הערה 101) כותב כי תלמידים רשאים להדליק נרות חנוכה בכניסה לבניין הפנימיה או בחדר האוכל, אך לא בחדריהם, בגלל שיקולים בטיחותיים. זהו אכן המנהג בישיבתו של הרב אויערבך, קול תורה, בירושלים. גם סטודנטים בישיבה יוניברסיטי מדליקים בכניסה לבנייני הפנימיות שלהם.

 

בדרך – מי שנוסע בלי בית

האם ניתן לקיים את מצוות נר חנוכה שלא בתוך בית? למשל, האם אדם שנוסע ברכבת, או נמצא ב"קמפינג" בשטח, יכול להדליק נרות חנוכה? בשיעור קודם (https://www.etzion.org.il/he/halakha/orach-chaim/holidays/laws-chanuka-lighting-neirot-chanuka) שאלנו האם יש להגדיר את מצוות נר חנוכה כחובת בית, בדומה למזוזה, או חובת גברא המתקיימת בתוך הבית. ברור שמי שרואה את המצווה כחובת בית לא ידרוש הדלקה במצבים הנזכרים (כמו שברור שאדם אינו חייב במזוזה אם אין לו בית). אולם, אם אנו רואים את המצווה כחובת גברא, אזי נשאלת השאלה האם המצווה חלה גם בהיעדר בית.

למרות שהראשונים אינם מתייחסים לשאלה זו במפורש, פוסקים מאוחרים הסיקו ממספר מקורות כי חיוב נר חנוכה חל רק בתוך בית. תוספות (סוכה מו ע"א ד"ה הרואה) מסבירים כי הברכה של "שעשה נסים" נתקנה כדי לאפשר למי "שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה" להשתתף במצוות חנוכה. קביעה זו מניחה כי אנשים חסרי בית אינם מדליקים נרות חנוכה. בדומה לכך, מסביר רש"י (שבת כג ע"א ד"ה הרואה) שברכה זו מיועדת למי שעדיין לא הדליק בביתו, ולנוסע בספינה, שאינו מדליק. (אמנם, רש"י אינו מסביר מדוע ספינה אינה נחשבת בית.) יתר על כן, הרמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה ד, א) כותב ש"מצוותה [של חנוכה] שיהיה כל בית ובית מדליק", ומכאן עולה שצריך לקיים את המצווה בתוך (או באמצעות) בית. לעומת זאת, הר"ן (שבת י ע"א ד"ה אמר), כפי שהובא לעיל, הבין לכאורה שהגמרא קובעת שהמצווה אינה חובת בית, אלא חובת גברא.

האחרונים אכן מתייחסים לשאלה זו. ציטטנו לעיל את הט"ז (תרעז, ב) כמי שמבקר את המנהג המוטעה של אורחים לארוחת ערב המדליקים בבתים של מארחיהם במקום בבתים שלהם, וציין כי "...זה הוה כאלו עומד בשעת הדלקה על רחוב העיר, דאין שייך לו שם הדלקה." מדברים אלו עולה בבירור כי מי שאין לו בית אינו יכול להדליק נרות חנוכה. ר' משה פיינשטיין (אגרות משה יו"ד ג, יד, ה) ור' שלמה זלמן אויערבך (הליכות שלמה עמ' 257) פוסקים בהתאם.

יש אחרונים שטוענים כי למרות שחייבים להדליק בתוך "בית", גם בית מגורים ארעי עשוי להיחשב "בית" מבחינה זו. למשל, ר' שלום מרדכי בן משה שבדרון (המהרש"ם, 1835-1911) כותב (ד, קמו) כי מותר להדליק במהלך נסיעה ברכבת, כיוון שהאדם למעשה "שוכר" את התא שלו. ערוך השולחן (תרעז, ה) מסכים. מעניין לציין שר' אהרן ליכטנשטיין (https://www.etzion.org.il/he/halakha/orach-chaim/holidays/laws-chanuka-lighting-neirot-chanuka) מקבל את ההנחה שאפשר להדליק רק בתוך "בית", אך תוהה האם "בית" חייב, בהגדרה , להיות מתחם מקורה, או שמא כל מקום מגורים קבוע, גם ללא גג, יספיק. יתר על כן, הוא עומד על כך כי חייבים להתגורר במקום כזה פרק זמן מינימלי, או שבוע או שלושים יום, ולכן חניכים שישנים במקום מסוים במשך פחות משבוע אינם צריכים להדליק נרות חנוכה, ובמקום זאת צריכים להסתמך על ההדלקה המתבצעת בבתיהם. נראה כי גם הרב אויערבך הסתפק בשאלה זו, שכן הוא פסק שחיילים שישנים בשטח לא צריכים להדליק ואלו שישנים בתעלות צריכים להדליק בלי ברכה. 

אחרים טוענים כי דרישת ה"בית" היא לכתחילה, אבל לא מעכבת, ולכן ניתן גם להדליק ללא בית. ר' אליעזר ולדנברג, למשל, בציץ אליעזר (טו, כט), מגדיר את המצווה כמוטלת "אקרקפתא דגברא", על כל אדם ואדם, וממילא לא תלויה בבית. ר' בנימין זילבר (אז נדברו ו, עה) מסכים. לגבי חיילים, הרב ולדנברג טוען שעליהם להדליק, ליד מיטותיהם, עם הברכות. ר' צבי פסח פרנק (מקראי קודש – חנוכה, יח, הערה ג') פסק בשנת תשמ"ד, כי בעוד שחיילים שישנים באוהלים המגינים עליהם מפני הגשם רשאים להדליק נרות חנוכה, מי שישנים בשדות פתוחים לא צריכים. ר' עובדיה יוסף (חזון עובדיה, עמ' 156) פוסק שחיילים שישנים בחוץ צריכים להדליק ללא אמירת ברכות. ר' יוסף צבי רימון מנתח שאלה זו בהרחבה ב"נר חנוכה לחייל ולמטייל" (באורך נראה אור, תשס"ד).

 

הדלקה בבתי כנסת ובמקומות ציבוריים אחרים

המנהג להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת מוזכר כבר על ידי הראשונים. ר' יצחק בן אבא מארי (המאה ה-12, צרפת), למשל, בספרו 'ספר העיטור' (חנוכה סימן קיד), דן במנהג זה ומביא מנהגים שונים העוסקים בשאלה האם להדליק את הנרות במרכז בית הכנסת או בכניסה.

הראשונים מציעים נימוקים רבים למנהג זה. ר' אברהם בר' נתן (פרובנס, המאה ה-12) מסביר כי מדליקים ב"מקדש מעט" (ראו מגילה כט ע"א) כדי לפרסם את הנס שאירע בבית המקדש. הריטב"א (שבת כג ע"א) כותב כי "נהגו להדליק בבתי כנסיות כדי לעשות פרסומי ניסא במקום הרבים". כמה ראשונים (מכתם פסחים קא ע"ב; אבודרהם – סדר מעריב של שבת) מציעים כי ההדלקה בבית הכנסת מאפשרת למי שאין לו בית לפחות לומר את הברכות על ראיית הנרות, כשם שאומרים קידוש בבית הכנסת בשביל אלה שלא יקדשו בעצמם. מעניין לציין שהריב"ש (קיא) מציע כי אחרי שהתקבל המנהג להדליק נרות חנוכה בתוך הבית, מתוך חשש מהגויים מסביב, הפוסקים קבעו שקהילות צריכות להדליק בבתי הכנסת שלהן, כדי לפרסם כראוי את ניסי החנוכה.

ר' צדקיה בן אברהם הרופא (המאה ה-13, איטליה), ב"שיבולי הלקט", טוען כי ההדלקה בבית הכנסת מיותרת מבחינה הלכתית, ולכן תוהה האם יש לברך על הדלקה זו. אמנם, השולחן ערוך (תרעא, א) פוסק כפי המנהג להדליק בבית הכנסת בברכה, ומסביר שהדלקה זו משרתת את מטרת פרסומי ניסא. הרמ"א מוסיף שמדליקים את הנרות האלו בין מנחה לערבית.

כמה אחרונים (ר' משה פיינשטיין, אגרות משה או"ח א, קצ) כותבים כי המדליק בבית הכנסת חוזר על כל הברכות – כולל שעשה נסים ושהחיינו – בהדלקת הנרות שלו בבית. אחרים (ר' עובדיה יוסף, יחווה דעת ב, ז) פוסקים כי עליו להשמיט את שתי ברכות אלו, אלא אם כן הוא מברך אותן עבור משפחתו.

יש קהילות שנוהגות להדליק נרות חנוכה בברכה בכל מקום ציבורי. לכאורה, נוהג זה צריך להיות תלוי בסיבה להדלקה בבית הכנסת. אם מדליקים בבית הכנסת לזכר ההדלקה בבית המקדש, או בשביל חסרי בית, אז ודאי שאין סיבה להדליק בברכה במקומות ציבוריים אחרים. אמנם, ההסבר של הריטב"א, לפיו מדליקים בבית כנסת כדי לפרסם את הנס, עשוי להיות רלוונטי גם באזורים ציבוריים אחרים.

המנחת יצחק (ו, סה, ג) והציץ אליעזר (טו, ל; כב, לז, א) מתנגדים למנהג זה, ואילו ר' בנימין זילבר (אז נדברו ה, לז) תומך במנהג. ר' עובדיה יוסף (יביע אומר ז, נז, ו; חזון עובדיה עמ' 47) מגן על המנהג, אם כי הוא ממליץ להתפלל במקום ההדלקה כדי להעניק לו מעמד של "בית כנסת" מבחינה זו. הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מנדל שניאורסון (1902-1994), עודד את חסידיו להדליק במקומות ציבוריים כדי לפרסם את ניסי החנוכה, בהתאם לנימוקו של הריטב"א (המוזכר לעיל). נהוג להדליק בכותל המערבי, שכן הוא מתפקד כבית כנסת בכל ימות השנה (אז נדברו ו, עמ' 137; חזון עובדיה, עמ' 47).

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: תני בדנרש, תשפ"ג
עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ג