דילוג לתוכן העיקרי
מעגל השנה -
שיעור 8

הלכות ומנהגי ערב יום כיפור

קובץ טקסט

 

מבוא

הלכות ומנהגים רבים מעסיקים אותנו בערב יום כיפור. יש שנוהגים לבקר בבתי קברות לפני יום כיפור (רמ"א תרה), אחרים משתתפים בטקס הכפרות (הנפה של תרנגולת חיה או סכום קטן של כסף מעל הראש. רמ"א שם), ויש כאלה שאף נוהגים לקבל מלקות.[1] בפרק זה נתמקד במספר הלכות ומנהגים מרכזיים שחלים בערב יום כיפור ושנשתמרו במהלך הדורות: בקשת מחילה, טבילה במקווה, ווידוי ואכילה.

 

בקשת מחילה לפני יום כיפור

יש שנוהגים לבקש סליחה מחבריהם לפני כניסת יום כיפור. הגמרא מספרת כי במשך שלוש עשרה שנה רב ביקר אצל ר' חנינא בערב יום הכיפורים וביקש את סליחתו (יומא פז ע"ב). מנהג זה מבוסס על המשנה הבאה:

עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו. את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה: "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" – עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר. (משנה, יומא ח, ט)

והגמרא ממשיכה:

אמר ר' יצחק: כל המקניט את חבירו, אפילו בדברים, צריך לפייסו... ואמר ר' יוסי בר חנינא: כל המבקש מטו [מחילה] מחבירו אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים שנאמר: "אנא שא נא ועתה שא נא". ואם מת [האדם שבו הוא פגע פיזית או מילולית] – מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו ואומר 'חטאתי לה' אלוקי ישראל ולפלוני שחבלתי בו'.  (יומא פז ע"ב)

בנוסף לכך הגמרא מלמדת אותנו כי יש להזדרז לבקש סליחה:

ומנין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי? שנאמר: "ויתפלל אברהם אל האלוקים, וירפא אלוקים את אבימלך". (בבא קמא צב ע"א)

הגמרא מספרת כי "ר' זירא כי הוה ליה מילתא בהדי איניש הוה חליף ותני לקמיה וממציא ליה כי היכי דניתי וניפוק ליה מדעתיה" [תרגום: כשלר' זירא הייתה תלונה כנגד מישהו הוא היה ניגש לאדם זה, ובכך מעמיד את עצמו ברשותו, כדי שאותו אדם יבוא ויפייס אותו] (יומא פב ע"א).

בדומה לכך, הרמב"ם כותב כי "זהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון" (הלכות תשובה ב, י). ואכן, רבא טוען ש"כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו" [תרגום – כל מי שמוחל על עוונות שאנשים עושים כלפיו אז בית דין של מעלה מוחלין לו על עוונות שהוא עשה כלפי הקב"ה] (ראש השנה יז ע"א).

רק בנסיבות מאוד מסוימות, כגון לתועלת העבריין (יומא פז ע"ב) או במקרה שבו אדם הושמץ באופן פומבי, האדם שהותקף לא יהיה מחויב לסלוח (רמ"א תו, א), למרות שזה בהחלט דבר שראוי לעשות (משנה ברורה שם יא).

כמה אחרונים שואלים האם אדם שיודע שסלחו לו עדיין חייב לבקש סליחה. האם הדאגה היחידה היא שהנפגע אכן יסלח או שמא יש צורך כי הפוגע יבקש סליחה בפועל כחלק מתהליך חזרתו בתשובה? אם הפוגע צריך לבקש סליחה כחלק מתהליך החזרה בתשובה שלו אז הוא חייב לכאורה לבקש סליחה גם אם הוא יודע שהנפגע כבר מחל לו. אמנם, אם הדאגה היחידה היא לכך שהנפגע יסלח לפוגע אז בקשת סליחה במקרה כזה תהיה מיותרת.

שאלה זו מתייחסת גם למצב לא נעים שעלול לקרות: מה קורה במצב שבו אדם לא יודע שהעליבו אותו ועל ידי בקשת סליחה הפוגע עלול להעליב אותו בפועל ובכך לגרום לו לצער. ה'חפץ חיים' כותב כך:

וְאִם עָבַר וְסִפֵּר לָשׁוֹן הָרָע עַל חֲבֵרוֹ וּבָא לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה – תָּלוּי בָּזֶה: אִם הַשּׁוֹמְעִים דָּחוּ אֶת דְּבָרָיו וְלֹא נִתְגַּנָּה חֲבֵרוֹ עַל יְדֵי זֶה כְּלָל בְּעֵינֵיהֶם – אִם כֵּן לֹא נִשְׁאָר עָלָיו כִּי אִם הֶעָוֹן דְּבֵין אָדָם לַמָּקוֹם, דְּהַיְנוּ שֶׁעָבַר עַל רְצּוֹן ה', שֶׁצִּוָּה עַל זֶה כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל בַּפְּתִיחָה.

תִּקּוּנוֹ – שֶׁיִּתְחָרֵט עַל שֶׁעָבַר וְיִתְוַדֶּה וִיקַבֵּל עַל עַצְמוֹ בְּלֵב שָׁלֵם עַל לְהַבָּא שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת כֵּן כְּמוֹ בְּכָל עֲוֹנוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם.

אֲבָל אִם חֲבֵרוֹ נִתְגַּנָּה עַל יְדֵי זֶה בְּעֵינֵי הַשּׁוֹמְעִים וְנִסְבַּב לוֹ עַל יְדֵי זֶה הֶזֵּק בְּגוּפוֹ אוֹ בְּמָמוֹנוֹ אוֹ שֶׁהֵצֵּר לוֹ עַל יְדֵי זֶה, הֲרֵי הוּא כְּכָל עֲוֹנוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ שֶׁאֲפִלּוּ יוֹם הַכִּפּוּרִים וְיוֹם הַמִּיתָה אֵין מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.

עַל כֵּן – צָּרִיךְ לְבַקֵּשׁ מְחִילָה מֵחֲבֵרוֹ עַל זֶה. וּכְשֶׁיִּתְפַּיֵּס וְיִמְחל לוֹ לֹא נִשְׁאָר עָלָיו כִּי אִם הֶעָוֹן דְּבֵין אָדָם לַמָּקוֹם וְיַעֲשֶׂה כַּנַּ"ל. וַאֲפִלּוּ אִם חֲבֵרוֹ אֵינוֹ יוֹדֵעַ עֲדַיִן כְּלָל מִזֶּה, צָּרִיךְ לְגַלּוֹת לוֹ מַה שֶּׁעָשָׂה נֶגְדּוֹ שֶׁלֹּא כַּדִּין וּלְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה עַל זֶה כֵּיוָן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁעַל יָדוֹ נִסְבַּב לוֹ דָּבָר זֶה. (ספר חפץ חיים הלכות לשון הרע ד, יב)

החפץ חיים פוסק כי אם אדם חווה נזק כלשהו, או אפילו צער, כתוצאה מדיבורו של אדם אחר, אותו אדם חייב לבקש ממנו סליחה – גם אם הנפגע לא ידע שהפוגע דיבר עליו דברים שהם אלה שגרמו לו לנזק (ראו גם משנה ברורה תר, ג).

יש הטוענים כי ר' ישראל סלנטר חלק על פסיקה זו ואף התעמת עם החפץ חיים בנוגע אליה (ראו ספר מכתבי החפץ חיים עמ' 11; תנועת המוסר, כרך א עמ' 636). הרב סלנטר סבר כי אדם צריך לשקול היטב את מעשיו כיוון שיש פעמים שבהן עצם בקשת הסליחה עלולה להוות חטא של גרימת צער לאדם מישראל. ר' בנימין זילבר (אז נדברו ז, סו) ואחרים (ראו אצל הרב משה הררי 'מקראי קודש' הלכות יום הכיפורים עמ' 34 הערה 4) פוסקים בהתאם לעמדתו של הרב סלנטר.

ר' אברהם דנציג, בעל הספר חיי אדם, ניסח את תפילת הפתיחה המפורסמת של יום כיפור תפילה זכה –  והפך אותה לפופולרית (חיי אדם קמד). תפילה מרגשת זו, שנאמרת באופן אישי לפני כל נדרי, מתארת כיצד האדם השתמש לרעה ביכולות שהקב"ה נתן לו; במקום להשתמש ביכולותיו לעבוד את השם הוא השתמש בהם לעשות חטאים. בשיא תפילה זו, שגם מי שאין לו מספיק זמן להגיד את כל 'תפילה זכה' יכול להגיד, נכתבו הדברים הבאים:

וְלִהְיוֹת שֶׁיָּדַעְתִּי שֶׁכִּמְעַט אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ בְּמָמוֹן אוֹ בְגוּפוֹ, בְּמַעֲשה אוֹ בְדִבּוּר פֶּה. וְעַל זֶה דָוֶה לִבִּי בְּקִרְבִּי כִּי עַל חֵטְא שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ, וְעַל זֶה נִשְׁבַּר לִבִּי בְּקִרְבִּי וְרָחֲפוּ עַצְמוֹתַי, כִּי אֲפִלּוּ יוֹם הַמִּיתָה אֵין מְכַפֵּר.

וְלָכֵן אֲנִי מַפִּיל תְּחִנָּתִי לְפָנֶיךָ שֶׁתְּרַחֵם עָלַי וְתִתְּנֵנִי לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָל בְּנֵי אָדָם. וְהִנְנִי מוֹחֵל בִּמְחִילָה גְמוּרָה לְכָל מִי שֶׁחָטָא נֶגְדִּי. בֵּין בְּגוּפוֹ וּבֵין בְּמָמוֹנוֹ. אוֹ שֶׁדִּבֶּר עָלַי לָשׁוֹן הָרָע. וַאֲפִילּוּ הוֹצָאַת שֵׁם רָע. וְכֵן לְכָל מִי שֶׁהִזִּיק לִי בְּגוּפִי אוֹ בְּמָמוֹנִי. וּלְכָל חַטֹּאת הָאָדָם אֲשֶׁר בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. חוּץ מִמָּמוֹן אֲשֶׁר אוּכַל לְהוֹצִיא עַל פִּי דִין. וְחוּץ מִי שֶׁחוֹטֵא כְּנֶגְדִּי וְאוֹמֵר אֶחֱטָא לוֹ וְהוּא יִמְחַל לִי. וְחוּץ מֵאֵלּוּ אֲנִי מוֹחֵל בִּמְחִילָה גְמוּרָה וְלֹא יֵעָנֵשׁ שׁוּם אָדָם בְּסִבָּתִי. וּכְשֵׁם שֶׁאֲנִי מוֹחֵל לְכָל אָדָם כֵּן תִּתֵּן אֶת חִנִּי בְּעֵינֵי כָל אָדָם שֶׁיִּמְחֲלוּ לִי בִּמְחִילָה גְמוּרָה.

הקורא אומר את התפילה וסולח למי שעשה לו עוול כדי לאפשר לאחרים לתקן את מעשיהם וכן כדי לזכות בעזרת כך לחסד משמיים.

מדוע נוהגים לפייס איש את רעהו דווקא בערב יום הכיפורים? ההסבר הפשוט הוא כי למרות החובה התמידית לפייס אדם שנעשה לו עוול (ראו בבא קמא צב ע"א), יש דחיפות מסוימת לעשות זאת לפני יום כיפור. לעומת זאת, הטור (אורח חיים תרו) מצטט את פרקי דרבי אליעזר (מו) שמסביר אחרת:

ראה סמא"ל שלא נמצא בהם חטא ביום הכפורים. אמר לפניו: ריבונו של עולם, יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת בשמים! מה מלאכי השרת אין להם קפיצין [נעליים] כך ישראל עומדים על רגליהם [יחפים] ביום הכפורים.

מה מלאכי ישראל אין להם אכילה ושתיה כך ישראל אין להם אכילה ושתיה ביום הכפורים.

מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים.

מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם כך ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכיפורים.

והקב"ה שומע עתירותיו של ישראל מן הקטגור שלהם ומכפר על המזבח ועל הכהנים ועל כל עם הקהל למגדול ועד קטן.

הטור מסביר כי ביום כיפור יש מניע מיוחד ליצור שלום בקרב עם ישראל – כדי לדחות את אשמות הקטגור.

 

טבילה

הראשונים מביאים מנהג קדום לטבול בערב יום כיפור.[2] מספר ראשונים אף פוסקים שיש לברך לפני טבילה זו את 'ברכת המצווה' לפני הטבילה.[3] ערוך השולחן (תרו, ה) מציע כי ראשונים אלו מבינים את הציווי "לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל) כפשוטו. אמנם, רוב הראשונים דוחים את דעה זו ופוסקים שיש לקיים את הטבילה ללא ברכה (שולחן ערוך תרו, ד).

הרא"ש מסביר, על סמך דברי הפרקי דרבי אליעזר שהובא לעיל, כי ביום כיפור אנו מנסים להידמות למלאכים: בדיוק כפי שהם טהורים כך גם אנו הופכים לטהורים. עם זאת, הסיבה המדויקת לטבילה זו עדיין לא התבהרה לגמרי.

הרמ"א כותב כי הטעם לטבילה זו היא היטהרות מטומאת קרי (רמ"א תרו, ד) ואילו המגן אברהם מביא את דעתם של אלו שרואים את טבילה זו כפעולה של חזרה בתשובה (מגן אברהם שם, ח). ואכן, ר' עקיבא משווה בין ערך החזרה בתשובה לטבילה במקווה:

אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל! לפני מי אתם מטהרין? מי מטהר אתכם? אביכם שבשמים! שנאמר:"וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם". ואומר: "מקווה ישראל, ה' " – מה מקווה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל. (יומא פה ע"ב)

השאלה שנשאלת היא האם מטרת טבילה זו היא טהרה או שתשובה מובילה למספר השלכות מעשיות. הרמ"א כותב כי יש לטבול רק פעם אחת, ואילו המשנה ברורה כותב כי כיוון שהסיבה לטבילה היא חזרה בתשובה אז יש לטבול שלוש פעמים (משנה ברורה תרו, כא). יש שרגילים לטבול שלושים ותשע פעמים (ראו באר היטב שם, ח). בנוסף לכך, למרות שהרמ"א כותב כי יש לטבול ללא אמירת ווידוי, יש שנוהגים לומר את הווידוי במקווה.

 

וידוי ותפילות נוספות

בגמרא מובא כי יש להגיד את נוסח הווידוי לפני סעודת ערב יום כיפור:

תנו רבנן: מצות וידוי – ערב יום הכיפורים עם חשכה. אבל אמרו חכמים: יתוודה קודם שיאכל וישתה שמא תיטרף דעתו בסעודה, ואף על פי שהתודה קודם שאכל ושתה – מתודה לאחר שיאכל וישתה שמא אירע דבר קלקלה בסעודה. (יומא פז ע"ב)

רש"י מסביר כי חז"ל חששו שמא אדם ישתכר במהלך הסעודה (רש"י שם ד"ה שמע), ואילו הרמב"ם כותב כי חכמים חששו שמא אדם ייחנק וימות לפני שהוא יחזור בתשובה (הלכות תשובה ב, ז).

הראשונים מסתפקים בשאלה האם יש לקרוא את הוידוי השני לאחר הסעודה, לפני כניסתו של יום כיפור או בערב יום כיפור עצמו. הר"ן (ו ע"א ד"ה תנו רבנן) מצטט את הרמב"ן, שמסביר כי המצווה היא להתוודות בערב יום כיפור לפני רדת החשיכה. חכמים חששו כי אדם ישתכר ולכן הם קבעו את הווידוי לפני הארוחה אבל לא החליפו את הווידוי שאמור היה להיקרא לפני צאת הכוכבים. אמנם, רוב הראשונים חולקים על כך וההלכה נפסקה בהתאם לדעתם. הווידוי השני לא נאמר לפני צאת הכוכבים (שולחן ערוך תרו, א).

יש שאומרים וידוי מסוג אחר ומסבירים כי אמירת 'תפילה זכה' מספיקה לפי שיטתו של הר"ן (מגן אברהם תרז, ז בשמו של השל"ה). הרב סולובייצ'יק מעיר כי בחסלביץ', המקום שבו גדל, היה נהוג להגיד את הווידוי לפני אמירת תפילה זכה. הרב שמר על מנהג זה גם בבוסטון (ראו מחזור מסורת הרב ליום הכיפורים עמ' 42).

הגאונים דנים בשאלה האם הווידוי שנאמר במנחה לפני יום כיפור צריך להיאמר גם על ידי שליח הציבור בחזרת הש"ץ (ראו רא"ש יומא ח, כה). הראבי"ה, ר' אליעזר בן יואל הלוי (נפטר בשנת 1225), סובר כי שליח הציבור לא חוזר על הווידוי כיוון שאין מקום בתפילת שמונה עשרה של יום חול שבו אפשר להוסיפו. הוא גם מציע כי כיוון שהווידוי נאמר במנחה רק בעקבות חשש השכרות או החנק במהלך הסעודה המפסקת הוא לא שולב בחזרת הש"ץ. לכאורה, ביום כיפור הווידוי הוא חלק בלתי נפרד מתפילות היום ולכן הוא נכלל בחזרת הש"ץ, בשונה מבערב יום הכיפורים שבו הקשר בין הווידוי לתפילת המנחה הוא 'מלאכותי' ולכן לא נאמר במהלכה. אמנם, רב עמרם גאון טוען כי יש להגיד את הווידוי אף בחזרת הש"ץ כדי להוציא ידי חובה את אלו שלא יכולים להתפלל על עצמם.

 

מצוות האכילה

בגמרא נאמרים הדברים הבאים:

תני חייא בר רב מדיפתי: "ועניתם את נפשותיכם בתשעה" – וכי בתשעה מתענין? והלא בעשור מתענין! אלא לומר לך דכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי.[4]

ואכן, בגמרא נאמר כי "מר בריה דרבינא כולה שתא [כל השנה] הוה יתיב בתעניתא לבר מעצרתא, ופוריא, ומעלי [ערב] יומא דכיפורי" (פסחים סח ע"ב).

הגמרא מלמדת כי יש מצווה לאכול ביום הקודם ליום כיפור עצמו וכן שאכילה בערב יום כיפור בנוסף לצום היום שלמחרת נחשבים בצורה מסוימת לצום של יומיים. איזה תפקיד מצווה זו ממלאת? כיצד עלינו להבין את השוואת התלמוד בין אכילה בט' בתשרי לצום יום כיפור? האם מצווה זו משקפת בדרך מסוימת את מהות יום כיפור?

הראשונים חלוקים בנוגע להבנת מהות מצווה זו. רש"י למשל מסביר:

הכי משמע קרא: "ועניתם בתשעה" – כלומר, התקן עצמך בתשעה שתוכל להתענות בעשרה. ומדאפקיה קרא בלשון 'עינוי' לומר לך הרי הוא כאלו מתענה בתשעה. (רש"י יומא פא ע"ב ד"ה כל)

רש"י מבין כי אוכלים בט' בתשרי כדי להתכונן ליום כיפור. עבור הכנה נוספת זו מקבלים 'זכות' בשמים, אם אכן צמים ביום כיפור, ומי שמיישם זאת נחשב כאילו צם שני ימים ברציפות.[5]

הרא"ש מסכים לדבריו של רש"י וכותב כך:

כלומר, הכינו עצמכם בתשעה לחדש להתחזק באכילה ובשתיה כדי שתוכלו להתענות למחר, להראות חיבתו של המקום ברוך הוא לישראל. כאדם שיש לו ילד שעשועים וגזר עליו להתענות יום אחד וציווה להאכילו ולהשקותו ערב יום התענית כדי שיוכל לסבול. כך הקב"ה – מכל ימות השנה לא ציווה לישראל להתענות אלא יום אחד לטובתן, לכפר על עונותם. (רא"ש יומא ח, כב)

בדומה לרש"י, גם הרא"ש מבין את המצווה כפעולת הכנה לצום אך הוא מוסיף שזו דוגמא לחיבה שיש לקב"ה כלפי עם ישראל וכן את חוסר רצונו לגרום להם לצער. לעומת זאת, שיבולי הלקט סובר כי מי שאוכל הרבה במהלך ערב יום כיפור יחווה אי נעימות גדולה יותר במהלך יום כיפור עצמו (שיבולי הלקט שז). באופן דומה, ר' ברוך הלוי אפשטיין מסביר בספרו תורה תמימה את הדברים הבאים:

ויש לבאר על פי מאן דאמר בתענית כז ע"ב דאנשי משמר שבמקדש לא היו מתענין באחד בשבת... ואמרו על זה בגמרא הרבה טעמים ואחד מהם הוא כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג לצער ותענית.

וכתבו המפרשים בביאור טעם זה, מפני שתענית הבא לאחר יום רבוי אכילה ושתיה קשה התענית יותר מכפי תענית אחר יום בסדר רגיל, ולכן מכיוון שבשבת מרבים לאכול ולשתות והוי התענית שביום הראשון קשה יותר לכן לא היו מתענין אז...

ולפי זה מבואר ש"כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי" – והוא מפני שתענית יום עשירי קשה לו על ידי ריבוי אכילה בתשיעי. ונמצא שאכילה בתשיעי הוי הכנה לקושי התענית ולכן עולה לו התענית של יום העשירי בערך תענית של שני ימים. (תורה תמימה ויקרא כג, הערה פז)

דעה זו אמנם משתלבת יפה עם דברי הגמרא אך היא מבוססת על ההנחה שמשמעות המושג 'עינוי' היא כפשוטו – צער פיזי. כמו כן, לפי הבנה זו, על האדם למקסם את הצער האישי שלו במהלך יום כיפור.

מעניין להעיר כי אביו של בעל התורה תמימה, ערוך השולחן (תרד, ד), מביא את שתי הסיבות לעיל וכותב כי למרות שהצום עלול להיות קשה בעקבות האכילה המרובה בערב הצום, בכל זאת היכולת של האדם לצום בהצלחה עדיין תלויה באכילה מרובה זו.

בהקשר של דיון זה עלינו להסתפק בנוגע לבליעת כדורים לפני הצום שנועדים להקל על אי הנוחות של הצום. אכן, הרב חיים חזקיה מדיני (1833-1904) בחיבורו 'שדי חמד' מביא דעה של תלמיד חכם שהתנגד לעיסוק ב'סגולות' שנועדו להקל על קשיי הצום (שדי חמד מרקחת יום הכיפורים י, א). אמנם, רוב הפוסקים כותבים שאין סיבה להחמיר, בנוסף לכך כי לפי רש"י כל מטרת הסעודה המפסקת היא להקל את הקושי של הצום שחל ביום שלמחרת (ראו חלקת יעקב ב, נח; ציץ אליעזר ז, לב; משנה הלכות ב, סו).

לאחר שהביא את דעותיהם של רש"י והרא"ש, רבינו יונה מציע היבט אחר בהקשר של מהות מצווה זו. הוא כותב כך:

ואם עבר אדם על מצות לא תעשה ועשה תשובה ידאג לעוונו ויכסוף ויחכה להגיע ליום הכיפורים למען יתרצה אל השם יתברך. כי רצונו–  חיי הנפש והגוף וחיי כל נוצר כמו שנאמר "חיים – ברצונו". ועל כן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: "כל הקובע סעודה בערב יום הכיפורים כאלו נצטווה להתענות תשיעי ועשירי והתענה בהם" – כי הראה שמחתו בהגיע זמן כפרתו ותהיה לו לעדה על דאגתו לאשמתו, ויגונותיו לעונותיו.

והשנית: כי בשאר ימים טובים אנחנו קובעים סעודה לשמחת המצווה, כי יגדל וישגא מאוד שכר השמחה על המצות כמו שנאמר: "ועתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך". ונאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב". ומפני שהצום ביום הכיפורים נתחייבו לקבוע הסעודה על שמחת המצוה בערב יום הכיפורים. (רבינו יונה, שערי תשובה ד, ח-ט)

הריטב"א מפרש את רבינו יונה כיפור ומסביר כי המצווה לאכול בערב יום נועדה להמחיש לנו כי יום זה הוא יום מקודש עבור הקב"ה וראוי לאכול בו מאכלים מתוקים, כמו בראש השנה, אך התורה מצווה עלינו להימנע ביום זה מהנאות גופניות כדי שנידמה למלאכים כדברי המדרש (ריטב"א ראש השנה ט ע"א). רבינו יונה סובר כי אין לראות את מצוות האכילה בערב יום כיפור כהכנה לצום אלא כסוג של הנצחה או חגיגה עצמאית של יום כיפור ש'הוקדמה' ליום שלפני כן.

האחרונים דנים בשתי הגישות הללו, האם תכלית מצווה זו היא להתכונן לצום או שמא זו מצווה עצמאית, באריכות רבה. הם מציגים מספר הבדלים אפשריים בין שתי הגישות הללו. למשל, ר' עקיבא איגר שואל האם נשים חייבות במצווה זאת. הוא התבקש לפסוק לגבי אישה חולה שהוזהרה על ידי הרופאים להימנע מאכילה לא שגרתית בערב יום הכיפורים מחשש שמא מצבה ידרדר. הוא כותב את הדברים הבאים:

חלילה וחלילה לה לאכול, ולאשר כותב רו"מ שהיא מלומדה וגם חרידה לדבר אלוקים ובקושי תשמע לו, עצתי ליקח שמש או שני שמשים להגיד לה שבא אגרתא ממני לגזור עליה בגזירה חמורה שלא תאכל שום דבר עודף על מה שרגילה בו בכל יום.

ובאמת דין זה שלפנינו אינו צריך בושש אבל אני נבוך בכל נשים הבריאות אם חייבות לאכול בערב יום הכיפורים. דאפשר הן פטורות כמו מכל מצוות עשה שהזמן גרמא או לא, כיוון דקרא מפיק לה בלשון "בתשעה לחודש בערב וכו'" ולומר דהוי כאילו התענה תשיעי ועשירי – ממילא כל שמחוייב בתענית עשירי מחוייב לקיים ועיניתם וכו' לאכול בתשיעי. וצריך עיון לעת הפנאי. (שו"ת ר' עקיבא איגר, טז)

אחרונים אחרים דנים גם כן בשאלה זו (ראו רש"ש סוכה כח ע"ב; מנחת חינוך שיג). בפירושו על השאילתות של רב האי גאון, הנצי"ב תומך בהבנה שלפיה אוכלים בט' בתשרי כדי להתכונן כראוי לצום של י' בתשרי (העמק שאלה קסז, יב). ואכן, בעל השאילתות מבין כי האכילה של היום התשיעי היא בגדר של הכנה לצום יום העשירי. אם כן, הנצי"ב שואל האם אדם שבטוח ביכולתו לצום גם ללא סעודה מפסקת עדיין יהיה חייב לאכול ולשתות בט' בתשרי. וכן להפך – האם אדם שלא יכול לצום ביום כיפור עדיין יהיה צריך לערוך סעודה ביום ט' לחודש? ר' אברהם שמואל בנימין סופר (1815-1871), הכתב סופר, שואל גם כן האם מי שאיננו מסוגל לצום ביום כיפור חייב בכל זאת לקיים את מצווה זו בערב יום כיפור (כתב סופר קיב). הוא מגיע למסקנה כי אישה חולה שאינה יכולה לצום ביום כיפור בהחלט לא תהיה מחויבת לאכול. הוא טוען כי אם חובת האכילה קשורה ליום הצום אז היא צריכה להיות פטורה כיון שהיא לא צמה ביום שלמחרת, ואם זו מצווה עצמאית שאיננה קשורה ליום הצום היא צריכה להיות פטורה כיוון שזו מצוות עשה שהזמן גרמא.

לסיום, האם יש להשתדל לאכול סעודה עם לחם בערב יום כיפור? נראה כי מי שרואה במצווה זו הכנה ליום הצום לא יראה סיבה להעדיף סוג מאכל מסוים על פני סוג אחר. אמנם, מי שרואה במצווה זו 'סעודת מצווה' או אפילו 'סעודת יום טוב' נוטים להעדיף ארוחה חגיגית יותר שנערכת על הלחם. באופן דומה, המנחת חינוך שואל האם יש כמות מינימלית שחייבים לאכול. הוא מסכם ופוסק כי כיוון שההלכה מגדירה 'עינוי' ביום כיפור כהימנעות מאכילת דבר מאכל בגודל של תמר ('ככותבת'), כך יש לאכול כמות מינימלית של 'ככותבת' בערב יום כיפור כשאכילה זו היא חלק מקיום מצוות ה'עינוי' (מנחת חינוך שיג, ט).

בדרך כלל, הסעודה המפסקת נערכת לאחר תפילת מנחה ואמירת הווידוי ולפני תחילת הצום. הרב אברהם יצחק הכהן קוק מבאר את מהות מצווה זו בחיבורו 'עין איה', פירוש לאגדות התלמוד (עין איה לח). הוא פותח את דבריו בקביעה כי ישנם שני ממדים לפעולת החזרה בתשובה, שנרמזים בפסוקי התורה הבאים:

והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה. ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום, אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך...ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך. (דברים ל, א-ב; ו)

אם אדם אכן 'שב' לקב"ה, מדוע הקב"ה צריך 'למול את לבבו' כדי שאדם זה יוכל לאהוב את הקב"ה בכל ליבו? הרב קוק מסביר כי החטא משפיע על האדם בשתי  דרכים. ראשית, האדם הפר את רצון ה'. שנית, האדם החוטא הרחיק את עצמו מהקב"ה ובכך הפחית את אהבתו ויראת לבבו ממנו. אם כן, תהליך התשובה צריך גם לתקן את החטא וגם לשקם את אהבת ה' ויראת ה' בליבו של השב בתשובה. שתי המטרות הללו מתממשות בדרכים שונות. החלק של התשובה שנועד לתקן את מערכת היחסים האישית עם הקב"ה יכול להתממש בצורה הטובה ביותר באמצעות ניתוק מענייני העולם הזה. לעומת זאת, החלק של התשובה שנועד לתקן את החטא בעצמו לא יכול להיעשות ללא חיבור להוויית חיי העולם הזה אלא רק באמצעות עיסוק תמידי בעניינים אלו.

חכמים מתייחסים לעניין זה:

היכי דמי בעל תשובה [מהי הגדרתו של בעל תשובה]? אמר רב יהודה: כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה [מי שהיה פעם אחת ופעמיים באותו מצב שבו הוא חטא אך בפעמים אלו הוא נמנע מלחטוא – זה 'בעל תשובה'!]. (יומא פו ע"ב)

בעקבות כך, הרב קוק טוען כי כדי לבצע תשובה שלמה צריך להמשיך ולעסוק בענייני עולם הזה אך הפעם בצורה כזאת שתתאים להוראות התורה. לאור דברים אלו, אדם יוכל לטעון כי ההתנזרות שאנו מקיימים ביום כיפור, שמתקנת את טיב הקשר שלנו עם הקב"ה, לא מהווה תשובה שלמה. מסיבה זו אנו אוכלים ושותים בערב יום כיפור, זהירים בעבודת ה' ופועלים מתוך יראת ה', כדי שלא נעבור על כל סוג של איסור, גם על ידי אכילה ושתייה. לכן, אנו עוסקים קודם כל בתשובה פעילה ורק לאחר מכן בתשובה מתוך קדושה יתירה (עין איה לח). רעיון נפלא זה מסביר מדוע התלמוד משווה את ט' בתשרי לי' בתשרי: רק כאשר שני הימים הללו וציווייהם השונים נמנים כיחידת זמן אחת, חווית התשובה של יום הכיפורים תהיה שלמה.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נתנאל חזן, תשפ"ג
עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ג

 

 

[1] למשל, ראו סידור רש"י ריא; רא"ש יומא ח, כה; טור שולחן ערוך תרו. ראו גם הרב יצחק טסלר – 'מתי לוקין מלקות בערב יום הכיפורים', ישורון כרך יא (אלול התשס"ב), שדן בשאלה מתי בדרך כלל ניתנו המלקות.

[2] ראו רא"ש יומא ח, כד; שיבולי הלקט רפג; מנהיג נב; תוספות ברכות כב ע"ב.

[3] ראו שיבולי הלקט שם וכן אצל הרב סעדיה גאון כפי שמובא ברא"ש.

[4] יומא פא ע"ב, ראש השנה ט ע"א, פסחים סח ע"ב, ברכות ח ע"ב.

[5] רש"י מציע ביאור דומה בפירושו למסכת ברכות ח ע"ב, למרות שהוא מציע הסבר שונה מזה במסכת ראש השנה ט ע"א.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)