'בל ייראה ובלי יימצא' ו'תשביתו'

בל יראה ובל ימצא: איסורים הנוגעים לבעלות של חמץ

בנוסף לאיסור אכילת חמץ או ההנאה ממנו, התורה מצווה: "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם" (שמות  יב, יט). מעבר לכך, התורה מוסיפה: "מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך" (שמות יג, ז). איסורים אלה, שאוסרים על כך שייראה או יימצא חמץ ברשותו של אדם, קרויים 'בל יראה ובל ימצא'.

מה ההבדלים בין האיסורים הדומים הללו לכאורה? מה הקשר ביניהם? על בסיס קריאה מדוייקת של פסוקי התורה, נוכל להצביע על שלושה הבדלים הקיימים ביניהם.

1. 'בל יראה' מתייחס לחמץ שניתן לראות אותו, ואילו 'בל ימצא' מתייחס לחמץ שניתן למצוא אותו – גם אם הוא לא נראה.
2. 'בל יראה' מתייחס לחמץ 'בכל גבולך' ואילו 'בל ימצא' אוסר רק חמץ שנמצא ב'בית'.
3. 'בל יראה' מתייחס לחמץ שהוא 'שלך', ואילו 'בל ימצא' אוסר כל חמץ שהוא.

הגמרא מציינת את הבדלים אלו וסוברת כי 'בל יראה ובל ימצא' הם שני איסורים שונים (פסחים ה ע"ב). לאור הבנה ראשונית זו נראה כי 'בל יראה' מתמקד ביחס של האדם אל החמץ שמאופיין בקשר של 'בעלות' ('לך'), ולכן לא מוגבל רק לשטח הבית, ואילו 'בל ימצא' מתמקד בחמץ עצמו ובנוכחותו בביתו של אדם. 

אמנם, הגמרא מעירה כי המילה 'שאור' מופיעה בשני פסוקים אלו ובאמצעות גזירה שווה שני איסורים אלו 'מתמזגים' ונהפכים לאיסור אחד. הראשונים חלוקים בשאלה האם המשמעות של מיזוג זה הוא כי שני האיסורים נחשבים כזהים לחלוטין או שמא יש עדיין הבדלים הלכתיים ביניהם.[1]

למרות זאת, וללא קשר על איזה איסור עוברים, בעלות על חמץ בפסח תהיה אסורה – בין אם החמץ נראה או לא נראה ובין אם הוא נמצא בתוך או מחוץ לרשותו של אדם.

כפי שציינו קודם לכן, איסור 'בל יראה' אוסר על אדם להחזיק חמץ ואיסור 'בל ימצא' אוסר על אדם להיות בעלים של חמץ. הגמרא שהובאה לעיל דנה באופן שבו שני איסורים אלו מתמזגים כדי שנדע מהם המקומות שבהם אסור שיהיה חמץ, אך היא לא מסבירה את טיב הקשר בין האדם לאותו חמץ שנאסר.  

 

חמץ – סוגי יחסים האסורים עימו

בגמרא נאמר כי אדם שלוקח אחריות על חמץ של גוי מפר את איסור 'בל יראה ובל ימצא' (פסחים ה ע"ב). אם כן, התורה לא אוסרת רק 'להחזיק' חמץ. בעקבות כך, יש לשאול איזה סוג של יחסים עם החמץ התורה אוסרת עלינו? ננסה להציע מספר הבנות של איסור זה:

1. התורה אוסרת בעלות ("לך") של חמץ אך איסור 'בל ימצא' מרחיב את ההגדרה של הבעלות ("ימצא") עליו.
2. התורה אוסרת לקיים 'קשר' עם חמץ שנמצא ("ימצא") ברשותו של אדם ושיש לו אינטרס ברור לשמרו ("לך").
3. התורה אוסרת הן בעלות ("לך") על חמץ והן שמירה על קשר כזה או אחר איתו ("לך").

נבחן בקצרה את שאלה זו לאור שלושה נושאים שבהם דנו הראשונים: סוג האחריות שמהווה הפרה של 'בל יראה ובל ימצא', האם עוברים על איסור 'בל יראה ובל ימצא' במקרה שבו מפקידים את החמץ אצל גוי, והאם עוברים על איסורים אלו באמצעות הפקדת החמץ אצל חבר יהודי.

 

חמץ של גוי שהופקד אצל יהודי

הראשונים דנים בשאלה האם אדם שמקבל אחריות על חמץ של גוי מפר בכך את איסור 'בל יראה'. באופן כללי, הגמרא מציגה שלושה מודלים של אחריות. הרמה הגבוהה ביותר של האחריות היא כזו שאדם מקבל על עצמו לשלם את עלות הנזק שתיגרם לאובייקט שהופקד אצלו גם במקרים של אונס גמור ('אונסין'). זו למעשה רמת האחריות של 'שואל'; לא משנה מה הן הסיבות לנזק, השואל מתחייב לשלם עבור הנזק שנגרם לאובייקט. הרמה הבאה של אחריות היא כאשר אדם מקבל על עצמו לשלם עבור אובייקט שנאבד או נגנב. זו רמת האחריות של 'שומר שכר', אדם שמשלמים לו כדי שישמור על אובייקט מסוים. רמת האחריות הנמוכה ביותר היא של אדם שפשוט מתחייב לא להתרשל בשמירה על האובייקט – דהיינו, לא 'לפשוע'. זו רמת האחריות של 'שומר חינם', אדם ששומר על אובייקט מסוים בלי לקבל תשלום.

התוספות פוסקים כי רק מי שמקבל על עצמו אחריות ברמה של שואל עובר על איסור 'בל יראה ובל ימצא', שכן זו סוג של אחריות שדומה מאוד לבעלות של ממש (תוספות שבועות מד ע"ב ד"ה שומר). לעומת זאת, הרא"ש מצטט את הבה"ג שטוען כי אפילו מי שמקבל על עצמו רמה מינימלית של אחריות, כדוגמת זו של 'שומר חינם', עובר על איסור 'בל יראה ובל ימצא' (רא"ש פסחים א, ד). התוספות טוענים בבירור שעוברים על איסור 'בל יראה ובל ימצא' רק במקרה שבו ישנה רמה מסוימת של בעלות על חמץ, נראה שהבה"ג סובר שאפילו רמה מינימאלית של 'קשר' הלכתי עם חמץ תהיה אסורה שהרי יש לאדם אינטרס בשימורו.

הרא"ש מצטט את הר"י שטוען כי רק מי שמקבל על עצמו אחריות על החפץ במקרה של גניבה או אבידה, כמו 'שומר שכר', עובר על איסור 'בל יראה ובל ימצא'. נראה כי עמדת הר"י יכולה להיות מובנת באחת משתי דרכים: ה'אחריות' במקרה של חמץ גנוב או אבוד מהווה אינטרס מובהק להחזיק בו או ש'אחריות' במקרה שכזה מהווה כסוג של בעלות על החמץ.[2]

מעניין להעיר כי גם הראשונים חלוקים ביניהם בנוגע לשאלה האם חמץ שכזה (חמץ בבעלות של גוי שהופקד אצל יהודי) חייב להיות ברשותו של היהודי כדי לעבור על איסור 'בל יראה ובל ימצא'. הגמרא מביאה תוספתא הקובעת:

תנו רבנן [שנו חכמים]: גוי שנכנס לחצירו של ישראל ובצקו בידו — אין ישראל זקוק לבער על ידי שילוח הגוי על חמצו מרשותו. הפקידו הגוי אצלו וקיבל אחריות עליו — זקוק לבער. יחד לו לגוי בית להניח חמצו — אין זקוק לבער, שנאמר "לא ימצא". (פסחים ו ע"א)

הראשונים שואלים מדוע אותו יהודי לא חייב לבער את החמץ אם הוא 'ייחד לו בית' – כלומר שהחמץ לא נמצא ברשותו של היהודי. רש"י מסביר כי אם היהודי מקצה לחמץ זה חדר אז הוא למעשה לא מקבל עליו אחריות (רש"י שם ד"ה ייחד). הרי"ף והרמב"ם אפילו לא מביאים את מקרה זה ורומזים בכך כי בדומה לרש"י, אין בהקצאת החדר הזו הצגת עיקרון חדש אלא פשוט מדובר על עוד מקרה שבו היהודי לא קיבל על עצמו אחריות. אמנם, רבנו תם (תוספות שם ד"ה ייחד), הרא"ש (פסחים א, ו) והר"ן (פסחים ב ע"ב) חולקים על כך. הם מסבירים כי למרות שהיהודי אכן קיבל על עצמו אחריות, כיוון שהחמץ לא ברשותו הוא לא צריך לבער אותו. ראשונים אלו טוענים כי כדי שחמץ ייחשב ככזה ש'נמצא' ברשותו של אדם, לא מספיק שאותו אדם ירצה בשימור החמץ אלא כי גם שהחמץ יהיה איתו באותה הרשות ממש. המונח 'מצוי' רומז לכך כי ליהודי יש עניין מיוחד בחמץ וכי הוא מניח אותו בתוך רשותו הפיזית.

 

חמץ שהופקד אצל גוי או יהודי

האם יהיה אפשר להחיל את אותו ההיגיון שהוצג לעיל גם במקרה שבו יהודי הפקיד חמץ אצל גוי? במילים אחרות: כמו שיהודי שהופקד אצלו חמץ של גוי עלול לעבור על איסור 'בל יראה ובל ימצא' בעקבות החשש שיש לו כלפי החמץ של הגוי, האם נוכל להגיד כי כאשר יהודי מפקיד חמץ אצל גוי באותם התנאים לא יעבור על 'בל יראה ובל ימצא' כיוון שכעת הגוי הוא זה שאחראי על החמץ שלו?

הרא"ש מצטט את הגאונים שמאשרים את הקבלה זו (רא"ש פסחים א, ד) אבל הוא פוסק למעשה לפי ראשונים אחרים (ראו למשל ברמב"ם ד, א) שטוענים כי הבעלים תמיד יהיו אחראיים על החמץ שלהם – לא משנה ברשות של מי הוא נמצא. ככל הנראה, הם חלוקים בשאלה האם מי שמוגדר כ'בעלים' של החמץ תמיד יהיה גם אחראי עליו או שמא רק אדם שחמצו נמצא ברשותו ממש מפר את איסורי 'בל יראה ובל ימצא'.

למרות שיש ראשונים שמניחים כי דיון זה יחול גם לגבי חמץ שהופקד בידי שומר יהודי (רא"ש פסחים א, ד), הגר"א חולק על דעתם וטוען כי אדם תמיד יפר את איסור 'בל יראה ובל ימצא' במקרה של חמץ שנמצא ברשותו ובעליו יהודים, ללא קשר לשאלה האם הוא קיבל על עצמו אחריות או לא (ביאור הגר"א תמג, ב).

לסיכום, הראשונים חלוקים בשאלה האם יש צורך שתהיה מידה מסוימת של 'בעלות' על החמץ, או שמא האינטרס האישי בקיום החמץ יספיק כדי לעבור על 'בל יראה ובל ימצא'.

השולחן ערוך פוסק כי מי שהחמץ בבעלותו, לא משנה היכן הוא נמצא, עובר על 'בל יראה ובל ימצא'. בנוסף לכך, מי שאחראי על חמץ, גם אם הוא לא נמצא ברשותו ממש, גם כן עובר על 'בל יראה ובל ימצא' (שולחן ערוך תמ). המגן אברהם כותב כי אם יהודי מקבל אחריות על חמץ של גוי שנשאר ברשותו של הגוי הוא לא עובר על 'בל יראה ובל ימצא' (מגן אברהם תמ, א). השולחן ערוך מביא שתי דעות בנוגע לרמת האחריות הדרושה – כלומר, 'שומר חינם' או 'שומר שכר'. שאלות אלו עשויות על הקביעה האם חמץ כזה ייחשב לאחר הפסח כ'חמץ שעבר עליו הפסח'.

 

החזקת מניות בחברות שמחזיקות בחמץ

דיון זה יכול להיות רלוונטי גם לשאלה שעולה בימינו האם מותר ליהודי להחזיק במניות בחברה שיש ברשותה חמץ במהלך הפסח. הרב יצחק הלוי אטינגיא דן בשאלה זו ופוסק כי לא ניתן לבוא בטענות כלפי בעלי מניות בחברות שמחזיקות חמץ שלא מכרו את מניותיהם בחברה זו (מהרי"א הלוי ב, קכד). באופן דומה, הרב דוד צבי הופמן (1843-1921) כותב בספרו "מלמד להועיל" כי שאלה זו נשאלה בבחינה בסמינר הילדסהיימר וכל התלמידים ענו שניתן להקל. הוא מספר כי הרב הילדסהיימר כתב על כל הבחינות שהם ענו נכון (מלמד להועיל אורח חיים צא). הרב שאול וינגורט, תלמיד בסמינר, שהיה לימים האחראי על הבאתו של ר' יחיאל יעקב ויינברג, בעל השרידי אש, לשוויץ לאחר מלחמת העולם, כתב מאמר בנושא זה שהודפס מאוחר יותר בתוך חיבור בשם 'יד שאול' – אסופת דברי תורה שפורסמה לזכרו של הרב וינגורט לאחר מותו הטרגי בתאונת רכבת. הוא פוסק כי בעלי המניות אינם נחשבים כבעלים של נכסי התאגיד ולכן הם לא עוברים על איסור 'בל יראה ובל ימצא' (ספר הזיכרון יד שאול). פוסקים אחרים משווים את מקרה זה למקרה שבו אדם מקבל אחריות על חמץ של גוי ברשותו של הגוי ואף פוסקים בהתאם.

הרב יצחק יעקב וויס (מנחת יצחק ג, א) והרב משה שטרנבוך (מועדים וזמנים ג, רסט, הערה 1) אוסרים להחזיק מניות בחברה שמחזיקה בחמץ. עם זאת, שניהם מתירים למכור את המניות במסגרת מכירת חמץ לפני חג הפסח. ואכן, רבים ממסמכי מכירת החמץ המודרניים כוללים מכירה של מניות.

 

תערובת

האם איסור 'בל יראה ובל ימצא' חל גם על תערובות חמץ? המשנה מלמדת כי "ואלו עוברין בפסח...", דהיינו שאסור לאדם להחזיק ברשותו במהלך הפסח תערובת חמץ (פסחים מב ע"א). אמנם, הראשונים חלוקים בדעתם כיצד יש להבין את הביטוי 'ואלו עוברין' וכן האם האיסור שהמשנה מתייחסת אליו הוא מדאורייתא או דרבנן.

רש"י למשל מבין כי משמעות הביטוי 'ואלו מעבירין' היא שאם אדם שומר על קיומה של תערובת חמץ במהלך הפסח הוא עובר על איסור 'בל יראה ובל ימצא' (רש"י שם ד"ה ואילו). לעומת זאת, רבינו תם מסביר כי 'ואלו עוברין' פירושו הוא שיש 'להסיר את תערובות אלו מן השולחן'. במילים אחרות, למרות שאדם לא עובר על איסור 'בל יראה ובל ימצא' בכך שיש בבעלותו תערובת חמץ הוא עדיין יהיה חייב להסיר אותה מרשותו (תוספות שם ד"ה ואילו). הר"ן מסכים כי למרות שלא עוברים על איסור 'בל יראה ובל ימצא' בכך שדואגים לשמר את תערובת החמץ, בכל זאת יש לבער אותה – 'ואלו עוברין' – מדרבנן. גם מי שלא מוכר חמץ גמור לגוי לפני פסח לרוב כן ימכור לגוי תערובות חמץ לאור דיון זה.

לסיום, כפי שציינו קודם לכן, ניתן להחזיק במהלך הפסח בתערובות חמץ שאינן ראויות למאכל (רמב"ם הלכות חמץ ומצה ד, פח; שולחן ערוך תמב, א).

 

מצוות תשביתו

בנוסף לאיסור 'בל יראה ובל ימצא', התורה גם מצווה 'לבער' (להשמיד) את החמץ:

שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם; כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השביעי. (שמות יב, טו)

הראשונים חלוקים ביניהם לגבי אופן הקיום של מצוות 'תשביתו'. מספר ראשונים מסבירים כי איסור 'תשביתו' מתייחס להסרה פיזית או השמדת החמץ. התוספות למשל כותב כי איסור 'תשביתו' כרוך בהשמדת החמץ (תוספות פסחים ד ע"ב ד"ה מדאוריתא). בדומה לכך, המהר"ם חלאווה ורבנו דוד מסבירים כי איסור 'תשביתו' מתייחס לריקון פיזי של הבית מחמץ, שראשיתו מתרחש בבדיקת חמץ.

רש"י חולק על כך ומסביר כי את מצוות 'תשביתו' מקיימים באמצעות ביטול החמץ. הוא מצטט את המילה 'תשביתו' – 'תבטלון' כביסוס לעמדתו. רש"י כותב כי 'ביטול' מתייחס לביטול בלב (רש"י שם). במילים אחרות, אדם מקיים את מצוות 'תשביתו' רק באמצעות שלילת החשיבות של החמץ ויחסו אליו. דרך אגב, התוספות עומדים על כך כי 'ביטול' מתייחס לוויתור על בעלות – 'הפקר'.

עמדת רש"י קשה להבנה. כיצד, מדוע ומתי ביטול 'פסיכולוגי' של יחס האדם אל החמץ שברשותו יהיה מספיק? הרמב"ן, שגם מסכים ליעילות הביטול, כותב:

נמצאת אומר שלשה מיני ביעור. הן שאמרה תורה שלא יראה חמץ שלנו ברשותנו לפיכך ביערו מן העולם כגון בשריפה, או שאבדו לגמרי זהו מעולה שבהן, ביטלו בדבור בלבד נמי יצא. (רמב"ן פסחים ד ע"ב)

לפי הרמב"ן, למרות שביטול יכול לשמש כיישום של מצוות תשביתו, השמדה פיזית של החמץ על ידי שריפה או כל דרך אחרת תהיה עדיפה. אמנם, נראה כי הרמב"ם חולק על כך ולהלן דבריו:

מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר "ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". ומפי השמועה למדו ש'הראשון' זה הוא יום ארבעה עשר. ראיה לדבר זה מה שכתוב בתורה "לא תשחט על חמץ דם זבחי"; כלומר, לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים. ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות.

מה היא השבתה זו האמורה בתורה? היא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל. (הלכות חמץ ומצה ב, א-ב)

הרמב"ם שם את הדגש על שתי נקודות. הראשונה, אופן הקיום של מצוות 'תשביתו' הוא באמצעות שלילה פסיכולוגית\רוחנית. השנייה, כל אדם צריך לקיים באופן פעיל את מצווה זו. אם כן, נוכל לשאול כעת כיצד 'ביטול' מונע מלעבור על איסור 'בל יראה ובל ימצא', וכיצד דבר זה משליך על איסור חמץ?

לכאורה, הרמב"ם מבין כי איסור חמץ חורג מהאיסורים המוכרים והרשמיים של מאכלות אסורות. ביסוד הדברים, התורה אסרה לקיים כל סוג של 'קשר' עם חמץ. לכן, לא רק שאסור לאכול חמץ אלא גם אסור שייראה או יימצא חמץ ברשותנו. הדרך העדיפה ביותר להיפטר מן החמץ היא על ידי היפרדות פסיכולוגית ורוחנית.

לפי גישה זו, חמץ מייצג אויב רוחני שיש להילחם בו הן באופן גשמי והן באופן רוחני. ואכן, הגמרא מספרת כי "ר' אלכסנדרי בתר דמצלי [אחר שהתפלל] אמר הכי: ריבון העולמים. גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך. ומי מעכב? שאור שבעיסה" (ברכות יז ע"א). החמץ מייצג מציאות שלילית ביותר. יש הרואים בחמץ את ה'יצר הרע' ויש הרואים בו דבר דומה לעבודה זרה – עובדה שמחייבת אותנו להיפטר ממנו במלוא מובן המילה. ככל הנראה, היבט זה של החמץ משפיע על האופן שבו הרמב"ם מבין את איסורי החמץ השונים וכן את מצוות 'תשביתו'.

 

טיבה וזמנה של מצוות תשביתו

הגמרא קובעת כי מילות הפסוק "ביום הראשון" מתייחסות ליום י"ד בניסן, היום שבו מביאים את קורבן הפסח, ולא ליום ט"ו, היום הראשון של חג הפסח (פסחים ה ע"א). בזמן שהגמרא מציעה סיבות שונות מדוע 'ביום הראשון' חייב להתייחס ליום י"ד בניסן, שחלקן מוסבות על האופן שבו יש לקיים את המצווה, נראה שכולם מסכימים להבנה זו בדברי הפסוק. אמנם, הגמרא מעלה את השאלה הבאה: אם מצוות 'תשביתו' מתקיימת באמצעות בדיקת חמץ או ביטול חמץ אז יוצא שאדם קיים את המצווה לפני זמנה ואם מצוות 'תשביתו' מתקיימת באמצעות שריפת או השמדת החמץ אז רק אדם שכבר הפר את האיסור להחזיק בחמץ יכול לקיים את מצוות 'תשביתו'.

לכאורה, שאלה זו קשורה לשאלה רחבה יותר שנוגעת לטיבה של מצוות 'תשביתו'. האם מצוות 'תשביתו' היא מצווה פסיבית – דהיינו, שיש לדאוג לכך שלא יהיה ברשותו של אדם חמץ מחצות יום י"ד בניסן והלאה – או אקטיבית – דהיינו, שיש חובה להשמיד את החמץ בפועל? המנחת חינוך מציג את שאלה זו ושואל האם מצוות 'תשביתו' מתייחסת לחובה להשמיד את החמץ באופן אקטיבי, 'מעשה', או לאחריות להיפטר מכל חמץ שהוא עד לפני הצהרים של יום י"ד, 'תוצאה' (מנחת חינוך מצווה ט). במילים אחרות, האם אדם מקיים את מצוות 'תשביתו' בכך שבחצות יום י"ד בניסן אין לו חמץ ברשותו או שמא רק באמצעות השמדה אקטיבית של החמץ?

כפי שציינו קודם לכן, התוספות חולקים על רש"י וקובעים כי מצוות 'תשביתו' מתקיימת באמצעות שריפת החמץ ולא באמצעות ביטולו (תוספות פסחים ד ע"ב ד"ה מדאורייתא). כהוכחה לדבריהם הם מציינים כי ר' עקיבא טוען ש'ביום הראשון' חייב להתייחס ליום י"ד בניסן; הפסוק לא יכול להתייחס ליום ט"ו, היום הראשון של החג, כיוון שזה כבר יום טוב וביום טוב אסור לשרוף חמץ (פסחים ה ע"א).

בנוסף לכך, אם לא ניתן לבצע את ביטול החמץ לאחר שעת הצהרים, מצוות 'תשביתו' חייבת להתייחס לשריפת החמץ. מדברי התוספות עולה בבירור כי יש לקיים את מצוות 'תשביתו' לאחר חצות היום של יום י"ד. עמדה זו מעוררת קשיים רבים כיוון שאסור להחזיק בחמץ לאחר חצות של יום י"ד בניסן. נראה כי התוספות מבינים שמצוות 'תשביתו' יכולה להתקיים רק כאשר אדם מחזיק ברשותו חמץ בשגגה לאחר חצות היום, כך שהוא למעשה עובר על איסור 'בל יראה ובל ימצא'. בעקבות כך, מי שפועל כפי התוספות אולי לעולם לא יקיים את מצוות 'תשביתו', שכן מצווה זו נתפסת כ'תיקון' להפרת האיסור להחזיק בחמץ.

מעניין להעיר כי המרדכי מביא את המנהג לשמור על החמץ ולשרוף אותו בדיוק בחצות היום כדי לקיים את המצווה במלואה. ככל הנראה, ניתן לשמור את החמץ לזמן קצר לאחר חצות היום של בערב פסח, מספיק זמן על מנת לקיים את מצוות 'תשביתו'. מעבר לכך, אותם האנשים שנוהגים כך סוברים כי מצוות 'תשביתו' חלה על כל אדם ואדם.[3]

רש"י חולק וטוען כי יש לקיים את מצוות 'תשביתו' לפני חצות היום באמצעות ביטול החמץ (רש"י פסחים ד ע"ב). על פי האמור לעיל, יש לומר כי גם לפי המהר"ם חלאווה ורבינו דוד יש לקיים את מצוות 'תשביתו' לפני חצות היום באמצעות בדיקת חמץ. המנחת חינוך מסביר כי רש"י טוען שמצוות 'תשביתו' היא איננה חובה אקטיבית לבטל את החמץ, אלא רק קבלת אחריות עליו וקיום של בדיקה שנועדה לוודא שאין בבעלות האדם אף חמץ עד חצות יום י"ד.[4]

לעומת זאת, התוספות טוענים כי יש לקיים את המצווה לאחר חצות היום של יום י"ד, כך שמדובר בחובה אקטיבית; יש לשרוף כל חמץ שנמצא ברשותו של אדם לאחר השעה השישית.

הרב חיים סולובייצ'יק (הגר"ח) טוען כי גם הרמב"ם מבין את מצוות 'תשביתו' בצורה זאת (הלכות חמץ ומצה א, ג). הוא מעיר על פסיקת הרמב"ם וכותב כי מי שרוכש חמץ במהלך חג הפסח נענש במלקות על הפרת איסור החזקת\ בעלות של חמץ ('בל יראה ובל ימצא'). כמו כן, הוא שואל מדוע אדם זה צריך לקבל מלקות, שהרי הכלל הוא שאין מקבלים מלקות על מצוות לא תעשה שקשורה למצוות עשה ('לאו הניתק לעשה' – במקרה שבו יש מצוות לא תעשה שקשורה למצוות עשה הדבר מלמד כי קיום מצוות העשה מתקן את הנזק שנעשה על ידי הפרת איסור הלא תעשה). אם כן, כיצד מענישים במלקות אדם שרכש חמץ בפסח אם איסור 'בל יראה' מתייחס לכאורה למצוות 'תשביתו'? הוא מסיים את דבריו בהתייחסות לדיון מרתק נוסף. המשנה מביאה דעות שונות בנוגע לשאלה האם יש להשמיד את החמץ באמצעות שריפה (ר' יהודה) או בכל אמצעי אחר (חכמים) (פסחים כא ע"א). הגר"ח מסביר כי אמנם לפי ר' יהודה ברור שמצוות 'תשביתו' מתייחסת לחיוב אקטיבי של שריפת חמץ, אך לפי חכמים אין לראות את מצוות 'תשביתו' כמצווה שמחייבת ביצוע של פעולה מסוימת אלא כחיוב כללי שנועד להבטיח שלא יהיה ברשותנו חמץ לאחר חצות היום. לכן, הוא מסביר כי חכמים אינם יכולים לראות את מצוות תשביתו כקשורה\מיוחסת למצוות לא תעשה שכן קיומה לא דורש פעולה אקטיבית.[5] הרמב"ם פוסק בהתאם לעמדה זו ולכן, למעשה, אדם כן יקבל מלקות על קניית חמץ בפסח.

לסיכום, יש ראשונים שרואים במצוות 'תשביתו' מצווה שנעשית באופן פסיבי באמצעות ההכנות לחג, ואילו אחרים מבינים כי מי שיש לו חמץ ברשותו לאחר חצות יום י"ד בניסן חייב להשמיד את החמץ באופן אקטיבי. המנחת חינוך מציע כי לפי דעת הסוברים כי מצוות 'תשביתו' כרוכה בפעולה אקטיבית של השמדת החמץ בצהרי יום י"ד בניסן, חכמים תיקנו כי יש לקיים את מצווה זו מוקדם יותר, שעה לפני חצות היום – מהשעה החמישית.
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי 
תרגום: נתנאל חזן, תשפ"ג 
עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ג