בין ייבום לחליצה

קושטא דמילתא טו"ב (מרחשון התשפ"ד)
הלל כהן (מחזור נו)

פתיחה

הנוהג ליבם אשת אח שמת ללא בנים הוא מהמנהגים העתיקים ביותר הידועים לנו בתורה, המופיע כבר בספר בראשית, כאשר יהודה דורש מאונן לייבם את אשת ער שמת ללא בנים. בהמשך, הנוהג הזה קיבל תוקף הלכתי מחייב כאשר אנחנו שבים וקוראים עליו בספר דברים בתור מצווה. מהעובדה שיבם שלא רוצה לייבם צריך לקיים טקס חליצה משפיל, ששיאו יריקת היבמה בפניו, ניתן להניח שהתורה רואה מעלה בייבום והקמת שם לאח המת על פני החליצה. לאורך הדורות, עלתה הבעיה של יבם שמיבם שלא לשם קיום מצוות ייבום, אלא ממניעים אחרים. כמענה לבעיה זו, רבותינו דנו במחלוקת אבא שאול וחכמים, ובמחלוקת זו אבקש להתעסק להלן.

מחלוקת אבא שאול וחכמים

הגמרא ביבמות מביאה מחלוקת אם מצוות ייבום קודמת למצוות חליצה, כלומר: האם ישנה עדיפות שהיבם יקיים אחת משתי האופציות של חליצה או ייבום על פני האופציה השניה (כפי שאמרנו, מהתורה נשמע שישנה עדיפות לייבום). מחלוקת זאת מתבססת על המחלוקת בין אבא שאול לחכמים אם ייבום שלא למטרות מצווה הוא כשר:

בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה - מצות יבום קודמת למצות חליצה, ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה, אמרו: מצות חליצה קודמת למצות יבום. אמר רמי בר חמא א"ר יצחק, חזרו לומר: מצות יבום קודמת למצות חליצה. א"ל רב נחמן בר יצחק: אכשור דרי? מעיקרא סברי לה כאבא שאול, ולבסוף סברי לה כרבנן; דתניא, אבא שאול אומר: הכונס את יבמתו לשם נוי, ולשום אישות, ולשום דבר אחר - כאילו פוגע בערוה, וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר; וחכמים אומרים: "יבמה יבא עליה" (דברים כ"ה) - מכל מקום. (יבמות ל"ט ע"ב).

ממבט פשוט בדברים נראה שאבא שאול סובר שאשת אח הותרה ליבם מן התורה רק לשם קיום מצוות ייבום, ולכן אם בא עליה שלא לשם קיום מצוות ייבום יוצא שהוא בא, במובן מסויים, על אשת אח, ולכן הוולד לקרוב לממזרות. לעומת זאת, חכמים סוברים שגם מן התורה אין צורך בכוונה בעת קיום המצווה, אלא היבם צריך רק לבוא על יבמתו על מנת לקיים מצוות ייבום. מכאן ברור שלדעת אבא שאול עדיף שכל היבמים יחלצו ולא ייבמו, כדי למנוע מקרה שבו יבם מייבם שלא לשם קיום המצווה, ובכך הופך את הילד לקרוב לממזר ואת הביאה לקרובה לערווה. חכמים לעומת זאת יעדיפו ייבום על פני חליצה, משום שעולה מן התורה שייבום עדיף, כמו שהסברנו לעיל.

בהמשך המסכת מובאת המשנה הבאה:

הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, אפי' הוא שוגג והיא מזידה, הוא מזיד והיא שוגגת, הוא אנוס והיא לא אנוסה, היא אנוסה והוא לא אנוס, אחד המערה ואחד הגומר - קנה. (יבמות נ"ג ע"ב)

מפשטות הדברים נראה שלא ניתן להעמיד את המשנה הזאת כדעת אבא שאול, משום שהיא קובעת שגם מי שבא על יבמתו שלא לשם קיום מצוות ייבום (המקרה המקביל למשנה שהבאנו הוא הביאה במזיד) קנה את היבמה קנייה מלאה כשיטת חכמים שגם מי שכונס את יבמתו שלא לשם מצווה קיים את מצוות ייבום, ולכן אם בא על יבמתו ללא שום כוונה לקיום מצווה קנה, בניגוד לדעת אבא שאול (וכן כתב הרמב"ן בחידושיו למסכת יבמות לט ע"ב, שמשנה זו לא אתיא כאבא שאול). למרות זאת, בהמשך הגמרא לא נאמר שהמשנה היא לא כשיטת אבא שאול, וחלק מהראשונים התאמצו להעמידה כשיטתו. בדרך זו הלך הריטב"א, שכתב כך:

הבא על יבמתו וכו'. פי' וסתמא דלא כאבא שאול דאמר (ל"ט ב') שהכונס יבמתו לשום נוי כאילו פגע בערוה, וההיא אפילו בדיעבד היא כדקתני הכונס, ובמזיד היינו כמו לשם נוי שהרי עושה לזנות בעלמא כדפרש"י ז"ל, ואפשר דאבא שאול מדרבנן קאמר, והיינו דאמר כאילו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר מדרבנן קאמר, וחכמים אומרים יבמה יבא עליה מ"מ דאפילו מדרבנן קנה ואינו כאילו פוגע בערוה, וזה יותר נכון מדלא פריך בגמ' מתני' דלא כאבא שאול כנ"ל, ודכו"ע לכתחילה אסור לכנוס לשם נוי וזנות והכא קתני בדיעבד. (חידושי הריטב"א מסכת יבמות דף נ"ג ע"ב ד"ה 'הבא על')

לדברי הריטב"א המחלוקת בין אבא שאול לחכמים היא מדרבנן בלבד, ולכולי עלמא ייבום שלא לשם מצווה נחשב כקיום מצוות ייבום מדאורייתא, כמבואר במשנה שלפנינו.

אם נלך בכיוון שהריטב"א מציע יוצא שאבא שאול סובר שהולד קרוב להיות ממזר מדרבנן, כלומר: מדובר בקנס שקנסו חכמים כדי למנוע כניסה שלא למטרת מצווה, וכך כתב גם הנימוקי יוסף (נימוקי יוסף יבמות דף י"ח ע"א ד"ה 'הבא על' ע"ש).

לעומתם, ממה שכתב הרמב"ם בסוף פירושו למשנה בפרק קמא דבכורות, נראה שלדעתו אבא שאול סובר שמדאורייתא אסור לייבם שלא לשם מצווה:

ודבריו כאן בחליצה והיבום כדעת מי שאומר שאינו מותר בשום אופן שיתכוון היבם בביאת היבמה שלא לשם מצוה, אבל אם לקחה לשם ממון או לשם נואי הרי הוא כאלו פגע בערוה, וזה בלתי נכון, אלא משנסתלק ממנה אסור הערוה כאשר מת אחיו בלי בנים הרי היא מותרת ואפילו נתכוון שלא לשם מצוה, והרי הדין לפי שטה זו שמצות יבום קודמת למצות חליצה בכל זמן, וכן הלכה. (פירוש המשנה לרמב"ם מסכת בכורות פרק א משנה ז)

על כן, הרמב"ם הציע להבין את המחלוקת בין אבא שאול לחכמים כך:

וידועה לכם מסקנת פסק ההלכה, שמצות יבום קודמת למצות חליצה, אפילו אינו מתכוון לשם מצוה, אלא לשם נוי או לשם ממון, הואיל ולאחר שמת (אחיו) בלא בנים, הותרה (לו) ונסתלק איסור הערוה בכלל, כחכמים. אבל לפי שיטת אבא שאול מצות חליצה קודמת, להיותו סובר שאיסור אשת אח דחוי מפני היבום, ואם מתכוונים לדבר אחר זולתי המצוה, הריהו כאלו פגע בערוה. (שו"ת הרמב"ם סימן ריח)

כלומר, ע"פ הרמב"ם יסוד המחלוקת נעוץ בשאלה אם איסור אשת אח מסתלק לגמרי ברגע שהיבמה עומדת לייבום או שהוא רק נדחה כדי שהיבם יוכל לייבם. לדעת חכמים האיסור הותר לגמרי, ולכן היבם לא פגע בערווה גם אם הייבום לא נעשה לשם מצווה, אך לדעת אבא שאול האיסור רק נדחה, ולכן אם הייבום לא נעשה לשם מצווה יוצא שהיבם בא על אשת אח, שהרי רק בשביל מצות ייבום הותרה לו היבמה.

בשו"ת בניין עולם (אורח חיים סימן יח) הוצעה הצעה נוספת להבנת המחלוקת. ע"פ הבניין עולם מחלוקת אבא שאול וחכמים היא מחלוקת כללית בנוגע לשאלה אם מצוות צריכות כוונה או לא. לדעת אבא שאול מצוות צריכות כוונה ולדעת חכמים מצוות אינן צריכות כוונה. בבניין עולם העלה שמדאורייתא מצוות אין צריכות כוונה לכולי עלמא. על כן, גם אבא שאול, שמחייב כוונה, מחייב אותה רק מדרבנן, ומדאורייתא קנה גם ללא כוונה. חילוק זה שהצענו קשה על הרי"ף שפסק בסוגייתנו כחכמים על אף שהוא פסק שמצוות צריכות כוונה. אפשר ליישב את הקושי בכך שנגיד שלכולי עלמא מצוות אין צריכות כוונה מדאורייתא, אך לדעת חכמים לא שייך לאסור את הייבום משום שצריך כוונה מדרבנן שא"כ לא תתקיים מצוות ייבום, ועל מנת לאפשר לאנשים לקיים את המצווה הגדולה של להקים שם המת על נחלתו לא החמירו חכמים בזה. לעומתם, אבא שאול סובר שמדרבנן כל מי שמייבם שלא לשם מצווה כאילו פוגע בערווה, ולכן חכמים ביטלו מצוות ייבום בשב ואל תעשה, כמו שמצאנו בהרבה מקומות שבהם חכמים עשו חיזוק לדבריהם ועקרו דברי תורה בשב ואל תעשה. לפי זה דברי הרי"ף מובנים ביותר: אמנם מצוות צריכות כוונה, אך במקרה של ייבום חששו שמא לא ייבם ותיעקר מצוה דאורייתא ולכן לא גזרו.

אפשר להציע הצעה נוספת להבנת שיטת אבא שאול שתעזור לנו לפרש את המשנה שלפנינו גם כשיטתו. כמו שאמרנו, לשיטת אבא שאול: כאשר יבם בא על יבמה שלא למטרת מצוות ייבום, הרי הוא כאילו בא על אשת אח (שזה כמובן איסור לאו). לעומת זאת, גם אבא שאול מסכים לדעת חכמים ש"'יבמה יבוא עליה' - מכל מקום", ולכן בביאה ראשונה על היבמה מקיימים מצוות עשה פשוטה של ייבום. מכאן יוצא, שהמשנה שקובעת שקנה גם אם בא שלא לשם קיום מצוות ייבום, מדברת בביאה ראשונה בלבד שגם בה, לדעת אבא שאול, קנה את היבמה לגמרי משום הכלל ההלכתי הידוע שעשה דוחה לא תעשה. הבעיה מתחילה כאשר מגיעים לביאות שיבואו אח"כ שבהן אנחנו נשארים רק עם הלא תעשה של ביאה על אשת אח, ואז כמובן הולד קרוב לממזרות. לאור דברינו, אפשר להציע שתי אפשרויות להבנת אמירת אבא שאול ש"כאילו פוגע בערוה, וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר". אפשרות אחת, פשוטה יותר, היא שאבא שאול מדבר אך ורק על הביאה השנייה והלאה אך גם הוא יודה שבביאה הראשונה קנה לכל דבר, כמו במשנה שלפנינו. לעומת זאת, אפשר להסביר שדעת אבא שאול היא שחכמים גזרו "ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה" (כמו בעניין כהן גדול שמייבם אלמנה), ולכן גם בביאה ראשונה הולד קרוב להיות ממזר מדרבנן, והמשנה שאומרת שקנה היא מדאורייתא (קצת כמו שיטת הריטב"א). בעצם, לפי ההבנה הזאת, המצווה מבחינת אבא שאול היא בביאה הראשונה בלבד, ובה לא צריך כוונה ("יבמה יבוא עליה"), כמו חכמים.

פסיקת ההלכה

כמו שראינו, מחלוקת אבא שאול ורבנן מתבססת על השאלה אם מצוות ייבום קודמת למצוות חליצה. בחלק זה נעמוד בעז"ה על חלק מהפוסקים שהתייחסו לסוגייה הזאת.

כבר מהגמרא משתמע שהיא נוטה יותר לדעת אבא שאול, במימרא הבאה:

והתני בר קפרא: לעולם ידבק אדם בשלשה דברים, ויתרחק משלשה דברים; ידבק בשלשה דברים: בחליצה, ובהבאת שלום, ובהפרת נדרים.

ובהמשך הגמרא:

גופא, תני בר קפרא: לעולם ידבק אדם בשלשה דברים. בחליצה - כאבא שאול; דתניא, אבא שאול אומר: הכונס את יבמתו לשם נוי, לשם אישות, לשם דבר אחר - כאילו פוגע בערוה, וקרוב בעיני להיות הולד ממזר. (יבמות דף קט ע"א)

רש"י (יבמות לט ע"ב, ד"ה 'אין כופין') פוסק כדעת אבא שאול (מה שהיווה את התשתית לפסיקת חכמי אשכנז), וזו לשונו:

ואי ניחא לתרוייהו לייבומי אין כופין אותו לחלוץ דנימא לאו למצוה מכווני ופגע באיסור אשת אח אלא אי בעי מייבם". כלומר, מדברי רש"י נראה שלכאורה מצוות חליצה עדיפה, אך אם היבם והיבמה מתעקשים בכל זאת להתייבם לא מונעים זאת מהם.

גם רבנו תם פסק כדעת אבא שאול:

ואר"ת דהלכה כאבא שאול כסתם מתני' דבכורות (דף יג.) ולא כרמי בר חמא דאמר חזרו לומר דמצות ייבום קודמת כרבנן ועוד דבריש מכילתין אוקי מתניתין דפ"ק (דף ג. ושם) כאבא שאול (שבה נאמר "פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום" והקדים חליצה לייבום כדעת אבא שאול) ובפרק בית שמאי (לקמן דף קט. ושם) תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בחליצה כאבא שאול. (יבמות לט ע"ב ד"ה 'אמר רב אין כופין')

מכך שרבינו תם בוחר לצטט את המשנה מתחילת המסכת כתימוך לפסיקתו שהלכה כאבא שאול, נראה שהוא סבר כנימוקי יוסף וכריטב"א שהמשנה בראש פרק 'הבא על יבמתו' מסתדרת גם לדעת אבא שאול, משום שאם הוא היה סובר כרמב"ן שהמשנה הנ"ל לא הולכת כאבא שאול, מה חזקה יותר מהמשנה בתחילת המסכת מהמשנה הזאת שמורה הפוך מאבא שאול? אדרבה, המשנה בראש פרק 'הבא על יבמתו' עדיפה משום שהיא מלמדת את הדין ממש בנושא הזה. מכאן שרבנו תם סובר שמדאורייתא קנה בכל מקרה, אך מדרבנן לא קנה כדעת אבא שאול.

לעומתם, הרי"ף פסק כחכמים:

וכיון דלבסוף סברוה כרבנן נפקא לה משנה אחרונה מהלכתא ובטיל ליה מימרא דשמואל דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. (רי"ף כתובות כז ע"ב)

גם הרמב"ם פסק כדעת חכמים, וזוהי לשונו:

לא רצה ליבם או שלא רצתה היא הרי זה חולץ לה ואחר כך תהיה מותרת להנשא לאחר, ומצות עשה מן התורה לחלוץ אם לא רצה ליבם, שנאמר: "וחלצה נעלו וכו" (דברים כ"ה ט'), ומצות יבום קודמת למצות חליצה. (רמב"ם הלכות יבום וחליצה פרק א הלכה ב)

מרן הניח את שתי האופציות על שולחנו:

מצות יבום קודמת למצות חליצה. ואם אינה רוצה להתייבם לשום אחד מהאחים, או בגדול כשרוצה לייבם בלא טענה מספקת, דינה כמורדת. וי"א שמצות חליצה קודמת. (שו"ע אהע"ז הלכות יבום סי' קסה סעיף א)

על פי דברי הרב החבי"ב[1] בכללי הפסיקה (עי' כנה"ג הגה"ט או"ח סי' שי"ח, בנוגע למקום שבו מובא בשו"ע סתם ויש אומרים הלכה כסתם) כתב שכאשר מובא בשו"ע סתם ויש אומרים הלכה כסתם, דעת מרן שיבמה שלא מוכנה להתייבם (בהנחה שהיבם רוצה לייבם) ללא סיבה מספקת דינה כמורדת. אם כן לדעת מרן מצוות יבום קודמת למצוות חליצה.

הרמ"א לעומת זאת פסק אחרת: "ואם שניהם רוצים ביבום אין מניחים אותם לייבם אא"כ ניכר וידוע שמכוונים לשם מצוה". כלומר, הרמ"א פוסק כשיטת אבא שאול שחובה לכוון לשם מצוות ייבום ומכאן הדרך קצרה להניח שהוא יסבור שבדורות הנוכחים מצוות חליצה קודמת למצוות ייבום, משום שלא מכוונים לשם מצווה.

רבינו שמואל בן עלי, ראש ישיבת בבל, כתב שהדבר נתון במחלוקת בתוך בבל עצמה. בני נהרדעא פסקו כאבא שאול, משום ששמואל אמר בגמרא שאין דין מורדת בשומרת יבם שלא מסכימה להתייבם, וקיימא לן שהלכה כשמואל בדינים. לעומתם, בני סורא טוענים שאע"פ שקי"ל שהלכה כשמואל, כשהש"ס פוסק כחילוף דבריו ("חזרו לומר מצוות ייבום קודמת") לא פוסקים ע"פ שמואל. וסיים רבנו שמואל בין עלי שבכל מקום שאין מנהג יש לדון כחכמי סורא, שפוסקים שמצוות ייבום קודמת (הובא באוצר הגאונים על יבמות, עמוד פ).

אם כן, מרן פסק כמו הרי"ף והרמב"ם שמצוות ייבום קודמת לחליצה כחכמים, כך גם בתשובותיו (שו"ת ב"י ייבום וחליצה סי' ב):

ראיתי מה שכתבו החכמים השלמים האשכנזים והאריכו להוכיח שבנדון זה כופין את היבם לחלוץ אליבא דכ"ע ושאלו ממני לחוות דעי והנני משיב ואומר דאיברא דבגלילותינו אנו תופסין להלכה דמצות יבום קודמת כהרמב"ם שהוא מאריה דאתרא.

וכך גם פסקו פוסקי ספרד בני דורו של מרן, כגון מהרלנ"ח[2] (תשובות מהרלנ"ח סימן לו), מהר"י בי רב[3] (סימן סא), מהר"ם אלשקר[4] (סימן ע"ט), המבי"ט[5] בתשובותיו (ח"ב סי' מא), מהריק"ש[6] (שו"ת אהלי יעקב סימן כ"א) ורבי יצחק אדרבי[7] שכתב:

וזה כי נראה לע"ד שאין שום צד לומ' כופין אותו לחלוץ וטעמא דמילתא שהרי כמה גדולי עולם נחלקו אם מצו' יבום קודמת או מצות חליצה קודמת… ולפי פסק זה דמצות יבום קודמת אפי' כשאין מכוונין לשם מצוה הדבר ברור שאין כופין ליבם לחלוץ. (שו"ת דברי ריבות סימן י"ג)

וכן שיטת רוב הראשונים,  וכן העלו הלכה למעשה גדולי האחרונים כגון הרב שמואל קלעי[8] בשו"ת משפטי שמואל (סי' נז):

ככה רבו כמו רבו וגדולים המה ראשונים בחשיבות ואחרונים בה ראה רבנים מובהקים בני סמכא אשר על פיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים ועל הוראותיהם אנו נזונים בכל גלות ישראל, וכל שכן בנדון דידן שחשקה נפשו ביבום.

וכך סיכם הרב גנת ורדים (חלק אבן העזר כלל ב סימן י"ב):[9]

ואחרי הודיע א-להים אותנו את כל זאת מי ערב אל לבו לקרבה לעשות מעשה כנגד כל אלו הרבנים ואף על גב דיש אחרים מרבותי' שפסקו דמצות חליצה קודמת הדבר פשוט שנחשבים מיעוטא דמיעוטא בערך מה שרבו הפוסק' דמצות יבום קודמת ואשר יורה מצות חליצה קודמת לאו מחכמה הוא מורה ולא מיראת הוראה שרוצה להחמיר אלא אדרבא הוא מזלזל בכבוד כל הגאונים הנז' ומבטל מצות התורה אחרי רבים להטות וגם מצות יבם ותחשב ל הרב אברהם בן מרדכי הלוי היה ראש רבני מצרים במאות הי"ז-י"ח ומחבר שו"ת גנת ורדים. נלב"ע בשנת התע"ב (1712).ו לקשיות עורף ולמרד.

וכן היה מנהג הספרדים כדכתב המאסף לכל המחנות הרב החבי"ב (כנה"ג הגה"ט אבה"ע סי' קסה או' ג):

כבר נקבעה הלכה בזמנינו שלא לכוף לחלוץ, ומעולם לא ראינו מי שכפו אותו לחלוץ... דמצות יבום קודמת, כבר נקבעה כן הלכה עפ"י האחרונים.

וכן העיד בנו מרן החבי"ף ברוח קדשו (רוח חיים חאהע"ז סי' קסה):[10]

ולענין פסק ההלכה קי"ל כחכמים דמצות ייבום קודמת למצוות חליצה ולא כסברת אבא שאול דפליג עלייהו וסבירא להו דמצות חליצה קודמת כאשר ראינו רוב הגאונים ורוב גדולי האחרונים רוב בנין ורוב מנין פסקו כחכמים וקי"ל אחרי רבים להטות ומ"נ כקיום מצוות עשה דיבמה יבוא עליה.

ועיין למהר"י טאיטאצאק[11] שהובא בשו"ת משפטי שמואל (סימן נ"ז) שסבר כשיטת רש"י שחליצה קודמת, אך חזר בו והורה לבסוף להקדים מצוות ייבום לחליצה. וכאותו עניין אצל רבי שמואל קלעי שהורה לחלוץ וחזר בו לאחר כמה שנים, עי"ש. וכן פסק הרב רפאל שלמה בן שמואל לניאדו[12] שייבום קודם (בית דינו של שלמה חלק אבן העזר סימן א).

לעומתם, חכמי אשכנז נטו לפסוק כרש"י וכרבינו תם להקדים חליצה לייבום, וכן פסקו רב שרירא גאון ורב האי גאון, וכן פסקו בעל התרומה (סימן קלג), האור זרוע (סימן תרלח), הסמ"ג (מ"ע נ"ב) ומהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג, סימן תצב).

דעת השולחן ערוך כגורם מחייב

המהרי"ט אלגאזי בשו"ת שמחת יום טוב (סי' יא) כתב שבדבר שנוגע לענייני ערוה, אנו נוהגים לתפוס את כל החומרות של כל הפוסקים גם כנגד פסיקת השו"ע, והניף ידו בשנית בתשובתו הרמתה שהובאה בשו"ת ברך משה (ס"ס לד), וכן כתב עוד בספרו שו"ת קדושת יום טוב (סי' ט). וכן הסכים עמו הגאון מהר"י טייב בספרו ערך השלחן (אה"ע סי' מב סק"ב, ובסי' מג סק"א)[13] וכן בתשובה שנדפסה בספר משכנות הרועים (דף רצה ע"א). וכן הסכימו הרבה אחרונים, ומהם מרן החבי"ף בשו"ת חיים ושלום (ח"א סי' כב וח"ב סי' קי), רבנו יוסף חיים מבבל בשו"ת רב פעלים (ח"א חאה"ע סי' י, ח"ד סי' יב),[14] ארי מבבל רבי עבדאללה סומך בשו"ת זבחי צדק (ח"ב חאה"ע סי' ג),[15] בשו"ת שער אשר קובו (חאה"ע סי' כט),[16] בשו"ת פני יצחק לרב אבולעפייא (ח"א סי' יג)[17] ועוד.

לכן, כאשר יש ערווה של איסור אשת אח במקרה שלפנינו, יש להחמיר ולהקדים מצוות חליצה למצוות ייבום בניגוד לדעת השו"ע. אך פוק חזי שמנהג הספרדים היה לייבם, כדכתב הרדב"ז (ח"ד סי' קח):

זו היא שטת כל חכמי ספרד… בקטלוניא ובפרובינצא נוהגים ליבם… ומעתה מי הוא אשר ערב אל לבו לעשות מעשה ולהורות כנגד כל גאוני עולם אשר כל דבריהם קבלה היא.

אם כן קיימא לן כדעת מרן שיש להקדים ייבום לחליצה שכן כתבו רוב הפוסקים, וכן מרן היר"ח[18] כתב בתשובותיו על הנידון דידן (חקרי לב חושן משפט סי' ד דף ק"פ עמוד ד) שאף שנהגו להחמיר כנגד דעת מרן בדבר שבערווה, הלכה כדעתו משום שרוב פוסקים בחכמה ובמניין פוסקים כמותו, ובשו"ת כסא שלמה למהר"ש לניאדו (סימן ז) כתב שקיבלנו הוראת מרן אפילו באיסורי ערווה.

פסיקת רבני ארץ ישראל

במאה הי"ט הונחה לפתחו של בית הדין הרבני בירושלים בראשות הרב בנימין מרדכי נבון[19] פרשה שהסעירה את העיר אלכסנדריה שבמצרים. פסק הדין התפרסם בשו"ת בני בנימין וקרב איש, סימן ח. מדובר היה בארבעה אחים נשואים והבכור מת ללא בנים. לאחר מכן, הגיע האח הגדול ורצה לייבם את אשת המת ואילו שני האחים הנותרים התנגדו בכל תוקף. בפיהם היו שני נימוקים:

א. מצוות חליצה קודמת למצוות ייבום,

ב. אותו האח נשבע לאשתו שלא ישא אישה אחרת מלבדה.

כנגדם טען אותו אח שמצוות ייבום קודמת למצוות חליצה ובתור גדול האחים מצווה עליו לייבם. באשר לשבועה טען כי "אשתו נתנה לו רשות שייבם והודית בפני שלשה מטוב רצונה והשלמת דעתה שייבם את היבמה".

גבי הטענה הראשונה, שמצוות חליצה קודמת לייבום, הרב"מ נבון מדייק מלשון מרן לעיל, שכתב דעה ב'סתם' ודעה בשם 'יש אומרים' שהלכה כ'סתם', כלומר: מצוות ייבום קודמת לחליצה. הרב"מ נבון מסכם שדעת רוב הפוסקים שמצוות ייבום קודמת לחליצה, ואפילו בנסיבות חריגות (למשל פערי גילים גדולים בין היבם ליבמה).

הרב"מ נבון מתייחס בתשובתו גם לפסיקה האשכנזית וקובע שאפילו לדעת רש"י, שנקט כשיטת אבא שאול (כדכתבנו לעיל), אם היבם והיבמה מכוונים לשם מצווה יש להניח להם לעשות זאת.

כך גם בנו החורג של הרב"מ נבון, הרב יעקב שאול אלישר[20] שכיהן כראשון לציון וכאב בית הדין בירושלים קבע בפרשה שהונחה לפתחו:

בעיקר הדין אי מצות יבום קודמת או מצות חליצה קודמת בזה אין אנו צריכים להאריך טרחא, כי כבר איפסקא הילכתא לדברי הרי"ף והרמב"ם ומרן הקדוש, דמצות יבום קודמת, ואנא בתריהו גרירנא ואתורתם סמיכנא. (שו"ת בני בנימין סימן כא)

וכך גם רבי ישראל משה חזן,[21] הרב המשי"ח, רבה של רומא, שהיה דיין ירושלמי, נדרש לשאלה שלפנינו על ידי חכם בקהילת פיטיליאנו בשנת תרי"א (1851). השאלה עסקה בסכסוך בין יבמה לבין גיסה בנוגע לכפיית חליצה ועניינים אחרים הקשורים בכך, כמו ענייני ממון והיתר ליבם להינשא בטרם חלץ ליבמה. בתחילת תשובתו, קובע הרי"מ במפורש שמצוות ייבום קודמת למצוות חליצה וז"ל (שו"ת כרך של רומי סימן ט"ו):

כי רבו למעלה מחמישים פוסקים ולא בדרך גוזמא כולם נקבצו באו לך... שכולם הסכימו דמצות ייבום קודמת ואפילו לשם ממון ואפילו לשם נוי, והוא פשיטא דקרא יבמה יבוא עליה.

הרי"מ חזן אף הרחיק לכת וקבע שמצוות ייבום עדיפה על מצוות חליצה "אפילו בב' נשים, ואפילו בחרם רבנו גרשום מאור הגולה". וזאת משום שרבנו גרשום "לא החרים במקום מצווה".

אולם, לאחר דברים נחרצים אלו, חלה תפנית בתשובת הרי"מ, כאשר הוא מעיד ש"אין מי שיוכל להכחיש דבמדינות הלועזים כבר פשט המנהג לחלוץ ולא ליבם". כמובן שעולה השאלה המתבקשת: האם בכוחו של מנהג לשנות את הדין ההלכתי הראוי שמצוות ייבום קודמת למצוות חליצה? לאחר דיון בנושא הרי"מ חזן הכריע:

עם כל זה, אם נתפשט המנהג לומר מצוות חליצה קודמת ואינו מתרצה לחלוץ, דינא יתיב לכופו בכל מין כפיה שבעולם לקיים המנהג.

כלומר, אם באיטליה רווח המנהג לחלוץ ולא לייבם הרי שאנו מחויבים לכפות על היבם לחלוץ ולא לייבם. הרי"מ חזן מספק הסבר היסטורי להיווצרות המנהג באיטליה וללגיטימציה שיש להעניק לו:

ולדעתי טעם הדברים הוא באמת, כי תליא לפי שינוי טבע הארצות בלי ספק. שהנה בארצות ישמעאל, שגויי אותם הארצות נושאים נשים הרבה ומגרשים אותן בעל כורחן קרוב לדיני ישראל, הא ודאי דינא יתיב בקיום המצוה, והוא מצוות ייבום קודמת, שהוא דין תורה שתתעלה. ויכולין לכופה כמעט בשוטים ואפילו בערכאותיהם לומר לה עשי מה שדיני ישראל אומרים ליך, וליכא חילול ה' בדבר, כי גם בדיניהם אין הדבר רחוק. אבל במדינות הלועזים, אשר תחת אמונת הנוצרים, שבדיניהם ענין היבום הוא כפוגע באשת אח, וגם כי נישואי שתי נשים לפי דעתם הוא קלקול קבוץ המדיני כנודע דתיהם שונות, הא ודאי במדינות האלה אם אין האשה מתרצית להתיבם ומעיזה פניה אין בידינו לכופה בשום אופן שבעולם. כי הא ודאי אם יוודע בעמים, מלבד דאין נותנים יד לדייני הזמן, על זה עוד כה, שיהיה חילול ה' גדול בדבר.

כלומר, על פי הרי"מ חזן, מצוות חליצה קודמת באיטליה בגלל שהיא שנשלטת בידי הדת הנוצרית, שלא ראתה בעין יפה נישואין בין אשת אח לאחי הבעל לאחר המוות, וכן גם נישואין עם יותר מאשה אחת (זאת בניגוד לארצות האיסלאם שבהן לשאת יותר מאישה אחת זה נוהג מקובל וגם אין בעיה לייבם אשת אח).

פולמוס הייבום במאה הכ'

למרות שהפסיקה הרווחת אצל הפוסקים הספרדים היתה שמצוות ייבום קודמת למצוות חליצה, בשנת תש"י (1950) חתם הרב בן ציון מאיר חי עזיאל,[22] הראשון לציון הראשון מאז קום המדינה, יחד עם הרב יצחק הרצוג הרב הראשי האשכנזי על התקנה הבאה (שו"ת היכל יצחק, אבן העזר א, הערות סימן ה):

ברוב קהלות ישראל וכן בקהלות האשכנזים שבארץ, קבלו עליהם להלכה שמצות חליצה קודמת למצות יבום, וגם כששניהם, היבם והיבמה, רוצין ביבום, אין מניחים אותם ליבם. ובמקום שהיבם נשוי אשה, נהגו בכל המקומות שאין מניחים אותם ליבם. ובהיות ובזמננו ברור הדבר שרוב יבמים אינם מכוונים לשם מצוה, ומשום דרכי שלום ואחדות במדינת ישראל, שלא תהיה התורה כשתי תורות, הננו גוזרים על תושבי ארץ - ישראל ועל אלה שיעלו ויתישבו מעתה והלאה, לאסור עליהם מצות יבום לגמרי, וחייבים לחלוץ, וחייבים במזונות יבמתם כפי מה שיפסקו עליו בי"ד עד שיפטרו את יבמתם בחליצה. איסור זה אפשר להתירו רק במסבות מיוחדות ועפ"י החלטת המועצה המורחבת בחתימת הרבנים הראשיים לישראל.

בשנת תשי"א (1951) הגיעה לפתחו של בית הדין האזורי בפתח תקווה, שבו ישב גם הרב עובדיה יוסף (אז דיין צעיר שעוד לא מלאו לו שלושים שנה), שאלה בנושא. מדובר היה בעולה מתימן שאחיו נפטר ללא צאצאים ואותו עולה ביקש לייבם את אשת אחיו, אך אותה אישה התנגדה לייבום ותבעה ממנו חליצה. בית הדין, בהנהגת הרב ראובן כ"ץ, דחה את הערעור וקבע שעליו לחלוץ, אך הרב עובדיה לא הסכים להתכופף בפני המסורת האשכנזית וקינא לכבוד המסורת הספרדית.

בפסק דין מנומק ומפורט, שהתפרסם לאחר שנים רבות בשו"ת יביע אומר (אעה"ז חלק ו סימן יד), טוען הרב עובדיה שהרב עזיאל שגה בכך שהכפיף את המסורת הספרדית בפני המסורת האשכנזית ושיש להניח לספרדים ללכת על פי רבותיהם. בתשובתו ציטט תשובות רבות והעלה שמנהג הספרדים היה לייבם. וכך הוא כתב:

ולכן לפע"ד לא צדקו בזה הראש"ל הגרב"צ עוזיאל וחכמי הספרדים שעמו שנתנו ידם להסכמה זאת לבטל לגמרי מצות יבום, נגד דעת כל רבותינו אשר מפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים.

הרב עובדיה גם דוחה את הטענה של הרבנים הראשיים שהתורה תיעשה כשתי תורות:

והנה גם במקומות שיש בתי דין קבועים של אשכנזים כיון שארץ ישראל אתרא דהרמב"ם ומרן אין לנו לזוז מדבריהם ימין ושמאל, שהרי בכל עניני איסור והיתר אנו נוהגים בא"י כהוראות מרן, ושלא כמנהג אשכנז המיוסד עפ"ד הרמ"א, ולא שייך בזה לא תתגודדו, וכמ"ש מרן בשו"ת אבקת רוכל (ס' לב), שהואיל וכל קהל נוהג כמנהגו הראשון הו"ל כשתי בתי דינין בעיר אחת, וקי"ל כרבא (ביבמות יד) דבכה"ג אין בזה משום לא תתגודדו, ועוד שכל קהל וקהל כעיר בפני עצמו שאין בני קהל אחד יכולים לכפות לבני קהל אחר…

ומה שכתבו חברי ונשיאי הרבנות הראשית לישראל בהסכמתם הנ"ל: ומשום דרכי שלום ואחדות במדינת ישראל שלא תהיה התורה כשתי תורות לכן גוזרים לאסור לגמרי מצות יבום, וחייבים לחלוץ דוקא, במחכ"ת הפריזו על המדה בזה, ואין דבריהם נכונים כלל, שהרי מעשים בכל יום בכמה הוראות בדיני שחיטה וטרפות ושאר ענייני איסור והיתר, וכן בהלכות שבת וטהרת המשפחה, כל קהלה נוהגת כמנהג רבותיהם, הספרדים כדעת מרן המחבר הש"ע, והאשכנזים יוצאים ביד רמ"א, וכן נוהגים בחילוקי הנוסחאות, והמבטא בתפלה ובקריאת התורה. ובצורת הכתב של ס"ת תפלין ומזוזות, וכיו"ב, ולא חששנו מעולם שע"י כך תהיה התורה כשתי תורות, מכיון שהדבר ידוע שכל אחד יש לו על מה שיסמוך שנוהג מנהג אבותיו, ואלו ואלו דברי אלהים חיים."...אלא שכעת באו יחידים ובקשו לפרוץ גדרות עולם הללו, לכן הוכרחתי לעמוד כנגדם. ואין בזה דבר ח"ו נגד אחדות האומה ונגד דרכי שלום, כי הכל יודעים שכל אחד חייב להזהר ולנהוג כמנהג אבותיו, משום אל תטוש תורת אמך.

ומסכם הרב עובדיה:

סוף דבר הכל נשמע שלפע"ד נראה ברור שלגבי דידן דנקטינן בשפולי גלימיה דמרן ז"ל, וכל קדושים שעמו, רוב מנין ורוב בנין מגדולי הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים, מצות יבום קודמת לחליצה גם בזמן הזה, ואין כל תוקף להסכמת נשיאי וחברי הרבנות הראשית לישראל שגזרו אומר לבטל לגמרי מצות יבום, גם מהספרדים ועדות המזרח, ואין להם כל סמכות לכך. וע' בשו"ת משפט וצדקה ביעקב ח"ב (סי' כ) שכ', שאחר שנתפשטו חיבורי מרן הבית יוסף והשלחן ערוך בכל תפוצות ישראל, דבריו וסברתו, שוב אין לנו אלא סברת מרן ז"ל, ואפילו נגד אלף פוסקים…ולדידן אורויי מורינן להו לכתחלה ליבם, אלא שיש להסביר להם גודל המצוה וערכה, שיתכוונו לשם מצות יבום, ותסגי להו בהכי, שאפילו אם יתכוונו גם לשם נוי או גם לשם ממון אין להקפיד על כך, וכמ"ש השבות יעקב והערוך השלחן והגרי"ח בבן איש חיל הנ"ל. וכ"ש אם יש רגלים לדבר שהיבם מכוין לשם מצוה, שבודאי שראוי מאד שבית הדין יעודדו אותם לקיים מצוה רבה זו. ולכן גם בנ"ד יש לבית - הדין להשפיע על היבמה להסכים לבקשת היבם ולהתיבם כדי להקים שם המת על נחלתו.

כיום, על כל אישה שנישאת מכוח חוק הנישואים במדינת ישראל חלה החובה לחלוץ בלבד במידה ובעלה נפטר ללא צאצאים כדי להינשא בשנית, זאת בניגוד לדעת הרב עובדיה שפסק שיש להתיר למי שרוצה בכך להתייבם.

סיכום

העלנו כמה הבנות שונות בשיטת אבא שאול שפסק שמצוות חליצה קודמת למצוות ייבום. לאחר מכן, עיינו בפסיקת ההלכה במחלוקת אבא שאול וחכמים ולבסוף ראינו את פולמוס הייבום הגדול במאה העשרים.

[1]      הרב חיים בן ישראל בנבנשתי (החבי"ב) נולד בשנת ה'שס"ג (1603) בקושטא. למד בין היתר מפי המהרי"ט וכיהן ברבנות העיר אזמיר יחד עם הרב אהרן לפפא. חיבר מספר ספרים ובראשם החיבורים היסודיים כנסת הגדולה ושיירי כנסת הגדולה על הטור והבית יוסף. נלב"ע באזמיר בי"ט באלול ה'תל"ג (1673).

[2]      רבי לוי ן' חביב (מהרלנ"ח או הרלב"ח) רב ופוסק בירושלים. נולד בשנת ה'ר"ם (1480) בעיר סמורה שבספרד לרבי יעקב, מחבר ספר 'עין יעקב'. במהלך גירוש ספרד גלה עם משפחתו לפורטוגל ואח"כ לשאלוניקי, שם סיים את הדפסת ספרי אביו. לאחר נדודים בין קהילות ירושלים, שאלוניקי, דמשק, חלב וצפת, התיישב בירושלים ושם מונה לראש הקהילה. נודע בעיקר על ספר השו"ת שלו, ועל ויכוחו על חידוש הסמיכה עם רבי יעקב בירב. נלב"ע בירושלים שנת ה'ש"א (1541).

[3]      רבי יעקב בירב היה מגדולי ארץ ישראל במאות הט"ו-ט"ז. נולד לרבי משה בקסטיליה שבספרד בשנת ה'רל"ד (1474), ושם למד אצלי רבי יצחק אבוהב. לאחר גירוש ספרד נדד לצפון אפריקה ובגיל צעיר מונה להיות רבה של פאס. בין שנת ר'ע (1510) עד שנת ר'פ"ד (1524) נדד בין קהילות ירושלים ומצרים עד שלבסוף התיישב בצפת, בה שימש כרב וראש הקהילה עד פטירתו. בין תלמידיו היה רבי יוסף קארו, המבי"ט ועוד. בשנת ר'ח"צ (1538) החל להוביל רעיון של חידוש הסמיכה ההלכתית בארץ ישראל כאשר כינס 25 מחכמי צפת שתמכו בו לסמיכה. כאשר נודע הדבר החל להתפתח פולמוס עם בני דורו ובינהם הרלב"ח. חיבר מספר ספרים, וביניהם שו"ת, חידושים על הש"ס ופירוש על הרמב"ם. נלב"ע ל' בניסן ה'ש"א (1541).

[4]      רבי משה אלשקר היה רב, פוסק ודיין ספרדי. נולד בשנת ר'כ"ו (1466) בספרד, שם למד תורה אצל רבי שמואל וואלינסי יחד עם מהר"י ן' חביב. עם גירוש ספרד בשנת 1492, נדד בצפון אפריקה ולאחר שנפל בידי פיראטים בים וניצל, הגיע לתוניס ושם למד ולבסוף התמנה לראש הקהילה. בהמשך הגיע ללוב, יוון, וקהיר – שם גר שנים רבות ושימש כדיין בבית דינו של הרדב"ז. בסוף חייו עלה לצפת, שם השתתף בפולמוס הסמיכה של מהר"י בירב. חיבר מספר ספרים שאבדו, ונודע בעיקר על שם ספר השו"ת שלו. נלב"ע בירושלים בשנת ש'ב (1542).

[5]      רבי משה מטראני (המבי"ט) היה ראש ישיבה ופוסק מחכמי צפת. בן למשפחת רבנים מגורשי ספרד ונולד בשאלוניקי. בגיל 18 עלה לארץ והשתקע בצפת‚ שם למד אצל המהר"י בירב יחד עם חברו רבי יוסף קארו‚ ולאחר מותו שימש כאב בית דין במקומו. בנו הוא רבי יוסף מטראני (מהרי"ט). נלב"ע בשנת ה'ש"מ (1580)‚ בניו הוציאו לאור את תשובותיו לאחר מותו.

[6]      הרב יעקב קאשטרו (מהריק"ש) היה מגדולי רבני מצרים בתחילת תקופת האחרונים. נולד במצרים בשנת ה'רפ"ה (1525) ולמד בא"י אצל רבי לוי בן חביב (מהרלב"ח) וכן אצל הרדב"ז במצרים. עמד בקשרי תשובות עם רבני דורו ואף ביקר בצפת והתאכסן אצל ר"י קארו. כתב ספר הגהות על השו"ע הנקרא 'ערך לחם' וכן את שו"ת 'אהלי יעקב' ועוד. נלב"ע בשנת ה'ש"ע (1610).

[7]      רבי יצחק אדרבי היה פוסק וראש הלכה בשאלוניקי. נולד כנראה בשנת ה'ר"ף (1520), ובצעירותו למד אצל רבי יצחק טאיטאצאק יחד עם מהרשד"ם ורבי משה אלמושנינו. היה מגדולי דורו וקיבל שאלות מכל רחבי הבלקן. תשובותיו בהלכה נאספו לספר בשם 'דברי ריבות', ודרשותיו בשם 'דברי שלום'. נלב"ע בשנת ש'ד"מ (1584).

[8]      הרב שמואל קלעי היה רבה של העיר ארטה שביוון במאה הט"ז. הוא נולד בטריקלה שבצפון-מערב יוון לרב משה קלעי. למד בונציה מפי הרד"ך ונשא לאשה את בתו של הרב בנימין בן ר' מתתיהו בע"ס שו"ת בנימין זאב. מעט מתשובותיו נדפסו בספר של חמיו, וחלקם נדפסו בספרו משפטי שמואל (ונציה שנ"ט). נלב"ע בשנת ה'שמ"ה לערך (1585).

[9]      הרב אברהם בן מרדכי הלוי היה ראש רבני מצרים במאות הי"ז-י"ח ומחבר שו"ת גנת ורדים. נלב"ע בשנת התע"ב (1712).

[10]     הרב חיים בן יעקב פאלאג'י (החבי"ף) היה מגדולי רבני אזמיר. נולד בשנת ה'תקמ"ז (1787) באזמיר לאמו קאלי קאדין בתו של הראשון לציון רבי יוסף רפאל חזן (ה'חקרי לב'). בגיל עשרים ושש הוסמך ע"י סבו ל"החכם השלם". בשנת ה'תרט"ו (1855) התמנה להיות החכם באשי. חיבר כשבעים ספרים בכל מקצועות התורה. נלב"ע בי"ז בשבט ה'תרכ"ח (1868).

[11]     רבי יוסף טאיטאצאק היה רב בשאלוניקי בשנים שאחרי גירוש ספרד. הוא נולד בספרד לרבי שלמה, ולמה יחד עם בן דורו מהרלב"ח. לאחר גירוש ספרד היגר לשאלוניקי, שם הקים עולה של תורה ולימד את גדולי הדור הבא. נודע כאחד מגדולי המשיבים בדורו וגדולי עולם שלחו לו שאלות. פסקיו נשתמרו בספרי תלמידיו. לעת זקנותו עבר לקושטא ונלב"ע שם בשנת ה'ש"ז לערך (1546).

[12]     הרב רפאל שלמה לניאדו היה רבה של ארם צובא במאה הח"י. נולד באר"ץ לרב העיר רבי שמואל לניאדו ושימש ברבנות העיר משנת הת"ק או ה'תק"י. ספריו הם 'בית דינו של שלמה' ו'כסא שלמה' - ספרי שו"ת, 'לחם שלמה' - חידושים ו'המעלות לשלמה' - דרושים. נלב"ע בארם צובא ביום ז' בטבת ה'תקנ"ד (1793).

[13]     רבי יצחק טייב היה דיין וראש רבני תונס בראשית המאה ה-י"ט. לצד ספרו המפורסם 'ערך השלחן' (לעתים מכונה ערוך השלחן) על הש"ע, כתב את הספרים חוקת הפסח, ווי העמודים על ספר היראים, ויזרע יצחק על התורה ועוד. נלב"ע בשנת התקפ"ח (1828).

[14]     רבי יוסף חיים מבבל (הרי"ח) נולד בבגדאד בשנת התקצ"ה (1835) לרבי אליהו שהיה רבה הראשי של בגדאד. הרי"ח חיבר ספרים רבים בהלכה ובאגדה, מהם ספר 'בן איש חי', שו"ת 'רב פעלים', 'בן יהוידע' על הש"ס ועוד. נלב"ע בשנת ה'תרס"ט (1909).

[15]     הרב עבדאללה סומך היה ראש ישיבה בבגדד, רבו של רבי יוסף חיים (הרב בן איש חי) ורבה של יהדות בבל. חיבורו הידוע הוא זבחי צדק (ג"כ) על חלק מש"ע יו"ד. נלב"ע בי"ח באלול ה'תרמ"ט.

[16]     הרב אשר רפאל רחמים קובו היה רבה הראשי של שאלוניקי במאה ה-י"ט. נולד בשאלוניקי בשנת ה'תקנ"ז למשפחת קובו המיוחסת וכבר בגיל צעיר כתב תשובות. הוא ייסד בעיר ישיבה בשם 'לשכת הגזית', ובשנת ה'תר"ט מונה לשמש כרבה הראשי של שאלוניקי. מינויו אושר בשנת ה'תרי"ט ע"י השלטון הטורקי והוא הפך להיות ה'חכם באשי' הראשון בשאלוניקי. נלב"ע בשאלוניקי ביום י"ט בטבת ה'תרל"ה (1874).

[17]     הרב יצחק אבולעפיה היה דיין בדמשק ובטבריה. נולד בשנת ה'תקפ"ד לרב משה אבולעפיה בדמשק. כבר בצעירותו עבר להתגורר עם סבו רבה של טבריה (לימים) הראשון לציון הרב חיים נסים אבולעפיה. בשנת ה'תר"ב, במלאת לו ח"י שנים, התמנה כדיין בעיר. בשנת ה'תר"ל התמנה לרבה של העיר דמשק, ובסוף חייו חזר לישראל. לצד ספרו 'לב נשבר', הוא מוכר בשל סדרת ספריו 'פני יצחק'. נלב"ע ביום ט"ז באדר ב' התר"ע בטבריה (1910).

[18]     הרב יוסף רפאל חזן (היר"ח) נולד במאה ה-י"ח באזמיר וכיהן כרב העיר. בהמשך עלה לארץ ישראל, כיהן כרבה של חברון ולאחר מכן כראשון לציון בירושלים. ספריו המפורסמים הם: שו"ת חקרי לב וספר מערכי לב (דרושים). נלב"ע בכ"ג בחשון ה'תקפ"א (1820).

[19]     הרב בנימין מרדכי נבון היה רב ומקובל בירושלים. נולד בתקמ"ח (1788) בירושלים, שימש כראב"ד וכראש ישיבת "בית אל". נישא לאמו האלמנה של הרב יעקב אלישר (היש"א ברכה). שימש כעוזרו של הראשל"צ הרב יצחק קובו. כתב ספר בשם "בני בנימין" שיצא לאור על ידי בנו החורג הרב אלישר. נפטר בירושלים בבה' בטבת תרי"ב (1851) ונקבר בהר הזיתים.

[20]     הרב יעקב שאול אלישר (יש"א ברכה) נולד בתחילת המאה ה-י"ט בצפת למשפחה של רבנים. לאחר מות אביו נישאה אימו לרב בנימין מרדכי נבון שגידלו ונתן לו את הכינוי 'יש"א ברכה'. בגיל 52 מונה להיות אב בין דין בירושלים, ובגיל 76 מונה להיות הראשון לציון. הוא חיבר מעל לעשרה ספרים בהם שו"תים רבים ודרשות. נלב"ע בעיה"ק ירושלים ונקבר ליד אביו החורג בהר הזיתים בכ"ה בתמוז ה'תרס"ו (1906).

[21]     הרב ישראל משה חזן היה רב, מקובל ושד"ר, רבן של הערים רומא, קורפו ואלכסנדריה. נולד באזמיר בתקס"ח (1808), נכד לרבי רפאל יוסף חזן (היר"ח). בהיותו בן שלוש עבר לירושלים, ובגיל 34 התמנה לדיין בה. נשלח על יעדי רבני ירושלים כשד"ר לקהילות אירופה, בהגיעו לרומא נתמנה לרב הקהילה. לעת זקנותו יצא מרומא במטרה להגיע לארץ ישראל ולהיקבר בה, אך בדרך נענה להפצרת קהילות קורפו ואלכסנדריה וכיהן גם בהן כרב. בתרכ"ב שב לארץ, בתרכ"ג יצא לביירות להתרפא, ושם נפטר. נקבר סמוך לצידון.

[22]     הרב בן-ציון מאיר חי עזיאל נולד במאה ה-י"ט בירושלים. כיהן ברבנות העיר יפו לצידו של הראי"ה קוק, ברבנות שאלוניקי, וברבנות העיר תל-אביב. בכסלו ה'תרצ"ז [1936] מונה להיות הראשון לציון ועם הקמת המדינה הפך להיות הרב הראשי הספרדי הראשון למדינת ישראל. חיבר ספרים רבים במגוון נושאים שונים. נלב"ע באלול ה'תשי"ג (1953).