(בגדרי איסור הוצאת זרע לבטלה)

פתיחה

מנהג ירושלים הוא שאין בניו של המת מלווים את המיטה. מהו המקור למנהג? השל"ה בתחילת מסכת פסחים[1] מביא בשם ר' מנחם הבבלי שבשעה שמסתלק אדם מהעולם, מלווים אותו כל בניו - אלה שהוליד וגם אלה ש"רצח", דהיינו אותם בנים שנרצחו כביכול כאשר שפך את זרעו לבטלה. לכן נהגו בירושלים שבניו של המת לא הולכים אחר המיטה, מתוך הבנה שאם הבנים האמיתיים לא ילווהו, גם הבנים הפוטנציאליים יעדרו, ובכך ימנע ביזיון מהמת.

הרבה קולמוסים נשתברו בנוגע לחומרת איסור הוצאת זרע לבטלה, אולם מי שיעיין במקורותיו של האיסור ימצא גישות שונות ומגוונות.

 

מקור האיסור ואופיו

בשני מקומות, שניהם בספר בראשית, מספרת התורה על אנשים אשר השחיתו את זרעם. בפרשת נח מספר הכתוב כי "השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו' יב) ואילו בפרשת וישב מספרת התורה על אונן ש"שיחת ארצה" (שם ל"ח ט). שני סיפורים אלו עוסקים בשני סוגים של הוצאת זרע לבטלה:

א. השחתה ללא סיבה. כך עשו אנשי דור המבול, שהוציאו זרע במטרה להשחיתו.[2]

ב. הוצאה על מנת למנוע מהזרע להפרות - אונן השחית את זרעו משום שלא רצה להקים זרע לאחיו.

בדברי חז"ל והפוסקים נשתמרה הבחנה זו, כך שבדיוננו עלינו להבחין בין שני פנים שונים באיסור: (1) הוצאת הזרע; (2) מניעת הפרייתו. הבחנה זו חשובה לעניין הגדרת מעשה העבירה: בפן הראשון, מוקד הדברים הוא בפן הניאוף - כלשונו של ר' אלעזר בגמרא נידה (יג:) "מנאפים ביד", או כלשונו של תנא דבי ר' ישמעאל שם "המהנים לאף". בפן השני, מוקד הדברים הוא הפגיעה בפוטנציאל החיים.

הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה משמר את ההבחנה זו:

אסור להוציא שכבת זרע לבטלה.

לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד.

אבל אלו שמנאפין ביד ומוציאין שכבת זרע לא די להם שאיסור גדול הוא אלא שהעושה זה בנדוי הוא יושב ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו וכאילו הרג הנפש (פכ"א הי"ח).

ברישא של הלכה מביא הרמב"ם שני מקרים בהם מעשה ההוצאה אינו בדרך ניאוף, אולם יש בו השחתה. בסיפא של ההלכה מדבר הרמב"ם על סיטואציה בה נוסף רובד הניאוף, ויציאת הזרע הייתה שלא בדרך תשמיש אלא ע"י שפשוף האבר. מעניין כי דווקא במקרה זה בוחר הרמב"ם להדגיש את חומרת האיסור ולצטט מדברי ר' אמי בגמרא בנידה (יג:) כי העושה כן "כאילו הרג את הנפש", ולהוסיף כי העושה כן הרי הוא בנידוי. נראה כי לדעת הרמב"ם הפן החמור שבאיסור הוא אמנם הרציחה, אך גם פן זה אינו בא לידי ביטוי אלא דווקא כאשר האדם משחית את זרעו בדרך ניאוף, בבחינת "הרצחת וגם ירשת".

 

חומרת האיסור

השו"ע מצטט את דברי הרמב"ם שהבאנו לעיל, אלא שהוא מוסיף הערה חשובה על דבריו (אבן העזר כ"ג א):

אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה.

כפי שראינו לעיל, בחר הרמב"ם לא להזכיר את חומרת האיסור ברישא של דבריו, שם מעשה הוצאת הזרע לא היה בדרך של ניאוף - ולא בכדי. לדידו, פן הניאוף שבעברה קיים דווקא כאשר זאת נעשית שלא בדרך תשמיש, ואז נחשב הדבר לניאוף עליה הרבו חז"ל את דרשותיהם בגמרא נידה (יג.-:); אולם כאשר הזרע יוצא בדרך תשמיש או בדרך קישוי (הרהור) ללא מעשה בידיים, יש בדבר איסור, אך לא נידוי כמו שמצאנו בניאוף בידיים. אם כן, מהיכן שאב השו"ע את המקור לדבריו? בבאר הגולה שם ישנה הפנייה לדברי הזוהר בפרשת ויחי (ריט ע"ב), האומר כי על איסור הוצאת זרע לבטלה אין תשובה ולומד את הדברים מן הפסוקים אשר נאמרו באונן שעשה את הרע בעיני ה'.[3] לעומת זאת, עשיית התשובה על איסור הוצאת זרע מוזכרת בספר חסידים,[4] הכותב שמי שביטל את זרעו צריך לישב ארבעים יום במים קרים.[5] הבית שמואל שם (ס"ק א') מביא את דברי ספר חסידים (סי' קע"ו), שמי שחושש שיכשל באיסור נידה הרי עדיף לו שיוציא זרעו, ואם כן לשיטתו הרי שהוצאת זרע לבטלה אינו החמור ביותר בתורה. לאור זאת מנסה הב"ש לטעון שגם כוונת הזוהר אינה כפשוטם של דברים, שעוון זה הוא החמור ביותר.

 

איסור הוז"ל כאיסור ניאוף

הגמרא במסכת נידה מביאה מדברי התנאים, הרואים בהוצאת זרע שלא ע"י תשמיש סרך של ניאוף. בראשונים אנו מוצאים שתי דעות הסוברות כי מן התורה ישנו גדר של איסור ערווה בהוצאת זרע. דעה אחת היא זו של ר' אהרן הכהן המובא בפרוש ראב"ע על התורה, הסבור כי המקור לאיסור הוצאת זרע הוא מן הפסוק בפרשת העריות (ויקרא י"ח ו):

אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה.

ובראב"ע שם, לדעת רבי אהרן, זרע אשר יצא לבטלה הוא בכלל "כל שאר בשר". חבר לרבי אהרן הוא הסמ"ק, אשר רואה את איסור הוצאת זרע לבטלה כסניף של איסור לא תנאף כדעת התנא רבי ישמעאל שדבריו הוזכרו בתחילת המאמר, וז"ל:

להשחית זרע, כדכתיב: "לא תנאף - לא תהנה לאף", ובהשחתת זרע יש אזהרה של מיתה: "וימת גם אותו" (מצוה רצא).

בשו"ת פני יהושע (סימן מ"ד) מביא את דברי הסמ"ק, אך רואה בהם אסמכתא בעלמא. הוא מנמק זאת בכך שהסמ"ק תלה את שיטתו, בין השאר, בדעת רבי יוחנן בגמרא בנידה, אשר לומד את האיסור ממעשה אונן, ולדעתו זוהי אסמכתא בעלמא. וזו לשון שו"ת פנ"י:

אבל בדבר שאינו תיקון חז"ל (=ציווי ברור ומוגדר של התורה), רק מקרא (=נלמד מסיפור) מוכח שהוא עוון גדול, כמו שמצאנו הרבה איסורים בנביאים ובכתובים שהוא איסור ואין בהם לאו, אפילו הוא הגדול שבאיסורין - אין לוקין עלייהו.

חבר לבעל הפני יהושע הוא רבי אברהם מבוטשאטש בהגהותיו עזר מקודש לאהע"ז (סימנים כ"ג, ע"ו), המדגיש כי בכל מוני המצוות לא מצאנו רמז לאיסור זה מלבד בסמ"ק.

 

איסור הוז"ל כביטול כוח הילודה

כפי שראינו לעיל, הצד השני של איסור הוצאת זרע הוא מניעת הפריון. לדעת התוספות בסנהדרין (נט: ד"ה והא), איסור השחתת זרע הוא סעיף במצוות פרייה ורבייה, וז"ל:

וי"ל דשב ואל תעשה נמי הוא, דמי שמצווה על פריה ורביה, מצווה שלא להשחית זרע.

לכאורה, עולה מדברים אלה שאין הבדל רב בין מי שמתחתן בגיל מאוחר למי שמשחית את זרעו, שהרי שניהם מבטלים פריה ורבייה. על נקודה זו עמד גם בעל ספר חסידים (סימן תצ"ט) אלא שהוא מחלק בין שני סוגים של השחתה:

הנה אמרו כל מי שנושא קטנה מעכב את המשיח וא"ת אם ילך בלא אשה לא יקפיד על זה ולמה אינו מעכב המשיח, אלא אם ילך בלא אשה חוטא כמו שאמר רב הונא על רב המנונא ומ"מ עד שלא יקח אשה אין ש"ז יוצא ממנו אלא לאונסו אבל אם לוקח קטנה הרי מרצונו מאבד ש"ז ומשליך לאיבוד.

אם כן, ספר חסידים מחלק בין ביטול פו"ר הנעשה מכוח אונס לביטול מפו"ר הנעשה ברצון, בלקיחת קטנה שאינה בת הולדה, שעל זה אמרה הגמרא (נידה יג:) שבמעשה זה מעכב את המשיח. וראה עוד להלן.

 

חיוב נשים

אליבא דהתוס' שהבאנו, הפגיעה בזרע אסורה משום לאו הבא מכלל עשה של פו"ר. לעומתו, סברו ראשוני ספרד שישנו איסור של השחתת זרע שאינו תלוי בהכרח בביטול פו"ר. הנפק"מ בין השיטות היא לגבי איסור השחתה אצל נשים - לדעת ר"ת נשים אינם מצוות על השחתה, אולם הר"ן בחידושיו (נידה שם ד"ה נשים דלאו) מביא את דברי הרמב"ן החולק על ר"ת:

והרמב"ן ז"ל חלק עליו, דאע"ג דלא מפקדן אפריה ורביה, אפ"ה משמע שאסורות להשחית את זרען, שאפילו הנשים נענשו על זה במבול.

הרמב"ן מקשר את האיסור למעשה דור המבול שהשחית את זרעו (ולא למעשה ער ואונן, כדברי רבי יוחנן בנידה שם). אם כן, לדעת הרמב"ן ישנו איסור השחתה עצמאי המתייחס לפגיעה בפוטנציאל ההולדה שבזרע.[6] נפק"מ נוספת למחלוקת הראשונים זו היא לגבי גברים שקיימו מצוות פריה ורבייה. הר"ן (שם) מעלה שאלה זו:

והרי אפילו מי שקיים פריה ורביה, ורשאי מן התורה ליבטל - אסור הוא בהשחתה.

הר"ן הולך בדרכו של הרמב"ן, ופוסק שגם מי שהספיק לקיים את מצוות פרו ורבו, חייב, שכן בדור המבול השחיתו את דרכם גם אלו שקיימו את המצווה.

העולה, אם כן, שגדרי איסור השחתת זרע תלויים בשאלה מאיזו פרשיה בתורה האיסור נלמד: 

א. לימוד ממעשה ער ואונן - כך כנראה הבין ר"ת; האיסור בהשחתת זרע הוא מצד ביטול מפו"ר, שכן ער ואונן, בסירובם להקים זרע לאחיהם, ביטלו את מצוות פו"ר. לפי זה, מי שכבר קיים מצוות פרו ורבו יתכן שלא יעבור על איסור.

ב. לימוד ממעשה דור המבול[7] - כך הבין הרמב"ן; האיסור הוא בעצם הוצאת הזרע והפגיעה בקדושתו.

 

מקרים נוספים של השחתת זרע

א.             ביאה על קטנה ואיסור הוצאה בדרך ביאה

הגמרא בנידה (יג:) מביאה ברייתא הקובעת כי הנושא קטנה ("משחק בתינוקות") מעכב את המשיח. מדוע? הגמרא מביא את דברי רבי יוסי, ש"אין בן דוד בא עד שיכלו הנשמות שבגוף" - בשעה שבני אדם ימצו את פוטנציאל הזרעה שלהם, תבוא הגאולה. מקום נוסף בו נאסרת נשיאת קטנה היא התוספתא במסכת יבמות (פ"ח ה"ד):

לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים... האיש אין רשיי לישא עקרה וזקינה אילונית וקטנה ושאין ראויה לילד.

אם כן, אסור לישא קטנה משום ביטול מפרייה ורביה. העולה מכאן כי הבא על קטנה מבטל עשה של פו"ר וגם מעכב את המשיח.

הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פכ"א הי"ח) פוסק כי אסור לישא קטנה משום הוצאת זרע לבטלה. מהיכן למד הרמב"ם את הדברים? נראה כי הרמב"ם קישר בין סוגיות סמוכות - הברייתא העוסקת במקורותיו של איסור השחתת זרע מופיעה בסמיכות לאיסור נשיאת קטנה, והבין כי עיכוב המשיח נובע מאיסור השחתת זרע. לעומת זאת, במקום אחר פוסק הרמב"ם (הלכות אישות פט"ו ה"ז) כי מותר לישא קטנה רק לאחר קיום מצוות פו"ר. אם כן, כיצד מתגבר הרמב"ם על איסור הוצאת זרע בביאת קטנה במי שקיים מצוות פו"ר?

הנחת היסוד לכל אורך הסוגיה כי ביאה כדרכה בתוך מערכת הנישואין[8] אינה נחשבת השחתה גם אם היא לא מביאה לידי פריון - לדוגמא, ביאה על מעוברת. לכן כאשר מדובר על נשיאת קטנה אין איסור מצד מעשה ההוצאה - שהוא נעשה בדרך של ביאה רגילה - אלא רק מצד התוצאה של ביטול פריה ורביה. מכיוון שכך, הדבר מותר למי שכבר קיים מצוות פריה ורביה, שהרי ביטול פריה ורביה אינה בעיה כבר והמעשה עצמו מותר.

הבחנה זו, בין הוצאת זרע בדרך ביאה לבין הוצאה שלא בדרך ביאה באה לידי ביטוי במקרים שנראה בהמשך - שימוש במוך וביאה בדרך של דש מבפנים וזורה מבחוץ. ניסוח חד של הבחנה זו נמצא בדברי הרא"ש:

...דהתם הוא משמש כדרך כל הארץ, אף על פי שאין זרעו ראוי להזריע, מידי דהוה אעקרה זקנה וקטנה  (שו"ת הרא"ש כלל ל"ג סימן ג').

 

ב.              שימוש במוך

הגמרא ביבמות (יב:) אומרת:

שלוש נשים משמשות במוך: קטנה מעוברת ומניקה... ואיזו היא קטנה? מבת י"א שנה ויום אחד עד י"ב שנה ויום אחד. פחות מכאן ויותר על כן - משמשת כדרכה והולכת דברי ר"מ; וחכ"א אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו משום שנאמר שומר פתאים ה'.

סוגיה זו מהווה מבוא לשאלת השימוש באמצעי מניעה בכלל, ובעת סכנה בפרט. המוך הוא אמצעי המניעה החז"לי, והוא מבוסס על כך שבאמצעות הכנסת גוף זר לרחם, נמנע מהזרע להיקלט ולהפרות את הביצית. מקורה של הברייתא הוא בתוספתא בפרק השני במסכת נידה, שם מובאים הלכות יולדת ולידה.

המפרשים התלבטו בהבנת הדין. בתשובות הגאונים התפרשה הברייתא כעוסקת בחיוב אותן שלוש נשים אלו לשמש במוך, משום הסכנה שיכולה להיגרם להן; אולם אין איסור גם על שאר הנשים לשמש במוך:

הא דאמור רבנן משמשות במוך ואמרו זו וזו משמשות כדרכן. לא שאסרו לשמש במוך אילא מותרות הן לשמש כדרכן ומן השמים ירחמו. ולעולם שכן שמותרות לשמש במוך ואילו הנשים שאין סומכות על זה שנא' ומן השמים ירחמו יש לבעליהן ולהן לשמש במוך ואין בזו חשש כל עיקר  (תשובות הגאונים - הרכבי סימן שלח).

כך היא גם דעת ר"ת, המובאת בתוס' בנדה יג. (ד"ה נשים). אמנם ראשונים אחרים, ורש"י בראשם, הבינו כי מדובר בהיתר, דהיינו מעיקר הדין אסור לשמש באופן זה, ורק לאותן שלוש נשים התירו משום הסכנה שבדבר. וז"ל רש"י (יבמות יב: ד"ה משמשות במוך):

מותרות לתת מוך במקום תשמיש כשהן משמשות כדי שלא יתעברו.

הראשונים נחלקו האם לאמץ את שיטת רש"י או הגאונים בהסבר הברייתא. ר"י מבעלי התוספות הלך בדרכו של רש"י, אולם ר"ת וראשוני ספרד[9] הלכו בשיטת הגאונים. מדברי הראשונים נראה כי שורש המחלוקת בין הגאונים לרש"י האם ביאה במוך נחשבת כמעשה ביאה או כהוצאה שיש בה סרך ניאוף, כדברי הגמרא לגבי מנאפים ביד. לדעת הר"י, במעשה זה מטיל האדם את זרעו "על העצים ועל האבנים", והדבר נחשב כהוצאה לבטלה לגמרי וניאוף ביד. אולם שיטת ר"ת כי ביאה זו היא כביאה על קטנה ואיילונית.[10] להלכה, פסק הים של שלמה כדעת ר"ת וראשוני ספרד כי מותר לתת מוך קודם תשמיש[11] אף בנשים שאינם מסוכנות (יבמות פ"א סי' ח):

דמשמשים במוך לפני תשמיש קאמר, ואין זה כמטיל על העצים, דסוף סוף דרך תשמיש בכך, וגוף נהנה מן הגוף, ודמי למשמש הקטנה... דאף שאר נשים מותרות, דאין איסור בנשים, מאחר שאינה מצווה על פריה ורביה...

אולם האחרונים התנערו מהיתר זה. כך, למשל, צווח הר"מ פיינשטיין[12] על רבנים שרצו להתיר שימוש במוך (ובנדון שם, אמצעי מניעה) שלא בשעת סכנה.

 

ג.               דש מבפנים וזורה מבחוץ

כפי שראינו לעיל, לגבי ביאה על הקטנה, כאשר ישנה ביאה כדרכה אין איסור על השחתת הזרע. אמנם, בנוגע להגדרה המדויקת של ביאה כדרכה מביאה הגמרא ביבמות (לד:) מחלוקת תנאים:

כל עשרים וארבעה חדש דש מבפנים וזורה מבחוץ דברי ר' אליעזר; א"ל הללו אינו אלא כמעשה ער ואונן!

במהלך 24 חודשי ההנקה הראשונים, מוטב לאישה המינקת לא להתעבר, שכן הדבר עלול לפוע ביכולתה לספק חלב, דבר שיסכן את תינוק הנוכחי, והן ביכולתה להזין ברחמה את התינוק החדש. בשל כך התיר ר' אליעזר לבעל, בכדי לקיים מצוות עונה, לשמש עם אשתו באופן שבו הוא דש מבפנים וזורה מבחוץ - כלומר, הוצאת הזרע נעשית בדרך ביאה, אולם על מנת למנוע הריון בלתי רצוי שופך הבעל את זרעו מחוץ לרחם. נראה שר' אלעזר הולך לשיטתו, שכן בגמרא בנידה (יג:) הוא מדגיש כי הוצאת הזרע בידיים היא אשר הופכת עברה לחמורה יותר - אם כן, כאשר ההוצאה אינה בידיים ניתן להקל בה בשעת הצורך. חכמים חולקים וסוברים שביאה מעין זו אסורה ואין להתירה אף בשעת סכנה; מדוע? כנראה שחכמים סבורים שגם אם הביאה היא כדרכה, אם מטרתה היא השחתה אזי אין בכך כדי להתיר הוצאת זרע לבטלה. ואכן, המעיין בדברי הר"י בתוספות שם ימצא כיוון דומה:

עוד אמר ר"י דלא חשוב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד אבל באקראי בעלמא ומתאווה לבא על אשתו שלא כדרכה שרי.

נראה לדייק בדברי ר"י שהאיסור אינו תלוי רק בתדירות המעשה, אלא גם במטרתו, כאשר ישנה כוונה להשחית זרע.

להלכה, פסקו הגרמ"פ (שו"ת אגרות משה אהע"ז א' סימן י"א) והגרש"ז (קובץ נועם א) כי במקרים בהם יש צורך בהזרעה מלכותית, טוב שהבעל יוציא את זרעו באופן זה, של דש מבפנים וזורה מבחוץ, שכן מבחינת איסור הוצאה אין בדבר סרך ניאוף. לגבי איסור השחתה, הרי מאחר ומדובר בהזרעה לצורך פו"ר שוב אין חשש איסור.

 

היבטים חינוכיים באיסור הוצאת זרע לבטלה

זוית חדשה להבנת איסור הוצאת זרע לבטלה - במקרה של ניאוף ביד - עולה במסכת כלה רבתי (פרק ב) אשר מביאה הגדרה מעניינת לאיסור הוצאת זרע:

המחמם את עצמו עובר משום בועל ומשום נבעל.

לפי דברים אלו, אם כן, המוציא זרע לבטלה הריהו בעצם נואף עם עצמו.

זוית זו תשמש אותנו בחלק השני של מאמרנו, בו נבחן כמה היבטים חינוכיים של האיסור.

 

פולמוס צהר

מעל דפי כתב העת התורני צהר (גליונות כא-כב) התנהל לפני מספר שנים דיון בין יצחק רונס לבין הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן, בנוגע לאיסור הוצאת זרע והשלכותיו החינוכיות. דיונם סבב סביב השאלה האם אכן איסור הוצאת זרע לבטלה הוא עוון "חמור מכל עבירות שבתורה", כלשונו של השו"ע.[13] אינני רוצה להכניס את ראשי בין גדולים ממני, אבל כידוע "אין בית מדרש בלא חידוש" ואף על פי שאין דורשין בעריות בשלושה, אשתדל להוסיף קול שלישי לדיון.

בחציו הראשון של מאמר זה הבאנו סקירה הלכתית קצרה בנוגע לגדריו של איסור זה. כפי שראינו, יש לחלק בין פן ההוצאה - בה מוקד האיסור הוא הניאוף, לבין פן ההשחתה, בה מוקד האיסור הוא מניעת פריה ורביה.

בחלק זה של המאמר ננסה לבחון השלכות חינוכיות שיש לאיסור זה על חיי האדם. ברור שהדרכים השונות להתמודדות עם האיסור נובעות מהיחס כלפיו והאופן בו נתפסת מידת החומרה שבו, ובנקודה זו אני מאמץ את עמדתו של יצחק רונס. אולם, גם הדעות התופסות את צד העריות שבאיסור כפחות מרכזי, אינן מתעלמות ממנו - ובכך מוצדקת טענתו של הרב יהושע שפירא, שתקף את יצחק רונס על גישתו ה"מקלה".[14]

אמנם, נראה לענ"ד כי חרף זאת, העדיפו גדולי ישראל מבית מדרשו של הגר"ח מוולוז'ין "להתעלם" במידה מסוימת מתוקף חומרתו של איסור זה, על מנת להקל את ההתמודדות איתו. אחת מהבעיות המרכזיות של בחורים המתמודדים עם עניינים אלו היא האובססיה. בניגוד לעבירות אחרות שבתורה, בהן אדם נכשל ולמחרת היום הוא מתחיל מחדש את חייו, הרי שהוצאת זרע לבטלה משאירה משקעים בלב. אחד מן המשקעים הוא האובססיה לעסוק בנושא זה תמידית - ברמה האינטלקטואלית, וח"ו גם ברמה המעשית. מטרתו של המחנך, בסיוע לבחור שנקלע למערבולת זו, היא הורדת המתחים, הרגעת הבחור ומניעת אובססיביות של עיסוק בנושא.

 

התאווה

השרידי אש בספרו "לפרקים" (עמ' רד) כותב אודות התאווה:

נמצא, שכבישת יצר התאווה מביאה בהכרח להכחדתו וכריתתו של יסוד דמינכר מתוך החיוניות הנפשית, וברור שבזה כרוכה סכנה לקיום האישיות הפרטית, כי כל יסוד חיוני בתור שכזה הריהו נושא תפקידים חשובים במערכת התהליך הנפשי, ועקירתו גורמת בהכרח לרציצה ורסיקה כללית של תרכיב כוחות הנפש ותשליבם ההדדי - ואולי גם לגרעון קשה של עצמות גלמית צורתית.

יצרא דעריות לוקח מהאדם כוחות נפש עצומים - דבר שעלול לגרום לאי יציבות נפשית. אחד מהדברים שמאפיינים איסור זה הוא נקיפות המצפון שאחרי. הסערה הנפשית, שנמצא בה האדם לאחר החטא, גורמת לנקיפות המצפון המלבות את האש ומקשות על החזרה בתשובה. מקובל לומר בשם חוג תלמידי הגר"א, שבכל הקשור להוצאת זרע לבטלה, עיסוק יתר במעשי העבר מקשה על התשובה העתידית. כך אכן מובא בשם בעל נפש החיים:

רק אם יראה קרי מחמת ראיות ערוה והרהורים רעים ר"ל חולי רע הוא, וגם על זה אין לדאוג כלל, כי אין זה עיקר החטא רק שמתגלה המחשבה לחוץ, וכל שכן שמדאגה יכול לראות.[15]

אם כן, על פי נפש החיים, הזרע שהושחת הוא רק הסימן לבעיה. הדאגות על הזרע מחיות את המשקעים שנמצאים בנפש, ולא נותנות לעזוב את החטא. על מנת לעזוב את החטא, יש צורך להתרחק ממנו ולא להתקרב אליו. דברים אלו עולים בקנה אחד עם דברי הבעל השרידי אש שהבאנו לעיל, כי הנפש טהורה היא, אלא שניתוב הכוחות השגוי הוא שמביא לחטא ולקלקול.

 

הריק הרוחני

ממשיך השרידי אש לכתוב באותה פיסקה: 

ועל כן אין לנפש החוטא תקנה בעקירה וכיבוש בלבד - הללו רק בבחינת צד ראשון הם, ראשית מעשה בסוף מחשבה, ראשית מעשה למה שיבוא אחריהם והיינו תקון טבעה של הנפש החוטאת, התחדשות עצומתה על כל כוחתיה החיוניים. שכלול חדש של חיי הנפש... עקירתו של ארג רחשים ספוג החטאות וההשחתה, והמרתו על ידי מסכת אריגה חדשה עשויה מגלמי יצירה שלא מתחום החטא...

מדוע, לדעת השרידי אש, עידוד האדם ליצירה יוציאו מחטא הוצאת זרע? במעשה האוננות יוצר האדם ריק רוחני בנפשו, ריק אותו ימלאו כוחות היצירה החדשים. טעינת הנפש מחדש היא בבחינת ה"עשה טוב" הבא אחרי "סור מרע", של הסרת נקיפות המצפון ועזיבת החטא.

 

האובייקט

כפי שראינו, מסכת כלה רבתי רואה את השופך זרעו לבטלה כמי שבא על עצמו.

החטא גורם לאדם להתייחס לזולת ככלי לסיפוק תאוותיו. בשלב הבא לאחר מכן, האדם מתייחס גם לעצמו כאובייקט, שכן הדבר היחיד שעומד בראש מעייניו הוא הסיפוק גרידא. כדי להתגבר על אותו צורך, על האדם להסתכל לתוך נפשו פנימה, ולהפוך את עצמו מחפץ לאדם - כוונתי לומר, לגוף בעל רגשות ולא למכונה לסיפוק יצרים. כיצד? העיסוק המרובה בחטא אינו תורם לשיפור המצב, שהרי הוא מגביר את נקיפות המצפון, המגבירות את ההתמקדות בצד הנמוך של האני. כך לא ניתן לעזוב את החטא. כדי לצאת מאותו מעגל, על החטא להימחק מהזיכרון - לא מחיקה טוטלית, כלא היה - אלא העמדה בפרופורציה, כלומר, "מה שהיה, היה". מכאן והלאה, העיקר הוא העתיד.