אישות | פרק י' ה"א | איסור ארוסה לבעלה

?אם אישה מאורסה עיברה, זה גורם ממזרות או רק חשש לממזרות? ומה הדין אם לא יודעים ממי התעברה

:מקורות

רמב"ם אישות י', א

הלכה א  

הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה, והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות,  ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבוא עליה ביאה שנייה בבית אביה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה  לו, וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום, והבא על ארוסתו לשם נישואין אחר שקידשה  משיערה בה קנאה ונעשית נשואה והרי היא אשתו לכל דבר. 

 

א. איסורה לבעלה מדברי סופרים:

ירושלמי קידושין פרק ג הלכה ח 

מר עוקבא בשם שמואל אמר תלת המקדש בלא שידוכין לוקה והבא על  ארוסתו בבית חמיו לוקה והמבזה שליח בית דין לוקה

  

כתובות דף ז עמוד ב

ברכת האירוסין מאי מברך? רבין בר רב אדא ורבה בר רב אדא, תרוייהו משמיה דרב יהודה אמרי: בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקדושין. 

רש"י:  ואסר לנו את הארוסות - מדרבנן שגזרו על הייחוד של פנויה ואף ארוסה לא התירו עד שתיכנס לחופה ובברכה כדפרישית כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ואדרבנן נמי מברכין וצונו ואסר לנו כדאשכחן בנר חנוכה.

 

שיטה מקובצת כתובות דף ז' עמוד ב

וראיתי לתלמידי הרב ר' יונה ז"ל שכתבו וז"ל וצונו על העריות וכו' תחילה יש לו להקדים וצונו על העריות שהוא מן התורה ואחר כך ואסר לנו את הארוסות שהוא מדרבנן שאחר שאירס אותה אינה אסורה לו אלא מדרבנן, ע"כ.  

ש"מ דאכתי מחסרה מסירה וכיון דבעיא מסירה לחופה ש"מ דלא קניא לה לגמרי הילכך הויא לה כארוסת אחר לגביה ואסירא ליה כדין אשת איש כך פירשו הרא"ה והרשב"א ז"ל. 

 

ספר העיטור שער שני - ברכת חתנים דף סג עמוד א

ואע"ג דקדיש ובריך ברכת אירוסין אסורה לו דכתיב ודבק באשתו - ולא בארוסתו. והיינו דמברכים ואסר לנו את הארוסות. ירושלמי: האוכל מצה בע"פ כאילו בא על ארוסתו בבית חמיו. והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה. לרבנו האיי איסור ארוסה עד החופה היא שארוסה אסורה שלא ע"י חופה מדקאמר ארוסה שעיברה רב  אומר הולד ממזר ושמואל הולד שתוקי וטעמא מדאפקרה נפשה גבי ארוס אפקרה נמי לגבי אחרים אלמא לא שרי לאפקורי לארוס ואע"ג דלא קם האי לישנא אלא היכא דאתבררה מילתא שבא עליה ארוס בתרא דידי' שדיא ליה וכי פליגי בארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר. ואלו בנשואה שנכנסה לחופה שעיברה אח"כ אע"ג בעלמא בנים כשרים דרוב בעילות אחר הבעל והכא הולד ממזר בארוסה.   

 

תשובות הגאונים שערי צדק חלק ד שער ד סימן כד 

ואותה הבת שנולדה בלא מסירה לחופה ממה שאמרו חכמים: כלה בלא ברכה אסורה כנדה שלא טבלה ואמרו חכמים: עשוה כממזרין ואינן ממזרים ואחד מהם הבא על ארוסתו בבית חמיו.

 

רמב"ם הלכות סוטה פרק ב הלכה ח 

כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים המאררים בודקין את אשתו, ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו  שאסורה מדברי סופרים אין המים בודקין את אשתו שנ' ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את  עונה, בזמן שהאיש מנוקה מעון האשה נושאה את עונה. 

השגת הראב"ד: אפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאסורה מדברי סופרים אין  המים בודקין את אשתו. א"א הא דלא כהלכתא משמעתא דריש ארוסה ושומרת יבם. 

 

היחוד עמה:

כתובות דף יא עמוד ב 

ת"ר: כנסה ראשון לשום נישואין, ויש לה עדים שלא נסתרה, אי נמי נסתרה ולא שהתה כדי ביאה- אין השני יכול לטעון טענת בתולים, שהרי כנסה ראשון. 

 

רשב"א כתובות דף ד עמוד א

וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים וכן מי שפרשה אשתו נדה. וכתב הרב אבן מיגש ז"ל דמדאמרי' דפירשה נדה אסורה להתייחד עמו שמעינן מינה שהנדה אינה ראויה ליכנס לחופה ואין מברכין ברכת חתנים כלל עד שתטהר ותהא ראויה להתייחד שאין חופה אלא לייחוד לשם נשואין ואין מברכין אלא על כניסה וזה אינו יכול לייחד, וכן כתב רב נטרונאי גאון ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל, ועוד יש ראיה לדבריהם מדתניא בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה נשאת לכהן אוכלת בתרומה ופרש"י ז"ל אבל פחותה מכאן אפילו נכנסה לחופה אינה אוכלת לפי שאינה ראויה לביאה ואע"ג דגדולה כיון שנכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה אוכלת מ"מ ראויה לביאה בעינן וכל שאין לה ביאה אין לה חופה, ויש לדחות דהתם לא חזיא כלל וכמי שאינה אשה אבל הכא ראויה היא אלא דאריא דאיסורא רביע עלה.  

 

הר"ן על הרי"ף כתובות דף א עמוד א

או שפירסה נדה. איכא דיליף לה מהכא דחופה היינו יחוד ולפיכך כשפירסה נדה ולא בעל אסורה להתיחד כדאמרינן לקמן [דף ד א] דהוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים ולאו בת חופה היא [ומשום הכי] אינו מעלה לה מזונות דאם איתא דחופה לאו היינו יחוד למה אינו מעלה לה מזונות והא חזיא לנשואין ולפי זה אין מכניסין את הכלה לחופה עד שתטהר והרב בעל העיטור הוסיף ואמר שאין מכניסין אותה לחופה עד שיכתוב כתובה שקודם לכן אסורה לבעלה וכן דעת הרב רבינו משה בר מיימון זכרונו לברכה בפרק עשירי מהלכות אישות והא ודאי לא נהירא מדאמרינן לקמן רבי אמי שרי למבעל בתחלה בשבת אמרו ליה רבנן והא לא איכתיבה כתובה אמר להו אתפשוה מטלטלי ובודאי ביום רביעי כנסה דלא עבר אתקנתא דרבנן אלמא שרי לכנסה בלא כתובה וכן בדין שלא מצינו שתהא אסורה להתיחד בלא כתובה וטעמא דמילתא משום דאיסורא דביאה בלא כתובה מדרבנן בעלמא הוא ועוד שהיא לא תשמע לו מפני שהיא יודעת שהיא קלה בעיניו להוציאה ועוד דלא מתסרא אלא משום דלא סמכה דעתה שהרי מתנאי בית דין יש לה וכדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה הואיל וברשותו נכתבים משום דאורחא דמלתא הוא לכתוב קודם כניסה לחופה הילכך אפילו אם תמצא לומר דחופה היינו יחוד כיון דלא מתסרא ביחוד בלא כתובה שרי לכנסה לחופה אבל פירסה נדה כיון שאסורה להתיחד אי חופה היינו ייחוד לאו בת חופה היא ומיהו בדיעבד מהניא דכיון דאסיקנא בפרק הבא על יבמתו דיש חופה לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול וחברותיה אף על גב דלא חזיין לעולם לביאה וליחוד הא נמי לא גרעה מינייהו אבל לכתחלה אין מכניסין אותה לחופה עד שתטהר אי חופה היינו יחוד כמו שכתוב במקצת מקומות. ואחרים אומרים דחופה לאו היינו יחוד. וראיה לדבר מדאמרינן לקמן דאלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה אף על פי שעדים מעידין עליה שלא נסתרה ולא נבעלה אלמא חופה לאו היינו יחוד אלא חופה היינו כל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נשואין וילפינן לה מדכתיב ואם בית אישה נדרה דמשמע דכל זמן שהיא בבית אישה הרי היא ברשותו וכי תימא פירסה נדה למה אינו מעלה לה מזונות הרי בידו להכניסה לחופה היינו טעמא שכיון שאין חופה זו מסורה לביאה לא חייבוהו חכמים לכנסה ולפי שאנו נוהגין עכשיו לעשות חופה בלא יחוד אין אנו מקפידין אם היא נדה אם לאו ומכל מקום כשר הדבר שלא תכנס לחופה עד שתטהר וכן נמי משמע שמנהגן היה (שלא) לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה כיון שלא שאל ר' אמי אי הות כתיבה כתובה כי שרא למבעל בתחלה בשבת.

 

דרישה אבן העזר סימן ס"א, א

ומה היא החופה שתתייחד עמו וכו'. ז"ל הרמב"ם פרק י' מהלכות אישות ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבא עליה ביאה שנייה בבית אביה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו ויחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום עד כאן לשונו. וז"ל הר"ן בריש כתובות אהא דאמרינן דהיכא דפירסה נדה אינו מעלה לה מזונות איכא דיליף מהכא דחופה היינו יחוד דאם איתא דחופה לאו היינו יחוד למה אינו מעלה לה מזונות והא חזיא לנשואין ואחרים אומרים דחופה לאו היינו יחוד וראיה לדבר מדאמרינן לקמן דאלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה אף על פי שעדיה מעידים עליה שלא נסתרה ולא נבעלה אלמא חופה לאו היינו יחוד אלא חופה היינו כל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נישואין וילפינן לה מדכתיב ואם בית אישה נדרה דמשמע כל זמן שהיא בבית אישה היינו היא ברשותו עד כאן לשונו. ונראה שארבע מחלוקות יש בדבר מהו הנקרא חופה. הרמב"ם סובר שחופה היינו שיביאנה לתוך "ביתו ושם מתייחד עמה בסתר ולכן סבר שחופת נדה אינה חופה שהרי אינו יכול להתייחד עמה וכן כתב הרב המגיד בפרק הנ"ל על מה שכתב ולא תנשא עד שתטהר וז"ל כן כתב ר"י מיגא"ש ז"ל וכן דעת קצת הגאונים ז"ל ונראים דבריהם דהא חופה משום ביאה היא וכיון שאסור לבא עליה ואפילו להתייחד עמה כמו שנתבאר בפכ"ב מהלכות איסורי ביאה (ה"א) אין ראוי שתכנס לחופה וכבר כתב רבנו למעלה שאין כניסת הנדה לחופה עושה נישואין עכ"ל וכן משמע מדברי הר"ן שהרמב"ם סובר כן שכתב טעם להרמב"ם שסבר שמברכין ברכת חתנים קודם כניסה לחופה משום דחופה יחוד הוא דבעי' ראויה לביאה וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה וכתבתי דבריו בפרישה אבל אם נתייחד עמה שלא בביתו אינה חופה וכ"כ רבנו בסימן ס"ב בשמו וז"ל כתב הרמב"ם המארס האשה ובירך ברכת חתנים ולא נתייחד עמה בביתו עדיין ארוסה משמע דהיחוד צריך דוקא בתוך ביתו דאז היא ברשותו לגמרי וכן משמע מדכתב ורבנו הביאו בסמוך אף על פי שנכנסה לחופה "ונתייחד עמה משמע דתרתי בעינן שנכנסה לביתו ונתייחד עמה שם. ודעת הר"ן לפי סברא הראשונה שהביא חופה היינו יחוד שיתייחד עמה בסתר וזה מוכח מדכתב וראיה לדבר מדאמרינן לקמן דאלמנה וכו' שלא נסתרה וכו' אבל אין צריך שיביאנה לתוך ביתו אלא בכל מקום שיתייחד עמה בסתר נקרא חופה. ודעת אחרים שכתב הר"ן מיקרי חופה היכא שהביא אותה לתוך ביתו לשם נישואין אפילו בלא שום יחוד. ודעת רבנו נראה שהוא סובר סברא רביעית דחופה היינו שמביאין את החתן והכלה למקום מיוחד שהוכן לכך באיזה מקום שיהיה ברשותו או ברשות אחרים וכן משמע במה שכתב בסימן ס"ב לקמן בשם הרא"ש. ואין צריך שיתייחד עמה בסתר כלשון יחוד בכל מקום אלא אפילו בפני כל דאין לומר דצריך להתייחד עמה בסתר דהא כתב בסוף סימן זה בשם הרא"ש אבל אינה נכנסת עמו בסתר וכו' ולכן סבר נמי שחופת נדה הוי חופה גמורה אף על פי שאינה ראויה לביאה שאין צריך שיתייחד עמה בסתר כמו שסבר הרמב"ם וסברא הראשונה שהביא הר"ן. וכן כתב בית יוסף בשם ארחות חיים בסימן זה שחופה היינו מקום מיוחד לכך ע"ש וכן משמע בהגהות אשר"י שאביא בסמוך בפרישה שחופה היא אף על גב שלא נסתרו ביחד:

 

בית שמואל סימן נ"ה, א

מברכים ז' ברכות. לכאורה קשה מה מהני ז' ברכות דהא כתב בסמוך ז' ברכות בלא חופה לא מהני וי"ל ע"פ מ"ש הר"ן ריש קדושין להרי"ף והרמב"ם אחר הקידושין צריך חופה ואז מותר לבא עליה אפילו לא התכוון לשם נישואין אבל קודם החופה אסור לבוא עליה שלא לשם נישואין אבל אם כוונתו לשם נישואין א"צ חופה א"כ אף לדעת הרמב"ם מותר לבא עליה בבית אביה אלא בבית אביה צריך שיתכוון לשם נישואין והמרדכי סבר בלא ברכות אסורה מ"ה מברכים ז' ברכות ותו לא חיישינן לרשיעי שלא יתכוון לשם נישואין כיון דאיכא היתר לפניו מיהו מה שס"ל להמר' דכלה בלא ברכה אסורה כנדה נראה דהרמב"ם לא ס"ל כן דהא כתב אירס וכנס לחופה ולא בירך ה"ז נשואה גמורה וכשהיא נדה ס"ל דלא מהני כמ"ש בסי' ס' וצ"ל דס"ל להרמב"ם הא דתניא במס' כלה כלה בלא ברכה אסורה כנדה היינו חופה ונקרא ע"ש ברכה כמ"ש בפסקי מהרא"י סי' קע"ב פי' זה ובת' הרא"ש כמ"ש בב"י סי' נ"ז אבל הברכות אין מעכבין מיהו רש"י ותו' ס"ל כפי' המרדכי ברכות ממש קאמר כמ"ש ריש כתובות לפ"ז י"ל לדידהו אם לא ברכו' דינה כנדה ממש ואין לה תוספת כתובה מיהו י"ל אף על גב דתני' דאסורה כנדה מ"מ לאו ממש כנדה ובדיעבד מהני החופה בלא ברכות וע' סי' ס"א:

 

בית שמואל סימן נ"ה, ב

ויפרישנה לו. אבל אם הביאה לפי שעה לביתו ובא עליה לא הוי נישואין

 

רא"ש מסכת סוכה פרק ב סימן ח

וצ"ע מה היא החופה אי במקום שמברכין ברכת נישואין דהיינו תחילת נישואין ולכך קרי ליה חופה אי אפשר לומר  כך דלפעמים שמברכין אותה ברחוב העיר כשהעם מרובין אלא במקום עיקר ישיבת החתן והכלה קרי ליה חופה ולא  במקום העשוי לאקראי בעלמא ושם מברכין ברכת חתנים כל שבעה ונוהגין באשכנז שעושין אפריון למושב החתן והכלה והוא נקרא חופה ... אבל  אם הולך לגמרי לבית אחר הוא וחבריו אחריו ועושים אותו בית עיקר גם שם נקראת חופה ויכול לברך שם ברכת  חתנים. וכן הוא בטור בסי' ס"ב.  

 

ההבאה אל תוך ביתו:     

כתובות דף מח עמוד ב

מתני'. לעולם היא ברשות האב - עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין. מסר האב לשלוחי הבעל - הרי היא ברשות הבעל. הלך האב עם שלוחי הבעל, או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל - הרי היא ברשות האב. מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל - הרי היא ברשות הבעל. גמ'. מאי לעולם? לאפוקי ממשנה ראשונה, דתנן: הגיע זמן ולא נישאו - אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, קמ"ל: לעולם ואינה אוכלת בתרומה עד שתגיע לרשותו. 

מסר האב לשלוחי הבעל - הרי היא ברשות הבעל וכו'. אמר רב: מסירתה לכל, חוץ מתרומה; רש"י: ליורשה וליטמא לה ולמעשה ידיה ולכל דבר איש באשה קיימא מסירת שלוחים במקום חופה.  ורב אסי אמר: אף לתרומה. איתיביה רב הונא לרב אסי, ואמרי לה חייא בר רב לרב אסי: לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה! אמר להו רב: לאו אמינא לכו לא תיזלו בתר איפכא? יכול לשנויי לכו: מסירתה זו היא כניסתה לחופה. ושמואל אמר: לירושתה, רש"י: הוא דמהניא מסירה שאם מתה בדרך בעל יורש נדונייתה דאע"ג דאמר מר  אשתו ארוסה מתה אינו יורשה הכא כיון דמסרה אחולי אחיל אב מהשתא מחמת קירוב נישואין אבל לתרומה ולהפרת נדריה שלא בשותפות ולמציאתה דאינה אלא משום איבה ואכתי ליכא למיחש להכי לא מהניא מסירה כי חופה.  ר"ל אמר: לכתובתה. כתובתה מאי היא? דאי מתה ירית לה, היינו דשמואל? אמר רבינא, לומר: כתובתה מאחר מנה. רבי יוחנן ורבי חנינא דאמרי תרוייהו: מסירתה לכל, אף לתרומה. מיתיבי: הלך האב עם שלוחי הבעל, או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל, או שהיתה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללין, אף על פי שכתובתה בבית בעלה, מתה - אביה יורשה; מסר האב לשלוחי הבעל, או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל, או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשום נישואין, אף על פי שכתובתה בבית אביה, מתה - בעלה יורשה; בד"א - לירושתה, אבל לתרומה - אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה; תיובתא דכולהו! תיובתא. רש"י: - הנך דפליגי אדשמואל.

 

ד. משיערה בה:    

רי"ף יבמות דף יח עמוד ב

 ואי קשיא לך הך דגרסינן בפרק האשה נקנית לענין קידושי ביאה איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה  ואמר אמימר משמיה דרבא כל הבועל דעתו על  גמר ביאה דאלמא לא קני לה בהעראה אלא בגמר ביאה הוא דקני לה התם  בביאה דאירוסין עסקינן דלא הוי ליה קידושין בגופה מעיקרא אבל הכא בביאה דבתר קידושין עסקינן כגון דבא עליה בתר  דקדיש לה ועדיין לא נכנסה עמו לחופה ומשום הכין קני לה בהעראה ליורשה וליטמא לה וכל מילי דאישות דהא אית  ליה בגוה קנין מעיקרא דומיא דיבמה מה יבמה אית ליה ליבם זיקה בגוה אף אשה לבעלה דאית ליה קנין בגוה מעיקרא  אבל הך דלית ליה קנין בגוה מעיקרא אלא השתא הוא דבעי מיקנא לה לא סגיא אלא בגמר ביאה דכל הבועל דעתו על גמר  ביאה: 

 

ה. לשם נישואין:     

 

ירושלמי כתובות פרק ד הלכה יא

רבין בר חייה בעא קומי רבי זעירא בא עליה עודה בבית אביה מעכשיו נתקיימו בה תנאי כתובה או אינה אלא דרך נישואין (ולא נפשטה).     

 

תשובות הגאונים שערי צדק חלק ד שער ד סימן כד

המארס את האשה וכתב לה כתובה והוא נכנס אצלה ונתייחד עמה ובעלה... וא"ת כבר נתייחד עמה ונשאה, נישואין בלא מסירה לחופה לאו נישואין הן וזנות הן. ואם יחדו לה מקום בבית אביה ומסרוה לו לחופה הרי היא כאשתו לכל דבר וגובה כל מה שכתב לה. אבל בלא מסירה לחופה אין שוין  אותן נישואין כלום.