הצהרת בלפור: שלוש השבועות ודחיקת הקץ (1917)

תרגום: תני בדנרש. עריכה: אורי שטרן.

***

ליונל וולטר רוטשילד היה פוליטיקאי בריטי ומנהיג ציוני. בשניים בנובמבר 1917, מסר שר החוץ הבריטי הצהרה ללורד רוטשילד:

ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו.

הצהרה ידועה זו מכונה הצהרת בלפור, על שם שר החוץ הבריטי. ההצהרה התקבלה על ידי אומות העולם כאחד מסעיפי הסכם השלום שנחתם לאחר מלחמת העולם הראשונה בסן רמו, איטליה. ועידה זו נערכה בין התשעה עשר לעשרים ושישה באפריל 1920. במסגרת הועידה, האומות המנצחות במלחמה חילקו את שטחי המזרח התיכון, והחליטו על הקמה של עשרים ושתיים מדינות ערביות ומדינה יהודית אחת.

בהצהרת סן רמו נאמר:

אנו מכירים בקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ ישראל, ובבסיס להקמת ביתו הלאומי במדינה זו.

רוב העולם היהודי הגיב בהתלהבות רבה. עם זאת, מספר קהילות דאגו שהצהרה זו תאלץ אותן להגר לארץ ישראל. לדוגמה, הקהילה היהודית באנגליה הכריזה שאינה תומכת בהצהרה.

הרב הראשי לישראל באותה עת, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, התגורר בתקופה זו באנגליה.[1] הרב קוק זעם על תגובת הקהילה היהודית. הוא הכריז שחברי הקהילה האנגלית בוגדים באחיהם היהודים בכל רחבי העולם. הרב קוק כתב מכתב שהוקרא בבתי הכנסת בשבת:

ומה תמוה הוא, שבעת הנפלאה הזאת, שיד ד' מתראית בה באופן כל כך נפלא בדברי ימי העולם ובדברי ימי עמנו, ימצאו אנשים בעלי מוחות מטומטמים ולבבות ערלים כאלה, שתהיה להם החוצפה להביע דברים בכדי להקטין ולפרר את שלמות היהודית הגדולה המקורית, – בשעה שידיעתה כל כך נחוצה לכל מעמדנו ההסטורי.[2]

הרב קוק השווה את הצהרת בלפור להצהרת כורש מלך פרס, שנתן אישור ליהודי גולת בבל לשוב לארץ ישראל.[3] הצהרה זו מופיעה בספר עזרא:

וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה, הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: "כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלקֵֹי הַשָּׁמָיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַ‍יִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ, יְהִי אֱלֹקָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלַ‍יִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה, וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, הוּא הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָ‍יִם.[4]

הנביא ישעיהו התייחס לכורש כמשיח:

כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ, לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ.[5]

הרב קוק ראה בכורש ובבלפור שליחים של הקב"ה בהבאת ישועה וגאולה לעם ישראל. הוא הסביר שכורש מכונה "משיח" כדי ללמד אותנו שלמרות שכורש "החמיץ", כמאמר חז"ל,[6] ההצהרה שלו ממשיכה להתקיים. בדומה, הכרזתו של בלפור נכונה ותישאר לנצח.

 

שלוש השבועות

רבנים נוספים ברחבי העולם בירכו על הצהרת בלפור. רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק[7] טען שהמאורע ההיסטורי מסיר את "פחד שלוש השבועות", ומבסס את מצוות יישוב ארץ ישראל:

אמנם כעת הסבה ההשגחה אשר באספת הממלכות הנאורות בסאן רעמא, ניתן צו אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל, וכיון שסר פחד השבועות... מצוה על כל איש לסייע בכל יכלתו לקיים מצוה זו.[8]

רבי מאיר שמחה הכהן מתייחס בדבריו למדרש המצוטט בגמרא, לפיו הקב"ה השביע את עם ישראל (ואת אומות העולם) בשלוש שבועות. הגמרא מזכירה את דעתו של רב יהודה האוסר על יהודים לעזוב את בבל ולעלות לארץ ישראל. הוא לומד זאת מפסוק בירמיהו:

כִּי כֹה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, עַל הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים בֵּית ה' וּבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍יִם. בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ, עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם נְאֻם ה' וְהַעֲלִיתִים וַהֲשִׁיבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה.[9]

בפשטות, הפסוק מתייחס לכלי המקדש. עם זאת, רב יהודה מבין שהנביא אוסר על העם לחזור לארץ לישראל, עד שיוחזרו על ידי הקב"ה. בהמשך הדברים הגמרא עוסקת בשלושה פסוקים דומים זה לזה בשיר השירים, בהם מוזכרת שבועה ש"בנות ירושלים" מושבעות. הגמרא מביאה את המדרש הבא:

ג' שבועות הללו למה?

אחת, שלא יעלו ישראל בחומה; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי.^[10]

אומנם מדובר במדרש שאינו מוזכר בספרי ההלכה המקובלים, אך יש שהבינו אותו כמקור מחייב האוסר עלייה לארץ ישראל והקמת ריבונות יהודית לפני ביאת המשיח. מספר רבנים שהתלבטו בשאלות הנוגעות לגלות ולגאולה הזכירו את המדרש כמקור המצדיק גישה פסיבית.[11] עם זאת, נראה שעמדה זו לא הייתה דומיננטית בהגות היהודית לאורך הדורות, כפי שמסכם פרופסור אביעזר רביצקי במאמרו הדן בהרחבה במעמד השבועות:

אמת הדבר, שלוש השבועות לא עמדו במוקד של תולדות ישראל, כמו שיריביה החרדים–רדיקליים של הציונות ביקשו להציג זאת. הן נתפשו בעיקרן כעניין תיאולוגי, ולא כאיסור הלכתי פורמלי.[12]

אדמו"ר חסידות סאטמר, הרב יואל טייטלבוים,[13] הקדיש ספר שלם ("ויואל משה") למשמעות המדרש. בספר הוא טוען שהשואה הייתה עונש משמיים על ניסיונות העם היהודי לדחוק את הקץ ולהביא את הגאולה.[14] הרב יואל מסביר בספרו מדוע שלוש השבועות כה חשובות ביהדות:

אף אם האומות כופין אותם בכפייה של מיתה וכל מיני עינויים קשים ר"ל אסור לעבור על השבועה...  ובפרט שיש בזה גם מינות וכפירה.[15]

מנגד, הרב שלמה גורן מונה שלוש סיבות לכך שהשבועות אינן רלוונטיות בימינו:[16]

1. הרב חיים ויטאל, המקובל הגדול, קבע ששבועות אלו תקפות רק לאלף שנים.
2. השבועות מגבילות את עם ישראל מלנהל מלחמת כיבוש, אך המלחמות כיום הן הגנה מפני אויבים.
3. רבי מאיר שמחה מדווינסק, רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב[17] ועוד, סבורים שהיתר מאומות העולם (כמו כורש, בלפור והאו"ם) מבטל את השבועות.

לדעתי ניתן לטעון שההיתר מאומות העולם אינו רק סיבה לפקיעת התוקף של השבועות. ההיתר מהווה אינדיקציה לכך שאנו בעיצומו של תהליך גאולה, ותהליך זה משתקף באירועים ההיסטוריים של המאה העשרים. ייתכן שהמדרש מלמד אותנו שכאשר אומות העולם מסכימות להעניק ליהודים ריבונות, זהו אות משמים שמדובר ברצון ה'.

הרב מנחם מנדל כשר[18] חיבר ספר בשם "התקופה הגדולה", בתגובה לטענות הרבי מסאטמר. הוא מצטט מדרשים נוספים המדגישים כי הסכמת אומות העולם לשיבת העם היהודי לארץ ישראל משמשת אינדיקציה לכך שהגיע זמן הגאולה.[19]

גם הרב יששכר שלמה טייכטל[20] הקדיש את ספרו "אם הבנים שמחה" להוכחה שהניסיונות במאה העשרים להקים מדינה נעשו בהתאם למסורת היהודית. להבנתו, הצהרת כורש והצהרת בלפור משקפות את תפקידם של בני האדם במהלך ההיסטורי של גאולת עם ישראל.[21]

 

מסרים דתיים במהלכים היסטוריים

הרב סולובייצ'יק נשא דרשות לתנועת המזרחי, בהן הוא הסביר את החלטתו להצטרף לתנועה הציונית. מבין סיבות רבות, הוא מציין הבחנה מרתקת:

ה' מסר עניינים משפטיים טכניים לסמכות החכמים: לפסוק מה טהור ומה טמא, להכריע בין חיוב ופטור, אסור ומותר. אולם בשאלות היסטוריות, שאינן נוגעות למעמדם המשפטי של תנורים, אוכל או חיובי קנסות, אלא בגורל עם הנצח – הקב"ה בעצמו מחליט מי יזכה שפרשנותו תהפוך לחוק (ההתפתחות ההיסטורית).[22]

הרב סולובייצ'יק הגיב להצבעת האו"ם בשנת 1947 בה אושרה הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הוא ראה בהסכמת העמים לא פחות מאשר נס, המעיד על התערבות של הקב"ה בהבאת הגאולה לעמו:

מבחינת היחסים הבין־לאומיים לא יכחיש אף איש, שתקומת מדינת ישראל, במובן הפוליטי, היתה התרחשות כמעט על־טבעית. רוסיה וארצות המערב תמכו יחד ברעיון ייסודה של מדינת ישראל, והיתה זו אולי ההצעה היחידה שבנוגע לה התאחדו המזרח והמערב. נוטה אני להאמין, שארגון האומות המאוחדות נוצר במיוחד לתכלית זו – לשם מילוי שליחות שהטילה עליו ההשגחה. נדמה לי, שאין להצביע על שום הישג ממשי אחר על ידי האו"ם.[23]

הרעיון לפיו האדם נדרש לנקוט יוזמה מעשית להבאת הגאולה שנוי במחלוקת גדולה בדורנו. נראה שמדובר באחד הרכיבים החשובים בתיאולוגיה הציונית־דתית.

הרב אהרן ליכטנשטיין טען שחשיבות היוזמה האנושית עשויה להיות אחת הסיבות העיקריות לכך שחמיו (הרב סולובייצ'יק) תמך בתנועה הציונית:

ישנה נקודה כללית שלמראית עין, רחוקה ביותר ממגרש הציונות, אך מהווה בעצם מפתח לכל: מעמדו של האדם כיוזם, כפעיל ופועל, כמזיז תהליכים היסטוריים ומקדם השגת יעדים חברתיים והיסטוריים. והרי זו אלפא ואומגה: ציונות דתית מבטאת את האמונה שגם תחת עינו הפקוחה של הקדוש־ברוך־הוא, תחת ההשגחה המנווטת, ביכולתם של אדם ואומה להשתחרר מהפאסיביות שאפיינה את חיי הפרט והכלל בגולה. היכולת להרים ראש בשאפתנות ולפעול בהתאם.

הויכוח על "שלוש השבועות"... נשמע[ים] כיום אנכרוניסטיים. אבל, המחסום הפסיכולוגי שנתפס בשעתו כמחסום הלכתי היה אמיתי בשעתו. היה כאן עימות של הלך הרוח שעבור רבים זוהה בהמשך עם הציונות. מול נטיות אלה, הציבה הציונות – ולעיתים אף האדירה – אקטיביזם אנושי במרחב ההיסטורי בכלל וביחס לגאולה בפרט. היא האמינה ביכולתו של האדם, וזו תורגמה לזכות ולחובה כאחד. היא שינתה את היחס שבין הבחירה להשגחה, שבמאזן הכולל עלה ערכו של האדם וירד ערכו של הקב"ה.

...באיזו מידה אנו דוגלים ומאמינים ביכולת, בחובה ובזכות להיות שותפים פעילים במעשה הגאולה?

בבואנו לדון בזיקתו של "הרב" לציונות, הבה ונשאל את עצמנו מה הייתה עמדתו בסוגיה זו.

לכאורה, עיון קל, ולו שטחי, מקופיא בעלמא, בעולם חשיבתו של "הרב", יגלה שהתשובה אינה צריכה לפני ולפנים. לכל אורך הדרך, בחשיבתו ובפועלו של "הרב" הושם דגש רב על פועלו של האדם.[24]

 

על אף שסוגיית שלוש השבועות נראתה תחילה כמאיימת על הלגיטימיות הדתית של התנועה הציונית, הראינו שניתן לטעון להיפך. האירוע ההיסטורי של הסכמת אומות העולם לתמוך בחזון הציוני עשוי להיות הסימן הנדרש, על פי המדרש, לכך שרצון ה' הוא להביא גאולה לעמו, ושראוי לפעול למען כך.

 

בכך אנו מסיימים את הסדרה אלף שנות היסטוריה יהודית בהלכה; קיץ נפלא.