התנועה הרפורמית – בימת בית הכנסת (1810)
תרגום: תני בדנרש. עריכה: אורי שטרן.
***
התנועה הרפורמית
בית הכנסת הרפורמי הרשמי הראשון הוקם בשנת 1818 בהמבורג, גרמניה. בית הכנסת, שנקרא לימים "ההיכל בהמבורג", נוסד על ידי אדוארד קליי.
להקמת בית הכנסת קדמו שינויים בסדר התפילה המסורתית ובנוסחיה, אותם ערך נדבן יהודי בשם ישראל יעקבסון.[1] בשבעה עשר ביולי 1810, יעקבסון ניסח טקס תפילה שכלל עוגב ומקהלה. בנוסף, הוא שינה את נוסח התפילה המקורי, והוסיף תרגום לגרמנית. בעוד תרגום תפילות לשפה המדוברת היה מקובל בקהילות פורטוגל ואיטליה, בפולין ובגרמניה רק תרגומים ליידיש היו מקובלים.[2] שינויים אלו נחשבו למרדניים.
התנועה הרפורמית ערכה שינויים נוספים בתפילה ובמנהגי בית הכנסת. בתפילות שנערכו בהיכל בהמבורג הושמטו קטעים שלמים מהסידור המסורתי. תפילות אלו לא נבחרו באקראי – מדובר היה בקטעי תפילה הקשורים לעבודת המקדש ולשיבת ציון. השמטות אלו נבעו מתפיסתם שיש לנתק את היהדות מהאמונה בבניית בית המקדש ומהכיסופים לשיבת העם היהודי לארץ ישראל.
התנועה הרפורמית הושפעה עמוקות מהארכיטקטורה של הכנסייה ומטקסיה. כתוצאה מכך, חברי התנועה קבעו מנהגים שמקורם בדת הנוצרית. מנהגים אלו כללו גם עיצוב מחדש של היכל בית הכנסת, והעברת הבימה ממרכז האולם אל החזית הקדמית (ולעיתים לאחור).
רבנים רבים התבטאו בחריפות נגד השינויים. הם התנגדו באופן עקרוני לשינויים בטקסי בית הכנסת ומנהגיו, אפילו כאשר למנהג המקורי לא היה מקור הלכתי מבוסס. כך החל העימות התיאולוגי בין התנועה האורתודוקסית לתנועה הרפורמית.
בין התגובות של הקהילה האורתודוקסית לשינויים אלו, פירסם רבי ישראל דוד מרגליות יפה שלזינגר[3] ספר בשם "הר תבור". הספר עסק במיקום הבימה באולם בית הכנסת, והציג איסור לשנות את המיקום המקובל.[4] פירסום ספר שלם העוסק רק בעניין זה משקף את היחס של התנועה האורתודוקסית לשינוי, שהפך לסמל של התנועה הרפורמית. האורתודוקסים ראו בערעור המנהג המקובל איום ישיר על היהדות המסורתית.
מיקום הבימה
הרמב"ם מונה רשימת מנהגים ביחס למבנה בית הכנסת:
...ומעמידין בימה באמצע הבית כדי שיעלה עליה הקורא בתורה או מי אשר אומר לעם דברי כבושין כדי שישמעו כולם.[5]
הרמב"ם מציע הסבר להצבת הבימה באמצע בית הכנסת. כיוון שמדובר בהסבר פרקטי, נראה לכאורה שאין איסור לשנות את מיקום הבימה, אם המיקום החדש יאפשר שימוש טוב יותר. אכן, כך מסביר רבי יוסף קארו בפירושו לרמב"ם מדוע חלק מבתי הכנסת בזמנו מיקמו את הבימה מאחור:
כי העמדה באמצע אינו מהחיוב... אבל בזמנים הללו שבעונותינו בתי כנסיות שלנו הם קטנים וכל העם שומעים יותר נוי הוא להיות לצד אחד מלהיות באמצע.[6]
נאמן להערה זו, ר' יוסף קארו אינו מזכיר את מיקום הבימה בשולחן ערוך. עם זאת, הרמ"א בהשגותיו פוסק שעל הבימה להיות ממוקמת במרכז.[7] האם גם לדעת הרמ"א המיקום נובע משיקולים פרקטיים (ונתון לשינוי), או שמא מדובר במיקום בעל משמעות מהותית?
סמליות הבימה
בעל החתם סופר[8] אסר לשנות את מיקום הבימה, והציע הסבר חלופי לפסיקה. הוא טען שהבימה משמשת כתחליף למזבח, ומיקומה משקף את מיקום המזבח במרכז המקדש.
רעיון זה בא בעקבות התפיסה שבית הכנסת הוא "מקדש מעט", ובנוי כהעתק של בית המקדש: ארון הקודש המכיל את ספרי התורה, "נר התמיד" ואפילו המחיצה בין גברים לנשים. החתם סופר מדגים את הקישור בין הבימה למזבח באמצעות המנהג להקיף את הבימה עם ארבעת המינים בסוכות. בזמן המקדש, ההקפות נעשו סביב המזבח.[9]
הנצי"ב[10] אסר לשנות את מיקום הבימה מסיבה דומה. הוא מוסיף בכתביו שרק לאחרונה מצא את ההסבר בספרי החתם סופר. עם זאת, הנצי"ב מוסיף נימוק נוסף, באומרו: "חדש אסור מן התורה". ביטוי זה מזוהה בדרך כלל עם החתם סופר, ומיושם כאיסור כללי על שינויים במנהגי היהדות המסורתית.[11]
חוקות הגויים
ההתנגדות העזה להזזת הבימה התבססה גם על ההבנה שמדובר ברעיון שקיבל השראה ממבנה הכנסייה. הרב ישראל מאיר הכהן ציין בכתביו שהרבנים גינו את מי שמחקים את דרכי עובדי האלילים בהזזת הבימה.[12]
הרב סולובייצ'יק טען כי ישנו איסור תורה ליישם במסגרת עבודת ה' מנהגים שמקורם בדתות אחרות. למעשה, הוא טען שזו המשמעות היסודית של איסור התורה לאמץ מנהגים של עמים אחרים (ויקרא יח, ג):[13]
כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ.
לאור זאת, הרב סולובייצ'יק התנגד גם להוספת הפיוט "יגדל" לתפילות, שכן הוא הבין שהרעיון של דקלום יסודות האמונה לקוח מהכנסייה. בדומה, הרב סולובייצ'יק התנגד לקיום חופות בבית הכנסת ולתפילה בבית כנסת ללא מחיצה – שכן סבר שמקור מנהגים אלו הוא דתות אחרות.[14]
תפילה בבית כנסת שבימתו אינה במרכז
הרב יחיאל יעקב וינברג[15] נשאל האם מותר להתפלל בבית כנסת שבימתו אינה במרכז. בתשובתו הוא מבדיל בין הזזת הבימה לכתחילה ובין תפילה בבית כנסת שבו הבימה הוזזה. הוא טוען שמעולם לא שמע שבפועל אסור להתפלל בבית כנסת שבימתו הוזזה. עם זאת, בהערה (כנראה מאוחרת) על תשובתו, הוא מזכיר שהיו רבנים בהונגריה שאסרו זאת.[16]
בעבר ביקרתי בקהילה היהודית של בזל, שוויץ. בבית הכנסת המרכזי, שבו קיבל הרצל את עלייתו המפורסמת לתורה, ניצבות שתי בימות: הבימה המקורית נמצאת על במה קדמית סמוך לארון הקודש, ובימה נוספת הוצבה באמצע בית הכנסת לפני כשלושים שנים. נאמר לי בזמן הביקור שאחד הרבנים בבזל עדיין מסרב להיכנס לבית הכנסת, בשל גזירת רבני הונגריה.
הרב משה פיינשטיין הסכים עם הרב וינברג שמותר להתפלל בבית כנסת בו הבימה הועברה לחזית. עם זאת, הוא העלה חשש נוסף: אם הבימה בבית כנסת גדול לא תמוקם באמצע, אנשים בקצה הרחוק של בית הכנסת יצטרכו מיקרופון בשבת כדי לשמוע את התפילות.[17]
בשנים 1913, 1923 ו־1927, הסתובב הרב הראשי לשעבר הראי"ה קוק ברחבי ארץ ישראל, בליווי רבנים נוספים. הרב קוק ביקר בעיירות ובמושבים החדשים שנבנו על ידי העולים. נסיעות אלו, שנקראו "מסע המושבות", היו חלק מניסיונו של הרב קוק לחבר בין הרבנים לחלוצים, שרובם לא היה דתי. כאשר ביקרו הרבנים בזכרון יעקב, הם הבחינו שהבימה מוצבת בחלק האחורי של בית הכנסת, וסירבו להיכנס. הביקור התרחש ביום שישי אחר הצהריים, ולפיכך התפללו הרבנים תפילת ליל שבת באכסנייה שלהם. בשבת בבוקר, ניהלה משלחת מבית הכנסת משא ומתן עם הרבנים, והבטיחה להם שיעבירו את הבימה למרכז בצאת השבת. רק לאחר הבטחה זו הסכימו הרבנים להתפלל בבית הכנסת.[18]
גם הרב עובדיה יוסף דן בשאלה.[19] בתשובתו הוא מביא את דעתו של רבי יוסף קארו, שלא התנגד להזזת הבימה. לאור זאת הוא מתיר לשנות את מיקום הבימה בבית כנסת במרוקו מטעמים פרקטיים.
הרב עובדיה מזכיר את ההתנגדות של קהילות אשכנזיות לשינויים במנהגי בית הכנסת, אך מצטט דעות לפיהן גזירות אלו מוגבלות לתחומים ספציפיים. הוא טוען שיש ליישם את הגזירות רק כאשר הן ענייניות. ההתנגדות המקורית של רבני אירופה התבססה על דאגתם מפני השפעה אפשרית של התנועה הרפורמית – איום שלא היה רלוונטי במרוקו בזמן שבו נשאלה השאלה.
התגובה הרבנית לשינוי מיקום הבימה היא דוגמה מצוינת לאופן שבו שינוי של מנהגים מינוריים במסורת היהודית יכול להיתפס כאיום על האורתודוקסיה. התגובה עשויה להיתפס כחריפה, אך יש לראות אותה על רקע הזמן והמקום ולאור ההקשר ההיסטורי.
[1] 1768–1828, ברלין.
[2] יצחק משה אלבוגן, התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית (הוצאת דביר, תל אביב, 1972), עמ' 292–294.
[3] 1802–1864, הונגריה.
[5] משנה תורה, הלכות תפילה יא, ג.
[6] כסף משנה שם.
[7] אורח חיים קנ, ה.
[8] הרב משה סופר (1762–1839).
[9] שו"ת חתם סופר אורח חיים כח.
[10] הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (1816–1893).
[11] שו"ת משיב דבר טו.
[12] ביאור הלכה, אורח חיים קנ, ד"ה "באמצע בית הכנסת".
[13] ראו הרב צבי שכטר, נפש הרב, עמ' 231.
[14] עיינו: Baruch Litvin, The Sanctity of the Synagogue, Ktav (1987), pp. 114-116.
[15] 1884–1966.
[16] שו"ת שרידי אש, אורח חיים טו.
[17] שו"ת אגרות משה, אורח חיים ב, מא–מב.
[19] שו"ת יביע אומר ח, יז.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)