"ועשית מנורת זהב טהור"

  • הרב ברוך גיגי

ועשית או תֵּעשה?

כאשר אנו מגיעים לציווי על עשיית המנורה בפרשתנו, אנו מגלים מתח שעולה בפסוקים עצמם. הציווי על המנורה נפתח:

"וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ"

                                              (שמות כ"ה, לא).

אנו נתקלים במתח – "וְעָשִׂיתָ" כציווי אקטיבי, מול תיאור פסיבי, "תֵּעָשֶׂה". רש"י עמד על מתח זה, והביא את המדרש:

"תיעשה המנורה – מאליה, לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו הקדוש ברוך הוא השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה, לכך לא נכתב תעשה".

מתח נוסף עולה בסוף פרשיית המנורה:

"כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה: וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר"  (שמות כ"ה, לט-מ).

גם כאן עולה המתח בדמות המדרש שרש"י מביא הסותר את הציווי האקטיבי שבמילה "וַעֲשֵׂה":

"וראה ועשה – ראה כאן בהר תבנית שאני מראה אותך, מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה, עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא מנורה של אש".

אכן, אלמלא המילים "וַעֲשֵׂה"-"וְעָשִׂיתָ", היינו יכולים לומר שהציווי על המנורה הובא רק כתיאור אדריכלי, ומלכתחילה תכנן הקב"ה לעשות את המנורה, אלא שמופיע בפסוקים בפירוש ביטוי של ציווי לעשייה אקטיבית, וממילא עלינו למצוא כיצד לכלכל את הפסוקים.

 

הקב"ה משלים את העשייה האנושית

בדברינו הבאים ננסה לעמוד דרישת הקב"ה ממשה והביצוע למעשה, ולאחר מכן נפנה להשלכות של הבנת הפסוקים על תפישת עולמנו. דומה, כי הקב"ה אמנם תובע ממשה לעשות את המנורה, אך בכל פעם, כאשר משה מגיע לשלב הבלתי אפשרי, הקב"ה מסייע בידו. כך אנו מוצאים, הן ביחס להבנת מבנה המנורה מבחינה טכנית, והן ביחס לעשיית המנורה עצמה.

נראה, שהמסר העולה מסיוע זה של הקב"ה למשה רבנו, נוגע אלינו במישרין. הקב"ה אומר כאן למשה – דע לך, כי אתה אמנם נתבע למאמץ בתחומים שונים, אולם אין אתה נתבע לתוצאות מוצלחות כאשר הדבר לא ביכולתך. עליך רק לעשות את המקסימום האפשרי, והקב"ה ישלים מחשבה טובה למעשה.

תובנה זו עולה גם באמרת חז"ל במסכת מגילה:

"ואמר רבי יצחק, אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי – אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי – אל תאמן, יגעתי ומצאתי – תאמן"                                           (מגילה ו:).

לכאורה, תמוהה בחירת רבי יצחק להשתמש במילה "מצאתי", שהוראתה המוכרת לנו היא מציאה בדרך אגב, וכך אכן מביאה הגמרא בסנהדרין:

"שלשה באין בהיסח הדעת, אלו הן: משיח, מציאה, ועקרב"  (סנהדרין צז.).

אמנם, בגמרא מצינו "ששכרו ללקט מציאות" (בבא מציעא יב:), אך ברור שהמילה "מציאה" מבטאת הצלחה שנעשתה מאליה, וממילא קשה, מדוע בחר רבי יצחק לומר "יגעתי ומצאתי" ולא "יגעתי והצלחתי" וכן על זו הדרך?

ונראה, על פי הדברים שהזכרנו, כי רבי יצחק סבר שאין זו היגיעה שמובילה בצורה ישירה לתוצאה, אלא סייעתא דשמיא שמובילה את התוצאה כ"מציאה" אל האדם.

 

מקדש – קרבנות מול השראת שכינה

אם עסקנו לעיל במנורה, וראינו דרכה את היחס שבין המעשה הא-לוהי ובין ההשתדלות האנושית, נעבור כעת לעסוק במכלול המקדש עצמו, ודרך מחלוקת ראשונים הקיימת בנושא, לבחון שוב יחס זה.

מטרת המקדש הוגדרה ברמב"ם בתחילת הלכות בית הבחירה:

"מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה, שנאמר 'ועשו לי מקדש'"

                            (רמב"ם בית הבחירה פ"א ה"א).

מאידך גיסא, מביא הרמב"ן בפרשתנו את עמדתו המפורסמת:

"ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו... והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר: 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת', על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה..."                      (שמות כ"ה, א).

מחלוקת זו נוגעת בשורש תפקידו של בית המקדש – מקום להקרבת קרבנות לרמב"ם, או מקום השראת השכינה לרמב"ן.

 

מוקד המקדש – מזבח או ארון

במספר מקומות הזכרנו שלמחלוקת זו השלכה גם לכלי שעומד במוקד בית המקדש. כפי שכתב הרמב"ן, הכלי המרכזי הוא הארון והכפורת שעליו, שדרכם נוצר הקשר הישיר ביותר בין האדם לקב"ה. לעומת זאת, לשיטת הרמב"ם הכלי המרכזי הוא כמובן המזבח, שבאמצעותו עם ישראל מקריב את קרבנותיו. אך לא רק הכלי המרכזי עומד בבסיס מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, אלא גם מקומו.

ארון הברית, מונח כידוע על אבן השתיה, שלגביה מצינו ביומא:

"ושתיה היתה נקראת. תנא: שממנה הושתת העולם" (יומא נד:).

לרמב"ן, כיוון שהכלי המרכזי במקדש הוא הארון, שדרכו מדבר הקב"ה עם האדם, ברור שעלינו להניח כלי זה על המקום שממנו הקב"ה התחיל את בריאת העולם. בעצם, לשיטת הרמב"ן מוקד עבודת ה' הוא החיפוש אחר הקב"ה והביטחון בו, ולכן הרציונל שמאחורי בניית המקדש הוא חיפוש המקום שבו יש הכי הרבה מגע א-לוהי, והנחת ארון הברית, הכלי שדרכו הקב"ה יוצר קשר עם האדם, על מקום זה.

אמנם, הרמב"ם בפרק השני מהלכות בית הבחירה פוסק:

"המזבח מקומו מכוון ביותר. ואין משנין אותו ממקומו לעולם. שנאמר 'זה מזבח לעולה לישראל' ובמקדש נעקד יצחק אבינו שנאמר 'ולך לך אל ארץ המוריה' ונאמר בדברי הימים 'ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי'.

"ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק. והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה. והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל. ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא. אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא.

"מדות המזבח מכוונות הרבה וצורתו ידועה איש מאיש. ומזבח שבנו בני הגולה כעין מזבח שעתיד להבנות עשוהו ואין להוסיף על מדתו ולא לגרוע ממנה".

הרמב"ם אינו מזכיר כלל את אבן השתייה בכל ספרי המשנה תורה, ופורס לפנינו בצורה יוצאת דופן מספר מדרשים על מקום המזבח כדי להדגיש את חשיבות מקום המזבח. הרמב"ם שם את הדגש על עשיית האדם והשתדלותו, ובהקשר של עבודת המקדש, הדגש הוא כמובן על מזבח העולה שבחוץ. גם המדרשים שמביא הרמב"ם נוגעים לעובדה שבמקום המקדש נעשתה העבודה האנושית לאורך הדורות – אדם הראשון, קין והבל, נח, עקידת יצחק ועוד.

הרמב"ם משתמש בביטוי "אדם ממקום כפרתו נברא", על בסיס המדרש שהעפר שנלקח לצורך עשיית אדם הראשון, נלקח ממקום המזבח. יש כאן מעין שימוש במקום המזבח כ"חלקי חילוף" למען האדם – המזבח הוא המקום שממנו נברא האדם, והוא גם המקום שדרכו האדם מכפר על חטאיו כדי להמשיך להתקיים.

 

יגעת ומצאת – תאמין

נראה, שהמחלוקת היסודית שבין הרמב"ן לרמב"ם, היא זו שעומדת בבסיס המתח בפרשיית המנורה – עד כמה אנו נותנים מקום לעשייה האנושית כבמזבח, או מתמקדים רק בהשראת השכינה ובהתגלות הקב"ה דרך ארון הברית.

שומה עלינו אם כן להבין, כי עלינו לעשות את המקסימום מבחינתו, ולמצות את האפשרויות האנושיות. רק כאשר נסיים את ממד ה"יגעת", נזכה בסייעתא דשמיא ל"מצאת".