דילוג לתוכן העיקרי

משפטים | העבדות בפרשה ובהפטרה

קובץ טקסט

א. פרשיית העבדים בירמיהו ל"ד

שחרור העבדים וכבישתם מחדש

כהפטרת פרשת משפטים קוראים את סיפור העבדות בתקופת צדקיהו, המופיע בספר ירמיהו פרק ל"ד, ואנו נעסוק בו בהרחבה. לשם הקלה על הבנת השיעור, פרשייה זו מובאת בשלמותה בנספח לשיעור, ומידי פעם נצטט בגוף השיעור חלקים ממנה.

הפסוקים הראשונים של הפרשייה מתארים כריתת ברית על שחרור עבדים, ומתוך ברית זו נודע לנו שהייתה תופעה של עבדות בעם ישראל, שאיננה לפי חוקי התורה. הברית, בכל אופן, מופרת לאחר קיומה:

(ח) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר:
(ט) לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ:
(י) וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ:
(יא) וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת:

צדקיהו, מלך יהודה האחרון, כורת ברית עם כל העם, ולפי הברית הזו כולם צריכים לשלח את עבדיהם (העבריים) לחופשי. העם שומע למלך צדקיהו, ומסכים לשחרר את העבדים. אולם, לאחר זמן-מה, האדונים מפרים את הברית וחוזרים ומשעבדים את עבדיהם.

מהו הרקע לסיפור זה?

צדקיהו

צדקיהו מולך ביהודה לאחר גלות יהויכין, גלות החרש והמסגר, בה גלו לבבל רוב אצולת העם: המלך וביתו, השרים, גבורי החיל ובעלי המלאכה[1]. הוא מלך חלש, אשר נכנע לשריו ואיננו מעז לעשות מה שהוא באמת חושב בניגוד לדעתם[2].

צדקיהו, שהומלך על ידי בבל במטרה שיהיה נאמן לה, מורד בה, למרות שירמיהו חוזר ומזהיר אותו מפני מעשה מסוכן זה. ירמיהו דורש מהעם ומצדקיהו להכנע לבבל, מפני שרצון ה' הוא שכעת בבל ימשלו, ומי שמתנגד לכך מתנגד לרצון ה'. לטענת ירמיהו, כניעה לבבל היא השתעבדות לרצון ה', והיא הסיכוי היחיד והאחרון להציל את ירושלים מחורבן[3]. אולם, צדקיהו איננו שומע לעצת ירמיהו ומורד בבבל, כנראה בהשפעת השרים שהוא אינו יכול לעמוד מולם.

כעונש על מרידה זו בבל עולה על ירושלים:

(א) וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב:
(ב) וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ: (מלכים ב', פרק כ"ה).

מתוך ספר ירמיהו ידוע לנו שבזמן המצור הייתה הפוגה מסויימת:

(ה) וְחֵיל פַּרְעֹה יָצָא מִמִּצְרָיִם וַיִּשְׁמְעוּ הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עַל יְרוּשָׁלִַם אֶת שִׁמְעָם וַיֵּעָלוּ מֵעַל יְרוּשָׁלִָם: (ירמיהו, פרק ל"ז, פסוק ה').

הפוגה זו נתנה לעם תקווה שהבבלים יעזבו אותם, אך ירמיהו מנבא שהבבלים יחזרו:

...הִנֵּה חֵיל פַּרְעֹה הַיֹּצֵא לָכֶם לְעֶזְרָה שָׁב לְאַרְצוֹ מִצְרָיִם:
(ח) וְשָׁבוּ הַכַּשְׂדִּים וְנִלְחֲמוּ עַל הָעִיר הַזֹּאת וּלְכָדֻהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ:
(ט) כֹּה אָמַר ה' אַל תַּשִּׁאוּ נַפְשֹׁתֵיכֶם לֵאמֹר הָלֹךְ יֵלְכוּ מֵעָלֵינוּ הַכַּשְׂדִּים כִּי לֹא יֵלֵכוּ:
(י) כִּי אִם הִכִּיתֶם כָּל חֵיל כַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים אִתְּכֶם וְנִשְׁאֲרוּ בָם אֲנָשִׁים מְדֻקָּרִים אִישׁ בְּאָהֳלוֹ יָקוּמוּ וְשָׂרְפוּ אֶת הָעִיר הַזֹּאת בָּאֵשׁ: (ירמיהו, שם).

ואכן, כדברי ירמיהו כן היה: הבבלים חזרו לצור על ירושלים, וסופו של המצור הזה, כידוע, הוא חורבן ירושלים והמקדש, וגלות בבל:

(ג) בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ:
(ד) וַתִּבָּקַע הָעִיר...
(ט) וַיִּשְׂרַף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ:
(י) וְאֶת חוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב נָתְצוּ כָּל חֵיל כַּשְׂדִּים אֲשֶׁר רַב טַבָּחִים:
(יא) וְאֵת יֶתֶר הַעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר וְאֶת הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ עַל הַמֶּלֶךְ בָּבֶל וְאֵת יֶתֶר הֶהָמוֹן הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים: (מלכים ב', פרק כ"ה).

הברית והפרתה

מתי התרחש הסיפור המתואר בירמיהו פרק ל"ד? מתי כרת צדקיהו ברית על שחרור העבדים ומתי חזרו האדונים לשעבד את עבדיהם? מדוע הם שיחררו את העבדים, ומדוע חזרו לשעבדם?

בסוף הפרק ניתן למצוא רמז לזמן הנבואה הזו:

(כא) וְאֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם:
(כב) הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם ה' וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ... (ירמיהו ל"ד).

לפי פסוקים אלה מתברר שהנבואה נאמרה בזמן שצבא בבל עזב את ירושלים, כלומר בזמן ההפוגה במצור, אך ירמיהו מנבא שהמצור יתחדש וירושלים תלכד. אם כן, החזרת העבדים הייתה, כנראה, בזמן ההפוגה במצור.

מתי התרחש שחרור העבדים? מסתבר שהשחרור היה לא בזמן ההפוגה, אלא קודם לכן - בזמן המצור, או אולי אפילו לפני כן[4].

מדוע נכרתה הברית בה הוחלט על שחרור העבדים? ירמיהו איננו מתאר את הסיבות לכריתת הברית, אך ניתן לשער שצדקיהו והעם חששו מהחורבן שעתיד להתרחש כתוצאה מהמלחמה עם בבל, והם החליטו לנסות לשמוע לדברי ירמיהו ולחזור בתשובה. לפי דברים אלו, יש כאן נסיון של צדקיהו להחזיר את העם בתשובה, ויתכן גם ששחרור העבדים בא בעקבות דברי ירמיהו אל צדקיהו המובאים בירמיהו כ"א:

(יב) כֹּה אָמַר ה' דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם:

אם כן, מדוע האדונים חזרו בהם, והחליטו לשוב ולשעבד את העבדים? יתכן שכאשר הוסר המצור והעם היה בטוח שהוא ניצל מהבבלים, הוא כבר לא ראה עוד צורך לתקן את מעשיו, ולכן חזר לדרכיו הרעות; דבר זה מעיד על כך שהברית לא הייתה מתוך הבנה עמוקה בטעותם, אלא רק אמצעי להנצל מן הפורענות.

מהי תגובת ה', בפי ירמיהו, למעשה זה? ראשית, ירמיהו חוזר ומתאר את המעשה של שחרור העבדים וכיבושם מחדש (פרק ל"ד, פסוקים י"ב-ט"ז), ולאחר מכן הוא מתאר את העונש הצפוי להם בעקבות מעשה זה (פסוקים י"ז-כ"ב). נדלג לרגע על תיאור החטא, ונעיין בעונש:

(יז) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם ה' אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ:
(יח) וְנָתַתִּי אֶת הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא הֵקִימוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו:
(יט) שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלִַם הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל:
(כ) וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ:
(כא) וְאֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם:
(כב) הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם ה' וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יֹשֵׁב: (ירמיהו ל"ד).

ירמיהו זועק על מעשי העם, ומנבא שמעשה החזרת העבדים יגרום לנפילתה של ירושלים ביד הכשדים. מדברי ירמיהו אלה ניתן ללמוד שאילו האדונים היו מקיימים את הברית ולא היו משיבים את העבדים, היה סיכוי להנצל מן החורבן, או לפחות להקטין את עוצמתו.

מדוע דווקא חטא השבת העבדים נחשב חמור עד כדי כך? ירמיהו, בנבואותיו השונות מצביע על חטאים רבים של העם ומנהיגיו - חטאי עבודה זרה, וחטאים מוסריים שונים; מדוע מייחס ירמיהו חשיבות רבה כל כך לחטא השבת העבדים, עד כדי כך שהוא טוען שזה החטא שבגללו נחרבה ירושלים בסופו של דבר? מדוע עניין החזרת העבדים הופך ברגע האחרון לפני החורבן להיות 'לשון המאזניים'?

הפרת הברית וחילול ה'

לשם הבנת הדברים נקרא את הפסוקים שדילגנו עליהם, בהם מתאר ירמיהו את החטא:

(יב) וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר:
(יג) כֹּה אָמַר ה' אלוקי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר:
(יד) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם:
(טו) וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו:
(טז) וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת:

מדוע חוזר ירמיהו ומתאר את החטא, לאחר שפסוקים ח'-י"א כבר סיפרו לנו את הסיפור?

כאשר מעיינים היטב בדברי ירמיהו רואים שאין כאן חזרה מיותרת: פסוקים ח'-י"א התמקדו בסיפור העבדות וסיפרו את מה שהתרחש, ופסוקים י"ב-ט"ז מביאים שוב את סיפור המעשה עם תוספת חשובה מאד: בפסוקים אלה מתאר ירמיהו מהי משמעות המעשה בעיני ה', ומתוך פסוקים אלה ניתן להבין מדוע מעשה זה נחשב חמור כל כך בעיני ה', עד כדי כך שראוי להחריב את ירושלים בגללו[5].

תיאורו של ירמיהו איננו פותח בסיפור כריתת הברית בימי צדקיהו, אלא בתיאור המצווה של שחרור העבדים האמורה בתורה (בפרשת משפטים [שמות כ"א] ובדברים ט"ו). אולם, עוד לפני שירמיהו מגיע לתיאור המצווה עצמה, הוא מקדים ואומר "אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים". ירמיהו פותח בהדגשה שמצוות שחרור העבדים איננה מצווה רגילה אלא היא ברית, ולא סתם ברית, אלא ברית שנכרתה "ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים". לאחר מכן מסביר ירמיהו כי המצווה היא לשלח עבד עברי לאחר שש שנים, ומציין את העובדה ש"אבותיכם" - הדורות הקודמים - לא קיימו מצווה זו.

פסוק ט"ו מתאר את הברית שנכרתה בימי צדקיהו כמעשה חיובי ביותר: "ותעשו את הישר בעיני". פסוק ט"ז מתאר את החזרת העבדים: "ותשיבו איש את עבדו...". גם כאן, עוד לפני תיאור המעשה עצמו, כבר אומר ירמיהו מהי משמעות המעשה: "ותשובו ותחללו את שמי..." - מעשה השבת העבדים הוא חילול ה'.

דברי ירמיהו, אפוא, מצביעים על מוקדי הבעיה בעיני ה':

א. הפרת ברית - ולא רק ברית אחת, אלא שתי בריתות (הברית בימי יציאת מצרים והברית בימיהם, ימי צדקיהו).

ב. חילול ה'.

יש לציין כי מצוות שחרור העבדים נקראת כאן "ברית", אך במקומות בהן היא מוזכרת - בפרשת משפטים ובדברים ט"ו - היא נראית כמצווה ככל המצוות, ולא נאמר שהייתה ברית מיוחדת לגבי מצווה זו. בנקודה זו נעסוק בהמשך.

אם כן, עניין הפרת הברית תופס מקום מרכזי בחטא. עם ישראל עומד על פי התהום, וברגע קריטי זה נראה שהם "תופסים את עצמם" ומבינים שעליהם לתקן את מעשיהם. הם כורתים ברית על שחרור העבדים, ברית אשר יכולה להוות פתח לחזרה בתשובה כוללת יותר ולהתקשרות מחודשת בין העם לבין הקב"ה, וזהו הסיכוי האחרון. כאשר הם מחליטים להפר את הברית הזו, מתברר שלא היה נסיון משמעותי לתיקון: מעשה שחרור העבדים היה רק אמצעי כדי להנצל מן הפורענות, ולא נעשה מתוך הבנה עמוקה של הבעייתיות שבמעשיהם.

הפרת הברית היא חמורה ביותר, ובדברי ירמיהו מודגש כמה פעמים עניין כריתת הברית והפרתה:

• כפי שנאמר לעיל, תיאור החטא על ידי ירמיהו פותח דווקא בעניין הברית.

• המילה "ברית" חוזרת בפרשייה שש פעמים[6].

• הברית של צדקיהו מתוארת לפרטים: מה בדיוק עשו האנשים, וכיצד הם עברו בין הבתרים.

• פסוקים י"ח-כ' מסכמים את החטא ועונשו: "ונתתי את האנשים העוברים את בריתי... ונתתי אותם ביד אויביהם".

אולי לא רק הפרת הברית היא בעייתית, אלא גם כריתת ברית כזו (ברית שנכרתת במטרה למנוע פורענות קרובה ומתוך כוונה להפרה מייד לאחר מכן) היא מעשה חמור: ברית כזו מעידה על תפיסה המעוותת של כל מעשי המצוות, כפי שירמיהו זועק פעמים רבות: העם התייחס אל עבודת מקדש ואל המצוות כאל פולחן חיצוני שיכול להצילם מפורענות, ולא הבין את המשמעות הפנימית של המצוות ואת הקשר בין הפולחן לבין התנהגות כללית מוסרית ומקושרת לקב"ה[7].

אם כן, החזרת העבדים היא חמורה כל כך, מפני שהיא מעידה על הצביעות ביחס של העם אל המצוות בכלל: גם אם הם היו כורתים ברית על תיקון בנושא אחר ומפרים אותה לאחר מכן, המשמעות הייתה חמורה באותה מידה. על פי כיוון זה, החומרה הרבה היא לא בגלל נושא העבדות, אלא בגלל הפרת הברית, שהייתה סיכוי אחרון לתיקון. מעבר לכך, ברית שנכרתת כדי להנצל מפורענות ומופרת ברגע שאין איום ממשי, מעידה על כך שהעם אינו מבין את משמעות המצוות, ואינו מעוניין כלל לתקן את דרכיו בצורה משמעותית. העם לא מנסה לשוב אל ה' באמת בכל לבם.

ב. חומרת העבדות

הקשר בין הפרשה להפטרה

אולם, האם ירמיהו מדגיש רק את הבעייתיות שבהפרת ברית, או שהוא מדגיש גם את חומרת מעשה השעבוד עצמו? נעיין שוב בדברי ירמיהו, ונשים לב לכמה נקודות חשובות, מהן עולה כי הפורענות היא עונש על אי שחרור העבדים, ולא על הפרת הברית:

• בפסוק ט"ז, המתאר את חילול ה', לא נאמר "ותחללו את שמי בהפרכם בריתי", אלא "ותחללו את שמי ותשיבו איש את עבדו": חילול ה' מקושר כאן ישירות לשעבוד העבדים, ולא להפרת הברית (ברור שגם הפרת הברית מהווה חילול ה', אך הפסוק הזה מתמקד בעצם העבדות כבעייתית).

• ירמיהו מכנה את מצוות שחרור העבדים "ברית" שנכרתה עם ישראל ביציאת מצרים. כפי שהזכרנו, בתורה אין ברית פרטית רק בנושא העבדות, אלא ברית על כל המצוות, אך ירמיהו בוחר להדגיש שמצוות שחרור העבדים היא ברית, כדי להדגיש את חשיבותה של מצווה זו.

• פסוק י"ז מציג את החטא ועונשו כמידה כנגד מידה:

החטא

העונש 

אתם לא שמעתם אלי
לקרוא דרור

הנני
קורא לכם דרור נאום ה' 

איש לאחיו ואיש לרעהו

אל החרב אל הדבר ואל הרעב 

לפי פסוק זה, אם כן, העונש בא על אי שחרור העבדים.

• המילה "עבד" חוזרת בפרק זה עשר פעמים, המילה "חפשי" חמש פעמים והמילה "דרור" ארבע פעמים[8].

ניכר, אם כן, שנושא העבדות גם הוא מרכזי בסיפור: לא רק הפרת הברית הייתה בעייתית, אלא עצם העבדות היא בעייתית וחמורה ביותר.

מדוע?

נעיין בנושא העבדות בפרשת השבוע, פרשת משפטים, ומשם נוכל להבין את חומרת העניין ואת נבואת התוכחה של ירמיהו.

פרשת משפטים פותחת במצוות שחרור עבדים:

(א) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם:
(ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: (שמות, פרק כ"א).

ההפטרה, כפי שכבר ראינו, מספרת את סיפור העבדות בתקופת צדקיהו. ירמיהו חוזר על דברי התורה, המצווה לשלח את העבדים לחופשי לאחר שש שנים, ומבהיר שהעם לא קיים מצווה זו. לאור דברי ירמיהו, שהעבדות היא הפרת ברית, נעיין שוב בפרשת משפטים, ועיון נוסף יגלה דבר מעניין - גם פרשת משפטים מסתיימת בכריתת ברית:

(ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:
(ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים:
(ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ:
(ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע:
(ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: (שמות, פרק כ"ד).

אם כן, הנושא הפותח את פרשת משפטים (העבדות), והנושא המסיים את הפרשה (הברית), הם שני הנושאים המרכזיים בסיפור ההפטרה - העבדות והברית.

פרשת משפטים היא פרשת המצוות הראשונה לאחר מעמד הר סיני. התורה אמנם נותנת רשימת מצוות נוספות בפרשה זו, אך הפתיחה היא העבדות והסיום הוא הברית, ומכאן שאמנם הברית היא כוללת יותר, אבל ראשיתה ומרכזה מתייחסים לעבדות.

מדוע בחרה התורה לפתוח את קובץ המצוות הראשון דווקא במצוות עבד עברי? נראה שהתורה מייחסת חשיבות רבה למצווה זו[9], וגם ירמיהו ייחס חשיבות רבה למצוות שחרור העבדים, באמרו שנכרתה ברית בנושא זה. לפי דברי ירמיהו, הברית בנושא העבדות נכרתה עם ישראל "ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים". ירמיהו משתמש כאן בלשון המופיעה בדיבר הראשון בעשרת הדיברות:

אָנֹכִי ה' אלוקיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. (שמות, פרק כ פס' ב').

מצוות שחרור העבדים קשורה מהותית ליציאה מ"ממצרים מבית עבדים", ולאמונה בה'.

אם כן, גם התורה מייחסת חשיבות רבה לנושא העבדות, ולכן היא בחרה בנושא זה לפתיחת פרשת המצוות, וגם מדברי ירמיהו ניתן להבין שעניין העבדות הוא חלק חשוב בברית בין ה' לישראל.

מדוע?

החירות כבסיס לכל התורה

הבסיס לכל התורה כולה הוא האמונה בה': "אנכי ה' אלוקיך". זהו הדיבר הראשון, הפותח את עשרת הדברות. לא נאמר "אנכי ה' אשר בראתי את העולם", אלא "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". היציאה מעבדות לחירות היא המאפשרת לאדם להתקשר לקב"ה בצורה מלאה, והחירות היא הבסיס לקיום המצוות: רק לאחר יציאה מעבדות לחירות ניתן לקבל את התורה. אדם המשועבד לאדם אחר איננו יכול להיות משועבד באופן מלא לקב"ה - לא רק מבחינה טכנית, בכך שהאדון מפריע לו לקיים את המצוות, אלא מבחינה נפשית-רוחנית, הוא לא יכול להרגיש באופן מלא את תלותו בקב"ה כל עוד הוא תלוי באדונו.

מסיבה זו פותחת התורה את פרשת משפטים, פרשת המצוות הראשונה שלאחר מתן תורה, בעניין עבד עברי. עבד עברי איננו משועבד לאדונו לגמרי - אמנם דינים רבים מלמדים על כך[10], אך הדין שקובע זאת בצורה הברורה ביותר הוא הדין הראשון של דיני עבד עברי: העבד העברי איננו עבד לעולם, אלא לזמן קצוב בלבד, וברגע שהעבד איננו עבד-עולם, זו לא עבדות אמיתית.

גם כאשר אדם רוצה להמשיך לעבוד את אדונו לעולם, התורה אינה מעוניינת בכך ומגבילה זאת:

(ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי:
(ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל האלהים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם: (שמות, פרק כ"א).

מדוע רוצעים את אוזנו של העבד?

רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף? אמר הקב"ה: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי "כי לי בני ישראל עבדים"[11] - ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו - ירצע[12]. (קידושין כב.)

רציעת האוזן, לפי הבנת חז"ל, היא סימן לכך שהתורה איננה מרוצה מן העבדות הזו. אולם, גם עבד שמעוניין להמשיך להשתעבד ורצע את אוזנו לשם כך איננו נשאר עבד לעולם, כמו שאומרת התורה בפרשת מפשטים[13], אלא רק עד היובל[14], כפי שאנו קוראים בויקרא כ"ה:

(י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ:...
(לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד:
(מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ:
(מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב:
(מב) כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד:

בעם ישראל אין עבדות עולם - "כי עבדי הם", כל ישראל משועבדים לה', ולכן הם אינם יכולים להיות משועבדים לאדם; הבסיס לשעבוד לה' הוא שכל אדם יהיה בן חורין.

התבוננות בדיני העבדות תלמד אותנו שבאופן מהותי אין בכלל עבדות כלל בעם ישראל, ו'עבד עברי' הוא פועל עם תנאים טובים:

המכירה לעבדות היא זמנית (עד שיעברו שש שנים או עד היובל - הקודם מביניהם [עיינו הלכות עבדים לרמב"ם, פרק ב' הלכה ב']); העבד צריך לקבל את אתם תנאים כפי שהאדון מקבל: "עמך במאכל ועמך במשתה - שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר... " (קידושין טו., כ.)[15]; אסור לעבוד בו עבודת עבד מבזה (מכילתא דר' ישמעאל, משפטים, א'); אדם מוכר עצמו לעבד רק אם העני עד כדי כך שאין לו כלום (רמב"ם שם, פרק א', הלכה א'); בית דין רשאי למכור אדם לעבד כדי לפרוע חוב רק את החוב נבע מגניבה של האדם, כחינוך למניעת גניבות ולא כתוצאה מחוב אחר[16] (רמב"ם שם); גם במקרה זה רק בית דין רשאים למוכרו ולא אף אחד אחר[17] (שם); ניתן לקחת במקרה זה רק את הגנב בתור עבד אך לא מישהו אחר מהמשפחה[18] (עיינו רמב"ם שם); במקרה של אמה עברייה, מדובר על לקיחה שמטרתה נישואין "אם לבנו יעדנה כמשפט הבנות יעשה לה... ואם שלוש אלה לא יעשה לה ויצאה חינם אין כסף" (שמות, פרק כ"א פסוקים י' - י"א)[19].

כלומר - התורה לא מוכנה לקבל שום מציאות של שיעבוד של איש מישראל לאדם אחר, ומפרשת משפטים ופרשיית העבדים בירמיהו למדנו שיש בעבדות בישראל חומרה גדולה וגם הפרת ברית.

ג. השעבוד כהפרת ברית

נחזור לסיפור בירמיהו ל"ד, וננסה להבין יותר את משמעות הפרת הברית בעבדות.

עניין שחרור העבדים מוצג בירמיהו כברית, ולאחר העיון בנושא העבדות, ניתן להבין את דברי ירמיהו: הברית בסיני נכרתה אמנם על כל המצוות, אך הבסיס לכל המצוות ולקיומה של הברית הוא החירות. האמונה בה' מושתת על "היציאה מבית עבדים" - היציאה לחירות, והמצווה הראשונה מתוך מצוות הברית של פרשת משפטים היא מצוות שחרור העבדים, המאפשרת חירות לכל אדם מישראל. זהו הבסיס של הברית.

מתוך הבנה זו, ניתן להבין את החומרה הרבה שמייחס ירמיהו למעשה העם בתקופתו. כאשר תופעת העבדות נפוצה בעם ישראל, בניגוד לחוקי התורה, מושמט הבסיס של האמונה בה'.

העבדות פוגעת ב"אנכי ה'" בשני מובנים, משני צידי המתרס:

ראשית - העבדים אינם בני חורין להיות עבדי ה'; ושנית - האדונים עצמם אינם מבינים את משמעות השעבוד שלהם לה', ולכן הם מרגישים את עצמם כאדון היכול לשעבד אדם אחר. העובדה שהם מרשים לעצמם לשעבד אנשים אחרים מעידה לא רק על אי-קיום של מצווה אחת, אלא על הפרת ברית כוללת יותר.

אילו היו ישראל מקיימים את הברית של שחרור העבדים בזמן צדקיהו, רגע לפני החורבן המתקרב, יתכן שהם היו מראים בכך שהם מוכנים לחזור ולהשתעבד לקב"ה. אולם, בכך שהם חזרו לשעבד את העבדים הם הוכיחו שהם מפרים את הברית - לא רק את הברית של צדקיהו, אלא את הברית הכללית יותר בין ישראל לה'.

אם כן, תופעת העבדות משמעותה הפרת ברית בין ה' לישראל, ולכן ירמיהו מתייחס למעשה זה בחומרה רבה כל כך, ומציג את השעבוד כהפרת ברית אשר הביאה את החורבן.

 

ד. נספח: פרשיית העבדים בירמיהו ל"ד

(ח) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דרור:
(ט) לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עבדוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חפשים לְבִלְתִּי עבד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ:
(י) וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עבדוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חפשים לְבִלְתִּי עבד בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ:
(יא) וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעבדים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חפשים וַיִּכְבְּשׁוּם לַעבדים וְלִשְׁפָחוֹת:
(יב) וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר:
(יג) כֹּה אָמַר ה' אלוקי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עבדים לֵאמֹר:
(יד) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעבדךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חפשי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם:
(טו) וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דרור אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו:
(טז) וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עבדוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חפשים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעבדים וְלִשְׁפָחוֹת:
(יז) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דרור אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דרור נְאֻם ה' אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לזועה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ:
(יח) וְנָתַתִּי אֶת הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא הֵקִימוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו:
(יט) שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלִַם הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל:
(כ) וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ:
(כא) וְאֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם:
(כב) הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם ה' וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יֹשֵׁב:

 

 

[1] עיינו מלכים ב', פרק כ"ד, פסוקים ח'-י"ז.

[2] דבר זה משתקף היטב בסיפור השלכת ירמיהו לבור (ירמיהו, פרקים ל"ז-ל"ח), כאשר השרים דורשים להשתיק את ירמיהו ולאסרו וצדקיהו חושש מהם ונכנע להם, למרות שניכר שהוא רוצה לשמוע את דברי ירמיהו.

[3] עיינו ירמיהו פרקים כ"א, וְכ"ה. רעיון זה חוזר גם בפרקים כ"ח-כ"ט, ל"ז-ל"ח.

[4] לפי סדר עולם רבה, פרק כ"ו, הברית נכרתה בשנה השביעית למלכות צדקיהו.

[5] ברור שירושלים חרבה לא רק בגלל חטא זה, אלא בעקבות הצטברות של חטאים רבים במשך שנים רבות; בכל זאת, ירמיהו מציג בפרק זה את המעשה הזה כ"קש ששבר את גב הגמל", כחטא האחרון שהכריע את הכף.

[6] בפסוקים ח', י' י"ג, ט"ו, י"ח.

[7] עיינו במיוחד בירמיהו פרק ז'.

[8] א. "עבד" בפסוקים ט', י', י"א, י"ג, י"ד, ט"ז; "חופשי" בפסוקים ט', י', י"א, י"ד, ט"ז; "דרור" בפסוקים ח', ט"ו, י"ז.

ב. המילה "חופשי" מופיעה גם במצוות התורה לגבי עבד עברי, בשמות כ"א (פרשתנו, פרשת משפטים) ובדברים ט"ו. המילה "דרור" מופיעה בתנ"ך רק שבע פעמים, ומתוכן ארבע פעמים כאן. הפעם הראשונה בה מופיעה מילה זו היא בהקשר של שחרור העבדים ביובל: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" (ויקרא פרק כ"ה, פסוק י').

[9] עיינו בדברי הרמב"ן לשמות פרק כ"א, פסוק ב':

התחיל המשפט הראשון בעבד עברי, מפני שיש בשילוח העבד ...זכר ליציאת מצרים, הנזכר בדיבור הראשון.... ויש בה עוד זכר למעשה בראשית... ולכן המצווה הזאת ראויה להקדים אותה שהיא נכבדת מאד, רומזת דברים גדולים במעשה בראשית, ולכן החמיר בה הנביא (ירמיהו) מאד... וגזר בעבורה גלות...

[10] כפי שנראה בהמשך דברינו.

[11] פסוק זה נאמר בויקרא פרק כ"ה פסוק נ"ה, בעניין היובל, וראו בהמשך.

[12] בהמשך הגמרא (שם) מופיע מדרש דומה:

ור"ש ב"ר היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים, בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי "כי לי בני ישראל עבדים" - ולא עבדים לעבדים, והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו - ירצע בפניהם.

[13] כדעת הגר"א בפירושו "אדרת אליהו" על המילה "לעולם" בפסוק "ורצע אדוניו את אוזנו במרצע ועבדו לעולם" (שמות כ"א, פסוק ו'):

משמע לעולם ממש, רק שבפרשת היובל אמרה תורה שהיא מוציאה כל הנמכר לעולם...".

גם ה'משך חכמה' פירש כגר"א.

[14] כפי שציינו לעיל, המילה דרור מופיעה כאן לראשונה בתנ"ך, בעניין היובל, ומתוך שבע הפעמים בהם היא מוזכרת בכל התנ"ך ארבע מהן בירמיהו ל"ד. נקודה זו מעוררת השוואה בין היובל לבין ברית צדקיהו: הברית של צדקיהו הייתה דומה ליובל מפני שהאדונים החליטו לשחרר בבת אחת את כל העבדים, כמו ביובל שבו כל העבדים משתחררים בבת אחת (היובל לא נהג בזמן צדקיהו, מפני שהיובל נוהג רק כשכל עם ישראל נמצא בארץ, ובתקופת צדקיהו רוב העם כבר גלה).

[15] עד כדי כך שחז"ל אמרו על כך "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו" (שם)

[16] בניגוד למקרה שתואר במלכים ב', פרק ד'.

[17] בניגוד למקרה במלכים שם.

[18] גם דין זה הופר במלכים שם.

[19] דין זה תואם את המציאות בעבר בה נשים היו מתחתנות בגיל צעיר, ואם הן לא היו מצליחות להינשא - סופן היה חרפת רעב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)