פרק י"א | ירבעם 'אשר הרים יד במלך': מה עשה ומדוע? (י"א, כו–כט; י"א, מ)

                כו            וְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֶפְרָתִי מִן הַצְּרֵדָה

וְשֵׁם אִמּוֹ צְרוּעָה, אִשָּׁה אַלְמָנָה

עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה

וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ.

כז            וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ:

שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא

סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו.

כח           וְהָאִישׁ יָרָבְעָם גִּבּוֹר חָיִל

וַיַּרְא שְׁלֹמֹה אֶת הַנַּעַר כִּי עֹשֵׂה מְלָאכָה הוּא

וַיַּפְקֵד אֹתוֹ לְכָל סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף.

כט           וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא

וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלָ‍ִם

וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ...

וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה.

...

           לא           וַיֹּאמֶר לְיָרָבְעָם...

                           ...

           מ             וַיְבַקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהָמִית אֶת יָרָבְעָם

וַיָּקָם יָרָבְעָם וַיִּבְרַח מִצְרַיִם

אֶל שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם

וַיְהִי בְמִצְרַיִם עַד מוֹת שְׁלֹמֹה.

1. הסיפור על ירבעם והקשר הכפול שלו לסיפור הקודם

פסוק כו משמש כמצג[1]: הוא מציג לפנינו דמות חדשה שנכנסת עתה לסיפור ושאין אנו מכירים אותה[2]. כניסה חגיגית ורשמית מעין זו של דמות חדשה לסיפור, מבשרת תמיד על תפנית במהלך העלילה. כניסת הדמות החדשה מעוררת את הרושם שמתחיל סיפור חדש, אולם בהמשך יתברר לקורא כי דמות זו קשורה למה שסופר לפני כן[3].

ובכן, איזה שלב בסיפור על ירבעם מתקשר למהלך הסיפור הקודם? לכאורה הקשר הישיר והברור בין הסיפורים נוצר רק במפגשו של ירבעם עם אחיה השילוני, בפסוק כט – בנבואת אחיה לירבעם שנאמרת לו במפגש זה. נבואה זו מקבילה לדברי העונש שנאמרו לשלמה בחלקו הראשון של הסיפור בפסוק יא ("קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ").[4] נבואת אחיה מתקדמת לקראת מימוש העונש שנקבע לשלמה על חטאיו, בהפקידה את קריעת הממלכה בידי השליח המסוים שנבחר לשם כך – בידי ירבעם בן נבט, שהוצג לפנינו לשם כך בפסוק כו.

אלא שלפני המפגש של אחיה עם ירבעם, מתוארת מרידה של ירבעם בשלמה – "וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ". לסיפור המרידה הזה שייכים, מלבד שלוש המילים הללו המסיימות את פסוק כו, שני הפסוקים כז–כח, המשמשים כהסבר רקע למרד ("וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ:..."). לסיפור זה מצטרף אף פסוק מ שבו מסופר על תוצאותיו של אותו מרד – רצונו של שלמה להרוג את ירבעם, ובריחתו של ירבעם למצרים וישיבתו בה עד מות שלמה. ובכן, מה תפקידו של סיפור המרידה הזה וכיצד הוא מתקשר לסיפור שלפניו?

התשובה הפשוטה ביותר מנוסחת בדברי ר"י אברבנאל, במילים שהוא מקדים לפירושו לפסוק כו:

וזכר אחרי כן שטן שלישי, והוא ירבעם בן נבט אפרתי, שלהיותו מבני עמו (– של שלמה) – היה קשה מכולם.

הסיפור על ירבעם אינו רק המשך לנבואת העונש שניתנה לשלמה בפסוקים יא–יג, נבואה שעיקרה במה שיתרחש לאחר מות שלמה (השווה את פסוק יב לפסוקים לד–לה). הסיפור על ירבעם מהווה המשך גם לסיפור השטנים שקמו לשלמה כבר בימי זקנתו, לפסוקים יד–כה. ממלכת שלמה החלה להיחלש ולהתפורר כבר בסוף ימיו, הן כעונש על חטאיו (אף אם עונש זה לא נידון בדברי הנבואה שנאמרו לשלמה), והן כהכנה לשבר הגדול שיבוא בימי רחבעם בנו. ההתפוררות של ממלכת שלמה תביא בעקבותיה את השבר והפילוג לאחר מות שלמה, ואז תתממש נבואת העונש לשלמה במלואה.

המרד של ירבעם בשלמה אמנם לא צלח – ירבעם נאלץ לברוח על נפשו ולבקש מקלט מדיני במצרים עד מות שלמה.[5] ובכל זאת, מהווה מרד זה עונש לשלמה על חטאיו, בשני המובנים שנזכרו בפסקה הקודמת: ראשית, עצם העובדה שאחד מעבדי שלמה 'הרים יד במלך' היא מכה קשה לתדמית של שלמה כמלך מקובל על עמו, והיא מזעזעת את יציבות הממלכה, אולי אף יותר מן המעשים שעשו השטנים שעמדו על שלמה מבחוץ.

שנית, מרד זה מלמד על טענות קשות שיש בקרב אזרחי ישראל כנגד שלמה, על בעבוע פנימי של חוסר שביעות רצון. מבחינה זו המרד הוא אות לבאות, שלב הכנה לקראת פילוג המלוכה שיתרחש לאחר מות שלמה, ואשר יתואר בפרק י"ב. על הקשרים הממשיים בין מרד ירבעם בשלמה ובין סיפור פילוג המלוכה, נעמוד בעיון הבא וכן בעיונינו לפרק י"ב.

נמצא, כי כניסת דמותו של ירבעם לסיפורנו מהווה המשך לשני חלקים שונים בסיפור הקודם: ראשית, היא ממשיכה ברצף את סיפור השטנים שקמו לשלמה, ומעמידה לעיני הקורא שטן שלישי וגרוע מקודמיו[6]; שנית, היא ממשיכה את נבואת העונש לשלמה, ומעגנת עונש זה בדמויות קונקרטיות הפועלות לקראת מימושו בעתיד: אחיה השילוני הנביא, הממנה לשם כך את ירבעם בן נבט, המורד במלכות שלמה.

ובכן, כיצד מציג הכתוב לפנינו את דמותו של ירבעם? 'תעודת הזהות' שלו כוללת חמישה פרטים, שעל חלקם יש להרחיב מעט את הדיבור:

·             שמו ושם אביו: "יָרָבְעָם בֶּן נְבָט".

·             שייכותו השבטית: "אֶפְרָתִי" – בן שבט אפרים.

·             שם עירו: "מִן הַצְּרֵדָה" – מסתבר שזוהי עיר בנחלת שבט אפרים.[7]

·             שם אמו ומעמדה: "וְשֵׁם אִמּוֹ צְרוּעָה, אִשָּׁה אַלְמָנָה".

פרט זה אינו אופייני בהצגת דמות במקרא (ורק מלכי יהודה זכו שנזכר עליהם שם אימם). נראה שהזכרת שם אמו של ירבעם לא נועדה אלא לציין את היותה 'אישה אלמנה', ומסתבר שהכוונה שהייתה אלמנה מגיל צעיר, ושירבעם גדל כיתום מאביו, בידי אמו האלמנה. מה החשיבות בכך?

'אלמה ויתום' היו האישים החלשים ביותר בחברה בתקופת המקרא (וכמובן גם לאחריה), ולרוב סבלו מעוני ומהתעמרות של אלו שניצלו את מעמדם הרופף.[8] הרקע החברתי-משפחתי הרמוז הזה של ירבעם חשוב מאוד, ויש בו כדי להסביר כמה דברים: את מניעי המרד שלו בשלמה; את הרקע לבחירתו הנבואית; את הרקע לעמידתו בראש אלו המנהלים את המשא ומתן עם רחבעם על הקלות במס (פרק י"ב); ולבסוף את בחירתו על ידי העם כמלך ישראל.

·             תפקידו: "עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה".

הכוונה לפקיד גבוה במנגנון השלטוני שבנה שלמה. תפקידו המדויק מתואר מיד בהמשך בפסוק כח – המתאר את הנסיבות להרמת ידו של ירבעם במלך שלמה.

2. מה הייתה 'הרמת ידו של ירבעם במלך' והיכן היא מתוארת?

הסיפור על 'הרמת ידו' של ירבעם במלך שלמה משתרע, כאמור, על פני סוף פסוק כו ("וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ"); פסוקים כז–כח; ופסוק מ. סיפור זה מעורר קושי פרשני ניכר:

העובדה המרכזית מופיעה בראש הסיפור, בסוף פסוק כו "וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ". צירוף זה כצורתו, 'להרים יד ב...' אינו מופיע עוד במקרא, אולם בצדק פירשוהו המפרשים במשמעות 'וימרוד'.[9]

פסוק כז פותח במילים "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ". הצירוף "זֶה הַדָּבָר" בא במקרא לעתים לפני פירוטו של דבר סתום הדורש הבהרה ופירוש. הנה דוגמאות לכך:

           דברים ט"ו, א–ב  מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה.

וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה...

                שם י"ט, ג–ד    ...וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל רֹצֵחַ.

וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה וָחָי...

           יהושע ה', ג–ד       וַיָּמָל (– יהושע) אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...

                                           וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ...[10]

אף במקומנו מצפים אנו אפוא כי לאחר המילים "וְזֶה הַדָּבָר..." יפורט המשפט הסתום "וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ" – מה היו מעשיו? במה בא מרדו במלך לידי ביטוי?

אלא שכאן בא המשכו של פסוק כז ופסוק כח כולו, ומבארים לנו את הנסיבות שנחוץ לנו לדעתן כרקע לאותה 'הרמת יד במלך'. והרי  זה מצג נוסף, מובן והכרחי לקראת המטרה.

חלקו הראשון של מצג זה מספר על שני מפעלי הבנייה הגדולים שנותרו לשלמה בימי זקנתו: בניית המילוא וסגירת הפרצה בחומת עיר דוד. מסתבר ששני המפעלים הללו השלימו את מפעל הבנייה של המקדש ושל ארמון שלמה בחלק הצפוני של גבעת ירושלים (מצפונה של עיר דוד).[11]

בחלקו השני של המצג אנו חוזרים אל ירבעם המתואר כ'גיבור חיל'. שלמה מבחין בכישרונותיו – "כִּי עֹשֵׂה מְלָאכָה הוּא" – בזריזות ובכושר ארגון. על כן הוא ממנה אותו "לְכָל סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף", כלומר אחראי על עבודות המס שהיו 'בני יוסף', בני אפרים ומנשה (ויש אומרים בני עשרת השבטים כולם), חייבים לעבוד במסגרת מפעלי הבנייה של שלמה.[12]

הקורא מקשר בין שני חלקי המצג, ומבין מעצמו שבני יוסף (וכן גם שאר השבטים בתורם) עבדו, במסגרת 'המס' שגבה שלמה מן העם, בבניית המילוא ובסגירת הפרצות בחומת עיר דוד, וירבעם היה אחראי על ניהול העבודות הללו.

כאן מסתיים המצג, וכעת הקורא מצפה ש'הרמת היד' של ירבעם במלך שלמה תהא קשורה לתפקידו זה, ולסבל בית יוסף, העובדים מזה שנים רבות במפעלי הבנייה העצומים של שלמה, ואפשר שהם צוברים טענות ותסכול. אלא שפירוט 'הרמת היד' של ירבעם בשלמה אינו ניתן בכתובים!

בפסוק כט מתחיל עניין חדש: תיאור המפגש של ירבעם עם אחיה הנביא, והנבואה המייעדת לירבעם את המלוכה על עשרה שבטים לאחר מות שלמה. שמא תאמר: מפגש זה של ירבעם עם אחיה ונבואה זו שנאמרה לו, הם הם הרמת היד בשלמה, וכשנודעו הללו לשלמה – ביקש להמית את ירבעם.[13]

אולם קשה לפרש כך. ראשית, הכתוב מדגיש כי מפגשם של השניים היה סודי: "וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה".[14] אם כן, הדברים המסופרים לנו, לא נודעו כלל לשלמה, ולא מסתבר כי עליהם ביקש שלמה להמית את ירבעם. שנית, 'הרמת יד' במלך זוהי בוודאי פעולה אקטיבית שאותה יזם ירבעם, ואילו במפגש עם אחיה ירבעם פסיבי לגמרי – "וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי..." – ואינו מוציא מפיו מילה. לא ייתכן אפוא שמפגשו של ירבעם עם אחיה הוא הפירוט של הרמת ידו במלך.

שמא תאמר: ירבעם אך התכוון להרים יד במלך אך לא הוציא את כוונתו לפועל, ועל כן אין תיאור של מעשהו. אולם אין זו משמעות המילים, ועוד, על מה ביקש שלמה להמית את ירבעם, ומדוע ברח למצרים? על כורחך בגלל מעשה שנעשה בפועל. אך מעשה זה אינו מתואר כלל, והעיקר חסר מן הספר!

3. דרשת רבי יוחנן – ירבעם "הוכיח את שלמה"

שאלה חמורה זו זכתה למענה מדרשי, הניתן לנו בדרך אגב, בסוגיית אגדה המוקדשת לדמותו של ירבעם במסכת סנהדרין דף קא ע"ב.[15]

           אמר רבי יוחנן: מפני מה זכה ירבעם למלכות?

           מפני שהוכיח את שלמה.

           ומפני מה נענש? מפני שהוכיחו ברבים.

           שנאמר: "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ:

           שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו"

אמר לו: אביך פרץ פרצות בחומה, כדי שיעלו ישראל לרגל,

ואתה גדרת אותם, כדי לעשות אנגריא לבת פרעה.

השאלה שעליה בא רבי יוחנן לענות היא: "מפני מה זכה ירבעם למלכות...ומפני מה נענש". כלומר: מה הם היסודות המתגלים באישיותו של ירבעם עוד בטרם נבחר לתפקידו, שבגינם נבחר להיות מלך ישראל, ומה הם היסודות המתגלים באישיותו מראש, שהכשילו אותו וגרמו לו להיענש ולהפסיד את המשך קיום שושלתו.

הפסוקים היחידים שיכולים לשמש בסיס לתשובות לשאלות אלו הם פסוקים כו–כח בפרקנו, שהרי החל בפסוק כט כבר זוכה ירבעם לנבואה המבטיחה לו מלכות, ורק בשלושת הפסוקים שלפני כן, מתוארת דמותו כשלעצמה, שלא במסגרת סיפור בחירתו.

תשובתו של רבי יוחנן לשאלתו הראשונה "מפני מה זכה ירבעם למלכות" היא: "מפני שהוכיח את שלמה". היכן מצא רבי יוחנן דבר זה? אין ספק, הוא מצא זאת בראש פסוק כז:

           וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ

רבי יוחנן מפרש זאת כך: 'וזה הדיבור אשר היה בגדר הרמת יד במלך'. ואם הרמת היד של ירבעם הייתה בדיבור שהפנה כנגד שלמה, הרי שהמילים הבאות בהמשך אותו פסוק הן ציטוט הדיבור של ירבעם, שהוא הרמת היד במלך:

           שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו.

הפרפרזה של ציטוט זה בלשון רבי יוחנן היא:

אביך פרץ פרצות בחומה, כדי שיעלו ישראל לרגל, ואתה גדרת אותם, כדי לעשות אנגריא לבת פרעה.

טענות אלו שטוען ירבעם כנגד שלמה, טענות צודקות הן לדעת רבי יוחנן, וראוי היה להשמיען (אולם בצנעה). וירבעם, שהעז להוכיח את שלמה על מעשים בלתי ראויים אלו, זכה בשל כך להיבחר למלוכה.

אולם מניין לו לרבי יוחנן שסגירת פרץ עיר דוד ובניית המילוא הם מעשים שליליים של שלמה שנועדו לעשות אנגריא לבת פרעה?

רבי יוחנן הניח כי לא ייתכן שדוד השאיר את חומת ירושלים פרוצה סתם כך, וסבר כי דוד פרץ בכוונה פרצות בחומה, כדי להקל את עלייתם של עולי הרגל מעיר דוד אל מקום המקדש. להבנתו, שלמה לא היה צריך לסגור פרצות אלו.

ובכן, שואל עצמו רבי יוחנן, מדוע סגר שלמה את הפרצות שהשאיר אביו? ותשובתו: כדי לעשות אנגריא לבת פרעה. נראה שרבי יוחנן מזהה בין שני המעשים שעשה שלמה: בניית המילוא היא סגירת פרץ עיר דוד, ולדבריו עשה שלמה מעשה זה למען בת פרעה. במה שנוגע לבניית המילוא, נראה כי רבי יוחנן מתבסס על פסוק כד בפרק ט', שם נסמכת בניית המילוא לבית שבנה שלמה לבת פרעה:

           אַךְ בַּת פַּרְעֹה עָלְתָה מֵעִיר דָּוִד אֶל בֵּיתָהּ אֲשֶׁר בָּנָה לָהּ

אָז בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא.

מפסוק זה מסיק רבי יוחנן שבניית המילוא, וממילא גם סגירת פרץ עיר דוד, נועדה לשרת בדרך כלשהי את בת פרעה היושבת לה בביתה שבנה לה שלמה.

פרשנותו של רבי יוחנן היא על דרך הדרש. הבה נסביר זאת:

א. על פי הפשט, הפסוק בפרק ט שבו נסמכת בניית המילוא לבניית בית בת פרעה מפרט את סדרי הזמנים של הבנייה: אחרי שסיים שלמה את בניית הבניינים (המקדש, בית שלמה, בית בת פרעה), עבר לבנייה הקשורה בעיר עצמה – המילוא וחומת ירושלים (השווה ט', טו). בסעיף הקודם ובהערה 11 ביארנו כי בניית המילוא וסגירת הפרצה בחומת עיר דוד, היו עבודות שהתחייבו מהרחבת ירושלים צפונה, ואין בכתוב כל ביקורת כלפי שלמה על כך שביצע עבודות אלו.

ב. אף ההקשר שבו נתון פסוק כז אינו הולם את דרשת רבי יוחנן: מיד אחר פסוק כז בא פסוק כח: "...וַיַּרְא שְׁלֹמֹה אֶת הַנַּעַר... וַיַּפְקֵד אֹתוֹ לְכָל סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף". אם אכן ירבעם הוכיח את שלמה ברבים על מבצעי הבנייה שלו, האם זהו 'שכרו' מאת שלמה? לא ייתכן כי שלמה ימנה את ירבעם לתפקיד בכיר במפעלי הבנייה לאחר שזה הטיח דברי ביקורת כנגדם.

רש"י, שהולך בדרך המדרש הזה בפרשנות הפסוקים, מתרץ את הקושיה: "וַיַּרְא שְׁלֹמֹה אֶת הַנַּעַר – קודם לכן". ובכן, צריך להחליף את סדרם של שני הפסוקים כז ו-כח. והדוחק ברור.

ג. לבסוף נבחן את סגנונו של פסוק כז ואת מילותיו עצמן, וניווכח כי אף מבחינה זו דרשת רבי יוחנן אינה הולמת את פשט הפסוקים:

ראשית, יש קושי בפירוש הביטוי "הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ" במשמעות של הטחת דברי תוכחה בשלמה. 'הרמת יד' משתמעת כפעולת מרידה מעשית, ולא דיבור בלבד.

שנית, כבר ראינו כי צירוף המילים "וְזֶה הַדָּבָר" בא במקרא לפני פירוט והסבר, ואילו הפירוש שנותן רבי יוחנן למילים אלו – 'וזה הדיבור שדיבר ירבעם' – משנה את משמעותו הרגילה של הניב הזה.

שלישית, גם אם נפרש ש"זֶה הַדָּבָר" משמעו 'זה הדיבור', הרי מילים אלו מהוות פתיח לציטוט הדברים שאמר ירבעם. דרכו של המקרא היא להביא ציטוט ישיר, אולם הדברים הבאים אחר כך נאמרים בגוף שלישי, "שְׁלֹמֹה בָּנָה...סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו". אין כאן ציטוט ישיר של הדברים שאמר ירבעם לשלמה בגוף שני. ציטוט כזה נמצא בדברי רבי יוחנן, המנסח את הפסוק כדיבור ישיר של ירבעם לשלמה תוך התאמות לשוניות: "אמר לו: אביך פרץ...ואתה גדרת...". נראה אפוא כי בפסוק כז אין מובאים דברי ירבעם לשלמה אלא דברי המספר. פסוק זה נועד לשמש כרקע לפסוק הבא. הוא מתאר את מלאכת הבנייה בטרם יספר על הפקדת ירבעם "לְכָל סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף" כאחראי על מלאכת הבנייה הזאת.

הארכנו להסביר מדוע דברי רבי יוחנן הם דרשה שאינה מתאימה לפשוטו של מקרא, כדי להביע השתוממות על כך שרוב מפרשינו הראשונים פירשו את פסוקים כז–כח בדרך הדרש הזאת.[16] דבר זה מלמד בוודאי על חומרת הבעיה הפרשנית העולה מן הפסוקים – החיסרון המתבלט בהם – מה הייתה 'הרמת ידו' של ירבעם במלך שלמה.

4. פירוש המלבי"ם

המלבי"ם הוא מפרשנינו היחידים שדוחה את פירוש המדרש.[17] הוא מציע פירוש אחר לפסוקים כו–מ:[18]

"וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ" – רוצה לומר: זה היה הסיבה שהיה בכוחו להרים יד... כי נתגדל והיה לו אומץ לב על ידי שני עניינים:

(א) שלמה בנה את המילוא... וגם סגר את פרץ עיר דוד... והאיש ירבעם גיבור חיל, והיה עוסק במלאכת הבניינים האלה עם הבונים, ואז הכיר בו שלמה... ונשא חן בעיניו "וַיַּפְקֵד אֹתוֹ לְכָל סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף"... להשגיח על המלאכה שהייתה נעשית מחלק בית יוסף, וזה היה הסיבה הראשונה – שנתגדל להיות פקיד על סבל שבטו והיה שר ופקיד המלך.

(ב) "וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא" (כט) – ועוד התחבר לזה האומץ שהשיג על ידי נבואת אחיה השילוני, שאימץ את לבבו על ידי נבואתו, ועל ידי זה מצא את לבבו להרים יד במלך.

בפירושו לפסוק מ מוסיף המלבי"ם:

"וַיְבַקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהָמִית אֶת יָרָבְעָם" – אחר הדבר הזה (– אחר נבואת אחיה לירבעם) הרים יד במלך (מה שנאמר כבר בפסוק כו) ויבקש שלמה להמיתו ויברח אל שישק...

החידוש החשוב בדברי המלבי"ם הוא בפרשנותו את המילים בפסוק כז "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ" – 'זה הרקע, אלו הסיבות שהביאו את ירבעם להרים יד במלך'.[19] פירוש זה פותר חלק מהקושי שהצגנו.

אלא שפתרון זה אינו שלם: המלבי"ם, בפירושו לפסוק מ, טוען שבין פסוק לט – סיום נבואת אחיה – ובין פסוק מ – "וַיְבַקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהָמִית אֶת יָרָבְעָם", היה מעשה המרד של ירבעם. אם כן, מעשה הרמת היד של ירבעם בשלמה אינו מפורט, וצריך להשלימו בדמיון. לפי פירוש המלבי"ם אנו יודעים היטב את שתי הסיבות למעשה המרד, אולם איננו יודעים כלל מהו מעשה זה עצמו! ואולם דווקא הפרישה הרחבה בכתוב של הסיבות למעשהו של ירבעם, מחזקת את הקושי בכך שהמעשה עצמו אינו מתואר כלל ועדיין, גם לדברי המלבי"ם, העיקר חסר מן הספר!

5. פתרון הבעיה

ברצוננו להציע פתרון חדש לשאלה מה הייתה הרמת ידו של ירבעם במלך, והיכן מספר לנו הכתוב על כך, כפי שהודיע לנו שהוא עומד לעשות זאת במילים: "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ".

ראשית עלינו לברר מהם המניעים למרד זה של ירבעם. פסוקים כז–כח משמשים כאמור רקע ומצג לעצם מעשה המרד, ומסתבר שהם מלמדים גם על מניעיו. אף המצג בפסוק כו המציג לפנינו את דמותו של ירבעם, בוודאי מתכוון לתת רקע למרדו וללמדנו על מניעיו.

רד"ק ומלבי"ם ראו בפסוקים כז–כח הסבר "לָמָה גבה לבו להרים יד במלך" (לשון רד"ק) "שנתגדל להיות...שר ופקיד המלך" (לשון מלבי"ם). אך נראה שלא זו מטרת הכתוב בפסוקים אלו.

ירבעם הוא בן שבט אפרים, וגדל כיתום בבית אמו האלמנה. מפני כישרונותיו מינה אותו שלמה על "סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף" – על עבודות המס של בני שבטו. והנה, בפרק הבא (י"ב), מתברר במשא ומתן שבין שבטי ישראל ובין רחבעם בן שלמה בשכם שבהר אפרים, כי העם קץ במס העובד שהטיל עליהם שלמה. הם אומרים לרחבעם:

           י"ב, ד     אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ

וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד 

כיצד לא נשמעה טענה זו לכל אורכם של הפרקים על שלמה?

ובכן, כל עוד גייס שלמה את העם לעבודת בניית המקדש ולבניין ביתו – קיבל העם את סבל המס על עצמו בהסכמה, ועל כן לא השמיע כל הסתייגות. אולם בימי זקנתו של שלמה משתנה האווירה, שהרי המס הכבד מוטל על העם כבר עשרות שנים, והעבודות אינן כמו אלו שהיו בראשית ממלכת שלמה. המקדש כבר בנוי לתלפיות, ואף ארמון שלמה עומד על תלו, ורק בניית המילוא וסגירת פרץ חומת עיר דוד עומדים על הפרק – מין סרח עודף של המעשים הגדולים שכבר נעשו (ראה הערה 11). בשלב זה פקעה הסבלנות והעם חש מנוצל שלא בצדק.

ירבעם חש ששלמה משתמש בו למימוש מדיניות הפוגעת בבני שבטו שלו. הוא חש שותף-בעל-כורחו למדיניות של עשיית עוול לאחיו. הן הרקע האישי שלו כיתום שחי בתנאים קשים בילדותו, הן הרקע השבטי שלו כבן שבט אפרים והן יושרו האישי, מביאים אותו להתקומם כנגד התפקיד שהוא ממלא, שהעלה אותו שלא בטובתו לבעל משרה בכירה במנגנון המס של שלמה.

זוהי אם כן כוונת הפסוקים כז–כח, ובאופן זה הם משמשים כרקע להרמת ידו של ירבעם במלך שלמה. לא גאווה ולא רגש גדלות הביאוהו למרוד, כדברי רד"ק ומלבי"ם, אלא תחושת הזדהות עם סבלו של העם.

מה עושה בימינו פקיד ממשלתי בכיר או קצין בכיר בצבא שאינו מזדהה עם מדיניות הממשלה שאותה הוא משרת? הוא מתפטר מתפקידו מטעמי מצפון, וזוכה בכך לכבוד ולתהילה בדעת הקהל. לעתים הוא גם מצטרף למפלגת אופוזיציה, ומנהל מאבק נגד הממשלה ונגד מדיניותה.

אולם בשלטון אוטוקראטי, כשם שהיה השלטון בממלכת ישראל בימי שלמה, צעד כזה של פקיד בכיר כמוהו כהתרסה כלפי המלך ומדיניותו. התפטרותו של פקיד בכיר וסירובו למלא את תפקידו מטעמים של הסתייגות פוליטית ומצפונית, הרי הם הרמת יד במלך, והם מטופלים במלוא חומרת הדין. כך היה הדבר לא רק בימים הרחוקים ההם, אלא גם בדיקטטורות של המאה העשרים.

ובכן, זה בדיוק היה מעשהו של ירבעם שהרים יד במלך שלמה! הוא הסתלק מתפקידו בירושלים, וחזר לעירו, או כפי הביטוי השגור בימינו, הוא 'הניח את המפתחות על השולחן'. על עזיבה זו, המהווה התרסה כנגד שלמה, ביקש שלמה להרגו, ועל כן ברח ירבעם למצרים.[20]

אולם היכן נאמר שירבעם עשה זאת?

מעשה זה של ירבעם מתואר בפירוש בפסוק כט, מיד לאחר דברי הרקע למעשה בפסוקים כז–כח! נדמה שפסוק זה פותח עניין חדש – המפגש של ירבעם עם אחיה הנביא – אך אין זה מדויק. פסוק  זה הוא גם המשך לעניין הקודם:

           וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלָ‍ִם...

'יציאתו' של ירבעם מירושלים היא מעשה דרמטי של הסתלקות הפגנתית מן העיר שבה מילא עד עתה את תפקידו במנגנון המס של שלמה.[21]

ביטוי למשמעות הדרמטית של יציאת ירבעם מירושלים נמצא במימרה הבאה בסוגיית האגדה העוסקת בדמותו של ירבעם במסכת סנהדרין קב ע"א:

           "וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלָ‍ִם" – אמר רבי חנינא בר פפא:

           שיצא מפִתקה של ירושלים.

ופירש זאת הפירוש המיוחס לרש"י: "מכללה, שלא לחזור בה (– אליה) לעולם, ולא ליטול חלק בעבודה".

 

אין בדברינו התעלמות משייכותו של פסוק כט לתיאור המפגש בין ירבעם לאחיה השילוני. בהקשר הזה, תפקידן של המילים "וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלָ‍ִם" לשמש משפט טפל המתאר את הזמן והנסיבות למשפט העיקרי שאחריו (– "וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ"). אולם על אף ההגדרה התחבירית הזאת – 'משפט טפל' – מבחינה עניינית זהו משפט חשוב ביותר. הנסיבות המתוארות במשפט זה אינן טפלות כלל וכלל, והן משמשות מפתח להבנת הנאמר לפניו ואחריו. ואכן, ניתן לקרוא את המילים "וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלָ‍ִם" גם כמשפט עצמאי המתקשר הן לעניין הקודם והן לעניין הבא.

בתיאור יציאת ירבעם מירושלים מתקיימת מחד, הבטחת הכתוב בפסוק כז להודיענו מה הייתה הרמת ידו של ירבעם במלך: הייתה זו הסתלקותו המתריסה מתפקידו ויציאתו לצמיתות מתפקידו בירושלים. מאידך, יציאת ירבעם מירושלים במשמעות זו היא שמביאה את אחיה השילוני 'למצוא' את ירבעם. בשעה זו דווקא מצוי ירבעם בראשיתו של מרד, כשהוא מוחה כנגד ניצול בני עמו ובני שבטו בידי שלטון קשה-לב ואטום, ושעה זו היא שנמצאה מתאימה לבשר לירבעם על קצו של שלטון זה, ועל הבחירה בו כיורש הממלכה.[22]