תהילים צד | בינו בוערים בעם

אם היינו קוראים רק את חלקו הראשון של מזמור צ"ד, היה אפשר לחשוב שהוא מתאים הרבה יותר לספר השלישי של תהילים. בדומה למזמורים שראינו בספר השלישי, מזמור צ"ד מניח על השולחן את שאלת הצלחת הרשעים: "עַד מָתַי רְשָׁעִים ה' עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ" (צד, ג), ומתאר את הזוועות שהם מחוללים בעולם – כל זאת מתוך שאננותם בכך שה' לא מתעניין במעשיהם.

כל זאת עד פסוק ח. בפסוק ח מתרחשת תפנית משמעותית במזמור – מפני לה', המשורר עובר לפנות אל העם: "בִּינוּ בֹּעֲרִים בָּעָם וּכְסִילִים מָתַי תַּשְׂכִּילוּ". אם קודם לכן תוארה הבעיה שהרשעים לא מכירים בה' – ועד כה, בעיה זו הובילה את המשורר לפנות לה' כדי שיתגלה ויגרום לרשעים להכיר בו. כעת, המשורר פונה לאפיק פעולה אחר. במקום לבקש מה' לפתור את הבעיה, המשורר מבין שיש כאן אחריות שמוטלת עליו: כעת, הוא זה שקורא לבני האדם ומנסה לגרום להם להכיר בכך שה' רואה ושומע: "הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט" (צד, ט).

שינוי הפרספקטיבה על המצוקה – ממצב נתון שאותו ה' אמור לפתור, למצב שבו המשורר הוא זה שאמור לפעול ולהפיץ בעצמו את שם ה' בעולם – גורם למשורר גם לחוויה שונה בהווה המאתגר. בהמשך המזמור, המשורר מודה לה' על כך שהוא תומך בו ודואג לו גם בעת המצוקה והקושי: "לוּלֵי ה' עֶזְרָתָה לִּי כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי" (צד, יז) – פתאום המשורר נעשה מודע לכך שגם בימי המצוקה, ה' דואג לו, ולולי עזרה זו הוא כבר היה אובד לגמרי.