קהלת | פרק י | אוי לך ארץ שמלכך נער

הפרק מזכיר את עדיפות החכמה על הסכלות (ב־ג; י ;יב־טו), את העובדה שסכלות מועטת יכולה להשפיע יותר מהרבה חכמה (א), ואת העיוות שיש בסדרי החברה כשנותנים את השלטון בידי מי שאינם ראויים לכך (ה־ז; טז־יט). בנוסף מוזכרים כמה משלי חכמה באשר לסיבה והתוצאה שיש בעולם (ח־ט).

נזכיר שתי הצעות שמנסות למצוא בפרק משמעות אחידה. פרופ' יוני גרוסמן (בשיעור המצורף) מציע שמגמת קהלת היא לערער על תפיסת החכמה. החכמה מניחה שאם אדם יעשה את המעשים "הנכונים" הוא יזכה לגמול טוב. זו התפיסה שעומדת למשל בבסיס ספר משלי. גם קהלת מעדיף את החכמה על הסכלות, אבל מתוך יאוש הוא מדגיש שכוחה מוגבל ואי אפשר באמת לסמוך על החכמה שתביא את האדם לתוצאה טובה. ראשית, השפעתה הרעה של הסכלות חזקה יותר מהחכמה, ואין אדם שאין בו מעט סכלות: "זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעָט" (י, א). שנית, פעמים רבות הכוח ניתן בידי הסכלים ולא בידי החכמים: "רָאִיתִי עֲבָדִים עַל־סוּסִים וְשָׂרִים הֹלְכִים כַּעֲבָדִים עַל־הָאָרֶץ" (י, ז). בנוסף, גם כוחה של החכמה מוגבל בחיזוי הנכון של מה שיקרה. רואים זאת בהשוואת פסוקי "הסיבתיות" (ט־י) שמופיעים אצלנו עם המקבילה בספר משלי. אצלנו מופיע: "חֹפֵר גּוּמָּץ בּוֹ יִפּוֹל וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָש". בספר משלי הניסוח דומה: "כֹּרֶה שַּׁחַת בָּהּ יִפֹּל וְגֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב" (משלי כו, כז).  אלא שבעוד שחת, הוא ביטוי עם הקשר שלילי, ומשמעות המשפט במשלי הוא שמי שחופר בור כדי להזיק לאחרים סופו שינזק בעצמו, אין סיבה להניח שהגומץ נועד להזיק, ויתכן שהאדם חופר בור מים למשל. בכך המשמעות של הפסוק משתנה לכך שכל אחד יכול להנזק, גם כשעושה פעולות יצרניות וטובות.

הרב יעקב מדן ("אני קהלת" עמ' 157־160) מציע שהקינה על עיוותי החברה שנותנת את הכוח ביד הסכלים ולא ביד החכמים זהו נאום יאוש של החכם. החכם טען בפרק ז' לעיל, בייחוד כלפי העמל, שעל האדם לקבל את כל מעשי הא–להים. בכל זאת, קל לו לדבר אל אנשים אחרים, אבל כאשר הדברים נוגעים אליו אישית הוא בעצמו מתרגז.

גם לפי פרופ' גרוסמן וגם לפי הרב מדן, שרואה בפרק הבא את תחילת נאומו האחרון של ירא הא–להים, היאוש שיש בפרק שלנו מן החכמה ומצבה בעולם מוביל אותנו לקראת מסקנות הספר.