דילוג לתוכן העיקרי

לעולם ישלש אדם שנותיו

קובץ טקסט

"לעולם ישלש אדם שנותיו"

הגמרא במסכת קידושין (דף ל ע"א) מתארת את השיטה שבאמצעותה ניתן לנהל חיים שבהם תתקיים מצוות תלמוד תורה כראוי. הגמרא ממליצה על חלוקת זמן הלימוד לשלושה חלקים: שליש במקרא, שליש במשנה ושליש בתלמוד, ובלשון הגמרא: "לעולם ישלש אדם שנותיו: שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד". בשיעור זה נדון בממדיה השונים של הלכה זו, ובייחוד בחוסר ההתאמה בין חלוקת זמן הלימוד בימינו לבין חלוקת הזמן שעליה ממליצה הגמרא.

הראשונים הבחינו במהרה בחוסר ההתאמה שהוזכר לעיל. אם הגמרא אכן ממליצה לחלק את זמן הלימוד לשלושה חלקים, מדוע בפועל אנו מקפחים את מקומו של המקרא לטובת התורה שבעל פה? התשובות השונות שנתנו לכך הראשונים מלמדות על האופנים השונים שבהם הבינו את ההלכה.

הבית יוסף (יורה דעה סימן רמ"ו) מצטט שתי דעות המצדיקות את הנוהג הרווח כיום. לדעת רבנו ירוחם אין הגמרא מציעה חלוקה פרקטית של שעות היום אלא תכנית כללית לחינוך תורני נרחב. לימוד תורה צריך להיות בנוי על הבסיס המוצק המורכב ממקרא, משנה ותלמוד. ברור שידיעת התלמוד ללא ידיעת המקרא ברמה מקבילה, יש בה טעם לפגם. אולם מרגע שהושג ידע מקראי מספק ניתן להשקיע את כל הכוחות במישור התלמודי.

הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"א הי"א) מביע דעה דומה. אולם קודם שנעסוק בשיטתו עלינו לעמוד על פרשנותו לשלושת הקטגוריות השונות שמפרטת הגמרא. הגמרא מדברת על (1) מקרא, (2) משנה (3) ותלמוד. הרמב"ם מסביר קטגוריות אלו כך: (1) תורה שבכתב. (2) תורה שבעל פה. (3) "יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וידמה דבר לדבר, ויבין במידות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המידות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה. וענין זה הוא הנקרא גמרא". הרמב"ם מתייחס אפוא אל הקטגוריה האחרונה במילה "גמרא" (זאת בעוד שהגמרא בקידושין השתמשה במילה "תלמוד").

בעניין חלוקת הזמן הוא מוסיף: "במה דברים אמורים? - בתחילת תלמודו של אדם. אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה, יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו". הרמב"ם, כרבנו ירוחם, אינו רואה בגמרא בקידושין הנחיה לחלוקת הזמן היומית אלא המלצה שתפקידה להבטיח כי לימוד התורה ייעשה בצורה מושלמת וייבנה על יסודות מוצקים. המטרה הסופית של הלימוד צריכה להיות התורה שבעל פה, או "גמרא" בלשונו של הרמב"ם.

דעת הרמ"ה, המובאת אף היא בבית יוסף שם, אינה שונה מהדעות הללו. הוא מעמיד את דברי הגמרא בתלמיד שדי לו בעיסוק של שליש מהיום בתלמוד על מנת להגיע לשליטה בתחום. אולם מכיוון שלרוב בני האדם אין די בזמן מועט כזה לשליטה במכמני הגמרא, יש להשקיע זמן רב יותר בלימוד הגמרא והמשנה, אפילו על חשבון לימוד המקרא. הר"ן במסכת עבודה זרה (ה ע"ב בדפי הרי"ף) מביע דעה דומה למדי, אם כי לא זהה לחלוטין. לדעתו אין להבין את חלוקת הזמן המוצעת בגמרא כפשוטה; הגמרא בקידושין מעולם לא טענה כי יש להקדיש למקרא אותו משך זמן שמקדישים לגמרא. ברור לו כי לרוב בני האדם לימוד גמרא דורש זמן רב יותר מלימוד מקרא (כשם שלימוד משנה דורש אף הוא זמן רב יותר). לדעת הר"ן הגמרא רק ממליצה לנו לחלק את הזמן בצורה שתאפשר לימוד של כל חלק כפי הזמן הראוי לו. אין הגמרא מציעה חלוקה בפועל של כמות הזמן שיש להקדיש לכל תחום, היא רק מציגה בפנינו את רעיון החלוקה כדרך המועילה ללימוד תורה. בעוד שהרמ"ה מבין את הגמרא בקידושין כפשוטה - אלא שהוא מעמיד אותה כעוסקת בקבוצה ייחודית של אנשים (אלו שיכולים ללמוד ולשלוט בתלמוד בזמן קצר)- מוציא הר"ן את הגמרא מידי פשוטה. הצד השווה שבהם הוא ששניהם מגיעים לאותה המסקנה: יש להקדיש זמן רב יותר ללימוד גמרא משום שהוא דורש מאמצים גדולים יותר.

ישנו קו מסוים העובר כחוט השני בין דעותיהם של רבנו ירוחם, הרמ"ה, הרמב"ם והר"ן: לימוד גמרא כתכלית בפני עצמה הוא לימוד בעל ערך רב יותר. הרמב"ם כותב בפירוש כי מטרת הלימוד כולו היא להגיע לגמרא. הצעתם של חז"ל לחלק את זמן הלימוד לשלושה חלקים שווים נועדה רק להבטיח שלימוד הגמרא ייבנה על בסיס איתן. ברמה זו או אחרת רואים כל הראשונים הנ"ל את הנהוג בימינו כשונה מהדירוג של הגמרא לשלושת חלקי התורה, ועל כן הם מנסים להבין אותה באופן מתון יותר, שיתיישב עם המנהג. עקרון עליונותו של לימוד הגמרא עולה בבירור רב מן הסוגיה במסכת בבא מציעא (לג ע"א): "העוסקין במקרא - מדה ואינה מדה; במשנה - מדה, ונוטלין עליה שכר; גמרא - אין לך מדה גדולה מזו". הבנה פשוטה של הגמרא מעלה כי יש ללימוד הגמרא עדיפות על לימוד יתר התחומים (בסיום נביא את הסברו של רש"י לגמרא זו).

סיכום:

ראינו את דעתם של כמה ראשונים שטענו לעדיפותו של לימוד גמרא על לימוד תחומים אחרים ואת ניסיונם להסביר באופן אחר את השוויון שהציבה הגמרא בעניין משך הזמן שיש להקדיש לתחומים השונים.

תוספות נוקטים בגישה שונה לחלוטין. במקום לקבל את אי-ההתאמה שבין הנהוג בימינו לבין דברי הגמרא הם מנסים למצוא בלוח הזמנים הקיים "השתקפות" כלשהי של כוונתה המקורית של הגמרא. תוספות במסכת קידושין מסבירים כי החלק הראשון של תפילת שחרית, המכיל מקרא, משנה וגמרא, מאפשר לנו לצאת ידי החובה ללמוד את כל השלושה. תוספות מציינים כי הנוהג המופיע בסידורו של רב עמרם גאון - אמירת החלק הראשון של תפילת השחר, המכיל קטעי מקרא, קטעי משנה וקטעי גמרא (מה שאנו מכנים "סדר הקרבנות") - פוטר אותנו מן החובה ללמוד מקרא ומשנה במשך היום, ולכן אנו יכולים להפנות את זמן הלימוד כולו לטובת לימוד גמרא. הציטוטים מן המקרא (פרשת הכיור - שמות ל', יח; פרשת תרומת הדשן - ויקרא ו', א;פרשת התמיד - במדבר כ"ח, ב; ופרשת הקטורת - שמות ל', לד), הציטוטים מן המשנה (פרק איזהו מקומן - הפרק החמישי ממסכת זבחים, המתאר את מיקום הקרבת הקרבנות השונים) והציטוט מן הגמרא, הידוע בשם ברייתא דר' ישמעאל (המונה את שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן), מוציאים אותנו ידי חובת דברי הגמרא כי יש ללמוד מקרא, משנה וגמרא במשך היום.

תוספות מצטטים דעה נוספת בשמו של רבנו תם. רבנו תם מסתמך על הגמרא במסכת סנהדרין (כד ע"א) המשתמשת בשם "בבלי" על מנת לתאר את הגמרא. בעברית יכול שם זה להתפרש 'מעורבב', מן השורש בל"ל. הגמרא מגדירה, אם כן, את התלמוד הבבלי כערבוב של מקרא, משנה וגמרא. מכך מסיק רבנו תם כי לימוד התלמוד הבבלי פוטר את האדם מכל חובות הלימוד שלו, שכן התלמוד הבבלי עצמו מורכב גם ממקרא וממשנה.

למעשה, רבים מבינים את דברי רבנו תם כפשוטם: לימוד תלמוד בבלי כולל בחובו גם לימוד מקרא ומשנה, ועל כן הוא מכסה את כל חלקי התורה. באחת מתשובותיו (מב) מסיק הב"ח כי לדעת רבנו תם קריאה של פסוק מן התורה ללא טעמים עדיין נחשבת קריאה בתורה מבחינה הלכתית (ביחס למצוות תלמוד תורה), שהרי לדעתו קריאת פסוקים מן הגמרא ללא טעמים נחשבת לקיום מצוות לימוד מקרא. היעב"ץ מסיק מסקנה דומה בעניין אמירת פסוק בלא שם ה': אם קריאה כזו של פסוקים בגמרא מוציאה ידי חובת לימוד המקרא, ברור כי קריאה כזו נחשבת קריאה של מקרא. הב"ח והיעב"ץ מבינים אפוא את רבנו תם כפשוטו: במהלך לימוד הגמרא מחויב הלומד להוציא בפיו כמה פסוקים או משניות, ואמירה או לימוד אלה מספיקים על מנת לפטור אותו מן המכסה שהציבה הגמרא בקידושין.

אולם אפשר שניתן להבין את דעת רבנו תם באופן אחר. מה הדין אם אדם ילמד במשך שנה שלמה את מסכת עירובין - מסכת שכל דיניה, הלוא הם דיני עירובין, הם מדרבנן? לימוד כזה לא יספק הזדמנויות רבות להזכיר פסוקים (ודאי שלא באופן יומי). יתרה מזאת: אפילו בלימוד מסכת שיש בה פסוקים לרוב ייתכן מצב שאדם יעמול שבועות מספר על ניסיון לפענח קטע מסוים של הסוגיה מבלי להיתקל במשנה או בגמרא. נראה שקשה להבין את דעת רבנו תם כפשוטה!!

ייתכן שרבנו תם בנה על הבחנה שונה. המלצת הגמרא לחלק את זמן הלימוד לשלושה חלקים משקפת את אופיים האינטגרטיבי של שלושת חלקי התורה. עקרונית ניתן היה להציע לימוד המבוסס על אחד מחלקי התורה. על כן באה הגמרא ומבהירה לנו כי שלושת חלקי התורה מהווים גוף אחד, וכך צריך ללמוד אותם. פיצולם והפרדתם מובילים לעיוות דיוקנה האמתי של התורה. עליהם להילמד כאחד, ויש להבין עד תום את התפתחות המשנה מן המקרא ואת התפתחות הגמרא מן המשנה. הגמרא במסכת קידושין לא התכוונה לומר שיש להקדיש אותו משך זמן ללימוד שלושת חלקי התורה, והיא אף לא התכוונה ליידע אותנו אודות ערכם של שלושת חלקי התורה; היא רצתה להשמיענו כי השלושה קשורים בינם ובין עצמם, שלובים זה בזה. אין לדעת רבנו תם לימוד הממחיש יותר את אופיים זה של שלושת חלקי התורה מלימוד הבבלי, הכולל את המקרא, את המשנה ואת הגמרא כחלק מן ההתפתחות הלוגית באותה הסוגיה. לימוד הבבלי ממחיש ללומד את רמת הקשר שבין כל חלקי התורה. גם אם במהלך הלימוד אין מוזכרים בפועל פסוקים ואין נלמדות משניות ממש, הרי שהלומד חווה את האינטגרציה - חוויה שהייתה בראש מעייניה של הגמרא במסכת קידושין.

ייתכן שנוכל להסביר כך גם את הדעה הראשונה המובאת בתוספות. כיצד אנו נפטרים מן החובה ללמוד מקרא, משנה וגמרא - אותה חובה המוזכרת בגמרא בקידושין - רק על ידי הזכרה של כמה פסוקים או על ידי ציטוטים מכל אחד מן החלקים האלה של התורה? הלוא הגמרא שם ממליצה על חלוקה לשלושה חלקים באופן שכל חלק יקבל את מקומו השווה? ניתן לתרץ כי תוספות הבינו מלכתחילה את הגמרא הנ"ל כמלמדת על הקשר ההדוק הקיים בין חלקי התורה. הזכרת ציטוטים משלושת חלקי התורה בתפילת השחר מהווה מעין הכרזה על הקשר בין חלקי התורה, הכרזה שתיתן את אותותיה על הלימוד בהמשך היום. גם אם בפועל ילמד האדם גמרא במשך היום כולו, יהא זה מתוך הכרת האחדות בין חלקיה השונים של התורה שעליה הצהיר בשחרית.

נקודות מתודיות:

לעתים קרובות נעשה ניתוח סוגיה תלמודית לאור מנהג אחר הרווח בימינו, מנהג שאינו הולם את דברי הגמרא. במקרה כזה קיימות שתי אפשרויות: האחת - לצמצם את דברי הגמרא באופן שהמנהג הרווח יישאר על כנו, והאחרת - להבין מחדש את המנהג באופן שיעלה בקנה אחד עם דברי הגמרא.

לסיום:

את הגמרא במסכת בבא מציעא (לג ע"א) הטוענת לעדיפות לימוד המשנה על לימוד המקרא ולעדיפות לימוד הגמרא על לימוד המשנה מסביר רש"י כנובעת מנסיבות היסטוריות בלבד. טעויות רבות נפלו בשל העובדה שמסירת התורה הייתה על פה. אין קדימות ערכית לגמרא על המשנה ולמשנה על המקרא; ישנה רק קדימות מבחינת רמת הדיוק, הנובעת מתהליך המסירה ומן הזמן שעבר.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)