שבועות | דף כה | חיוב קורבן בשבועה על העבר

"רבי ישמעאל אומר: אינו חייב אלא על העתיד לבא, שנאמר 'להרע או להיטיב'. אמר לו רבי עקיבא: אם כן, אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה, דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין? אמר לו: מריבוי הכתוב. אמר לו: אם ריבה הכתוב לכך, ריבה הכתוב לכך". (משנה כה ע"א)

בגמרא נחלקו רב ושמואל בשאלה על אילו שבועות לשעבר חִייב רבי עקיבא. לדעת רב, רבי עקיבא מחייב על כל שבועה לשעבר, ואילו שמואל סבור שרבי עקיבא מחייב רק על שבועות לשעבר שאפשר לנסחן גם כשבועות להבא.

הגמרא קושרת את מחלוקת רב ושמואל למחלוקת חכמים ורבי יהודה בן בתירא בשאלה אם אחד התְנאים לחיוב הוא שהשבועה תהיה "בלאו והן", כלומר שאפשר יהיה לנסחה הן לחיוב הן לשלילה בלא שתסתור מצווה. לדעת חכמים, הנשבע לקיים מצווה ולא קיימה פטור, משום שלא היה אפשר לנסח את השבועה בלשון לאו (שלא יקיים את המצווה), ואילו רבי יהודה בן בתירא מחייב גם על שבועה דליתא בלאו והן. הגמרא מסבירה:

"אליבא דרבי יהודה בן בתירא כולי עלמא לא פליגי: השתא לאו והן לא בעי, להבא ולשעבר בעי?!   
כי פליגי – אליבא דרבנן: שמואל כרבנן, ורב – כי לא מחייבי רבנן בלאו והן, דכתיב 'להרע או להיטיב' בהדיא, אבל להבא ולשעבר, דמריבויא דקראי אתו, מחייבי".

מסתבר שמחלוקתם של רב ושמואל יסודה בהבנות שונות בדעת רבי עקיבא. כדי לבאר זאת עלינו לעמוד תחילה על שיטת רבי ישמעאל, המחייב רק על שבועה להבא. נראה שלדעתו חיוב הקורבן בא על ביטול איסור שנוצר מכוח שבועה. שבועה להבא מחדשת איסור על האדם, ואם יעבור על איסור זה – יתחייב קורבן. שבועה לשעבר, לעומת זאת, אינה יכולה ליצור איסור; היא שקר גרידא, האסור כמובן אך אינו מחייב קורבן.

שיטת רבי עקיבא עשויה להתבאר בשני אופנים. אפשר שהוא חולק לחלוטין על רבי ישמעאל, ולדעתו חיוב הקורבן הוא על השקר שבשבועה, בין שבועה לשעבר בין שבועה להבא (והפרת השבועה מגדירה את דיבורו למפרע כשקר). לפי הבנה זו, רבי עקיבא סובר מן הסתם כרב, כלומר מחייב על כל שבועה לשעבר.

ברם תיתכן הבנה אחרת בדעת רבי עקיבא, המצמצמת את המחלוקת שבינו לבין רבי ישמעאל. ייתכן שרבי עקיבא מסכים עם טענתו העקרונית של רבי ישמעאל, שמה שמחייב בקורבן אינו השקר אלא הפרת האיסור שיצרה השבועה, אלא שלדעתו אפשר ליצור איסור לא רק מכאן ולהבא: בשבועה לשעבר נוצר איסור למפרע, ואם נהג הנשבע שלא כשבועתו, הרי הוברר למפרע שהפר את האיסור.

הבנה זו בדעת רבי עקיבא היא שעומדת, ככל הנראה, ביסוד עמדתו של שמואל, המצמצם את החיוב לשעבר לשבועה "דאיתא בלהבא". 'שבועה שזרק פלוני לים' אינה יוצרת על פלוני איסור לשעבר, ועל כן אינה מחייבת קורבן. רק שבועה לשעבר על מה שעשה הנשבע עצמו אפשר לראותה כשבועה היוצרת איסור למפרע, ועל כן רק שבועה מעין זו תחייב קורבן.

מעתה יובן הקשר בין מחלוקת רב ושמואל למחלוקת חכמים ורבי יהודה בן בתירא. שמואל הבין כי חכמים, המחייבים רק על שבועה דאיתא בלאו והן, תופסים שבועה כהליך היוצר איסור או מצווה. לפי תפיסה זו, הפסוק "להרע או להיטיב" בא ללמדנו שאדם יכול ליצור איסורים או מצוות רק בתחום הרשות; אך בתחום של מצוות ואיסורים דאורייתא אין הוא יכול לחדש מצווה או איסור, אף אם השבועה שנשבע עולה בקנה אחד עם דברי התורה. אשר על כן זיהה שמואל בין התנאי 'איתא בלאו והן' ובין התנאי 'איתא בלהבא', כי לדעתו שניהם מורים ששבועת ביטוי יוצרת איסור או מצווה.

רב חלק, כנראה, על זיהוי זה. לדעתו, התנאי 'איתא בלאו והן' אינו אלא גזרת הכתוב, ואי אפשר ללמוד ממנו מה שלא נתפרש: "כי לא מחייבי רבנן – בלאו והן, דכתיב 'להרע או להיטיב' בהדיא; אבל להבא ולשעבר, דמריבויא דקרא אתו – מחייבי".

עוד על היחס בין שבועה על העבר לשבועה על העתיד – בדבריו של הרב שמואל שמעוני לדף ג, ועוד על שיטתו על שיטתו של רבי יהודה בן בתירא – בדברינו לדף כז.