אבות דר' נתן | ספריו של שלמה המלך | 1

שלמה כתב את הספרים משלי, שיר השירים וקהלת, אולם כפי שהובא בשיעור הקודם, הגמרא בבבא בתרא (ט"ו ע"א) אומרת שספרים אלו נכתבו על ידי חזקיה וסיעתו. מה עומד ביסוד הנחה זו? על פניו נראה כי שלמה המלך שפע בחכמתו דברי חכמה ומשלים, כפי שמספר הנביא "וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף" (מלכים א, ה). עושר זה של אלפי משלים לא פורסם כנראה בצורה סדורה כספר אלא חובר על ידי שלמה כאוסף של דברי שירה ומשל. נראה שהגמרא מבינה שאנשי חזקיה מצאו את כתביו, העתיקו וסדרו אותם למתכונתם השלמה.

 

בשיעור הקודם ראינו שעל פי אבות דר' נתן, אנשי חזקיה נזקקו ליותר מכך. הם השתהו כדי להחליט ("ולא שהעתיקו אלא שהמתינו") או שהיו צריכים לפרש את תוכנם ("אבא שאול אומר לא שהמתינו אלא שפירשו") על מנת שיוכלו לכתוב אותם. אם כך, לא רק שהיה להם תפקיד משמעותי בהפיכת המשלים לספרים המופיעים בתנ"ך, אלא שיש כאן נקודה נוספת הראויה לעיון: חז"ל מבינים שספרים אלו נזקקו לשיקול דעת ורק לאחר שתוכנם נתפרש והובן כהלכה – הם נכתבו.

 

נקודה זו מקבלת ביטוי מפורש יותר בהמשך. כחלק מהדיון בנושא המתינות מופיעה באדר"נ ההתלבטות באשר לספרי משלי, שיר השירים וקהלת:

בראשונה היו אומרים: משלי ושיר השירים וקהלת גנוזים היו, שהם היו אומרים, משלות ואינן מן הכתובים. עמדו וגנזו אותם, עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ופירשו אותם. (נו"א א, ד)

 

הספרים הללו היו גנוזים, כי "היו אומרים משלות ואינן מן הכתובים", ובזכות אנשי כנסת הגדולה שבאו ופירשו אותם, היה אפשר לראות אותם כחלק מה"כתובים" בתנ"ך.[1] לאחר מכן מובאות דוגמאות משלושת הספרים לעיון מדוקדק. כפי שנראה בשיעורנו, הדבר משקף שאלה כללית שהעסיקה את התנאים. בתקופתם עלתה שאלת מעמדם ההלכתי של שלושת הספרים, ולא קל היה לחז"ל להכריע שהם חלק מכתבי הקודש. נראה כאן בשיעורנו את השקלא וטריא סביב ספרים אלו בכמה מקומות בש"ס ובמדרש.

 

לפני שנביא את המקורות השונים, נשים לב שמי שנזכרים כאן כמי שגואלים את הספרים מהגניזה הם אנשי כנסת הגדולה. כפי שכבר שמנו לב בשיעור קודם, אנשי כנסת הגדולה כמעט ואינם מוזכרים בשום מקום. ראינו שהם נזכרים במסכת ברכות בנושא התפילה, וכן בתחילת מסכת אבות, אך ככל הנראה הם הותירו חותם בדרכים נוספות.[2] והנה, כאן הם מופיעים בסמיכות רבה לתיאור שושלת מסירת התורה, בה נאמר שנביאים מסרו את התורה לאנשי כנסת הגדולה. ייתכן שבשל אזכורם כחוליה בשרשרת מובהר לנו בסמוך לכך עד כמה היה חשוב מקומם של אנשי כנסת הגדולה במסירת התורה: הם לא רק היו חוליה בשושלת ההעברה אלא גם לקחו חלק משמעותי בהגדרת כתבי הקודש ובמחשבה מה ייכלל בהם ומה ייגנז. שלב חשוב זה מראה לנו שכחוליית מעבר בין תקופת הנביאים לתקופת הזוגות, יש להם חלק משמעותי בקביעת התכנים המהווים חלק מהקורפוס הרוחני של עם ישראל.

 

 

אמנם אנשי כנסת הגדולה מצילים את הספרים משלי, שיר השירים וקהלת מן הגניזה ומאפשרים לנו להכיר וללמוד אותם, אך עדיין, מעמדם של ספרים אלו אינו מוכרע לחלוטין בימיהם. כפי שנראה להלן, עניין זה ייקח עוד זמן רב ויגלוש עמוק לתקופת התנאים.

נתחיל במשנה במסכת ידיים:

 

כל כתבי הקודש, מטמאין את הידיים. (משנה ידיים ג, ה)

 

על כתבי הקודש נגזר שיטמאו את הידיים. על פניו מדובר בשני מושגים הפוכים – בדרך כלל קדושה כרוכה בטהרה ומי שאינו טהור אינו יכול לגשת אל הקודש, ואילו כאן, בשל גזירת חז"ל, כתבי הקודש מטמאים. הרמב"ם מסביר גזירה זו בפירוש המשניות:

 

והיו גם כן בזמן ההוא נותנין התרומה בצד ספרי תורות, ואומרים: זה קודש וזה קודש. והיו באין עכברים לאכול את התרומה ומפסידים את הספרים. ועל כן גזרו על כתבי הקודש כולן שפוסלין את התרומה כשיגעו בה. (פירוש המשניות לרמב"ם על זבים ה, יב)

 

דווקא הניסיון לשמר את טהרת התרומה הוביל לנזק, ולכן גזרו חז"ל טומאת ידיים על כתבי הקודש. אם נגזר שכתבי הקודש מטמאים את הידיים, אין אפשרות להשכינם ליד אוכל, וכך הם נשמרים כיאות.

 

בהמשך דנה המשנה במסכת ידיים האם שיר השירים וקהלת מטמאים את הידיים. משמע, המשנה בוחנת האם שני ספרים אלו שייכים לכתבי הקודש או לא:

 

שיר השירים וקהלת מטמאין את הידים. רבי יהודה אומר: שיר השירים מטמא את הידיים, וקהלת מחלוקת. רבי יוסי אומר: קהלת אינה מטמאה את הידיים, ושיר השירים מחלוקת. רבי שמעון אומר: קהלת מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. אמר רבי שמעון בן עזאי: מקובל אני מפי שבעים ושניים זקן, ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה, ששיר השירים וקהלת מטמאים את הידיים. אמר רבי עקיבא: חס ושלום! לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא יטמא את הידיים, שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים. ואם נחלקו, לא נחלקו אלא על קהלת. אמר רבי יוחנן בן יהושע בן חמיו של רבי עקיבא: כדברי בן עזאי כך נחלקו וכן גמרו. (משנה ידיים שם)

 

אפשר לשים לב במשנה לכמה דברים. ראשית, אין כאן דיון לגבי ספר משלי, ולא ברור כיצד התייחסו התנאים החולקים לספר זה.[3] שנית, מעמדו של שיר השירים נעלה מזה של קהלת ביחסם של התנאים, שכן במשנה מופיעות שלוש אפשרויות: או שמעמדם של קהלת ושיר השירים שווה ביחס לקדושה, או שקהלת אינו מטמא את הידיים אך לגבי שיר השירים יש מחלוקת, או שיש מחלוקת לגבי קהלת בעוד שברור ששיר השירים מטמא את הידיים.

 

אבל לעניינינו חשוב לשים לב לדבר נוסף. השאלה האם ספרים אלו נכללים בין כתבי הקודש העסיקה דורות רבים. במשנה במסכת ידיים רואים שכבר בית שמאי ובית הלל (כלומר עוד בימי המקדש השני) עסקו בשאלה זו; בהמשך עסקו בה בני הדור השלישי של התנאים – ר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא; ואף בני הדור הרביעי – ר' יוסי ור' שמעון – עסקו בה. מלבד זאת, שאלת כלילתם של קהלת ושיר השירים הייתה בין שלל השאלות ההלכתיות שדנו בהן ביום בו נתמנה ר' אלעזר בן עזריה לנשיא הסנהדרין. ולבסוף אמירתו החגיגית של ר' עקיבא ("חס ושלום! לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא יטמא את הידיים, שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל") מראה עד כמה שאלה זו תפסה מקום.

 

נחזור כעת לאדר"נ. נאמר שם שמשלי, שיר השירים וקהלת כמעט ונגנזו, עד שאנשי כנסת הגדולה באו ופירשו אותם. משמע אפוא שדורות רבים התחבטו לגבי ספרים אלו, החל מראשית ימי בית שני ועד סוף תקופת התנאים. אולי אף יותר מכך – ראינו בשיעור שעבר שחז"ל פירשו את הפסוק "אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה" כפעולה פרשנית של אנשי חזקיה. ייתכן אם כך ששאלה זו של מעמד ספרים אלו מוקדמת אף יותר, וימיה כמעט כימיהם של הספרים, עוד מימיו המוקדמים של בית המקדש הראשון.

 

 

בתיאור ההתלבטות של אנשי כנסת הגדולה על הספרים הללו, נאמר שהם "משלות ואינן מן הכתובים". כעת ניתָן לכך פירוט, ומכל אחד מהספרים מובאים פסוקים בהם התחבטו חז"ל. תחילה פסוקים ממשלי:

 

...עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ופירשו אותם, שנאמר: "וארא בפתאים אבינה בבנים נער חסר לב" וגו'. "והנה אשה לקראתו שית זונה ונצורת לב. הומיה היא וסוררת בביתה לא ישכנו רגליה. פעם בחוץ פעם ברחובות ואצל כל פנה תארוב. והחזיקה בו ונשקה לו העזה פניה ותאמר לו. זבחי שלמים עלי היום שלמתי נדרי. על כן יצאתי לקראתך לשחר פניך ואמצאך. מרבדים רבדתי ערשי חטבות אטון מצרים. נפתי משכבי מור אהלים וקנמון. לכה נרוה דודים עד הבקר נתעלסה באהבים. כי אין האיש בביתו הלך בדרך מרחוק. צרור הכסף לקח בידו ליום הכסא יבא ביתו". (נו"א בהמשך)

 

בקריאה של הפסוקים שמובאים כאן יש אכן דברי חלקות ופיתוי ואפשר להבין את הספק של חז"ל. ברם אם רואים את הפסוקים הללו בתוך ההקשר בספר משלי, מבינים את פשר המשל:

 

בְּנִי שְׁמֹר אֲמָרָי וּמִצְו‍ֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ: שְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי וֶחְיֵה וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ: קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ: אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא: לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה: כִּי בְּחַלּוֹן בֵּיתִי בְּעַד אֶשְׁנַבִּי נִשְׁקָפְתִּי: וָאֵרֶא בַפְּתָאיִם אָבִינָה בַבָּנִים נַעַר חֲסַר לֵב: עֹבֵר בַּשּׁוּק אֵצֶל פִּנָּהּ וְדֶרֶךְ בֵּיתָהּ יִצְעָד: בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה: וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ שִׁית זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב: (משלי ז, א-י)

 

כאן מתחיל המשל הנזכר, אך ברור שהמשל נמצא שם כתמרור אזהרה. הכתוב מפציר באדם להיצמד לחכמה השומרת עליו מפני האישה הזרה המפתה, מפני כוחו העז של הפיתוי ומפני היצר.

 

לאחר תום המשל ממשיך הכתוב ואומר:

 

הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם כְּשׁוֹר אֶל טֶבַח יָבֹא וּכְעֶכֶס אֶל מוּסַר אֱוִיל: עַד יְפַלַּח חֵץ כְּבֵדוֹ כְּמַהֵר צִפּוֹר אֶל פָּח וְלֹא יָדַע כִּי בְנַפְשׁוֹ הוּא: וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי וְהַקְשִׁיבוּ לְאִמְרֵי פִי: אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ אַל תֵּתַע בִּנְתִיבוֹתֶיהָ: כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ: דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ יֹרְדוֹת אֶל חַדְרֵי מָוֶת: (שם, כב-כז)

 

גם כאן ברורה הביקורת של כותב המשל כלפי מי שהולך אחר יצרו, בין אם המשל מכוון להליכה אחרי עבודה זרה, אחרי המשיכה המינית, או אחרי כל פיתוי אחר שמדיח את האדם מדרך התורה והחכמה. הכוונה ברורה ואת הנמשל אפשר בהחלט להסיק. אם כך מדוע רצו לגנוז את הספר?

 

ייתכן שהפירוט במשל, האופן בו מתוארת האישה, הדרך בה היא אורבת ותופסת בחור, מתארת לו את ביתה ומשתמשת בכוח הפיתוי, מרגיעה אותו מהחשש פן ייתפסו – כל התיאור החי הזה העלה תהייה לגבי נחיצותו. מי שחשבו לגנוז את הספר חששו כנראה שיש כאן אריכות יתר ללא ערך מוסף. ההחלטה לשמר בכל זאת את הספר בין כתבי הקודש נבעה אולי מההבנה שהמשל הפרטני מנסה להראות עד כמה דברי חלקות יכולים לפתות, כיצד הרגעת החששות יכולה לשכנע, ומה עוצמתם של תיאורים היכולים להכניס את השומע לאווירה. המשל אולי לא רק בא להזהיר את האדם מלהתפתות אלא גם בא ללמד אותו מה הן אסטרטגיות הפיתוי מהן עליו להישמר והיכן הוא עלול להיתפס בחולשתו. אדם שמבין זאת, יכול להזדהות עם ההמלצות שקדמו לַמשל לשמור את התורה כאישון העין ולכתוב את הדברים על לוח ליבו. אנשי כנסת הגדולה הבינו כנראה שיש בפירוט הבהרה מוחשית של הסכנה והעלאת המודעות לכוחו העז של הפיתוי; משום כך גאלו את הספר מגניזה.

 

בהמשך מובאים באדר"נ פסוקים גם משיר השירים ומקהלת, פסוקים שגרמו לחכמים לתהות על קדושתם של ספרים אלו:

 

וכתיב בשיר השירים: "לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרמונים שם אתן את דודי לך". וכתיב בקהלת: "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך הא-להים במשפט". (נו"א בהמשך)

 

הפסוק משיר השירים עוסק אף הוא בתחום הזוגי, אך לעומת הפסוקים שהובאו ממשלי, בשיר השירים הקושי שהעסיק את חז"ל לא היה תיאור ההתפתות אחרי דבר אסור או אזכורה של הבגידה בחכמה ובשמירת המצוות. כאן הקושי טמון כנראה בתיאור עצמו ובאסוציאציות האפשריות. ייתכן שמי שחשבו שיש לגנוז את המגילה תהו מדוע יש מקום לתיאור אינטימי כזה. אנשי כנסת הגדולה החליטו בסופו של דבר שיש בכך ערך, ואולי כבר ראו את הספר כתיאור רוחני אלגורי, כפי שהבין אותו ר' עקיבא ("שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים").

 

בפסוק שהובא מקהלת "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱ-לֹהִים בַּמִּשְׁפָּט" יש לכאורה פער בין שני חלקי הפסוק. בעוד החלק השני של הפסוק מבהיר שהאדם יעמוד למשפט וכי יש דין, קריאת החלק הראשון משאירה תחושה של המלצה להדוניזם והליכה אחר ההנאות. כך הבינו חז"ל גם במדרש בקהלת רבה:

 

אמר רבי שמואל בר' יצחק: ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת, על ידי שמצאו בו דברים שמטין לצד מינות. אמרו: כל חכמתו של שלמה כך? שאמר "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך". ומשה אמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ושלמה אמר "והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך". הותרה הרצועה לית דין ולית דיין!? כיון שאמר "ודע כי על כל אלה יביאך הא-להים במשפט" אמרו יפה אמר שלמה. (קהלת רבה א, ד)

 

ההצעה ללכת אחרי הלב ומראה העיניים נתפסת בהווא אמינא כהסתה לדבר עבירה, בניגוד מפורש לציווי התורה שלא לתור אחרי הלב והעיניים. הביטוי של חז"ל כאן חריף מאוד – לית דין ולית דיין? מפני מסר כזה אולי חששו כשרצו לגנוז את ספר קהלת. אך סיום הפסוק "ודע כי על כל אלה יביאך הא-להים במשפט" הבהיר שיש להבין את הפסוק אחרת, ושאין כוונת הפסוק שאפשר ללכת אחרי הלב בלי חשבון.

 

אם כן, כיצד מיישבים בין שני חלקי הפסוק? רש"י מבין שבחלקו הראשון של הפסוק יש הצעה אירונית מצד הדמות המחנכת: אתה רוצה לחטוא? בבקשה, לך תנסה, בסוף תראה מה יהיו התוצאות. אם אתה יכול להסתכל קדימה, תבין שלא כדאי לך. ובלשונו של רש"י: "כאדם שאומר לעבדו חׇטֵא חֵטְא כי פעם אחת תלקה על הכל". אפשרות נוספת היא להבין שחלקו השני של הפסוק ממתן את חלקו הראשון של הפסוק ואומר שגם כאשר הבחור שמח והולך אחר ליבו, הוא צריך לשקול מעשיו. כלומר, חלקו הראשון של הפסוק אינו מכוון להפקרות ולהסרת כל רסן, אלא מכיר בנטייתו של הצעיר ליהנות, לשמוח ולהיטיב את ליבו. ההבנה כאן היא ששמחת החיים של הבחור לגיטימית, אך חלקו השני של הפסוק מכוון אותו לעשות הכול בתוך המסגרת המותרת, כיוון שבסופו של דבר הכול ייחשב בבואו לדין.

 

לבסוף, לאחר הדוגמאות הללו, מביא התנא באדר"נ פסוק נוסף משיר השירים:

 

וכתיב בשיר השירים: "אני לדודי ועלי תשוקתו". הוי לא שהמתינו אלא שפירשו. (נו"א שם)

 

התנא מגיע למסקנה "לא שהמתינו אלא שפירשו". מה מוסיף הפסוק האחרון שמובא לסוגיה הנידונה? נראה שהפסוק לא מובא כדי להדגים עוד קושי שיש בספרים אלו, אלא להיפך – בא לאשש את בחירתם של אנשי כנסת הגדולה לכלול את הספרים בין כתבי הקודש. במילים "אני לדודי ועלי תשוקתו" מובעת ההבנה המסכמת שהדוד כאן הוא הקב"ה, וכי משורר שיר השירים בא להראות שכל עניינו של הספר הוא הבעת התשוקה לקירבה אל ה'. כך גם מפרש ה'בניין יהושע' על הפסוק המובא כאן, ואומר "קאי [=מוסב] על הקב"ה, ומצאו שכל דברי שלמה מיוסדים על אדני השכל והאמת".

 

 

דיון זה באדר"נ, תוך אזכור הפסוקים שהעלו התלבטות אצל חז"ל, מעניק לנו הצצה לימיהם של אנשי כנסת הגדולה. בעולמם של חז"ל אנחנו רגילים לשקלא וטריא ולמדרשי הלכה שקובעים הררים התלויים בשערה, אולם כאן אנחנו עדים לשאלה קדומה הרבה יותר, להיסוסים שליוו את אנשי כנסת הגדולה בעת קביעת מעמדם של ספרים בכתבי הקודש. אילו היו נגנזים הספרים הללו, ייתכן שלא היינו מכירים אותם כלל, וייתכן שהם היו מוכרים לנו כספרים חיצוניים, וברור שמעמדם ככאלה היה נמוך לאין שיעור – הם לא היו נלמדים ולא הייתה בהם קדושה. הדברים המובאים כאן מאפשרים לנו לראות את ההתחבטות וההשתקעות במובנם של הפסוקים, ואת ההחלטה בעלת המשמעות של אנשי כנסת הגדולה להכליל את משלי, שיר השירים וקהלת בין ספרי התנ"ך.

 

שיעור זה מניח את התשתית לדיון מעמיק יותר בדרכים בהן התייחסו חז"ל לספרים אלו. על כך נרחיב בשיעור הבא.