נחפשה דרכינו ונחקורה
אני ניגש היום לשיחה בתחושה מעורבת. מצד אחד, היו שניגשו אלי ואמרו שחשוב שהישר מן המטוס, במקום להיכנס ולהעביר שיעור בסוגיות הנלמדות עתה בישיבה, אקפוץ ישר לבית המדרש להעביר שיחה בנושא של אירועי ימים אלו. מאידך, ישנם אחרים המשדרים תחושה שלאחר שבוע ימים ולמעלה, כבר נמצאים עמוק מדי במרקחה שמסביב לעצם הפרשה הנוראה וכל האופף אותה, ומחפשים לחזור לאיזושהי שיגרה. מבחינה זו, בעצם העובדה שהאירועים הטרגיים תפסו אותי מעבר לים, כבר איחרתי את הרכבת ואין טעם לבוא ולדבר.
ואף על פי כן, למרות התחושה המעורבת, אני חש צורך להתייחס למצב, לאירועים ולהתרחשויות.
בהיותי בארצות הברית, התקיימה כמעט בכל קהילה שכיבדה את עצמה עצרת זיכרון ברמה זו או אחרת. בקהילה אחת, הסמוכה לניו-יורק, התבקשתי לדבר, והרחבתי שם את הדיבור בשני כיוונים. פתחתי בהתייחסות לפסוק שנקרא השבוע "ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה". יש להבחין בין מספד לבין בכי. עניין ההספד הוא, בעיקר, הערכת האדם, אישיותו ופועלו: הוא מתייחס בעיקר לעבר, בעוד שהבכי מתייחס לשבר ולשברון הלב שקשור לפטירתו. מתוך כך, ראיתי שם לנגד עיני מגמה כפולה. ראשית, לתאר, עד מקום שהיכרותי הדלה הגיעה, את אופיו ואת דרכו של ראש הממשלה זיכרונו לברכה, ובנוסף, להתייחס לפן של החסר והשבר, על כל מרכיביו, שבעקבות הרצח.
כאן, בתוך ציבור שההיכרות שלו הרבה יותר עמוקה, במקום שבוודאי ישנם אנשים, כרב עמיטל ואחרים, שהכירו את ראש הממשלה הרבה יותר מכפי שאני הכרתי אותו, לא אתייחס לפן הראשון. כאן, בישיבה, ברצוני להתמקד בהיבט השני, על מרכיביו השונים, כולל הטרגדיה כשלעצמה ומה שהתגלגל ממנה.
כשבאים לבכות ולבכות, ישנם רבדים ומרכיבים שונים. כמובן, בראש ובראשונה קיים הפן האישי. ישנו יגון של משפחה שכולה, אלמנה, ילדים ונכדים; ודאי שאסור לאבד את הפן הזה, תוך כדי ההמולה הציבורית והלאומית. אבל, כשנופל שר וגדול, כשאישיות מפורסמת נפגעת, מעיבות על הנקודה הזאת, על אף חשיבותה, נקודות אחרות, הייחודיות למקרה כזה. במצב כזה, כשמדובר באישיות כזו, הרי בדרך הטבע ההתייחסות הציבורית היא בעיקר לפן הציבורי.
ישנה כאן, ללא ספק, אבדה קשה, מקור לבכות את החסר בהווה ואת השבר הפוטנציאלי בעתיד. לא בכל שנה עולה על הבמה הלאומית מנהיג בעל שיעור קומה כפי שהיה יצחק רבין. אדם עם רקע וכישורים אישיים, הן מצד עצמו והן מפאת החוויות שעברו עליו, אשר היה יכול מכוח הצירוף הזה, במציאות המורכבת שבתוכה אנו חיים, לנווט כקברניט את האנייה הלאומית ולנתבה בימים קשים, כשהמאמץ להגיע לחוף מבטחים מצד אחד, עמד לנגד עיניו ולנגד האומה כולה, ומצד שני החשש לסערות, כשאולי החוף אינו כל כך בטוח, ודאי אפף רבים. הצירוף של קריירה ביטחונית של למעלה מעשרים שנה, מצד אחד, ותקופה שנייה, גם היא למעלה מעשרים שנה, של פעילות מדינית, כשמדובר בהכרעות קשות וגורליות, שהפן המדיני והפן הביטחוני שלהן אחוזים כאש בשלהבת, היכולת להעריך אל נכון את הדברים כשלעצמם, היכולת להקרין סמכות ולהשרות מנהיגות בתוך הציבור ביחס לשני התחומים, כל אחד בנפרד ושניהם ביחד, השילוב הזה ודאי שאינו שכיח. קשה לחשוב למעשה על עוד אדם שבו צירוף הכישורים ושילוב הרקע בשני התחומים השתזרו באותה מידה ובאותה רמה. זוהי אבדה קשה מבחינה לאומית, ואמנם אוי לה לספינה שאבד קברניטה.
מעבר לנקודה זו, וממילא לחרדה שצריכה למלא את האומה כולה באבדן הקברניט, יש דאגה מיוחדת לאלה שעניין ההתיישבות בארץ ישראל קרוב ללבם. ישנם אולי כאלה שקביעה זו תישמע להם קצת מוגזמת ומשונה, שהרי ההתנגדות העזה והנמרצת, לדרכו ולאישיותו של ראש הממשלה באה בדווקא מצד אלה שרואים עצמם כנושאי דגל ההתיישבות. אבל בראייה אובייקטיבית, מי שהציבור הזה - במידה והכיר בכך, שבכל אופן הולך ונרקם לנגד עיניו מהלך מסוים, ולו יהי למגינת לבו - היה יכול לסמוך עליו שיעשה כמיטב יכולתו לדאוג לפן הביטחוני, וממילא לשמירה על חלקי ההתיישבות, היה ראש הממשלה. ממילא, דווקא להם ולנו הוא חסר. אך לא רק זאת. מבחינתנו, כל תהליך השלום, על כל הקרבנות הקשורים בו, אינו רק תהליך מדיני. תהליך השלום הוא תהליך הקשור בהיבטים ערכיים ורוחניים, שלא רק התוצאה המעשית בשטח - מה מחזירים, מה לא מחזירים ואם מחזירים - אלא גם כיצד מחזירים, באיזו רוח ובאיזו תחושה פועלים הוא משמעותי. האם מדובר בתהליך של ויתור, אקט של שמחה שנפטרים מאיזה עול כבד, או בנכונות לפשרה על כל הכואב והכאוב בה? דומני שראייה אובייקטיבית - המסוגלת להתגבר על ההתנגדות לעצם המדיניות הבוחנת את "מידת הששון והשמחה" בעצם ההחזרה והוויתור, לעומת תחושת ההכרה בכורח הנסיבות המחייבות את התהליך, בלב כבד, ובזיקה איתנה לארץ ישראל של ברית בין הבתרים, תכיר בכך שראש הממשלה זיכרונו לברכה חש את תחושת הכאב הזאת. אמנם, לא במידה שאנחנו היינו רוצים, אך מידתו היתה החזרה באגרוף קמוץ ולא ביד נדיבה, ולנקודה הזאת יש שורשים ערכיים ומשמעות ערכית...
... חסרונו של יצחק רבין שהלך לעולמו היה נכון גם לו היה נפטר מיתה טבעית בעלותו על יצועו. אבל לא כך היו הדברים. הנסיבות האיומות והנוראות, הדרך בה נרצח בדם קר, צריכות להוות מקור כאב וצער עמוק ביותר - מעבר לאבדן הקברניט כשלעצמו - לכל אזרח במדינה שלכך הגענו. הייתי ביום שלישי שעבר בניו-יורק, ונכנסתי לראות את מר"ר ד' אהרן סולוביצ'יק. אני מתאר לעצמי שיש כאן בתוך הציבור כאלה שיודעים היטב כמה עזה התנגדותו לכל תהליך השלום. הוא מתבטא בצורה חדה וחריפה בכל הזדמנות, ולמרות הקושי הפיזי שיש לו להתנועע, הוא בא ארצה במיוחד לתת ביטוי לכך. קשה למצוא אדם המתנגד יותר. נכנסתי אליו, וטרם פתחתי את פי, רק אמרתי "שלום עליכם", חזר פעם אחר פעם “a badge of shame, a badge of shame”; אות קלון. שני לילות לא עצם עין מתוך תחושה של בושה וכלימה.
התחושה הזאת, שלכך הידרדרה מדינתנו, בבת עיננו, שאומתנו הגיעה למדרגה השפלה שעד כה חשבנוה רק מעבר לים, "אשר חלק ה' אלקיך להם", שלרמה הזו של יישוב סכסוכים פוליטיים, מחלוקות ומריבות פנימיות על ידי רצח ואלימות, הידרדרנו; הבושה הזאת צריכה לאפוף כל אחד ואחד: ימין ושמאל, דתי וחילוני. במידה שיהודי מרגיש, כפי שצריך להרגיש, משהו מאחדותה ושלמותה של כנסת ישראל, אז גם אם מדובר בחלק אחר מן העם, צריך להרגיש במידה מסוימת תחושת כלימה שכך פרצופה של חברתנו כרגע, שבדרכי אלימות - האלימות החריפה והחמורה ביותר - מתיישבים (או דומה שמתיישבים) סכסוכים.
אבל כמובן, שתחושת הכלימה והבושה, אופפת, וחייבת לאפוף, את הציבור שלנו במיוחד. עד כמה שכל אדם מישראל הוא עצם מעצמנו ובשר מבשרנו, הרי שבמקרה דנן, ביחס לציבור המכונה "דתי לאומי" - שאנו גאים להיות חלק ממנו - קביעה זו נכונה במיוחד ובמישרין.
מדובר באדם שטופח במיטב מוסדותינו. לפני עשרה ימים היינו מציינים אותו כסמל להצלחה, כסיפור שכולנו היינו מתגאים בו. מדובר כאן בתוצר של משפחה טובה; אבא סופר סת"ם ואמא גננת, לימודים בישיבה תיכונית ובאחת מישיבות ההסדר הבכירות, הפקולטה המבוקשת ביותר באוניברסיטת בר-אילן ותלמיד חרוץ ב"כולל". לפני עשרה ימים, היינו רצים לחילוניים ואומרים להם: "חבר'ה, תראו איך אתם נראים, היכן מבלים הצעירים שלכם, איזו תרבות או תת-תרבות או חוסר תרבות, ואצלנו - תראו: "איזה גידולים גידלנו!".
המשנה בכתובות אומרת שסוקלים נערה מאורסה (שזינתה) על פתח בית אביה משום זיקתה להוריה: "ראו גידולים שגידלתם". עתה נשמעים בקרבנו קולות, "מה זה 'גידלתם', אנחנו גידלנו? חס וחלילה! איזה עשב שוטה, פרח בר, אחד שגדל שם בשולי הערוגה, מהמנודים והמוחרמים: אנחנו גידלנו?!" אבל, רבותי, לא ייתכן שמי שמוכן לקחת קרדיט כשהשמש זורחת, יתנער פתאום כשמתחיל לרדת גשם. אם לפני עשרה ימים היינו מנפנפים בגאווה בצעיר - "ראו גידולים שגידלנו" - עלינו לדעת גם היום לומר "ראו גידולים שגידלנו".
אחרי פרשת המחתרת, לפני כ- 12 שנה, פרסמתי מאמר ב"מעריב" תחת הכותרת "היכן שגינו?". תמצית המאמר - קריאה לחשבון נפש אחרי הדברים שהיו, והדגשת העובדה שלא מדובר באנשים שבאו מהשוליים, אלא בקבוצת אנשים שהם מטובי בחורינו, ושבל נשלה את עצמנו לחשוב שיש כאן משהו שולי בפריפריה שניתן להתנער ממנו, אלא שיש לערוך בדק בית אמיתי ורציני, בו רואים לא רק את הענפים, אלא גם את השורשים.
אם כך היה אז, הרי שהיום על אחת כמה וכמה. נשמעים קולות של התנערות, "עשב שוטה" וכדומה; אולם, עלינו לראות את הדברים בפרספקטיבה של חז"ל. בפרספקטיבה של חז"ל יש כאן דברים איומים ונוראים. אני כמעט פוחד להוציא אותם מהפה. איני אומר, חס וחלילה, ליישם את הדברים כמשמעם, אך עלינו להבין מאיזו זווית ומאיזו תחושה חז"ל ניגשו למקרים כה חמורים. אחרי פרשת המולך, נאמר בפסוק (ויקרא כ, ה) שאם הציבור לא ידאג לבער את הנגע, לבער את הרע מקרבו ולהעניש את החוטא, אז "ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו". שואלת הגמרא בשבועות (לט): "אמר ר' שמעון: אם הוא חטא משפחתו מה חטאת? לומר לך, אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין, ושיש בה לסטים שאין כולה לסטים, מפני שמחפין עליו". בל נשלה את עצמנו. במידה רבה ואמיתית - אנחנו המשפחה.
חיפוי מתקיים בשתי בחינות. יש חיפוי ששומרים על אדם שלא יתגלה ושלא תופעלנה סנקציות נגדו. במובן זה, החיפוי הוא לאחר המעשה. אבל אנחנו מכירים בהלכה גם חיפוי שהוא טרם-מעשה, חיפוי שמאפשר את הגידול ואת ההתפתחות: "המחפה בכלאיים - לוקה”. וכאן במידה מסוימת, לצערנו הרב - אבל אם לא נצטער לא נעמוד על האמת - יש מידה של חיפוי שאיפשרה ושטיפחה את הגידול. הלוואי שיכולנו לומר שמה שאירע, לא נעשה בגלל הדרך והחינוך שקיבל הנער, אלא למרות. אך עלינו לשאול את עצמנו "האמנם?!". אם קם אדם ואומר: "נו, מה אני יכול לעשות? אני אמנם ראש ישיבה, מחנך, מורה או רב, ומתוך עדתי יוצאים גם בחורים מחללי שבת. אז אני אחראי לחילול השבת שלהם" התשובה היא - חס וחלילה. בוולוז'ין היו ראשי ישיבה יותר ממולחים ממה שיש לכם, וגם משם יצאו לא אחד ולא שניים, ולא מניין ולא שניים, של פורקי עול לחלוטין, אבל שם היה ברור, וכך גם כיום, שאם יוצא בחור מחלל שבת מאיזו ישיבה תיכונית או ישיבה גבוהה, מקרים אלו הם למרות החינוך. כאן נשאל את עצמנו האם הכול למרות, או בחלקו גם בגלל.
מופיע בגמרא, בירושלמי, בתוספתא ובספרי:
“תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שווין ורצין ועולין בכבש. קדם אחד מהם לתוך ארבע אמות של חברו, נטל סכין ותקע לו בליבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר: אחינו בית ישראל שמעו, הרי הוא אומר 'כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך'. אנו על מי להביא עגלה ערופה, על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, עדיין בני מפרפר ולא נטמאת סכין. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים. וכן הוא אומר 'וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלים מפה לפה'".
(יומא כג)
בהמשך שואלת הגמרא על איזה עגלה ערופה דיבר רבי צדוק, שהרי ירושלים אינה מביאה עגלה ערופה? עוד מקשה הגמרא, הלוא עגלה ערופה מביאים כשלא יודעים מי הרוצח, אבל כאן הלוא כולם ראו."'ולא נודע מי הכהו' כתיב, והלא נודע מי הכהו?!". "אלא, כדי להרבות בבכיה". נשאלת השאלה מהו "כדי להרבות בבכיה"? האם משום כך מגלים פנים בתורה שלא כהלכה? הייתכן שיעמוד רבי צדוק באולם ויסלף, ידבר על עגלה ערופה שלא במקומה?! לא יעלה על הדעת!
התשובה היא ברורה למדי. היה כאן מסר. מהי פרשת עגלה ערופה? הלוא פרשה זו היא הפרשה של אשמה ואחריות קולקטיבית, מזקני בית דין ועד אחרון המשרתים.
ישנם בעולם המודרני ליברלים גדולים שיודעים לדבר על כך שבעצם אשם פלוני ואשם אלמוני, המשפחה אשמה והחברה אשמה והסבתא אשמה. השקפת היהדות מחריפה במלוא העוצמה את נימת האחריות האישית. אדם אחראי לגורלו ואחראי למעשיו, וחס ושלום שהבלטת אשמה קולקטיבית, שהכנסת נימה שכולנו אשמים, תקהה את תחושת האחריות האישית של המבצע. אבל אם מדובר בתחושת אחריות קולקטיבית שמעבר לאחריות האישית - זהו המסר של פרשת עגלה ערופה. וכאן, כך חש ר' צדוק בשעתו, אחד משני הכוהנים הצעירים שרץ ושלף סכין ותקעו בלב חברו; מה יאמרו הזקנים והעם העומדים בעזרה? יאמרו "נו, עשב שוטה, פרח בר, אחד שנכנס לו ג'וק בראש ותקע סכין בלב חברו כדי לבצע את העבודה". ואז כולם מנערים את עצמם מן האחריות והולכים הביתה ומפטירים כדאשתקד...
ר' צדוק הבין שאותה תקיעת סכין בלב אינה סתם טעות של פרח בר, הנעשה חרף החינוך שקיבל, אלא, במידה מסוימת, בגללו. מה הביא את אותו כוהן לתקוע סכין בלבו של הלז? האם הוא התמרד נגד העולם של מקדש וקדשיו? האם הוא זלזל בעבודה ובכל מה שהמקדש מייצג? הרי להיפך! מתוך התלהבות, מתוך להט, מתוך דבקות בעבודה ומתוך רצון להקדים לדבר שבקדושה; הלוא מתוך כך הגיע למה שהגיע. זה מה שהמריץ וזה מה שדירבן!
כמובן, אין לומר שרבותיו, מדריכיו, הוריו ומוריו הם שלימדוהו והורוהו, שעל מנת להיות ראשון בעבודה מותר לתקוע סכין בלב החבר. חס וחלילה! אבל מבחינת גורמים ומרכיבים שנכנסו לתודעתו ולאישיותו והביאו אותו לאותו מעשה איום ונורא - ודאי שכן. דאגו לכך ש"קנאת סופרים תרבה חכמה", ושכחו שהיא גם מרבה קנאה. הבליטו את חשיבות העבודה, ולא הבליטו מספיק את חשיבות הדאגה לזולת, את תחושת החברות, את הצורך להשקפת עולם ולארחות חיים מאוזנים, שבהם הדאגה לחיי הזולת הולכת בד בבד עם החרדה לעבודה במקדש ועם הרצון הכן, האמיתי, הטוב, היפה, הנשגב והקדוש, לעבוד.
בהמשך הגמרא יש ספק מה בדיוק היתה הקונסטלציה הזאת; מה קרה? הגמרא מבינה שהיה אבדן שיווי משקל. ככל שהעבודה במקדש היא חשובה וקדושה, הרי שחס ושלום שתהיה מעורה בשפיכות דמים. מה היה הכשל החינוכי? הסכין עדיין תקוע בלב אותו בחור, בא אביו ודואג: "תוציאו את הסכין, עדיין מפרפר, שלא יטמא!" ללמדך שטהרת כלים חשובה להם משפיכות דמים. שואלת הגמרא מה היה כאן? "שפיכות דמים הוא חזל, אבל טהרת כלים כדקיימא קיימא, או דילמא שפיכות דמים כדקיימא קיימא, אבל טהרת כלים היא דחמירא". איפה היה הכישלון? האם מבחינת תשומת הלב שצריך לתת לטהרת כלים הגיעו לרמה המתבקשת והרצויה, אבל זלזלו בשפיכות דמים, כך ששפיכות דמים הפכה להיות נחותה יותר מטהרת כלים, או שמא בתחום שפיכות דמים קיבלו את החינוך המתבקש והנורמלי, אבל הרבו מדי לגבי טהרת כלים עד שהגיעו בה לידי הגזמה שגרם לחורבן הזה. כך או כך, הבחור מת; קם ר' צדוק ואמר להם: "רבותי, חינכנו לערכים טובים ויפים, אבל בשורה התחתונה יש כאן שפיכות דמים. אל נשלה את עצמנו שבסך הכול מדובר באיזה עשב שוטה", המשיך ר' צדוק, "ואל נאמר הלא נודע ההורג, וכל הקולר תלוי בו. הכל הוא ורק הוא. אין מאחוריו ואין מצידו ואין מעליו, הוא ורק הוא, ומה לנו ולעגלה ערופה? דעו לכם שאמנם מבחינה הלכתית מעשית, היות והתנאי של 'ולא נודע מי הכהו' איננו מתקיים כאן, שהרי נודע מי הכהו והאחריות הכבדה והראשונית והבסיסית רובצת על שכמו - ולא תיפול שערה אחת מהאחריות האישית המתבקשת עקב העובדה שיש אחרים מצידו ומעליו - אף על פי כן, ביסודו של דבר יש כאן מקום לעגלה ערופה". מפני שמשהו מזה הוא ינק - ומי יודע כמה, ומי יודע אם מפני זלזול בשפיכות דמים או מפני העדפה חמירא בערכים אחרים - משהו מזה הושרה עליו בחינוכו, וכעת אותו כוהן שהתחרה אתו, נקטל.
ואז, התעוררה אצל ר' צדוק שאלה איומה ונוראה, שאלה שעליה לא ידע הציבור לתת מענה, והמענה היחידי היה "געו כולם בבכיה". שאלתו היתה מי יביא עגלה ערופה, מי חייב, על מי נטיל את זה, על העיר או על העזרות?
מה פירוש על העיר או על העזרות? רבותי, אותו בחור, אותו רוצח, אותו פושע ינק משתי מסגרות ומשני מעגלים. ישנו מעגל אחד רחב - העיר, התרבות הכללית, הלכי הרוח במדינה, אלימות מילולית בכנסת ורצח נשים בבתיהן, חוסר סובלנות ותחושה של התנשאות. יש משהו בעיר, בחברה הרחבה, אולי עליה להביא עגלה ערופה. אבל מאידך, היתה בר' צדוק האמת והמוסריות להרגיש, שאולי יש כאן מקום לעגלה ערופה לאו דווקא מהעיר אלא מהעזרות. דווקא עולם של מקדש, דווקא עולם של קדושה, דווקא כוהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם. אולי העזרות זקוקות לכפרה ועליהן צריך להביא את העגלה הערופה. אולי דווקא שם ליקוי המאורות ודווקא שם שורש הפשע.
מדוע געו כולם בבכיה? לא מפני שלא ידעו לענות 'עיר או עזרות', אלא מפני שהבינו אינסטינקטיבית ואינטואיטיבית שהתשובה האמיתית לשאלתו של ר' צדוק היא שצריך להביא עגלה ערופה - הן על העיר והן על העזרות. הן על העיר להתנער והן על העזרות להתנער. כשבחור צעיר מתבוסס בדמו ליד המזבח, בתוככי העזרה, הן העיר, והן העזרות זקוקות לעגלה ערופה.
אנחנו, כר' צדוק בשעתו, יכולים לשאול את עצמנו, לא רק לגבי הנרצח הזה, אבל בוודאי גם לבי הנרצח הזה, על מי להביא עגלה ערופה, על העיר או על העזרות. ובתוך תוכנו, אם רוח תורה ורוח אהבת ישראל מפעימה אותנו, הרי שהתשובה האיומה והנוראה היא "על העיר ועל העזרות".
יש מי שמרגיש, שהעיר זה הם; העיר זה אביב גפן, בעוד העזרות זה אנחנו. במידה מסויימת, ודאי שזה נכון. ישנה תרבות כללית המנוגדת לרוח ישראל סבא, הרואה את עצמה- והיום יותר מתמיד- נאבקת לשרש מן השורש כל דבר של קדושה. יש מחנה של עזרות, של שומרי החומות ומה שבתוכן. אבל חס וחלילה, בל נשלה את עצמנו ואל נשאף לכך שנראה את העזרות כמנותקות לחלוטין מן העיר. לא פעםולא פעמיים, עולה הדם לראש מדברים ששומעים ומדברים שקוראים. אנשים שרואים את עצמם כמחנכים תורניים בישראל, ועל כל גילוי של שחיתות והפקרות, של אובדן דרך של פשיטת רגל מוסרית בציבור הכללי- ששים ושמחים. כשמוצאים "אצלם" זנות וסמים, גזל ורצח, זה מאפשר לנו להתהלך בקומה זקופה, להרים את הדגל, ולקרוא בקול רם: "ראו מה בין בני לבין חמי!". ראו את התרבות הקלוקלת ההיא, חבורת דיזנגוף ויושבי שינקין, כיצד הם נראים- עגלה ריקה ללא ערכים. "תראו את הסטטיסטיקה!" כמה רצחו, כמה הרגו, איך נראית משפחה אצלם, תראו את החינוך שלהם.
"מה בין בני לבין חמי" נאמר במדרשים על משפחת עשיו. מי הם אותם מסתובבים במבואות האפלים שלאידם צוהלים? אחינו ואחיותינו, בשר מבשרנו ועצם מעצמנו, למוטב ולרע. גם אנחנו הננו- וחייבים אנו להיות- חלק מאותה עיר, ולכן המתרחש בה צריך להכאיב לנו. עד שפה ושם אנחנו הננו- וחייבים אנו להיות- חלק מאותה עיר, ולכן המתרחש בה צריך להכאיב לנו. עד שפה ושם אנחנו מגלים גילויי שמחה- "}אנחנו אחרים, אנחנו שונים, אנחנו על הסוס"- עלינו להרגיש עמוק עמוק את הצער ואת הכאב שאמנם, לצערנו הרב, למגינת ליבנו ולדאבת נפשנו, חלק לא מבוטל מעמנו נראה כפי שהוא נראה. על גילויים של שחיתות מוסרית, על חוסר ערכיות והעדר זהות יהודית עלינו לבכות. אם אמנם, כפי שאכן נראה לי, חלק מאותו אירוע איום ונורא הוא פרי תרבות העיר, הרי עלינו לדעת שזהו גם כן עירנו. חלק ממה שצריך להכאיב לנו הוא מצב העיר, ואף אנחנו שותפים לעגלה ערופה המובאת על העיר.
עם זאת, כמובן, שיש הבדל משמעותי בין העיר והעזרות. אנו רואים את עצמנו, ושואפים, ובצדק, להיות מתושבי העזרות. בתור שכאלה, מעבר לאחריותנו כתושבי העיר, יש לנו אחריות מיוחדת כתושבי העזרות. אני חוזר ומדגיש, שחלק מאותה ריצה של הכהן קדימה לקראת המזבח היתה מפני שהוא תושב העזרות ולא "למרות". מפני שהוא שואף לעבודה, מפני שהוא שואף לעבודה, מפני שהוא רוצה להיות ראשון המקריבים. ואם כך, יש על העזרות חובת עגלה ערופה מיוחדת, מעבר לזו של העיר. מה הפלא אם כך, שגעו כל העם בבכיה.
נשאל נא את עצמנו, מה הן בעיותינו בתור תושבי העזרות? הרי אנחנו מחנכים, ומשתדלים לחנך, לדברים של קדושה, לזיקה לארץ ישראל, לעם ישראל ולתורת ישראל. מורשת העבר וחזון העתיד - אלה הם המסרים שלנו. האם יש כאן משהו פגום או פסול? האם יש משהו שנרצה לבטל אותו? חס ושלום! לא נוותר לא על עזרת ישראל ולא על עזרת נשים, לא על היכל ולא על קודשי קודשים. אנחנו שואפים למקדש כולו, על כל רבדיו ומרכיביו; מקדש, הר הבית, ירושלים וכל עשר הקדושות של ארץ ישראל. אולם, שאלת התמונה הכוללת היא המתבקשת. האם דאגנו מספיק שהאיזון במערכת הכללית המקיפה יהיה המתבקש או שמא לא. ושמא, כבאותה גמרא נוראה, אפילו אם שפיכות דמים כדקיימא קיימא והמודעות במקומה, הרי שישנו חוסר איזון וחוסר פרופורציה בין שפיכות דמים לבין טהרת כלים. שמא החינוך לדבקות בעזרות הפר את האיזון ואת הפרופורציות גם בתוך העזרות.
ישנם מרכיבים אחדים שניתן להתייחס אליהם.
ראשית, הביטחון העצמי, שמחד נובע מדברים של קדושה, מדבקות בעולם של נצח, מהתמסרות לערכים של אמונה ועבודת ה', אך מאידך קיבל לעתים ממדים מדאיגים ומדהימים. מתוך תחושה של "אנחנו נטורי קרתא, אנחנו שומרי העזרות" - והרי העזרה יכולה להיות דברים שבקדושה בתורת ישראל, והעזרה יכולה להיות ארץ ישראל - לעתים הגענו והגיעו חניכינו למצבים שבהם הוודאות המוחלטת הפכה להיות תחושה של התנשאות. התנשאות שהביאה לכך שלא ראינו את עצמנו כאחראים לציבורים אחרים, ולעתים אף לא לערכים אחרים. זכורני לפני עשר שנים, עת הייתי חבר בוועדת בדיקה פנימית, בין יתר האנשים שהופיעו בפניה היה אדם התופס מקום נכבד בתוך הציבור שלנו. הציבור אותו הוא מייצג, שיושב במקומות בהם הוא יושב, כך קבע, הוא כל כך נפלא - "אין ציבור כמותו בעולם" - שבעצם אין בכלל מי שראוי להיות מושלו ושליטו. יצאתי מזועזע. במשך העשור החולף, הנימה הזאת של "אנחנו והם" - אנחנו הטובים, אנחנו הדואגים, אנחנו בעלי הערכים - רק הולכת וגוברת, לצערי.
שנית, לעתים חינכנו לפשטנות באורח החשיבה. פשטנות, שמצד אחד היה בה כדי לשלהב ולהלהיב. כשבאים לאדם עם מסר חד וברור, פורטים על נימה אחת בלבד וצועקים "אחרי", רבים יותר הסיכויים שירוץ, מאשר אם אומרים לו "תחשוב, תשקול, תבדוק ותחקור" כי יש בעיות קשות, מורכבות ומסועפות, אינטרסים רוחניים נוגדים או אינטרסים לאומיים נוגדים. לא פעם העברנו, במאמץ היונק משורשים שבקדושה, להריץ את הבחורים ואת הבחורות שירוצו לקראת המזבח לעשות את העבודה, לא רק מסרים פשטניים, אלא גם אורח חשיבה והרגל פשטני. הפשטנות הזאת באה לידי ביטוי, לעתים בצורות החשיבה ולעתים בהתנערות מתכנים ומשיקולים. מזועזע עד עומק נשמתי יצאתי פעם, לפני 20-15 שנה, בסמוך לעלייתנו ארצה, ממפגש רמי"ם של ישיבות תיכוניות. דיברו על חינוך, כיצד לחנך את הדור ולקדם אותו. קם ר"מ אחד על רגליו ואמר: "אמנם אנחנו יודעים שיש מחלוקת בין רמב"ן לבין רמב"ם לגבי ארץ ישראל - כן מצווה, לא מצווה וכדומה, אבל זה סוד כמוס שאנחנו נשמור בקרבנו. לתלמידים אסור לספר את זה". הלא אם הם ישמעו, עלול משהו מהלהט, מההתלהבות הבוערת בעצמות לדעוך; הגחלים יהפכו להיות רק לוחשות או עמומות. כאן כבר לא שמים פס על דיזנגוף - כאן שמים פס על הרמב"ם!
שלישית, לא פעם חינכנו חלקים לא מבוטלים מהציבור שלנו, אולי מתוך כוונות טובות, להתייחסות מזלזלת וחשדנית כלפי אחרים. מי שלא חושב כמונו, מי שלא פועל כמונו, אינו מוצג כשוגה או כטועה, אלא כאיש זדון. אם היתה הזדמנות לייחס לאישיות ציבורית או לציבור שלם כוונה טובה או כוונה פסולה, הקו האינסטינקטיבי - לא תמיד, כמובן - היה תמיד לייחס לו את הדבר הזדוני. לא שיגיון אלא רשעות. לא טעות בשיקול הדעת, אלא ניכור. במקום אותה סיסמא המקובלת מדור לדור - "כבדהו וחשדהו", רבים חרטו על דגלם: “חשדהו, חשדהו וחשדהו". לא רק חשדהו: חשדהו זה הרי ספק. וודאות מוחלטת; בטח שזה כך!
מארחות חשיבה כאלה, מתוך מסרים שמעבירים ומסרים שלא מעבירים, ניתן להגיע לדברים איומים ונוראים.
"מכאן אתה אומר, עבר אדם על מצווה קלה, סופו לעבור על מצווה חמורה. עבר אדם על 'ואהבת לרעך כמוך', סופו לעבור על 'לא תקום ולא תטור' ועל 'לא תשנא את אחיך'. 'ואהבת לרעך כמוך'. 'וחי אחיך עמך', עד שבא לידי שפיכות דמים" (ספרי דברים, יט י ו-כב יג).
ללא ספק ישנו הרבה מן הטוב והנפלא במערכת החינוך שלנו, וחלילה להכתים את המערכת כולה, אבל לחשוב שהכול נובע מגידולי פרא ועשבים שוטים ללא שום אחריות של העזרות וכל העניין הוא רק למרות העזרות - חוששני שאת זה לא ניתן לומר.
השאלה הקשה והנוראה שמתבקשת היא, אם כך, האם צריך לסגור את העזרות, לפרק את המערכת ולוותר על ערכים? במטוס בדרך לארץ, שאל אותי יהודי, האם איני חושב שהמצב שנוצר הוא פרי חינוך שבו מחנכים אנשים שיש דברים שהם למעלה מחיי אדם. השבתי לו, שקיומם של ערכים למעלה מחיי אדם אינו עניין התלוי בזרם זה או אחר, הלוא זה יסוד המושרש בחז"ל ובשולחן ערוך. אם יש הלכה של 'יהרג ואל יעבור', משמעותה היא שישנם ערכים העומדים למעלה מחיי אדם.
אבל השאלה היא, כמובן, כיצד מיישמים. מהו האיזון ומהי ההנחייה ההלכתית וההשקפתית, מתי חיי האדם נמצאים בפסגה ומתי הם נדחים מפני ערכים אחרים. אם הנקודה הזאת היא דבקות בדברים שבקדושה, הערכתם והערצתם, ודאי שאין לנו ואל לנו להתבייש ולהיכלם, ואל לנו למחוק ולו אות אחת קטנה מספר תורתנו. מבחינה זאת, לא נוותר לשום עיר, ולא נמחק שום סעיף במה שנוגע לעולם האמונות ודעות, הדבקות בתורה ועבודת ה'. במה שנוגע לייעודנו כנושאי הדגלים האלה לא נוותר ולא נהלך חפויי ראש. הערכים הם תורת נצח וחלילה לנו לוותר או למחוק. אך במה שנוגע ליישום ולאיזון, ראיית התמונה הכוללת, פיתוח כושר החשיבה הענייני ובחינת הדרכים ליישום אותה תורה נפלאה על כל ערכיה ורבדיה, בזה ודאי שיש צורך בחשיבה מחודשת ומעמיקה. ובהחלט ייתכן שנצטרך לעשות חושבים מבחינת סדר העדיפויות.
במשנה ביומא (דף כב.) מסופר: "מעשה ששניהם שווים ורצים ועולים בכבש, ודחף אחד מהן את חבירו ונפל ונשברה רגלו. וכיוון שראו בית דין שבאים לידי סכנה, התקינו שלא יהיו תורמין את המזבח אלא בפייס". הגמרא מספרת שהיו שני סיפורים שונים: המעשה שבתוספתא ובירושלמי, על תקיעת הסכין בלבו של חברו, ושבירת הרגל במשנה. הגמרא דנה ביחס בין שני הסיפורים ובמעבר לשיטת הפייס. מסקנתה היא שסיפור הרצח קדם לשבירת הרגל. בזמן הסיפור הראשון, טהרת כלים היתה חמורה משפיכות דמים. אבל, למרות אזהרתו של רבי צדוק והגעיה בבכיה, חזרו לשגרה לאחר כמה ימים ואמרו לעצמם שהיה זה מקרה מזעזע אך חריג. הייתכן שישנו סדרי בראשית רק מפני מקרה חריג? היהפכו את המקובל מדור דור בעבודת המקדש? "מעיקרא סברו אקראי בעלמא", ולכן השאירו את המצב על כנו. "כיוון דחזי דאפילו ממילא אתי לידי סכנה", כלומר הבינו שמשהו רקוב בשיטה הקיימת אם אנשים נפגעים אפילו בלי מעשה יזום של אדם הלוקח סכין ותוקע בלב חברו, ואז "תקינו רבנן פייס".
למה לא התקינו פייס תיכף ומיד? התשובה ברורה. מבחינה אדיאלית מה עדיף, שאנשים יעשו את העבודה ויתפסו את תורם בשיטה הראשונה או השנייה? השיטה הראשונה היתה שיטה שבנתה על אמביציה אישית, על מאמץ אישי, על כך שאדם רץ, מתקדם ושואף. היא טיפחה דבקות בערכים ודבקות בעבודה. זו היתה השיטה הראשונה. ואילו הפייס היה שיטה מכאנית. יושב בחור ומתקתק במחשב, מוציא רשימות ותולה אותן על הקיר. מה עדיף, שאנשים יעבדו מתוך הזדהות, שאיפה וקנאת סופרים שתרבה עבודה, או מפני שאיזה מקליד קבע להם מתי להיות בשמירה ומתי במטבח? התשובה היא ברורה. אך אם רואים רצח אחד ומרגישים שהשיטה קשורה בכך שהרי "ממילא אתו לידי סכנה", אז אפילו כשמדובר במחיר חינוכי - והוא לא מבוטל - שינו חז"ל ועברו משיטת הדירבון והתמריץ האישי, על כל עדיפותה, לשיטת הפייס.
אינני יודע מה במצבנו אקוויוולנטי למעבר כזה. אבל ברור שצריך לעשות מה שחז"ל עשו:
א. לגעות בבכיה.
ב. ל'עשות חושבים' על העיר ועל העזרות ועל שיטת העזרות.
בזה אין צל של ספק, לפחות לגבי המישור הציבורי. ודאי שבעולם של אמונות ודעות, לא נוותר על
שום דבר, אבל במה שנוגע להערכת המציאות במישור הציבורי והחברתי, חייבים לפתח כלים
וגישות שונות מכפי שנעשה.
בתשל"ח הגיע שמעון פרס לישיבה. ישבנו כאן בחדר, והוא שאל מהי השיטה הפוליטת של הישיבה. השבתי לו, שלישיבה אין משנה פוליטית המוצגת בתור שכזו לתלמידים אך אנו משתדלים לחנכם לשלשה דברים:
- שחרף העובדה שהם יושבי בית המדרש- ואנו רוצים שיהיו יושבי בית המדרש- שיבינו שיש חשיבות למתרחש מחוץ לכתלי בית המדרש ולכן צריכה להיות להם מודעות ורגישות לבעיות לאומיות.
- שיתרגלו לחשוב על הבעיות האלה בצורה עניינית ומעמיקה. לא להיסחף, לא להיגרר, לא חשוב בסיסמאות ובקלישאות, אלא בצורה עיניינת.
- שלמרות הדביקות האמיתית והערכית בתפיסת עולמנו, שידעו לכבד גם דעות וחשיבה אחרת.
זה המינימום אליו צריך לשאוף ולחנך.
כאמור, השאלה איננה רק תוכן זה או אחר- אם כי אף זה חשוב- אלא באיזה משקפיים מסתכלים ובאילו עינים רואים. המשורר האנגלי בלייק טבע פעם את האימרה- "אדם לא רואה עם העיניים, אלא דרך העיניים".
דיברנו עד כה על העזרות דהיינו המערכת, אבל ישנן גם שאלות קשות ונוקבות לגבי הובלת המערכת ומנהיגותה. איני רוצה להיכנס כאן לשאלות כמו "מה אמר פלוני", "מה אמר אלמוני", שיסיטו קצת את הדיון ואת חשבון הנפש ממסלולם המתבקש, אבל גם אם נתעלם מהרובד הזה, הרי שצריכה לנקר בתודעתנו אותה נקודה המופיעה בחז"ל בהקשרים שונים: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו - נתפס על כל העולם כולו" (הציטוט המדויק הוא מהניסוח החד והברור של הגמרא בשבת נד:). עד כמה מי שהיה בידו למחות, מיחה או לא מיחה, יחשוב כל אחד לעצמו ויעשה את החשבון האישי. אבל דומני שלא אחטא אם אומר - ואני כולל את עצמי בכלל - שברור לגמרי שלא היתה מידת המחאה שנתבקשה. חלק לא מחו, מפני שלא הבינו את חומרת המצב ו"סברו אקראי בעלמא", שפעם אחת קרה מקרה והיתה מחתרת. חלק לא מחו, מפני שהיות ואנחנו אמנם נמצאים במאבק לא קל עם העיר, עם התרבות הכללית, לא רצו להכפיש ולהכתים את שמנו, ומתוך כך העדיפו לעבור במידה של שתיקה או של מחאה רופפת, גם על תופעות שהן אמנם חמורות.
מעבר למערכת כולה ולאחריות המנהיגותית של מובילי המערכת, הרי שעל הנקודה הזאת כשלעצמה, שהיה בידם למחות ולא מיחו, ישנה אחריות מיוחדת, מעבר לעיר, ואולי אף מעבר לעזרות.
היום אנחנו נמצאים במצב קשה למדי, והקושי הוא מכמה וכמה כיוונים. בחלקו קושי מעשי ובחלקו קושי שנראה לנו ערכי, כמעט מטפיזי. במישור המעשי, כמובן שמעמדנו וקרננו בתוך המדינה, ובתוכנו, ספג מכה קשה. אין הבחנה בין פלוני לאלמוני, אלא יש לצערנו פסילה קולקטיבית, דבר שכשלעצמו קשה. בתוך תוכנו נכנסה אוירה מזעזעת. היו כאן כמה תלמידים שהגיעו ביום ראשון, והזדעזעו. מסתובבים כאן שוטרים חמושים מחשש שמא מישהו ייפגע. הגיעו איומים על חייו של ר' יואל, ויש לו שומרי ראש. באמת איום ונורא! בתוך ישיבה זה מה שמתבקש?
הרחבנו על בכי בגמרא אחת ביומא, ועתה יש להזכיר אף גמרא נוספת שם. המשנה מספרת שכוהן גדול בימי בית שני היה חשוד שאינו עושה את העבודה כהוגן, אלא כדרכם של צדוקים, ולכן "היו משביעין אותו במי ששיכן שמו בבית הזה, שלא תשנה מכל מה שאמרנו לך, הוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין" (יח:). הוא פורש ובוכה על שנחשד, והם פורשים ובוכים שחיים בעולם בו חייבים לחשוד, בעולם בו אין זה מובן מאליו שדבר כזה לא יעלה על הדעת. מעבר מחברה בריאה, אורגנית, הבנויה על בסיס של אמון, מחברה החיה בתוך העזרות, לחברה שחלילה משוסה ונחשדת - הוא מעבר איום ונורא.
מעבר לזה יש פן נוסף. בפרשת מולך כתוב (ויקרא כ', ג): "ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אתו מקרב עמו, כי מזרעו נתן למולך למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי". מסביר הרמב"ן ב'אחרי מות': "והנה הזכיר הכתוב כי העברת הזרע למולך היא חילול השם, ובפרשה האחרת מוסיף 'למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי'... והזכיר בו חילול ה', כי כאשר ישמעו הגוים שכיבד את המולך בזרעו ויקריב מבהמתו קרבן לה', הוא חילול ה'". יש כאן טומאת עם, אומר הרמב"ן, וחילול שמו הגדול. והחילול הוא כפול. יש חילול השם חיצוני, כיצד הדברים מצטיירים בעיני אחרים ומה היא תגובתם. מניותיו, כביכול, של הקב"ה יורדת בעיר. אבל יש גם חילול השם מהותי, כביכול, שאין השם שלם ואין הכסא שלם אם יש שפיכות דמים בישראל.
אנחנו נדרשים היום, מתוך המצוקה, לאתגר רוחני, ערכי וחינוכי. אנחנו נדרשים להתמודד עם שאלת המפתח. יבוא אדם ויאמר: "רבותי, אתה בעצמך אומר, אומר ראש ישיבה, שמתוך העזרות יכולה לצמוח שפיכות דמים. תסגרו את העזרות! תטשו את המקדש!" בשום פנים ואופן אין אנו סוגרים, ולו לשכה אחת, אם בחול ואם בקודש. אבל האתגר העומד בפנינו הוא, האם אנחנו מסוגלים להלהיב ולשלהב, להעריץ ולהמריץ לאהבה ולדבקות בדברים שבקדושה תוך כדי שמירה על איזונם הערכי, בלי אבדן שיווי המשקל המוסרי ומבלי אבדן שיקול הדעת הרוחני. לא, חלילה, חינוך הציבור לאדישות אלא לעורר אותו שיבין את צו השעה, את משמעות המדינה ואת התהליכים ההיסטוריים שבתוכם אנו עומדים, ועם זאת לשמור על האיזון הנכון שבין הערכים השונים. יש להבין שכדי לטהר את העזרות, אנו צריכים להתמסר ולהתמודד, ללא טיוח וללא טשטוש, להבין מהי הבעיה העומדת לפנינו וכיצד לפעול בהתאם. לטהר לבנו לעבדו באמת ולטהר את מחננו לעבדו באמת.
אחרי פרשת המחתרת, העברתי כאן שיחה בליל שבת. השיחה התייחסה לתפקידם של לויים במקדש, וביחס למקדש. יש בעצם תפקיד כפול ללויים. מצד אחד הם אמורים לעורר את לב העם וזיקתם למקדש, לטעת בהם את השאיפה לרוץ קדימה ולהיות דבקים במלכות שמים. "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". הם אמורים לפתוח את הראש ולעורר את הלב לשאיפה לעבודת ה' ולהתלהבות הקשורה בכך. מאידך, הם המופקדים על שמירת המקדש, לוודא שאותם הזרים, שעל פי הלכות מקדש אין מקומם פנימה, שישארו בחוץ. "והזר הקרב יומת". מצד אחד מלהיבים אותו שירצה לעבוד, ומצד שני אומרים לו: "אדוני, פה יש הלכה, וההלכה אומרת 'והזר הקרב יומת'". זהו תפקיד כפול, מורכב וקשה. זהו התפקיד המוטל על הלויים, ועל עולם התורה כמייצגו של שבט לוי; הן על ראשי לווים והן על הלויים הפשוטים.
אין זו השעה לומר אני צפיתי, אני אמרתי, אני כתבתי, ואתם שתקתם. את כל החשבונות ואת כל הקטנוניות הזאת צריך לשים בצד. עם המבט קדימה צריך לנסות ולבנות בסיס רחב ואיתן, שאותם הלוים, הדבקים בעיר ובעזרות כאחד, יוכלו להצטרף למאמץ הגדול של טהרת העיר והעזרות. זוהי מלאכה קשה, קשה עד מאוד בימים כתיקונם. היום, בעקבות אירועי הימים האחרונים היא קשה שבעתיים; אך כל נסיון להסתפק בפחות מזה יהיה בבחינת מעילה בזכותנו ובחובתנו בשעה קשה זו. נדע לטהר את ליבנו, נדע לטהר את מחנינו, ומתוך המאמץ הרוחני ותורני, נשאף לטהר ולקדש אף את עירנו.
ישיבת הר עציון, כסלו תשנ"ה
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)