סנהדרין | דף סז | כישוף ואחיזת עיניים

"אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן כשפים? שמכחישין פמליא של מעלה.  
'אין עוד מלבדו' – אמר רבי חנינא: אפילו לדבר כשפים. ההיא איתתא דהות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעיה דרבי חנינא. אמר לה: אי מסתייעת – זילי עבידי, 'אין עוד מלבדו' כתיב. איני? והאמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן מכשפים, שמכחישין פמליא של מעלה! שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה".

בפשטות מסקנת הדברים היא שיש לכישוף כוח אמיתי, הנתון ביד העוסקים בו: כשם שנתן הקב"ה ביד בני האדם כוחות טבעיים, כך נתן בידם כוחות אפלים על־טבעיים, אלא שלגבי כוחות אלה יש לבעלי זכויות הגנה יתרה. [אשר לטעם נתינתם של כוחות אלו, יש בדבר גישות שונות, ראה למשל ספר החינוך מצווה ס"ב.] גם מחלקים אחרים בסוגייתנו (וכן מסוגיות רבות אחרות) עולה בפשטות כיוון דומה: למכשפים יש כוח אמיתי, אלא שיש לו מגבלות מסוימות, ובכללן פגיעה בצדיקים, יצירת בריאה חדשה ("אפילו כגמלא נמי לא מצי ברי") והחייאת מתים (סיפור הגמל המגויד). עצם דין משנתנו שהמכשף חייב והאוחז את העיניים פטור מניח שיש מאחז עיניים ויש מכשף אמיתי.

ואולם יש גם גישות אחרות, שעשו עיקר את פשוטם של דברי רבי חנינא ומיאנו לקבל את התפיסה שיש לכשפים כוח אמיתי. וזה לשון רבנו חננאל בפירושו לסוגייתנו (הובאו דבריו בפירוש רבנו בחיי שמות כב, יז):

"'מכחישין' – נראין כאילו מכחישין... כי אין לכשפים פעולה כי אם מה שיגזור ה' יתברך, וכענין שאמר רבי חנינא לאותה אשה: 'אין עוד מלבדו' כתיב. ואף על גב דמשני התם שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה, שינויא הוא ולא סמכינן עליה, ואדרבי חנינא אתי תברן. ואם תשאל: כיון שאין לכשפים פעולה אלא במקום שהקב"ה גוזר, למה אסרתה תורה ולמה חייבה מיתה למכשף? והטעם מפני שעבר על גזירתו של הקב"ה לעשות מה שמנע ממנו, השתא מה מי שעבר על גזירת מלך בשר ודם חייב מיתה, על גזירתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה על אחת כמה וכמה".

רבנו חננאל נוקט גישה נועזת: הוא טוען כי תירוץ הגמרא הוא תירוץ דחוק ובלתי מחייב, וכי פשוטם של דברי חנינא עיקר, ועל פיו יש לפרש את דברי רבי יוחנן. לדעתו, המכשף אינו מבצע כשפים, אלא הקב"ה הוא שבוחר לעיתים לאפשר אירועים פלאיים מסוימים, וכאשר המכשף גורם לכך, הריהו עובר בזה על גזרת המלך ומתחייב מיתה. וזהו ההבדל שבין כישוף לאחיזת עיניים, שבכישוף אכן מתרחש, בסופו של דבר, אירוע על־טבעי, ואילו באחיזת עיניים לא מתרחש דבר.

גישה קיצונית עוד יותר עולה מפסק הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (יא, טו–טז):

"המכשף חייב סקילה, והוא שעשה מעשה כשפים. אבל האוחז את העינים, והוא שיראה שעשה והוא לא עשה – לוקה מכת מרדות. מפני שלאו זה שנאמר במכשף, בכלל 'לא ימצא בך' הוא, ולאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא, ואין לוקין עליו, שנאמר: 'מכשפה לא תחיה'.  
ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן, והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן... כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן, ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן, אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת".

מדברים אלו עולה שאין שום התרחשות אמיתית של כשפים. וכבר התקיפו רבים שיטה זו והקיפוה קושיות רבות (עיין למשל שו"ת הרשב"א א, תיג; ובדבריו הידועים של הגר"א בהגהותיו לשולחן ערוך יורה דעה קעט, יג). על כל פנים, לפי הרמב"ם, מה בין כישוף לאחיזת עיניים? מסתבר שגם מכשף אינו עושה מעשה אמיתי, אלא שמאחז עיניים פטור משום שאינו עושה פעולה של ממש (ועיין פירושו של הרב קאפח שהפטור הוא משום שאין בו מעשה, ונימוקו של הרמב"ם שזהו "לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין" הוא נימוק לפטור מכשף ממלקות; ודוחק).

הגדרתו המדויקת של מאחז עיניים, רמת חיובו (האם היא מדרבנן, כפי שאפשר להבין מלשון סוגייתנו "פטור אבל אסור" [המורה בדיני שבת על איסור דרבנן], או שמא דאורייתא, כנראה מן הרמב"ם) והיחס בין מאחז העיניים בסוגייתנו ובין מאחז העיניים שהוצע לעיל (סה ע"ב) כפירוש לאיסור מעונן – כל אלו נידונו רבות בפוסקים, ולא נאריך בכך (ראה לדוגמה שו"ת איגרות משה יורה דעה ד, יג).

האם מותר לעשות מופע קוסמות? כתב על כך החכמת אדם (פט, ו):

"אמרו חז"ל: איזהו מעונן? זה האוחז את העינים. והוא מין מן התחבולה מחובר אליו קלות התנועה ביד עד שתדמה לאנשים שיעשה ענינים שאין אמיתתו בהם, כמו שנראה אותם יעשו תמיד, יקחו חבל וישימו אותה בכנף בגדיהם ויוציאו נחש, וישליך טבעת לאויר ואחר כך יוציאו מפי אדם אחד העומד לפניו. והעושה זה לוקה. ומזה תראה שאותן הבדחנים שעושין כדברים אלו על החתונות, ונקראין טאשין שפילער, עוברים בלאו דאורייתא, והמצוה לעשותן עובר משום 'לפני עור'. ולכן מי שבידו למחות צריך למחות, וכל שכן שאסור להסתכל ולראותם".

ואולם איסור זה אינו מוסכם בפוסקים. ועיין עוד בשו"ת איגרות משה הנ"ל (המציין גם לגישה שהיא בפשטות הפך גישת הרמב"ם – שגם המאחז עיניים מבצע כישוף, אלא שזהו כישוף המשפיע על ראייתנו ולא על המציאות), וכן בדברי הגאון רבי עובדיה יוסף (יביע אומר חלק ה יורה דעה י"ד; יחוה דעת ג, סח), הנוטה להחמיר לכל הפחות בקוסם יהודי.

מחלוקת הראשונים אם יש אמת בכישוף נידונה גם בדבריו של הרב אביהוד שורץ לדף ס"ה, עיין שם.