בבא בתרא | דף ג | סתירת בית כנסת

אגב הדיון באופן בניית הכותל בחצר מובאות בסוגייתנו שאלות שונות הנוגעות לבניין בית המקדש ולבניית בית כנסת, וליתר דיוק – להריסתו:

"אמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי".

לדעת רב חסדא, אסור לסתור בית כנסת בטרם יבנו במקומו בית כנסת אחר. הגמרא מציעה שני נימוקים להלכה זו: האחד – שמא יפשעו ולא יבנו בית כנסת אחר; והשני – שמא לאחר הריסת בית הכנסת לא יהיה מקום לתפילה.

מדברי הגמרא משתמע שאיסור הריסת בית הכנסת הוא גזרת חכמים בגלל חשש כלשהו. ואולם יש שכתבו שהריסת בית כנסת כרוכה באיסור חמור יותר. בפרשת ראה (דברים יב, ג–ד) ציוותה התורה:

"וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם... לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ–לֹהֵיכֶם".

וכתב הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה ס"ה):

"שהזהירנו מנתוץ ומאבד בתי עבודת הא–ל יתעלה... וכל מי שעבר על דבר זה כגון שיהרוס שום דבר מן ההיכל והמזבח והדומה להם... לוקה".

בדברי הרמב"ם יש שתי נימות: בראשית דבריו כתב שהאיסור נוגע לכל "בתי עבודת הא–ל", אך בהמשך הוא מדבר על "ההיכל והמזבח והדומה להם", ומשמע שהאיסור הוא במקדש דווקא. כמובן, יש כאן נפקא מינה לשאלתנו: אם האיסור הוא לנתוץ את כל "בתי עבודת הא–ל", מסתבר שהוא חל גם על בית כנסת; אך אם האיסור נוהג דווקא בבית המקדש, אין הוא נוגע לענייננו.

בעל ספר יראים (סימן ת"ט) כותב בפירוש שדיני מורא מקדש וכבוד המקדש נוהגים גם בבית כנסת. על פי דרכו מסתבר שאם יש איסור דאורייתא בסתירת המקדש, יש איסור גם בסתירת בית כנסת.

אלא שגם אם נאמר שיש איסור דאורייתא לפגוע בבית כנסת, יש מקום להבחין בין מצבים שונים. לדוגמה: אפשר לומר שאם בפועל אין מתפללים בבית הכנסת, אין איסור לסותרו. הצעה מעניינת בכיוון זה הציע הרמב"ן (הובאו דבריו בר"ן למסכת מגילה, ח ע"א מדפי הרי"ף, ד"ה ומאן דשרי):

"דבית הכנסת עשו אותו כתשמישי מצוה כסוכה ולולב, שנזרקין לאחר מצוותן".

לדעת הרמב"ן, בית כנסת הוא תשמיש של מצווה, ולכן אם תמה המצווה, כגון שתושבי העיר החליטו ששוב אין מתפללים באותו בית כנסת, מותר לסותרו. אומנם מדברי הרמב"ן שם עולה שעצם האיסור לסתור בית כנסת הוא דרבנן, אך אפשר ליישם את חילוקו גם למאן דאמר שקדושת בית כנסת מדאורייתא, אם נבין שהקדושה הזאת פוקעת משעה שחדלו להתפלל בו.